קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת הטרדה מינית בעבודה: 1. התביעה שבפנינו עניינה עתירתה של התובעת לתשלום פיצוי בגין הטרדה מינית מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1988. 2. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת התובעת עבדה בחברת אלדן השכרת רכב (1965) בע"מ (להלן: "אלדן" או "החברה") מחודש דצמבר 2000 ועד ליום 8.2.05 בתפקיד מרכזנית. מקום ישיבתה של התובעת היה בכניסה לבניין משרדי אלדן. התובעת התקבלה לעבודה באלדן דרך פרוייקט "תעסוקה בדרך אחרת" - ארגון המתוקצב על ידי המוסד לביטוח לאומי ואחת ממטרותיו היא מציאת תעסוקה לאוכלוסיה מוגבלת על מנת לעזור לשלבה בחברה. הנתבע הינו בן 72, נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לתשעה נכדים. הנתבע עובד באלדן החל מיום 1.5.86 ובמסגרת תפקידו עסק בחידוש רשיונות הרכב של רכבי החברה ובעבודות משרדיות. לפני כן שימש בתפקיד מזכיר מועצת פועלים וכנציג ציבור בבית הדין לעבודה. מנכ"ל החברה היה, במועד הרלוונטי לתביעה, גיסו של הנתבע. התובעת והנתבע עבדו בתפקידים שונים, במחלקות שונות, ישבו בחדרים שונים והיו כפופים למנהלים שונים. הנתבע ועובד נוסף, מר יעקב אלעזר, החליפו מדי פעם את התובעת לבקשתה, כשיצאה לשירותים או להפסקה. ביום 8.2.05 פוטרה התובעת מעבודתה באלדן. ביום 17.2.05, כשבוע לאחר פיטוריה, פנתה התובעת למנכ"ל החברה והעלתה לראשונה את נושא ההטרדה המינית שלטענתה חוותה. ביום 10.8.05 הגישה התובעת תלונה למשטרת ישראל על הטרדה מינית (נספח ב'1 לתצהירה). המשטרה חקרה את התלונה וביום 7.2.06 החליטה כי "נסיבות העניין אינן מצדיקות המשך חקירה" (הודעת המשטרה צורפה כנספח ג' לתצהיר התובעת). התובעת ערערה על החלטת המשטרה וביום 14.9.06 זומנה שוב למשטרה ליתן עדות ותיק החקירה נפתח בשנית. בעקבות הגשת הערר הועבר התיק לטיפול פרקליטות מחוז תל-אביב. ביום 18.4.07 החליטה הפרקליטות לגנוז את התיק בעילה של "חוסר אשמה" (ר' נספח ב' לתצהיר המשלים של הנתבע). טענות הצדדים 3. לטענת התובעת, בין השנים 2000 - 2005 הטריד אותה הנתבע מינית. התובעת טענה כי הנתבע נהג לדבר בנוכחותה על צורת גופה ובעיקר על פלג גופה התחתון תוך שהוא משמיע דברים כגון: "איזה תחת יש לה". לטענתה, באחד המקרים עמד הנתבע מאחוריה כשהוא אוחז בבקבוק פלסטיק, כוונו לעכוזה תוך שהוא אומר: "מה שהייתי עושה לה עם זה". מקרה זה גרם לתובעת, לטענתה, לתדהמה. כמו כן, לטענתה, באחד מימי העבודה, בהגיעה למקום העבודה, ליטף הנתבע בחוזקה את פניה והיא הגיבה על כך בספונטניות במילים: "סליחה, תעיף את הידיים שלך ממני". התובעת טענה כי לאחר תגובתה זו, הפך יחסו של הנתבע אליה לאדיש ולא נעים באופן שהפריע למהלך התקין של העבודה. לטענת התובעת, ביום 8.2.05 היא נתבקשה לעלות למחלקת כוח אדם בחברה ושם נאמר לה כי "הגיע הזמן להיפרד" ללא כל נימוק או הסבר לפיטוריה. לטענתה, בשיחה טלפונית שקיימה עם מנכ"ל החברה, מר יוסי דהאן, במהלכה ציינה כי בכוונתה להגיש תלונה למשטרה על ההטרדה, תגובתו של המנכ"ל היתה: "מה את לא חושבת שתהרסי משפחה?". התובעת טוענת כי מעשיו של הנתבע כלפיה מהווים הטרדה מינית על פי החוק למניעת הטרדה מינית התשנ"ח - 1998 וכי על כן זכאית היא לפיצוי בגין ההטרדה, ללא הוכחת נזק בגובה 60,625 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. 4. לטענת הנתבע, התביעה לפיצוי מכח החוק למניעת הטרדה מינית התיישנה. על פי לשון החוק לא יזדקק בית הדין לתביעה שהוגשה לאחר שחלפו שלוש שנים מיום שנוצרה. מהמסמך שצורף לכתב התביעה עולה כי העבירה שלכאורה ביצע הנתבע בתובעת בוצעה ביום 20.12.00 ומשכך, נוכח האמור בחוק - התביעה התיישנה. הנתבע טען כי התביעה הינה טרדנית וקנטרנית וכי מדובר בנסיון פסול של התובעת להוציא ממנו כספים שלא כדין ובחוסר תום לב ולעשיית עושר שלא כדין על חשבונו. הנתבע הודיע כי הוא שומר לעצמו את הזכות להיפרע מהתובעת בגין הפגיעה בשמו הטוב והנזקים הכבדים שנגרמו לו בשל כך. לטענת הנתבע, טענות התובעת כלליות וחסרות פירוט לעניין המועדים והמקומות הנטענים להתרחשות המקרים ומשכך אין ביכולתו להתייחס פרטנית לטענות התובעת. הנתבע טוען כי הוא לא הטריד את התובעת בכלל ולא הטריד אותה מינית בפרט. יתרה מכך, לטענתו, הצדדים עבדו בתפקידים שונים ובמחלקות שונות אשר לא חייבו מפגשים ביניהם ו/או קשרי עבודה ולאורך כל שנות עבודתה של התובעת בחברה לא שררו יחסי מרות בין השניים. לאור האמור, ביקש התובע לדחות את התביעה. תצהירים ועדויות 5. