העסקת עובד זר במשק בית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העסקת עובד זר במשק בית:



בפנינו תביעת התובעת לשכר עבודה, פיצויי הלנת שכר, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנתם, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, דמי חגים, דמי נסיעות והחזר פקדון.

עובדות שאינן במחלוקת


הנתבע מס. 1, היה בכל המועדים הרלוונטיים להליך זה בעל היתר לפי חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 להעסקת עובד/ת זר/ה בתחום הסיעוד.
התובעת היא אזרחית מיאנמר (בורמה). התובעת קיבלה אשרות מתאימות לשהייתה ועבודתה בישראל בתחום הסיעוד אצל הנתבע. האשרות הוטבעו בדרכונה של התובעת.
הנתבעת 2, גב' סיגל אפרים (להלן: "הנתבעת") היא אשתו של הנתבע.
התובעת הועסקה בעבודות משק ביתם של הנתבעים מחודש 4/1997 עד ליום 4.9.2007, יום אחד בשבוע. בשאר ימות השבוע עבדה התובעת במשקי בית אחרים.
אחות הנתבע, גב' רבקה אפרים (להלן: "רבקה"), סייעה בתרגום השיחות בין התובעת לבין הנתבע 1 (מוסכמה מס. 3 בהחלטה מיום 10.8.08).

הפלוגתאות


לטענת הנתבעים, התובעת הועסקה בפועל גם בטיפול סיעודי בנתבע, טיפול אשר נדרש לטענתם בשל מצב רפואי מסויים ממנו סובל התובע. התובעת מכחישה שעבדה בסיעוד.
התובעת טוענת כי בכל תקופת עבודתה במשק ביתם של הנתבעים, לא שולם לה שכר עבודה כלל. לטענתה, הנתבע הודיע לה בתחילת העסקתה שלא תקבל שכר עבודה מאחר שתמורת עבודתה היא אשרת השהייה והעבודה שקיבלה על שמו, אשר מאפשרת לה לשהות ולעבוד בישראל. הנתבעים מכחישים טענה זו בתוקף וטוענים כי עבור עבודתה של התובעת שולם לה סך 150 ₪ ליום עבודה.
לעניין נסיבות סיום עבודתה טוענת התובעת כי הנתבעים החלו לדרוש ממנה לעבוד אצלם יומיים בשבוע ולאחר שסירבה לכך, היא פוטרה תוך איום כי הנתבעים יגישו נגד התובעת תלונה למשטרת ההגירה. הנתבעים טוענים כי התובעת התפטרה בכך שנמנעה מלהגיע לעבודה לאחר שהנתבע ביקש לברר באיזה יום תעבוד בשבוע מסויים, ולאחר שרבקה, אחות הנתבע, התקשרה לתובעת ושאלה אותה בשם הנתבע אם היא יודעת היכן הונחו תכשיטים, כספים ובגדים אשר לא נמצאו בבית הנתבעים בעת שעברו דירה. לטענת הנתבעים, בתגובה לשאלתה של רבקה הודיעה התובעת כי לא תגיע יותר לעבודה תוך שהיא מאיימת כי תפנה לארגון "קו לעובד".
בהתאם למחלוקת בעניין נסיבות סיום עבודת התובעת, חלוקים הצדדים בשאלת זכאות התובעת לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת.
מעבר לפלוגתאות בנוגע לתשלום שכר ולנסיבות סיום עבודת התובעת, הצדדים חלוקים בשאלות אלה:

א. האם הנתבעת היתה, בנוסף לנתבע, מעסיקתה של התובעת והאם יש לחייבה בתשלום זכויותיה של התובעת?
ב. מהו מספר שעות העבודה שהתובעת עבדה בכל יום?
ג. האם התובעת זכאית לדמי נסיעה עבור תקופת עבודתה?
ד. האם התובעת זכאית לפדיון חופשה שנתית, פדיון דמי הבראה ודמי חגים?
ה. האם התובעת זכאית לקבל מהנתבעים סכום של 5,632 ₪ אותו הפקידה לטענתה אצלם בתחילת העסקתה על מנת שהוא יוחזר לה עם סיום עבודתה.
עדים וראיות


בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה בקשת התובעת לגביית עדותה המוקדמת. הבקשה נתמכה בתצהיר של התובעת. הבקשה התקבלה ועדותה המוקדמת של התובעת נשמעה בפני כב' הרשמת ח. יזרעאלי-גרשון ביום 1.11.07. סמוך לאחר מכן עזבה התובעת את הארץ. נציין, כי העובדה שמותב זה לא ראה את התובעת בעדותה הכבידה על ההכרעה בתיק, מטבע הדברים.
לאחר סיום עבודתה פנתה התובעת לארגון "קו לעובד". התובעת הגישה תצהירי עדות ראשית של שלושה עובדי "קו לעובד" שטיפלו בתלונותיה נגד הנתבעים. ב"כ התובעת משך תצהירים אלה בפתח הדיון להוכחות בעקבות הערת בית הדין. התוצאה היא שעדותה המוקדמת של התובעת (בתצהירה ובחקירתה הנגדית) היא העדות היחידה התומכת בתביעתה. עם זאת, הוגשו מטעם התובעת ראיות נוספות על פי בקשת התובעת. הראיות החדשות הן הודעות התובעת, הנתבע ורבקה (אחות הנתבע) בחקירת משטרה שנפתחה בעקבות תלונת התובעת על עבירות שבוצעו בקשר להעסקתה, וכן הודעות זיכוי של המוסד לביטוח לאומי בקשר לתשלום דמי ביטוח לאומי בגין העסקת התובעת, אשר הושגו עבור התובעת על ידי ארגון "קו לעובד" (תצהיר עו"ד חאלד דוח'י התומך בבקשת התובעת להגשת ראיות באיחור).
מטעם הנתבעים העידו הנתבעים עצמם וכן רבקה.

אחריות הנתבעת


נפתח בפלוגתא שעניינה אם יש לראות בנתבעת כמעסיקתה של התובעת במשותף עם הנתבע או שמא הנתבע בלבד היה מעסיקה של התובעת.
בתצהירה טענה התובעת כי בדרך כלל הנתבע לא היה בבית בשעות בהן עבדה ומי שנשארה אתה בבית, פיקחה על עבודתה ונתנה לה הוראות היתה הנתבעת (סעיף 7 לתצהיר התובעת).
בכתב הגנתם טענו הנתבעים כי לנתבעת לא היה כל קשר לתובעת ולא היו קיימים ביניהן יחסי עובד-מעביד (סעיף 2 לכתב ההגנה). בתצהירו טען הנתבע כי הוא היה מעסיקה היחידי של התובעת וזה שמשלם לה את שכרה ומטפל בכל הקשר להעסקתה (סעיף 3 לתצהיר הנתבעת). כן טען כי הנתבעת מעולם לא העסיקה את התובעת, מעולם לא טיפלה בענייני העסקתה, מעולם לא שילמה לה כספים ולא היה לה קשר עם התובעת (סעיף 4 לתצהיר הנתבע). הנתבעת בתצהירה טענה שהיא פיקחה מפעם לפעם על עבודתה של התובעת בתיאום עם הנתבע ואמרה לתובעת מה לעשות (סעיף 3 לתצהיר הנתבעת). לדבריה, הנתבע הוא היחיד ששילם לתובעת את שכרה ואת הוצאות נסיעתה ברוב המקרים, אלא אם כן הוא ביקש ממנה לעשות כן במקרים נדירים. לדבריה, התובעת אמרה לה מספר פעמים שהנתבע הוא הבוס שלה ולא היא.
לטענת הנתבעים בסיכומיהם, העובדה שאשרת השהייה ורישיון העבודה של התובעת הונפקו על שמו של הנתבע והיא באה לישראל על מנת לעבוד עבורו ולטפל בענייניו האישיים, מצביעה על כך שהנתבע בלבד היה מעסיק שלה, ואין בעצם נישואיה של הנתבעת לנתבע כדי ליצור בינה לבין התובעת יחסי עובד ומעביד.
אנו סבורים כי הדין עם התובעת בשאלת חבותה של הנתבעת. עמדת הנתבעים מבוססת על כך שהתובעת באה לישראל על פי אשרה לעבודה אצל הנתבע ועל כך שהנתבע הוא שקיבל היתר להעסקת התובעת. עמדה זו אינה מקובלת עלינו משום שהתובעת עבדה בפועל במשק ביתם המשותף של הנתבעים. לו היתה מועסקת התובעת בעיקר בסיעוד, היה מקום לטענת הנתבעים. ואולם, אין מחלוקת כי התובעת עבדה בעיקר בעבודות משק ביתם המשותף של הנתבעים (ראו סעיף 5 לתצהיר הנתבע). אמנם, לטענת הנתבעים התובעת עסקה גם בעבודת סיעוד, אך כאמור, אין הנתבעים חולקים על כך שהנתבעת עבדה בעבודות משק ביתם המשותף, וגם על פי גרסתם זה היה עיקר תפקידה.
מעבר לכך שקיימת סתירה מסויימת בין תצהירי שני הנתבעים בעניין היקף מעורבותה של הנתבעת בהעסקתה של התובעת, יש לומר שעוד בטרם נחקרו הנתבעים על תצהיריהם, היה מקום להתייחסות חשדנית לגרסתם, אשר מנסה לצייר את היחסים עם התובעת כיחסים שבין הנתבע לבדו לבין התובעת, כאשר כל מעורבות של הנתבעת ביחסים עם התובעת היא "על פי הוראתו" או "בתיאום עמו". תמונה זו אינה מתקבלת על דעתנו בכל הקשור לעבודות התובעת במשק ביתם המשותף של הנתבעים, אשר היוותה, גם לגירסת הנתבעים, חלק עיקרי מעבודת התובעת. לפיכך טענת הנתבעת בתצהירה לפיה היא פיקחה "מפעם לפעם" על עבודת התובעת ו"בתיאום" עם בעלה אמרה לתובעת מה לעשות, על פניה אינה משכנעת על פניה בכל הנוגע לעבודות משק הבית. בפועל, גרסה זו לא עמדה במבחן חקירתם הנגדית של הנתבעים.
כך למשל, הנתבעת העידה בעמ' 6 לפרוטוקול, שורות 7-19:

