קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחייה על הסף מחמת השתק פלוגתא: בקשה לדחיה על הסף 1. המשיב הגיש כנגד המבקש, מושב עמינדב (להלן: "המושב"), בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט (בש"א 3406/08), עקב הפרת פסק דין משנת 1978 (ה"פ 522/78), במסגרתו אושר פסק בוררות שהתקיימה בין המושב לבין אביו המנוח של המשיב, מר יוסף ועקנין, ז"ל (להלן: "המנוח"), לפיו, כך נטען, היה על המושב למסור משק חקלאי למשיב (פסק הבוררות - נספח 2 לבקשה לבזיון בית משפט) (פסק הדין בה"פ 522/78 - נספח 1 לבקשה לביזיון בית משפט; להלן: "פסק הדין"). מנגד, הגיש המושב בקשה לסילוק בקשת המשיב על הסף (בש"א 3529/08), הבקשה שבפני. טענות הצדדים 2. המושב טוען כי לא מתקיימת יריבות בינו לבין המשיב, משום שפסק הבוררות ניתן בהתדיינות שהמשיב כלל לא היה צד לה, אלא המנוח בלבד. לגופה של הבקשה טוען המושב כי יש לסלקה על הסף, מהטעמים הבאים: העדר עילה, כתוצאה ממחיקת המשיבים 2, 3, 4 ו- 5, חברי ועד המושב, מהבקשה, באופן המייתר את הדיון בה, שכן הסעד היחיד המבוקש בה הוא מאסרם של משיבים אלה; מעשה בית דין, העולה מהחלטת בית המשפט המחוזי בבקשה שהגיש המנוח בשנת 1982, לפי פקודת ביזיון בית משפט, בנוגע עם פסק הדין, בו אושר פסק הבוררות. בקשה זו נדחתה לגופה וההחלטה בה התיישנה. עוד טוען המושב כי יש לסלק את התביעה על הסף גם משום שבפסק הבוררות לא חוייב המושב להקנות למשיב משק חקלאי או בית מגורים, והחלטות מינהל מקרקעי ישראל אינן מתירות למושב להקצות משקים. עוד נטען כי בקשת המושב לא נתמכה בתצהיר לאימות העובדות הנטענות בה, והוגשה בשיהוי ניכר. לבסוף טען המושב כי גם בהנחה כי אכן ניתן פסק דין לטובת המשיב, אין לכך כל נפקות, באשר המשיב ויתר על זכותו במפורש בבקשה שהגיש למושב בשנת 1991 להקצאת מגרש (עמ' 3 בנספח א' לבקשה). כמו כן, המושב טוען כי טענת המשיב, לפיה המושב הפר את הסכם הויתור, אינה טענה הראויה להתברר בדרך של בקשה על פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט. 3. מנגד, המשיב טוען כי קיימת יריבות בינו לבין המושב, שכן הטענות שהעלה אביו המנוח כנגד המושב במהלך כל ההתדיינות ביניהם, עסקו בסירוב המושב להקצות למשיב משק כפי שהקצה לשאר בניו של המנוח. עוד טוען המשיב כי מאחר שפסק הדין משנת 1985 טרם בוצע, לא קם מעשה בית דין לגביו. לעניין ההתיישנות, טוען המשיב טרם חלפה תקופת ההתיישנות ממועד בו ניתן פסק הדין האחרון, בשנת 1982, וכי המושב הציג מצג בפני המשיב, לפיו הוא מתעתד לקיים את פסק הדין. באשר לטענת השיהוי, טוען המשיב כי לא הוכחו שלושת התנאים החלופיים לתחולתו: לא נתקיים מצג ברור לפיו המשיב זנח את זכותו, המושב לא שינה מצבו לרעה במשך הזמן והשיהוי נגרם כתוצאה מממעשיו ומחדליו של המושב. עוד טוען המשיב, כי מעולם לא ויתר על זכותו, וכי "הסכם הויתור" אינו אלא הסכם עליו חתם המשיב ביחד עם אימו, המתייחס לחלוקת מגרשים בהרחבת המושב מכוח זכויותיה של אם המשיב במשק 31, ולפיכך, אין להסכם זה אין כל נגיעה לזכותו של המשיב לקבל בית ומשק בהתאם להוראות פסק הדין. יתרה מזו, לשיטת המשיב, הסכם זה מעולם לא בוצע, ואין בו כדי להשפיע על העניין נשוא הבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. באשר להעדרו של תצהיר לתמיכת האמור בבקשה, טוען המשיב כי הגיש תצהיר מטעמו כנדרש, ואין באי הגשת תצהיר כדי לסלק את הבקשה, שכן בבקשה לסילוק על הסף אין לחקור ולדרוש בעובדות. עוד טוען המשיב כי מחיקת המשיבים 2-5 אינה גורעת מאחריות ועד המושב, שכן הוא הגוף המבצע, שאמור היה לקיים את פסק הדין. לשיטת המשיב, אמנם הסעד לו עתר בבקשתו הוא מאסרם של חברי הועד, אולם המושב מבזה את בית המשפט בסירובו לבצע את פסק הדין. לפיכך, ולאור העובדה שחברי הועד נמחקו, בהסכמת המשיב, יש להתיר למשיב לתקן את הסעד המבוקש לסעד של קנס, שהוא הסעד האחר האפשרי לפי הוראת סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, לבד ממאסר. דיון סילוק על הסף 4. סילוק על הסף מוסדר בתקנות 100-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעות כדלקמן: "100. בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה: (1) אין הכתב מגלה עילת תביעה; (2) נראה לבית המשפט או לרשם מתוך הכתב שהתובענה היא טרדנית או קנטרנית; (3) שוויו של נושא התובענה נישום בחסר והתובע לא תיקן את הכתב תוך הזמן שנקבע לכך; (4) שולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך.. 101. (א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה: (1) מעשה בית דין; (2) חוסר סמכות; (3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע..." בחינת קיומה של עילת תביעה בשלב של בקשה למחיקה על הסף היא בחינה פורמאלית, בה אין בודקים את שאלת סיכויי התביעה, אלא די כי התובע יראה כי אם יוכיח את העובדות המפורטות בכתב התביעה יזכה בסעד המבוקש (ר': רע"א 359/06 עו"ד ד' חורי מועין נ' עו"ד סאלמן פרג', ; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה-1995) עמ' 383). לנוכח מעמדה של זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית, נקבע כי בית-המשפט ינקוט משנה זהירות בטרם יורה על דחיית התובענה, ואם ימצא כי קיימת אפשרות, אפילו אם היא קלושה, שלאחר שמיעת מסכת הראיות, תתקבל התביעה, והתובע יזכה בסעד המבוקש על ידו - לא יורה בית המשפט על סילוק התובענה. (ר': ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן, פ"ד מא (1) 577 וכן ע"א 2452/01 דרור אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח (1) 577). 5. בענייננו, בפסק הבוררות נקבע כי המושב ימסור לאביו המנוח של המשיב, מר ציון ועקנין ז"ל, "בית למגורים לפני קבלת משק". עוד נקבע כי המושב "יביא את החבר ציון ועקנין להצבעה באסיפה על קבלת משק מתוך רצון טוב" (סעיפים 1 וְ- 2 לפסק הבוררות - נספח 2 לבקשת המשיב). פסק הבוררות אושר וניתן לו תוקף של פסק דין בשנת 1978 (פסה"ד - נספח 1 לבקשת המשיב) בנוגע עם פסק הדין הגיש המנוח שתי בקשות לבזיון בית משפט. האחת, בשנת 1979, בה ביקש כי המושב ימסור לבנו, המשיב, בית מגורים במושב. בדיון שהתקיים בבקשה, הצהיר המושב כי הוא מוכן להכיר במשיב כ"בן ממשיך" למנוח ומסכים לבנות לו בית מגורים בחצר משקו של בית המנוח. המנוח התנגד וטען כי בפסק הבוררות נקבע כי הוא זכאי למשק משלו. זאת ביקש המנוח ללמוד מההוראה בפסק הבוררות הקובעת כי