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדותה הראשית. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדותו הראשית וכן תצהיר משלים מטעמו. כן הוגשו מטעם הנתבע תצהיר עדות ראשית של מר יעקב אלעזר, המשמש בתפקיד מחסנאי באלדן החל משנת 94', תצהיר עדות ראשית של הגב' זיוה לב דגן, המשמשת בתפקיד מנהלת משאבי אנוש באלדן מחודש יוני 99' ובמסגרת תפקידה משמשת כממונה על נושא מניעת הטרדה מינית בחברה והממונה הישירה של התובעת, ותצהיר עדות ראשית של מר רון הראל, המשמש בתפקיד סמנכ"ל כספים באלדן. חקירותיהם של התובעת, של הנתבע ושל העדים מטעמו נשמעו בפנינו. דיון והכרעה התיישנות עילת התביעה 6. בטרם נבחן האם עומדת לתובעת עילה מכח החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1998 (להלן: "החוק למניעת הטרדה מינית"), עלינו להקדים ולהידרש לטענתו המקדמית של הנתבע בדבר התיישנות העילה.   סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית קובע:   "לא יזדקק בית המשפט או בית הדין לעבודה, לפי הענין, לתביעה בשל עוולה לפי סעיף זה או לפי סעיף 7, שהוגשה לאחר שחלפו שלוש שנים מיום שנוצרה העילה והוראות סעיפים 18א ו-18ב לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, לא יחולו על תביעה כאמור." 7. בעניין שבפנינו התביעה הוגשה ביום 25.6.06 בעוד על פי האישור בדבר הגשת תלונה למשטרה שצירפה התובעת לכתב התביעה, עבירת ההטרדה המינית שלכאורה ביצע הנתבע בתובעת נעברה ביום 20.12.00. משכך, חלפו למעלה משלוש שנים ממועד העבירה לכאורה לגביה הגישה התובעת תלונה למשטרה לבין הגשת התביעה לבית הדין, באופן שעילת התביעה בגין אותה עבירה נטענת התיישנה. ואולם, למען הסר ספק, משהתובעת טענה למספר אירועים של הטרדה מינית, הן מילוליים והן פיזיים, אשר אירעו לטענתה בשנים 2000 - 2005 מבלי שנקבה במועדים ספציפיים, משבטופס אישור הגשת התלונה ננקב תאריך ביצוע העבירה מבלי שפורט איזו מהעבירות הנטענות בוצעה בתאריך הנ"ל, ומאחר ונפרשה כבר בפנינו מסכת העובדות והראיות, סבורים אנו כי יש מקום להידרש לגופם של דברים, כפי שיפורט בהרחבה להלן.   המסגרת הנורמטיבית   8. החוק למניעת הטרדה מינית אוסר על הטרדה מינית, מכל סוג שהוא, ורואה בה עוולה נזיקית אזרחית ועבירה פלילית הנושאת עונש מאסר. החוק קובע דרכים לאכיפתו ולמניעת הטרדה מינית במקומות עבודה ע"י הטלת חובות על מעבידים, בנוסף על האיסורים המופנים כלפי עובדים וממונים מטעם המעביד, הם המטרידים הפוטנציאליים. החוק נועד להוקיע את ההטרדה המינית, כשלעצמה, בכל הקשר שהוא ולגבי כל אדם ומטרתו מובאת בסעיף 1 בזו הלשון: "חוק זה מטרתו לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים".   9. סעיף 4 לחוק למניעת הטרדה מינית קובע את האיסור לביצוע מעשה שיש בו הטרדה מינית או התנכלות: "4. לא יטריד אדם מינית את זולתו ולא יתנכל לו".   סעיף 3(א) לחוק למניעת הטרדה מינית קובע את הגדרת המונח "הטרדה מינית":   "3.(א) הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה: (1) סחיטה באיומים, כמשמעותה בסעיף 428 לחוק העונשין, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני; (2) מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין; (3) הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות; (4) התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות; (5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית;   10. הכלל הוא שמתלוננת הטוענת להטרדה מינית תידרש להוכיח קיומן של התנהגויות חוזרות בעלות אופי מיני וכי הראתה למטריד, שאיננה מעוניינת בהצעות או בהתייחסויות שהופנו אליה מצידו. לכלל זה הקים המחוקק חריג המפורט באותו סעיף הגדרות, הוא סעיף 3(א)(6), שזה לשונו:   "הצעות או התייחסויות, כאמור בפסקאות (3) או (4), המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה (א) עד (ה), בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות או בהתייחסויות האמורות: ... (ג) לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם בשירות במסגרת שירות - תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות; ..." (ההדגשה אינה במקור). מהאמור עולה כי מקום בו מדובר בהתייחסויות ו/או הצעות כמפורט בסעיף 3(א) לחוק הטרדה מינית במסגרת יחסי עבודה, תוך ניצול מרות ביחסי העבודה, ייחשבו ההצעות וההתייחסויות כהטרדה מינית גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן. 11. בכדי להוכיח קיומה של הטרדה מינית, על המתלוננת ראשית להראות קיומן של התנהגויות חוזרות בעלות אופי מיני. החוק למניעת הטרדה מינית אינו קובע את רמת ההוכחה הנדרשת אולם על פי פסיקת בית הדין הארצי, מידת ההוכחה הדרושה להוכחת הטרדה מינית היא כהוכחה הדרושה בהליך אזרחי . בפסק הדין המנחה שניתן לאחרונה על ידי בית הדין הארצי בעניין ע"ע 274/06 פלונית נ' אלמוני (ניתן ביום 26.3.08) (להלן:"עניין פלונית") בו דן בית הדין ביסודות ההטרדה המינית בכלל וזו שבמקום העבודה בפרט, נאמר לעניין זה כך:   "בהתאם להלכה הפסוקה, נטל ההוכחה במשפט אזרחי שעילתו הטרדה מינית הוא כנטל ההוכחה הדרוש בתביעה אזרחית... גם לאחר חקיקתו של החוק למניעת הטרדה מינית נדרשו בתי הדין לעבודה לשאלת נטל ההוכחה הדרוש להוכחת הטרדה מינית. בפסק הדין בעניין עד"מ 1006/01 נאזי שהרי - יעקב רוגל, פד"ע לח 481 נקבע באופן מפורש כך: "מידת ההוכחה הדרושה כדי להוכיח הטרדה מינית היא כהוכחה הדרושה בהליך אזרחי רגיל: על בית הדין להשתכנע, כי אכן התקיימה הטרדה מינית. (ראה גם: עש"מ 6713/96 מדינת ישראל - בן אשר, פ"ד נב (1) 650; עע 300376/97 חברה פלונית בע"מ - אלמונית ; עע 300258/97 חנן - המועצה המקומית מנחמיה, פד"ע לז 645)." ... 12. היות ומדובר במעשים שדרכם להיעשות בצנעה ואשר קיים קושי רב בהוכחתם הרי שלשאלת מהימנות בעלי הדין משקל מכריע. כך גם יש משקל רב לקיומן של עדויות או ראיות אשר הצדדים יכולים להביא בפני בית הדין ואשר תומכות בחלקים מטענותיהם או מסייעות בהקניית סימני אמת לעדויותיהם. כמו כן, יש לשקול את העדויות, כמו כל עדות המובאת בפני בית הדין, בנוגע למניע האישי, אם קיים כזה, היכול להשפיע על תוכן העדות. יישום הדין על ענייננו 13. התובעת טענה בכתב התביעה ובתצהירה כי הנתבע הטריד אותה מינית מספר פעמים בין השנים 2000-2005 במסגרת יחסי עבודה. התובעת טענה להטרדות מילוליות, בכך שהנתבע נהג לדבר בנוכחותה על פלג גופה התחתון, לתקרית בה החזיק הנתבע בקבוק אותו כיוון לעכוזה ואמר "מה שהייתי עושה לה עם זה" ולתקרית נוספת בה ליטף את פניה על אף שהתנגדה לכך. אלא שתיאור ההטרדות הנטענות בכתב התביעה, בתצהיר התובעת ואף בחקירתה הנגדית חסר, באופן מהותי. התובעת לא ציינה זמן, אף לא משוער לקרות האירועים הנטענים בתביעתה, שעת היום בו אירעו, היום בשבוע בו ארעו, עונת השנה, מיקום מדוייק, עדים לארועים או כל פרט ספציפי אחר. טענות חמורות אלו שמעלה התובעת, כשהן חסרות פירוט רלוונטי ומינימלי, מעלות ספק באשר למהימנותן. 14. בתצהירה ציינה התובעת כי התאריכים בהם הוטרדה מינית אינם זכורים לה (ס' 4 לתצהירה) וגם בחקירתה הנגדית אישרה כי התאריכים אינם זכורים לה (פרוטוקול 9.1.08, עמ' 8, ש' 18-19). בנוסף, הגם שבכתב התביעה ובתצהירה טענה התובעת כי ההטרדות המיניות התרחשו בשנים 2000-2005, כשנשאלה בחקירתה הנגדית ספציפית לגבי כל שנה ושנה שינתה גרסתה וטענה "זה יותר 2004 , 2005" (פרוטוקול 9.1.08, עמ' 9, ש' 34 - עמ' 10, ש' 9). 15. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית באשר להטרדות המילוליות הנטענות ולא ידעה להשיב בכמה אירועים היה מדובר, היכן בדיוק אירעו, לא יכלה להצביע על מישהו שראה או שמע אותם, באיזו שנה אירעו, באם קרו בתחילת השנה או בסופה, באם אירעו בחורף או בקיץ, אולי לפי מה שלבשה או באם ארעו בבוקר או בצהריים (פרוטוקול 9.1.08, עמ' 8, ש' 21 - עמ' 9, ש' 2). גם באשר לאירוע המתואר בסעיף 7 לתצהירה, בו על פי הנטען כיוון הנתבע לעכוזה בקבוק פלסטיק ואמר "מה שהייתי עושה לה עם זה", לא ידעה התובעת להשיב במסגרת חקירתה הנגדית באיזה תאריך אירע, באיזו שנה, באם קרה