ש. איפה בעלך היה כשהיא הייתה עובדת אצלכם.
ת. בהרבה מקרים היה הולך להדסה לקבל את מנות הדם שלו בגלל הטלסמיה.
הוא זקוק לבדיקות רבות אז הוא היה נמצא בבתי חולים בבדיקות.
ש. כל שבוע
ת. כמעט כל שבוע ואם לא אז בבית. אצל הוריו, בחצר, במחסן.
ש. אם בעלך לא היה ליד התובעת להסביר לה מה לעשות אז את הסברת לה מה לעשות, נכון.
ת. כן.
ש. מדי פעם מה שילמת לה.
ת. כסף עבור העבודה.
ש. כמה
ת. לא עשיתי זאת הרבה אבל כשבעלי ביקש ממני אז שילמתי לה...


הנתבעת אישרה, איפוא, שנתנה לתובעת הוראות בקשר לעבודתה. לדבריה, הנתבע שהה פעמים רבות מחוץ לבית ובכך אישרה את עדות התובעת בנקודה זו. מטבע הדברים, הנתבעת היא זו שנתנה לתובעת הוראות בעת העדרות הנתבע, גם לגרסתה. מאחר שלגרסתה הנתבע הרבה להעדר מהבית, קשה לקבל כי מתן ההוראות לתובעת היה על פי המתכונת לה טענה הנתבעת בתצהירה, דהיינו שהיא רק פיקחה מפעם לפעם על עבודתה של התובעת ובתיאום עם הנתבע ואמרה לתובעת מה לעשות. הנתבע נשאל על היקף מעורבותו בקביעת חומרי הניקוי בהם ייעשה שימוש והוא אישר שלא עסק בתחום זה אלא אשתו (עמ' 9, שורות 6-9). לפיכך, גרסת הנתבעים בתצהירהם אינה מהימנה עלינו ואינה מתקבלת על דעתנו.
הנתבעת גם אישרה בעדותה המצוטטת לעיל, כי שילמה לתובעת כספים, וזאת בניגוד לנטען על ידי הנתבע סעיף 3 לתצהירו. ניסיונם של הנתבעים בחקירתם הנגדית להסביר כי הנתבע לא התכוון בתצהירו לאקט הפיזי של התשלום אלא לפעולה משפטית של תשלום חיוב על פי חוזה עבודה (עמ' 6, שורות 25-26, עמ' 8, שורה שורות 27-28), אינו משכנע ואינו אמין.
לא למותר לציין כי כאשר הנתבע נשאל לסכום דמי ביטוח לאומי שהוא שילם עבור העסקת התובעת בכל חודש, השיב "שילמנו פעם בחצי שנה" (עמ' 19, שורות 4-5).
לאור האמור לעיל, בית הדין אינו נותן אמון בעדויות הנתבעים ומאמץ את גרסת התובעת לעניין מעורבותה של הנתבעת בהעסקתה. לפיכך, ה"מפעל" בו עבדה התובעת, משק ביתם של הנתבעים, היה משותף לנתבעים ועל כן יש לראותם כמעבידים במשותף. לא למותר להפנות, בהקשר זה, לסעיף 8 לתצהירו של הנתבע בו הוא מתייחס לעבודת התובעת כעבודה "אצלנו".
בהתאם לכך אנו קובעים כי הנתבעת היתה מעבידתה של התובעת במשותף על הנתבע.