המושב יעמיד לו בית מגורים עד לקבלת משק. בית המשפט דחה טענה זו ודחה את הבקשה כולה לאור הצהרת המושב, לפיה הוא מוכן לבנות למשיב בית מגורים בחצר בית המנוח (ה"פ 1630/79 - נספח 3 לבקשת המשיב); הבקשה השנייה, הוגשה בשנת 1982 (ה"פ 1541/82 - נספח א' לסיכומי המשיב). בית המשפט (כב' השופט א' נועם) סקר את פסק הבוררות והבקשה הקודמת לביזיון בית משפט, וקבע כי פסק הבוררות לא קויים מטעמים הנעוצים במנוח ובבנו, המשיב, משום שהם, כאמור לעיל, התנגדו להכרה במשיב כבן ממשיך, וכי המושב היה נכון לקיים את פסק הבוררות. עוד קבע בית המשפט כי בזמנים הרלבנטים לבקשה, לא ניתן לאכוף את המושב לקיים את פסק הבוררות, משום שאין במושב קרקעות פנויות לחלוקה. 6. במקרה דנן, דין טענת המושב להעדר יריבות בינו לבין המשיב - להידחות. בענייננו, כל ההתדיינות, הן בהליך הבוררות והן בשתי הבקשות לפי פקודת בזיון בית משפט, התקיימה כשהמנוח פועל עבור בנו ובשמו. באופן זה, גם החלטות בית המשפט התייחסו באופן מפורש למשיב כמי ששאלת זכותו לבית מגורים או משק חקלאי עומדת במרכז המחלוקת בין הצדדים. בדומה, נדחית גם טענת המושב בדבר העדר עילה. מחיקת חברי הועד מהבקשה אינה מאיינת את היריבות הקיימת בינו לבין המשיב ואת האפשרות לאכוף את קיום פסק הדין על המושב. יחד עם זאת, בענייננו אין אפשרות לכפות את פסק הדין על המושב, משום שבמקרה דנן מתקיים מעשה בית דין, הקם מהחלטת כב' השופט א' נועם בה"פ 1541/82, כפי שיבואר להלן. מעשה-בית-דין 7. הכלל בדבר מעשה-בית-דין מבוסס על הרעיון, לפיו יש בכוחו של פסק-דין שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להביא, במקרים המתאימים, לסיומה של ההתדיינות המשפטית באותו עניין בין הצדדים. כל עוד לא בוטל פסק-הדין, הקביעות העובדתיות והמשפטיות הקבועות בו מחייבות את הצדדים, ומקימות השתק, מחסום דיוני, שאינו מאפשר להם להעלות טענות העומדות בסתירה לקביעות אלו (ר': נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א,1991), 4-5). לכלל בעניין מעשה-בית-דין שני ענפים שונים: השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה מונע התדיינות נוספת בין בעלי הדין בגין אותה עילת תביעה, גם אם הם מבקשים להעלות נושאים או טענות שמעולם לא הוכרעו ביניהם. ואילו השתק פלוגתא מונע התדיינות נוספת בין הצדדים בפלוגתא שכבר נדונה והוכרעה בהליך משפטי קודם. הכלל בדבר השתק פלוגתא קובע מניעות דיונית הנובעת מהכרעה בפלוגתא מסוימת שנדונה בין אותם צדדים בהליכים הקודמים. לפי הכלל, החלטה שיפוטית בפלוגתא שהייתה חיונית להכרעה במחלוקת, על מימצאיה העובדתיים ומסקנותיה המשפטיות, ואשר ניתנה לאחר שלצדדים הייתה הזדמנות להשמיע את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם - מחייבת את הצדדים בכל התדיינות אחרת. השתק פלוגתא יכול להתקיים מקום כשהצדדים לפלוגתא בהתדיינות הנוכחית זהים לצדדים להתדיינות המוקדמת, וכשההתדיינות המוקדמת הסתיימה בפסק-דין סופי שניתן על-ידי בית-משפט מוסמך. בית-המשפט בהליך הנוסף אינו בודק אם ההחלטה בהליך הקודם הייתה נכונה, אלא בוחן התקיימותם של חמישה תנאים: זהות הפלוגתאות בשתי התובענות על מרכיביהן העובדתיים והמשפטיים; בירור הפלוגתא