בתחילת השנה או בסופה, בחורף או בקיץ, בבוקר או בצהריים וכשנשאלה האם מישהו ראה את האירוע השיבה "יכול להיות. אני לא יודעת" (ר' עדותה, פרוטוקול 9.1.08, עמ' 9 ש' 4 - 20). כשנשאלה התובעת בחקירתה הנגדית לגבי האירוע המתואר בסעיף 8 לתצהירה בו על פי הנטען ליטף הנתבע את פניה, השיבה כי היא אינה זוכרת באיזו שנה הוא אירע, באם אירע בחורף או בקיץ וכשנשאלה אם מישהו ראה זאת השיבה כי "יתכן כי אמרתי בקול רם" אולם כשנשאלה אם היא זוכרת מי זה היה השיבה "לא. אף אחד לא אמר לי שהוא שמע. יתכן"(ר' עדותה, פרוטוקול 9.1.08, עמ' 9 ש' 22 - 32). יש לזכור יצויין כי עמדת הישיבה של התובעת היתה ממוקמת בלובי בכניסה לבנין, כשאף לטענתה "יש הרבה תנועה של אנשים", כך שסביר שלו סבלה מהטרדות חוזרות היה מישהו מהעובדים, או שמא מהעוברים והשבים, רואה או שומע את ההטרדות, כך אף על פי גרסתה. אלא שהתובעת לא ידעה להצביע על אף אדם שראה או שמע את הדברים. 16. העובדה כי התובעת לא ידעה לציין ולו פרט אחד לגבי האירועים הנטענים, לא תאריך, לא שנה, לא עונת השנה, לא השעה ביום, לא עדים לאירועים ולא כל פרט מזהה אחר, מערערת את אמינות גרסתה. לא שוכנענו כי מי שחוותה אירועים אשר על פי תיאורם וודאי מהווים אירועים קשים ולא נעימים, אינה זוכרת ולו פרט מאמת או מזהה אחד לגביהם. בהקשר זה יש לציין כי להבדיל מאירועי ההטרדות לגביהם לא זכרה התובעת ולו פרט אחד, התובעת זכרה במדוייק את מועד שיחתה עם מנכ"ל החברה לאחר פיטוריה ואף ידעה לצטט את הדברים שנאמרו לה בשיחה (ר' סעיף 11 לתצהירה). כשנשאלה התובעת כיצד היא זוכרת את מועד השיחה המדוייק עם המנכ"ל השיבה כי היא זוכרת את מועד השיחה כיוון שציינה אותו ביומנה תוך שהדגישה כי "יש לי תיק שלם" (עמ' 10 לפרוטוקול 9.1.08, ש' 24). העובדה כי התובעת טרחה לציין ביומנה את מועד השיחה עם המנכ"ל, אולם לא טרחה לציין ביומנה את מעשי ההטרדה החמורים אשר לטענתה חוותה ואף לא זכרה כל פרט מזהה לגביהם בעוד זכרה במדוייק את שנאמר לה בשיחה, וזאת כאשר בידיה "תיק שלם", מערערת אף היא את אמינות גרסתה באשר למעשי ההטרדה הנטענים. 17. מעבר לאמור, התובעת העידה כי לא התלוננה במהלך תקופת עבודתה על הטרדה מינית (ר' עדותה, עמ' 11, ש' 27-28). על פי עדותה של הגב' לב דגן, אשר שימשה כמנהלת משאבי האנוש של אלדן והממונה על הטרדה מינית בחברה, היתה בינה לבין התובעת מערכת יחסים פתוחה והתובעת אף שיתפה אותה בחייה הפרטיים ובהתלבטויות אישיות (ר' סעיף 10 לתצהיר הגב' לב דגן). אולם על פי עדותה של הגב' דגן, התובעת לא טענה במהלך כל תקופת עבודתה ואף לא רמזה כי הנתבע הטריד אותה מינית, ורק זמן מה לאחר פיטוריה העלתה טענה זו לראשונה (ר' סעיפים 11- 15 לתצהיר הגב' לב דגן). על פי עדותה של הגב' לב דגן, גם חדווה, המלווה של התובעת מארגון "תעסוקה אחרת", אמרה לה כי היא מעולם לא שמעה מהתובעת על הטרדה מינית (עמ' 16 לפרוטוקול 6.10.08, ש' 1-3). מר יעקב אלעזר, עובד אלדן שהיה מיודד עם התובעת ומדי פעם החליף אותה בעמדתה, העיד כי לפני פיטוריה התובעת לא טענה בפניו כי הנתבע הטריד אותה ואף לא רמזה על כך (ר' ס' 4,6 לתצהירו). גם מר רון הראל ששימש כסמנכ"ל כספים בחברה העיד כי התובעת מעולם לא טענה בפניו לפני פיטוריה כי הוטרדה מינית על ידי הנתבע (ר' ס' 6 לתצהירו). התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי פנתה למי מהגורמים באלדן או מחוצה לה והתלוננה או סיפרה במהלך תקופת העבודה על ההטרדות הנטענות. למעשה, רק לאחר פיטוריה פנתה התובעת לראשונה בטענה כי הוטרדה מינית, כאשר פנייתה זו נעשתה דווקא למנכ"ל החברה ולא לממונה על ההטרדות בחברה או למשטרה ואף לא למי שליוותה אותה מטעם ארגון "תעסוקה אחרת". הפנייה נעשתה במסגרת נסיונה לגרום לחברה להיענות לדרישותיה לחזור עבודה, או לקבל מכתב פיטורים מפורט, כפי שנבהיר להלן. 18. משהתובעת לא ידעה לציין ולו פרט מזהה אחד באשר להטרדות הנטענות, משהתובעת לא ידעה להצביע על כל גורם שהוא בחברה או מחוצה לה שהתלוננה בפניו במהלך תקופת העבודה על כך שהוטרדה מינית ומשלא הוצגה כל ראיה או תמיכה אחרת עליה ניתן לבסס את גרסתה, עולה בנו ספק באשר לאמינות ומהימנות טענותיה. 