שעות עבודת התובעת


בהחלטה מיום 10.8.08, בה נקבעו המוסכמות והפלוגתיות בתיק, נרשמה פלוגתא בדבר שעות עבודת התובעת.
גרסת התובעת הייתה כי עבדה שבע שעות בכל יום עבודה. כך העידה בתצהירה (סעיף 7) וכך טענה בחקירתה הנגדית (עמ' 5, שורה 25).
גרסת הנתבעים בכתב ההגנה הייתה מעורפלת: בסעיף 6 לכתב ההגנה נטען כי התובעת עבדה פעם בשבוע וקיבלה שכר יומי של 150 ₪ ל-6 שעות עבודה לפי 25 ₪ לשעה; בסעיף 7 לכתב הגנתם טענו כי התובעת עבד "דרך כלל" 6 שעות פעם בשבוע, "בדרך כלל" בין השעות 8:00 ל-14:00; בסעיף 8 לכתב הגנתם טענו הנתבעים כי התובעת קיבלה שכר של 150 ₪ ליום עבודה בן שש שעות "בממוצע". במהלך חקירתה הנגדית של התובעת הציג ב"כ הנתבעים לתובעת גרסה לפיה עבדה 5 שעות וקיבלה 35 ₪ לשעה (עמ' 5, שורה 24). הנתבע בסעיף 4 לתצהירו טען כי התובעת עבדה שש שעות פעם בשבוע, בין השעה 8:00-14:00. בסעיף 11 לתצהירו טען הנתבע כי התובעת עבדה 5 שעות וקיבלה 25 ₪ לשעה, בתוספת 25 ₪ עבור נסיעות.
נמצא, שעוד בטרם נחקרו הנתבעים בחקירה נגדית, הוצגו על ידם בחקירת התובעת, בכתב ההגנה ובתצהיר הנתבע, מספר גרסאות שאינן מתיישבות זו עם זו. הנתבע אף כלל בתצהיר אחד שהגיש שתי גרסאות שונות בדבר שעות עבודת התובעת (בסעיפים 4 ו-11 לתצהירו).
הגרסאות השונות שהוצגו מטעם הנתבעים בכתב ההגנה ובתצהיר הנתבע אינן מתיישבות עם עדותם בחקירתם הנגדית. הנתבע טען בחקירתו הנגדית כי לתובעת שולם סך 150 ₪ עבור יום עבודה של חמש שעות (עמ' 6, שורות 21-22). הנתבע, שנכח באולם בית הדין בעת עדות הנתבעת, העיד בחקירתו הנגדית כי התובעת עבדה חמש שעות, ומיד תיקן ל"בין חמש לשש שעות" (עמ' 11, שורות 9-10). בחקירתו במשטרה אמר הנתבע כי התובעת עבדה "חמש שעות בערך, זה לא היה מדוייק. ואם היה צריך קצת יותר אז יותר" (עמ' 3 להודעת הנתבע, שורה 1). אכן נראה כי קיים חוסר עקביות בין גרסת הנתבעים בכתב הגנתם ובתצהיר הנתבע (בו מופיעות שתי גרסאות) לבין עדויותיהם בחקירה נגדית. גם עדות הנתבע במשטרה אינה עקבית עם גירסתו בכתב ההגנה ובתצהירו.
גירסת הנתבע בסעיף 4 לתצהירו אינה גירסה "גמישה", אלא גירסה ברורה והחלטית: הנתבע נקט גירסה על פיה התובעת עבדה 6 שעות עבודה בין 8:00 ל-14:00. גירסה זו לא עמדה בחקירת הנתבעים, כאשר הנתבעת טענה תחילה שהתובעת עבדה חמש שעות והנתבע, ששמע את עדות הנתבעת, טען בעדותו להסדר "גמיש".
בעדותה של הנתבעת היה ניסיון להתאים את עדותה לעניין ערך שעת עבודה של התובעת לגרסת הנתבעים בכתב ההגנה ובתצהיר הנתבע. להלן מהלך חקירת הנתבעת בעניין זה (עמ' 6, שורות 21-24):