בהליך הקודם לגופה, כך שלכל צד "היה יומו בבית-המשפט", בו נשמעו טענותיו לגביה; פסק-הדין הכריע בפלוגתא במפורש או מכללא; ההכרעה בפלוגתא קבעה בה ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממצא של חוסר הוכחה; ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לפסק-הדין בהליך הקודם. (ר': רע"א 3416/02 לידו כנרת בע"מ, טבריה נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נו (6) 631, 637; ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב (2) 561; ע"א 53/74 בריסטול מאיירס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, פ"ד כט (1) 372, בעמ' 376; זלצמן, שם, בעמ' 137-141). 8. ביישום לענייננו, בפסק דינו של כב' השופט א' נועם התקיימו התנאים הנדרשים להשתק פלוגתא: בקשת המשיב לפי פקודת ביזיון בית משפט זהה לבקשה שהגיש אביו המנוח לבית המשפט בשנת 1982. בשתיהן התבקש בית המשפט לכוף את המושב לקיים את פסק הבוררות על המושב. כמו כן, בשתיהן נטען כי המושב הבטיח לתת למשיב משק חקלאי. בית המשפט בחן את פסק הבוררות, את פסק הדין שאישר אותו ואת ההחלטה משנת 1979 בבקשה הראשונה לביזיון בית משפט, וקבע כי בפסק הבוררות נקבע כי למשיב ינתן בית מגורים זמני עד שיובא עניינו להצבעה בפני האסיפה הכללית, ולפיכך, יש לדחות את טענת המנוח והמשיב, לפיה מגיע לו משק חקלאי ולא רק בית מגורים זמני. עוד קבע בית המשפט כי המושב היה נכון לקיים את פסק הבוררות, אולם לא היה בכוחו לעשות כן כתוצאה מסירובם של המנוח והמשיב להשתתף באסיפה הכללית, ודרישתם כי המושב ימסור למשיב משק חלקאי ולא בית מגורים זמני, בניגוד להסכמתם בהליך הבוררות: "מפסק הבוררות עולה בבירור כי הכוונה היתה לתת לציון ועקנין בית, ללא משק, באופן זמני, עד שיובא עניינו בפני האסיפה במושב להצבעה. עו"ד באדר (ב"כ המנוח והמשיב - ר.כ) כלשונו במסגרת המרצה 1630/79 אף הוא הכיר בעובדה כי היה על המושב למסור לציון בית זמני למגורים עד שהאסיפה תחליט בעניין בקשתו של המושב יוסף ועקנין להקצות משק חקלאי לציון. יוסף ועקנין סירב להופיע עם בנו באסיפה הכללית מתוך חשש שההצבעה תהיה נגדו ובחר להסתמך על פקודת בזיון בית המשפט וכך הוא יוכל לאלץ את המושב לבנות בית על אחד המגרשים הריקים עבור בנו" (כב' השופט א' נועם ב-ה"פ 1541/82). כמו כן, החלטתו של בית המשפט לדחות את הבקשה נשענת על ממצאים פוזיטיביים נוספים, לפיהם קבע כי (בזמן הרלבנטי לבקשה) אין למושב קרקעות פנויות הניתנות לחלוקה: "לאור עדותו של מר שלויא, יו"ר ועד המושב, ולמעשה אין חולק על כך, כי עתה אין למושב כל בית פנוי (בית מקצועי) ללא משק שניתן לאכלס בו את ציון ועקנין ובני ביתו". (ההדגשה במקור). 10. מן המקובץ לעיל עולה כי פסק דינו של בית המשפט משנת 1982 מקים מעשה בית דין, מכוחו יש את הבקשה דנן, במסגרתה נתבקש בית המשפט לאכוף את פסק הבוררות על המושב. בנסיבות אלה מתייתר הצורך להידרש להכרעה ביתר הטענות שהעלה המושב, ובכלל זה, בשאלת ההתיישנות ובשאלת ויתור של המשיב על זכויותיו. התוצאה הבקשה בבש"א 3406/08 - נדחית. המשיב ישא בהוצאות המבקש ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.השתק פלוגתאדחיה על הסףהשתק / דיני מניעות