19. הנתבע מנגד טען בעדותו כי מעשי ההטרדה המתוארים בכתב התביעה ובתצהיר התובעת לא אירעו מעולם. הנתבע העיד כי מתוקף היותו אדם האוהב לעזור ונוכח העובדה כי התובעת הגיעה לעבודה באלדן דרך ארגון "תעסוקה בדרך אחרת", הוא חש צורך לסייע לה להשתלב בחברה. הנתבע לא הכחיש כי היה קשר קרוב בינו לבין הנתבעת, כאשר על פי עדותו התובעת היתה מספרת לו על חייה האישיים, לרבות על יחסי האישות שלה ומבקשת את עצותיו וחוות דעתו. לטענתו, התובעת התייעצה איתו מרצונה החופשי והוא רק הקשיב לה ולא שיתף אותה בחייו האישיים, כאשר, על פי עדותו, כשדיברה איתו על דברים בעלי גוון מיני לא היה לו נעים לשמוע את הדברים והוא היה אוטם עצמו (ס' 10-13 לתצהירו, פרוטוקול 6.10.08, עמ' 19, ש' 11-27, עמ' 21, ש' 15 - עמ' 22, ש' 29). 20. הנתבע אף לא הכחיש כי בינו לבין התובעת נוצר נתק בחודשים האחרונים לעבודתה, דבר התואם אף את גרסת התובעת. אולם בעוד לטענת התובעת, הנתק ביניהם נוצר בעקבות אירוע ההטרדה במהלכו ליטף הנתבע את פניה, אירוע לגביו לא ידעה לספק כל פרט מזהה ואף לא ידעה לאמר מתי אירע, הנתבע סיפק תיאור מדוייק של האירוע בעקבותיו נוצר הנתק, כאשר לאירוע זה אין כל סממן של הטרדה ושל הטרדה מינית בפרט. על פי עדותו של הנתבע, בערב ראש השנה של שנת 2004 פנתה אליו התובעת וביקשה לשמוע את חוות דעתו בנוגע למחלוקת בינה לבין בתה באשר ללינת הבת במסגרת נופש מטעם העבודה. הנתבע טען כי כשהתובעת שמעה את דעתו, שהיתה שונה משלה, התנפלה עליו בצעקות ובקללות ונוכח התנהגותה זו ניתק עמה קשר עד לסוף תקופת עבודתה (סעיף 14 לתצהירו). 21. עדות מפורטת זו של הנתבע מחזקת את גרסתו בדבר הסיבה לנתק בין השניים (בעוד התובעת כאמור לא ידעה ליתן כל פרט באשר להטרדה הנטענת על ידה שגרמה לנתק). מעבר לאמור, התנהלותה של התובעת לאחר שנוצר הנתק מחלישה אף היא את גרסתה כי הוטרדה על ידי הנתבע, שכן כעולה מהעדויות דווקא התובעת היא שניסתה לחדש את הקשר עם הנתבע בעוד הנתבע סירב לכך. מר יעקב אלעזר העיד כי כי התובעת פנתה אליו מספר פעמים על מנת שיעשה "שלום" בינה לבין הנתבע, אולם לטענתו, כשפנה לנתבע סירב האחרון להשכנת שלום ביניהם (ס' 5 לתצהירו). התובעת העידה כי לא זכור לה שפנתה ליעקב שיגשר בין השניים, אם כי הודתה שמתאים לה לעשות כן (עמ' 6 לפרוטוקול 6.10.08, ש' 17-22). אלא שבמכתב ששלחה לבית הדין בכתב ידה הנושא תאריך 15.6.07 (הוגש לבית הדין ביום 24.6.07) טענה במפורש כי פנתה ליעקב לאחר ניתוק הקשר בכדי שיגשר בינה לבין הנתבע. משכך, לא יכולה להיות עוד מחלוקת כי התובעת ניסתה לחדש את הקשר עם הנתבע. 22. בכתב התביעה, בתצהיר וגם במכתבה האמור מיום 15.6.07 טענה התובעת כי הנתק בינה לבין הנתבע פגע ו/או שיבש את המהלך התקין של העבודה וזה גם היה ההסבר לפנייתה לשם חידוש הקשר. אולם, כשנשאלה התובעת במה שיבש הנתק את המהלך התקין של העבודה השיבה: "אני כבר שכחתי מה עשיתי שם בכלל... מספיק שאת שואלת אותו שאלה שנוגעת לעבודה והוא לא עונה לך וזה כבר לא נעים". (פרוטוקול 6.10.08, עמ' 6, ש' 1-19). כפי שהוכח בפנינו, התובעת והנתבע עבדו בתפקידים שונים, במחלקות שונות, ישבו בחדרים שונים ותפקידיהם לא חייבו קשרי עבודה או מפגשים ביניהם, כך שלא מצאנו כי בהתעלמותו של הנתבע מהתובעת נפגע המהלך התקין של העבודה ולכל היותר נגרמה לתובעת עצמה אי נעימות. 23. נסיונותיה של התובעת לחדש את הקשר עם הנתבע, בעוד הוא זה שסירב לחדשו מחלישה את גרסתה בדבר ההטרדות הנטענות. אין זה סביר כי מי שחוותה הטרדות מילוליות ופיזיות כמתואר על ידי התובעת תבקש לאחר מכן, מיוזמתה, את קרבתו של המטריד בלא כל הסבר המניח את הדעת לכך. גרסתו של הנתבע באשר לקשר שהיה בינו לבין התובעת, במסגרתו הקשיב לה, גם בנושאים אינטימיים שהביאה בפניו ובאשר לנתק שנוצר בין השניים היתה מהימנה ועדותו נתמכה גם בעדותו של מר אלעזר. עדותה של התובעת, כאמור, היתה לא ולו הבסיסי ביותר ולא נתמכה בכל עדות או ראייה אחרת. נסיבות העלאת הטענה בדבר ההטרדות המיניות 24. אין חולק כי ביום 8.2.05 פוטרה התובעת מעבודתה באלדן. התובעת טענה כי במועד פיטוריה היא נקראה למחלקת כוח האדם בחברה שם הודיעו לה כי הגיע הזמן להיפרד ללא כל נימוק או הסבר (סעיף 10 לתצהירה). מנהלת משאבי האנוש של החברה טענה מנגד כי