"ת. לא עשיתי זאת הרבה אבל כשבעלי ביקש ממני אז שילמתי לה 150 ₪
עבור העבודה ועוד 25 ₪ עבור נסיעות.
ש. 150 עבור כמה שעות.
ת. חמש שעות.
ש. כלומר 30 לשעה.
ת. אני חושבת 25 ש"ח. עכשיו אני מתקנת נכון 30 ש"ח לשעה".


הרושם המתקבל הוא שהסכום 25 ש"ח שהנתבעת "חשבה" כי הוא מהווה ערך שעת עבודה של התובעת הינו הסכום שהיא התכוננה לומר בעדותה נוכח התאמתו לגירסת הנתבעים בכתב ההגנה ובסעיף 4 בתצהיר הנתבע (150 ש"ח עבור שש שעות עבודה לפי 25 ₪ לשעה), אך לאחר שהנתבעת השיבה שהתובעת עבדה חמש שעות ליום, שלא בהתאם לגירסת הנתבעים בכתב ההגנה ובסעיף 4 בתצהיר הנתבע, נאלצה "לתקן" את התשובה עמה באה מוכנה לעדותה.
הסתירות שמנינו בעדויות הנתבעים פוגמות באמינות גרסתם בדבר שעות עבודת התובעת, שכן מצופה ממעסיק של עובדת במשק בית, אשר מעסיק אותה במשך עשר שנים, להציג גירסה עקבית וברורה בדבר ההסדר שנקבע לעניין שעות העבודה ולעניין ערך שעת עבודה. ואכן, כך עשה הנתבע בתצהירו (150 ₪ עבור שש שעות עבודה), אך גירסתו לא עמדה במבחן החקירה הנגדית שלו ושל הנתבעת. אין המדובר בעניין פעוט, שכן ההבדל בין חמש שעות לשש שעות הינו מהותי (תוספת של 20%). ניתן היה לצפות מהנתבעת לדעת, ללא היסוסים, את ההסדר שהתקיים בין הצדדים לעניין שעות עבודת התובעת וערך שעת עבודתה. איננו מתעלמים מכך שעדותה של התובעת ניתנה כשנה וחודשיים לאחר סיום עבודת התובעת, אך איננו סבורים שמדובר בפרק זמן בו פרטי ההסדר היו עלולים להישכח על ידה, במיוחד לאור היותה של הנתבעת מעורבת בהליך המשפטי בו הוצגה גירסה ברורה בתצהיר בעלה.




לאור האמור, אנו מעדיפים את גרסת התובעת לעניין מספר שעות עבודתה על פני גרסאותיהם של הנתבעים וקובעים כי יום עבודה של התובעת היה בן 7 שעות.

המחלוקת בעניין נסיבות סיום עבודת התובעת


גרסת התובעת לעניין נסיבות סיום עבודתה מפורטת בסעיפים 11-15 לתצהירה. לגרסת התובעת, בחודש יולי 7/07 החל הנתבע לדרוש ממנה לעבוד בבית הנתבעים יומיים בשבוע. התובעת התנגדה לדרישה זו והסבירה לנתבע כי עליה לעבוד ביתר ימות השבוע בעבודה תמורת שכר. הנתבע המשיך במהלך חודש 8/07 לדרוש שהתובעת תעבוד פעמיים בשבוע. בשבוע הראשון של חודש 9/07 עבדה התובעת לבקשת הנתבע ביום ג', 4.9.07. ביום 6.9.07 התקיימה בין הנתבע לתובעת שיחה טלפונית בה ביקש הנתבע מהתובעת לעבוד גם למחרת, יום ו', 7.9.07. התובעת סירבה לכך. הנתבע המשיך ושאל את התובעת באיזה יום תבוא בשבוע הבא והתובעת השיבה שלא תגיע מאחר שיום ו', הוא יום עבודתה הקבוע, חל בראש השנה. הנתבע כעס והרים את קולו והשיחה הסתיימה. חצי שעה לאחר מכן התובעת קיבלה שיחה טלפונית מרבקה שאמרה לה כי "אין לי יותר מה להגיע לבית המשיבים וכי הם פנו למשטרת ההגירה בתלונה על "בריחתי" כביכול". התובעת פנתה באותו יום ל"קו לעובד" בירושלים. מנהלת הסניף התקשרה לנתבע ולאחר שסיימה לשוחח עמו אמרה לתובעת כי הנתבע סיפר לה שהתובעת עבדה אצלו כל ימות השבוע ולא יום אחד בלבד, וכי בשל כך שהתובעת חדלה להתייצב לעבודתה הוא דיווח למשטרת ההגירה על בריחתה.
גרסת הנתבעים לעניין נסיבות סיום עבודת התובעת מפורטת בסעיף 6 לתצהיר הנתבע ובתצהירה של רבקה. כך מעיד הנתבע בסעיף 6 לתצהירו:

"ביקשתי מהתובעת כי באופן חד פעמי תחליף את העבודה שלה אצלי, מיום שישי ליום שלישי, זאת משום שיום עבודתה הקבוע אצלי (יום שישי) "נפל" על יום חג. אציין שבמקרים שקרו בעבר, כאשר יום העבודה "נפל" על יום שישי, החליפה לבקשתי התובעת את יום העבודה.
להפתעתי, התובעת סרבה להחליף את יום העבודה ואמרה שלא תגיע לעבודה ביום אחר. ביקשתי, איפוא, מהתובעת שתאמר לי מתי תגיע בשבוע שלאחר מכן, כשהכוונה הייתה לכך שלא נמתין עד ליום שישי הבא, אלא שהתובעת תגיע מוקדם יותר בשבוע. התובעת פשוט לא ענתה לי על השאלה ולא היה ברור לי אם תגיע ביום שישי או תגיע במועד מוקדם יותר. בפועל, התובע לא הגיעה יותר בכלל לעבודה אצלי."