פיטוריה של התובעת נעשו בשל התדרדרות בהתנהגותה ובתפקודה ולאחר מספר שיחות שנערכו עמה, כאשר על פי עדותה של הגב' לב דגן, בחודשים האחרונים לעבודתה באלדן, החלה התובעת לנהוג באגרסיביות כלפי עובדי ולקוחות אלדן, שמעה מוזיקה בעצמה גבוהה, תופפה בחוזקה על דלפק המרכזיה וכיו"ב (ר' עדות הגב' לב דגן, פרוטוקול 6.10.08, עמ' 17, ש' 27-32). הגב' לב דגן הוסיפה כי מפנייה לנציגה בארגון "תעסוקה בדרך אחרת" התברר לחברה כי התובעת ניתקה קשר עם הארגון ועם הפסיכיאטרית המטפלת בה וחדלה ליטול כדורים באופן סדיר (ס' 8 לתצהיר הגב' לב דגן). עדותה של הגב' לב דגן לא נסתרה על ידי התובעת ומכל מקום, אין זה סביר כי אלדן, שקלטה את התובעת מלכתחילה מתוך רצון לתרום ולסייע, תפטר אותה ללא כל נימוק או הסבר. 25. אין אנו מקבלים אפוא את טענת התובעת כי פיטוריה נעשו ללא כל נימוק או הסבר ומכל מקום נסיונו של ב"כ התובעת לקשור בין הפיטורים לבין ההטרדות הנטענות לא צלח שכן התובעת עצמה ציינה במהלך הדיון כי "אני לא אמרתי שיש קשר לפיטורים. לא צריך לקשור בין הדברים ולא להוציא דברים מהקשרם" (עמ' 16 לפרוטוקול 9.1.08, ש' 5-6). מעבר לאמור, חברת אלדן לא נתבעה על ידי התובעת ואף לא הועלתה כל טענה כנגדה בעניין אי טיפול בעניין ההטרדות הנטענות או פיטורים שלא כדין. 26. ימים ספורים לאחר פיטוריה, ביום 17.2.05, פנתה התובעת לראשונה למנכ"ל אלדן והודיעה לו כי היא מתכוונת להגיש תלונה למשטרה על הטרדה מינית (ס' 11 לתצהירה, עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 33). הנתבע טוען למעשה, כי טענות התובעת בדבר הטרדה מינית נולדו מתוך ניסיון לסחוט את החברה כדי שתיענה לדרישותיה לעבודה חלופית או למתן מכתב פיטורים בו תפורט סיבת הפיטורים. פנייתה של התובעת מספר ימים בלבד לאחר פיטוריה, דווקא למנכ"ל אלדן לפני כל גורם אחר בחברה או מחוצה לה, כאשר התובעת עצמה שמה דגש על קרבתו המשפחתית של המנכ"ל לנתבע וכשברור שביכולתו של המנכ"ל להשפיע על פיטוריה, מחזקת את גרסת הנתבע בדבר נסיונה של התובעת להשפיע על החברה בעניין הפיטורים. כשנשאלה התובעת מדוע פנתה דווקא למנכ"ל ולא למשטרה השיבה: "הרגשתי מצפונית לעדכן אותו שזה מה שאני הולכת לעשות. אם מישהו מפרש לא נכון זו בעיה שלו" (עמ' 10, ש' 37). 27. בעקבות השיחה עם מנכ"ל החברה, הועבר הטיפול בעניין התובעת לסמנכ"ל הכספים, מר הראל, שקיים שיחה עם התובעת שהוקלטה ותומללה (ר' ס' 4-5 לתצהיר מר הראל, עדותו, פרוטוקול 6.10.08, עמ' 11, ש' 9-17, תמליל שתי השיחות צורף כנספח א' לתצהיר מר הראל). במהלך הדיון טענה התובעת כי לא זכור לה שהשיחה התקיימה ואף טענה כי היא אינה מזהה את קולה בשיחה (ר' עדותה, עמ' 11 לפרוטוקול 9.1.08, ש' 14-16). אלא שהתרשמנו בבירור כי הקול שנשמע בקלטת הוא קולה של התובעת והערה בעניין צויינה אף בפרוטוקול מיום 9.1.08 (ר' עמ' 11, ש' 20-21). 28. מעיון בתמליל השיחה עולה הן במפורש והן במשתמע כי התובעת הבהירה למר הראל כי אם החברה לא תיענה לדרישותיה: מכתב פיטורים ובו פירוט סיבת הפיטורים או החזרתה לעבודה בסניף אחר - היא תתלונן במשטרה כנגד הנתבע על הטרדה מינית. כך למשל בעמ' 5 לתמליל הראשון נאמר: "נ.: היתה בינינו שיחה אישית, והוא יודע בדיוק למה אני מבקשת את זה, רון: אני יודע. הוא סיפר לי את הסיפור שאת אמרת לו שאם אנחנו לא ניתן לך את המכתב, אז את תגישי תלונה על הטרדה מינית. נ.: זה בהחלט. רון: מה? נ.: והייתי במשטרה ועוד לא עשיתי את הפעולה הזו, אבל זה מה שייעשה מכורח הנסיבות, אם זה מה שאני לא אקבל". ובהמשך, בעמוד 11 לתמליל הראשון: "נ.: אני רוצה מכתב מפורט לגבי סיבת העבודה, או לחילופין להמשיך לעבוד. זה מה שאני רוצה. זה המצב שאני נמצאת בו, ואלה התנאים שאני מציבה, רון: אבל בואי ניקח עכשיו, נ.: ומספר שלוש - כפועל יוצא משני הדברים האלה, במידה וזה לא ייעשה, אני מבצעת את הפסקה השלישית. זהו. רון: מה זה השלישית? נ.: השלישית - שאני מגישה תלונה. אלה שני הדברים שאני מציבה בפניך. אז אנא ממך, שבו ביניכם, נסחו מכתב מפורט,". (ההדגשות אינן במקור). התובעת חוזרת שוב ושוב לאורך שתי השיחות על דרישותיה ומאיימת כי אם לא ייענו - תגיש תלונה במשטרה (ר' גם עמ' 10 לתמליל הראשון, עמ' 3 - 4 לתמליל השני). 29. ויודגש, כי על אף שהתובעת איימה ימים ספורים בלבד לאחר פיטוריה בהגשת תלונה למשטרה, חלפה חצי שנה נוספת עד שעשתה כן ורק ביום 10.8.05 פנתה לראשונה למשטרה. כשנשאלה התובעת מדוע השתהתה בהגשת התלונה השיבה כי פנתה לסיוע המשפטי וכי חיכתה להנחיותיו וכן כי היו לה עילות תביעה אחרות שלא קשורות לעניין זה (פרוטוקול 9.1.08, עמ' 11, ש' 37 - עמ' 12, ש' 9). הסבריה של התובעת להשתהותה בפנייתה למשטרה אינם מניחים את הדעת, ודאי כאשר כבר הביאה דבר ההטרדה לידיעת מנכ"ל החברה בה עבדה. אין גם ספק שתלונה על עניין כה חמור היתה קודמת לטיפול בעילות תביעה אחרות, שאף לא הוברר מה היו. העובדה כי התובעת לא מיהרה לפנות למשטרה מחזקת אף היא את המסקנה כי לא היה ממש בטענותיה ואלו נועדו על מנת לנסות להשפיע על החברה להיענות לדרישותיה. 30. מכל מקום, כשכבר הגישה התובעת תלונתה במשטרה ביום 10.8.05, חצי שנה לאחר פיטוריה וזמן רב לאחר שכביכול הוטרדה, מסרה התובעת גרסתה (ר' נספח ב'2 לתצהירה) וגם הנתבע נחקר (ר' סעיף 3 לתצהיר המשלים של הנתבע) ולאחר שמיעת גרסאותיהם החליטה המשטרה ביום 7.2.06 כי "נסיבות העניין אינן מצדיקות המשך חקירה" (הודעת המשטרה צורפה כנספח ג' לתצהיר התובעת). התובעת ערערה על החלטת המשטרה וביום 14.9.06 זומנה שוב לתת עדות בפני שוטרת ונפתח תיק החקירה (ר' סעיף 14 לתצהיר התובעת). בעקבות הגשת הערר הועבר התיק לטיפול פרקליטות מחוז תל-אביב וזו החליטה, לאחר שבחנה את הממצאים, לגנוז את התיק מ"חוסר אשמה" (ר' נספח ב' לתצהירו המשלים של הנתבע). 31. יש ליתן משקל לכך שהן המשטרה והן הפרקליטות, לאחר שבחנו את הממצאים ושמעו את התובעת ואת הנתבע, החליטו לסגור את התיק, ואף יש ליתן משקל רב לעילה בגינה נסגר התיק - "חוסר אשמה", סגירה שמשמעותה כי הפרקליטות לא מצאה את הנתבע אשם וכי לא נותר לו כל רישום פלילי. התנהלות התובעת במסגרת ההליך בבית הדין 32. נוסיף ונציין גם כי התנהלותה של התובעת במהלך הדיונים בפני בית הדין מחלישה את מהימנות ואמינות גרסתה. התובעת לא שעתה להחלטות בית הדין, שבה ומסרה מסמכים ומכתבים לבית הדין, התנהגותה במהלך עדותה חרגה מכל נורמה סבירה, עד שבית הדין נאלץ להפסיק את חקירתה הנגדית שוב ושוב בכדי להזהירה (ר' לדוג' עמ' 11 לפרוטוקול, עמ' 13). התובעת פתחה במהלך חקירתה ב"נאומים" במקום להשיב לשאלות שנשאלה (ר' לדוגמא עמ' 5, 6 לפרוטוקול 6.10.08) והפריעה לעדות עדי הנתבע ולנתבע בעדותו (ר' פרוט' 6.10.08, עמ' 11, 12, 19, 21, 22). בנוסף, במהלך דיון ההוכחות שהתקיים ביום 9.1.08 הופסקה חקירתה הנגדית של התובעת לא אחת לאחר אזהרות חוזרות ונשנות של בית הדין ולבסוף הופסקה חקירתה לאחר שהתובעת סירבה להיענות לדרישת בית הדין לצאת מאולם הדיונים למספר דקות ללא מסמכים. 33. בהתנהלותה זו של התובעת יש כדי להשליך על מהימנות ואמינות טענותיה בדבר ההטרדות המיניות, כאשר יש לזכור כי לגרסתה לא נמצאו כל תימוכין, מלבד דבריה שלה. כמו כן, התנהלותה חסרת הרסן של התובעת מתיישבת עם תיאורה של הגב' לב דגן את התנהגותה בחודשים שלפני פיטוריה, אשר הובילה להחלטה לפטרה. 34. לאור כל האמור, משלא שוכנענו במהימנות גירסתה של התובעת, משלא הוצגה כל ראיה לתמיכה בגרסתה, משהמשטרה והפרקליטות החליטו לסגור את התיק שנפתח כנגד הנתבע, בעילת חוסר אשמה, משמנגד הנתבע ועדיו הציגו גרסה עקבית ומשהוצג בפנינו מניע אישי ברור להעלאת הטענות בדבר הטרדה מינית, אנו קובעים כי גרסת הנתבע עדיפה בעינינו וכי התובעת לא הוכיחה כי הוטרדה מינית על ידי הנתבע. האם התקיימו בין התובעת לנתבע יחסי מרות? 35. לאור קביעתנו דלעיל מתייתר הדיון בשאלת קיומם של יחסי מרות בין הצדדים אולם למעלה מן הצורך, משהתובעת טענה להטרדה מינית במסגרת יחסי עבודה ומשהצדדים הרחיבו טיעוניהם לעניין שאלת המרות, נתייחס בקצרה לעניין זה, כאשר כבר בשלב זה נדגיש כי לא התקיימו יחסי מרות בין הנתבע לבין התובעת. 