הנתבע הכחיש את טענת התובעת כי דרש ממנה לעבודה פעמיים באותו שבוע. לטענתו, הוא מעולם לא ביקש מהתובעת לעבוד פעמיים באותו שבוע.
אשר לשיחה הטלפונית שהתובעת טענה כי התקיימה בינה לבין רבקה, טוען הנתבע בסעיף 8 לתצהירו כי סמוך לראש השנה הוא והנתבעת עברו דירה מהבית בו הם גרים לבית סמוך במושב אבן ספיר, ועם סידור הבית החדש התברר להם כי נעלמו תכשיטים, צרורות של כספים (דולרים ושקלים) ובגדים. הוא ביקש מרבקה שתתקשר לתובעת ותבדוק איתה אם היא יודעת היכן הונחו הפריטים שנעלמו. רבקה מאשרת עדות זו של הנתבע בתצהירה ומעידה שכאשר התקשרה לתובעת לשאול היכן הפריטים האמורים, הודיעה התובעת לרבקה כי היא יותר לא תגיע לעבודה אצל הנתבעים ואיימה כי הנתבעים עוד ישמעו ממנה ומ"קו לעובד".
מגרסאות שני הצדדים עולה כי סיום עבודת התובעת היה על רקע חילוקי דעות בדבר מתכונת עבודת התובעת בשבוע בו חל יום עבודתה הרגיל ביום חג. כן אין מחלוקת כי בין התובעת לבין רבקה התקיימה שיחת טלפון. גרסת התובעת היא כי פוטרה באותה שיחה וגרסת הנתבעים היא כי התובעת הודיעה באותה שיחה כי לא תבוא יותר לעבודה בעקבות שאלה שהוצגה לתובעת על פריטים שנעלמו.
במחלוקת זו אנו מעדיפים את גרסת התובעת, מהטעמים שיפורטו להלן.
בדיקת לוח השנה לשנת 2007 מאששת את גרסת התובעת ושוללת את גרסת הנתבעים. ראש השנה חל בשנת 2007 בימים 13-14 בספטמבר, שהם ימים חמישי ושישי בשבוע. יום כיפור חל ביום 22 בספטמבר שהוא יום שבת. גרסת התובעת מתיישבת במדוייק עם לוח השנה ועם המוסכמות בתיק, לפיה עבודת התובעת הסתיימה ביום 4.9.07, שחל ביום שלישי (ראו סעיף 2 לכתב ההגנה בו נטען כי עבודת התובעת הסתיימה ביום 4.9.07). גרסת הנתבע, לפיה ביקש מהתובעת באופן חד פעמי לעבוד ביום שלישי בשל כך שיום עבודתה הקבוע, שהינו יום ו' נפל באותו שבוע על יום חג, אינה מתיישבת עם לוח השנה, שכן בשבוע של יום שלישי, 4.9.07, לא חל כל חג ביום ששי, 7.9.07. לעומת זאת, היום השני של ראש השנה חל בשבוע שלאחר מכן ביום שישי, באופן שמתיישב במדוייק עם גרסת התובעת לפיה היא הודיעה לנתבע כי בשל כך שיום שישי חל בחג היא לא תגיע באותו שבוע לעבודה. לאור האמור, איננו נותנים אמון בגרסת הנתבעים ומאמצים את גרסת התובעת.
קיימות ראיות נוספות השוללות את גרסת הנתבעים, כמפורט להלן: התובעת העידה בתצהירה כי נעשה שיפוץ בבית הנתבעים בסוף חודש 8/07 (סעיף 16 לתצהיר התובעת). לטענתה, גרסת הנתבע, הנתמכת בעדותה של רבקה, בדבר מעבר דירה והיעלמות כספים ופריטים אחרים, אינה אמת והיא לא באה לעולם אלא לצורך התגוננות מפני תלונת התובעת במשטרה. התובעת טוענת כי גרסה זו "מוחזרה" בהליך זה בתשובה לטענות התובעת בדבר נסיבות פיטוריה.
בתמיכה לטענה זו היפנה ב"כ התובעת בסיכומיו למכתב שהנתבע כתב לבקשת התובעת, אשר צורף כנספח ה' לכתב התביעה. במכתב זה מופיע שמו של הנתבע ולידו כתובתו: מושב אבן ספיר 49. הנתבעים אישרו בכתב הגנתם כי הנתבע כתב מכתב זה לבקשת התובעת (סעיף 10 לכתב ההגנה). במכתב מאשר הנתבע "לכל המעוניין" כי נתן לתובעת חופשה של חודש וחצי החל מיום 4.3.07 כדי לבקר במיאנמר לצורך אבל על מות אביה. והנה, בהודעת הנתבע במשטרה, אשר נגבתה ביום 30.10.07, מצויינת כתובתו כ"מושב אבן ספיר 49". הוא הדין באישורי מסירה של הזמנות לדיון עליהם חתם הנתבע ביום 14.10.07, בהם מצויינת כתובת הנתבעים כ"מושב אבן ספיר 49". מראיות אלה עולה כי הנתבעים כלל לא עברו דירה במושב כפי שטענו.
יודגש, כי הנתבעים בסיכומיהם כלל לא התייחסו לטענות אלה. מכך יש להסיק כי אין להם תשובה מניחה את הדעת. בכך יש כדי לשלול מיסודה את גירסת הנתבעים בנוגע לעובדות שעל רקען נערכה השיחה הטלפונית בין התובעת לרבקה. המסקנה היא כי הנתבע בדה סיפור של היעלמות חפצים בעת מעבר דירה שלא היה.
לאור כל האמור, אנו מעדיפים את גרסת התובעת כי בשיחת הטלפון שהתקיימה בינה לבין רבקה הודיעה רבקה לנתבעת, בשם אחיה, כי אין לתובעת מה לבוא יותר לעבודה אצל הנתבעים, וזאת על רקע סירובה של התובעת להוסיף ימי עבודה בשירות הנתבעים, שהוצגו לה מספר פעמים, ועל רקע סירובה לעבוד בשבוע שהתחיל ב-9.9.07 בשל כך שיום עבודתה באותו שבוע חל בחג. משמעות קביעתנו זו היא כי התובעת פוטרה על ידי הנתבעים.
הנתבעים מנסים להיבנות מכך שלגרסת התובעת הודעת הפיטורים שקיבלה הייתה מרבקה, ולא מהנתבעים, ועל כן לטענתם גרסת התובעת עצמה אינה מבססת פיטורים על ידי הנתבעים.
טענה זו אינה מקובלת עלינו. גרסת התובעת, המקובלת עלינו, היא כי רבקה התקשרה אליה זמן קצר לאחר שהסתיימה שיחה בינה לבין הנתבע בחילוקי דעות כשהנתבע מרים עליה את קולו, ועל כן ברור שדברי רבקה, אשר מוסכם על הצדדים כי העבירה מסרים לתובעת מאת הנתבע, היו על דעתו ובשמו של הנתבע.
אשר על כן יש לפסוק לתובעת פיצויי פיטורים. כפי שיוסבר להלן, אנו קובעים את שכרה השעתי של התובעת לפי 19.95 ₪ לשעה שהוא שכר המינימום שהיה במועד סיום עבודת התובעת. הואיל וקבענו כי התובעת עבדה 7 שעות ביום, נמצא ששכרה היומי היה 139.65 ₪. סכום זה כפול 4.3 שווה ל-600. לפיכך אנו קובעים כי השכר הקובע של התובעת לפיצויי פיטורים הינו 600 ₪. סכום זה כפול מספר שנות עבודתה (10.42) שווה 6,252 ₪.
הנתבעים לא הוכיחו כל הגנה מפני תביעת התובעת לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. בשל כך, ובשל חומרת נסיבות הפיטורים, המתבטאת בניסיון לפגוע בתובעת באמצעות תלונה לא מבוססת למשטרת ההגירה ובבידוי סיפור המחשיד את התובעת בגניבה, איננו רואים מקום להפחתת פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים.
בהתאם לקביעתנו בדבר פיטוריה של התובעת ללא הודעה מוקדמת, זכאית התובעת, על פי סעיף 4(4) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, לפיצוי חלף הודעה מוקדמת בשעור 600 ₪.