36. בעניין פלונית הוגדרה "מרות" באופן הבא: "מהי מרות? - כבר נפסק כי "מרות במשמעותה הפשוטה היא שליטה של הממונה על מי שכפוף לו. מרכיב המרות כולל בחובו גם השפעה וסמכות עקיפה ואינו מוגבל ליחסים של מעסיק או ממונה ישיר בלבד". (סעיף 60 לפסק הדין). "ניצול מרות" הוגדר בעניין פלונית כך: "ככלל, הגישה הנוהגת בבחינת השאלה האם ממונה "ניצל את מרותו" צריכה להיעשות בשים לב למכלול נסיבות העניין וההקשר בו המעשים התבצעו. על כן, "ככל שפערי הכוח והפרשי הגילאים בין הממונה לכפוף לו גדולים יותר; ככל שלממונה יכולת השפעה ניכרת יותר על מעמדו או עתידו של העובד; וככל שהיוזמה לביצוע המעשים המיניים נתונה בידיו של הממונה; כך עשויה להתבקש המסקנה כי המעשים המיניים היו בגדר ניצול יחסי המרות; כל זאת, מבלי למצות את השיקולים השונים הרלוונטיים לעניין אשר ייבחנו בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה". (סעיף 61 לפסק הדין). 37. מהעדויות שנשמעו בפנינו עולה כי הנתבע היה בתפקיד זוטר ולא נראה כי היתה לו כל השפעה על מעמדה של התובעת בחברה. יתרה מכך, הוכח בפנינו כי לא היתה כל השקה בין תפקידי התובעת לתפקידי הנתבע וכי הם היו כפופים למנהלים שונים. התובעת שימשה כמרכזנית והיתה כפופה לגב' לב דגן, מנהלת משאבי האנוש בחברה (ס' 3 לתצהיר הגב' לב דגן, עדות התובעת, פרוטוקול 9.1.08, עמ' 6, ש' 14-15) והנתבע עסק בחידוש רשיונות רכב ובעבודות משרדיות שונות (ס' 5 לתצהירו) והיה כפוף לרון הראל, סמנכ"ל הכספים בחברה (ר' סעיף 7 לתצהיר מר הראל). 38. התובעת עצמה העידה כי "הוא העבודה שלו בפני עצמו שזה הרשיונות והעבודה שלי במרכזנות בפני עצמה" (פרוטוקול 9.1.08, עמ' 8, ש' 7-8). כשנשאלה התובעת אם היו דברים שהיתה עושה ביחד עם הנתבע בעבודה השיבה: " כן. אם הוא היה עובר לידי והייתי מבקשת ממנו רגע לשבת במקומי כשאני הולכת לשירותים. היו יחסים מצויינים ואני החמאתי לו" (פרוטוקול 6.10.08, עמ' 8, ש' 9-11). מעדות הנתבע ועדיו ואף מעדות התובעת עולה כי התובע הסכים להחליף את התובעת מדי פעם כשביקשה לצאת להפסקה וכך עשה גם העובד יעקב אלעזר ובכך הסתכמו יחסי העבודה ביניהם. ברי כי אין בכך כדי ליצור יחסי מרות בין התובעת לבין הנתבע. התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כל פער במעמדות השניים בחברה ואף לא הוכיחה כי לנתבע היתה סמכות כלשהי או השפעה על תפקידה. 39. למעשה, הטיעון בדבר יחסי המרות בין התובעת לבין הנתבע מתמצה בקרבה המשפחתית של הנתבע למנכ"ל. אלא שאין די בקרבתו המשפחתית של הנתבע למנכ"ל החברה כדי ליצור יחסי מרות בינו לבין התובעת. התובעת לא טענה ואף לא הראתה מה בקרבה משפחתית זו הקנה לנתבע יכולת השפעה עליה או על מעמדה בחברה. התובעת לא טענה כי הנתבע זכה ליחס מיוחד או למעמד מיוחד באלדן. התובעת גם לא טענה כי חשה סובייקטיבית כי הנתבע מנצל את קרבתו המשפחתית למנכ"ל בכדי לגרום לה להיענות להטרדות הנטענות ואף לא טענה כי חששה מפניו או כי חששה להתלונן עליו בשל קרבתו למנכ"ל. יצויין כי גם על פי גרסתה של התובעת עצמה, היא כלל לא חששה להביע את דעתה והתנגדותה למעשיו הנטענים של הנתבע, כך שאף מבחינה סובייקטיבית לא ראתה התובעת את היחסים בינה לבין הנתבע כיחסי מרות. לאור האמור, הגענו למסקנה כי בין התובעת לבין הנתבע לא התקיימו יחסי מרות. לסיכום 40. כפי שפורט בהרחבה לעיל, התובעת לא הוכיחה קיומן של התנהגויות חוזרות בעלות אופי מיני מצד הנתבע. התובעת אף לא הוכיחה קיומם של יחסי מרות בין הצדדים. 41. דין התביעה איפוא - להדחות. 42. אין צורך להכביר מילים על משמעותה מרחיקת הלכת של תביעה שעילתה טענה בדבר הטרדה מינית והנזקים שהיא עשויה לגרום לנתבע, אדם מבוגר, בעל משפחה ומי שכיהן בעברו בתפקידים ציבוריים. זאת, לא רק במובן הכספי, אלא בעיקר במובן הרחב יותר של פגיעה בשמו הטוב. בשים לב לכך מחד ומאידך, בשים לב לכך שהתובעת היא נכה בשיעור של 75% ומצבה הכלכלי אינו שפיר, החלטנו לחייב את התובעת בשכ"ט עו"ד לטובת הנתבע בסך של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, לתשלום תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לידיה, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל לנתבע. ערים אנו לכך שסכום ההוצאות שנפסק אינו גבוה ובודאי שאין בו כדי לפצות את הנתבע על הוצאותיו. אלא שכאמור, ועל אף דרך הילוכה של התובעת גם במהלך שמיעת התביעה, שמנו לנגד עיננו את מצבה האישי והכלכלי בעת פסיקת הוצאות ההליך. 45. התובעת תישא במישרין בתשלום אגרה נדחית, ככל שחלה.הטרדההטרדה מינית