המחלוקת בעניין תשלום שכר עבודתה של התובעת


התובעת טוענת כי משך למעלה מעשר שנות עבודתה אצל הנתבעים לא שולם לה שכר עבודה כלל (6-9 לתצהיר התובעת). כך העידה התובעת בסעיף 6 לתצהירה:

"תנאי עבודתי אצל המשיב, כפי שקבע המשיב, היו – עבודות משק בית בביתו, יום אחד בשבוע, ללא כל תמורה, כאשר ה"תמורה" היחידה לעבודתי זו תהא עצם העובדה שבדרכוני תהא מוטבעת אשרת עבודה (ב/2), שתאפשר לי להיכנס אל הארץ ולצאת ממנה, לשהות בה ולעבוד אצל מעסיקים אחרים".


התובעת מוסיפה וטוענת כי לא שולמו לה דמי נסיעות, למעט בתקופה החל מחודש 8/06 ועד לסיום עבודה, בה קיבלה 25 ₪ ליום עבודה לאחר שהנתבעים ניאותו לשלם לה סכום זה משפנתה אליהם וציינה כי בשל מעברה לדירה חדשה גדלו הוצאות הנסיעה שלה לבית הנתבעים (סעיף 8 לתצהיר התובעת).
לדברי התובעת, רק לאחר שפוטרה על ידי הנתבעים הוסבר לה על ידי ארגון "קו לעובד", אליו פנתה, כי מתכונת ההעסקה האמורה היא בלתי חוקית וכי לא ניתן לשלם תמורת עבודה אלא בכסף ולא באשרת עבודה. כך טענה התובעת בסעיף 11 לתצהירה:

"בכל מהלך שנות עבודתי האמרות אצל המשיבים, לא ידעתי, ולא העליתי על דעתי, שהסידור שנהג ביני לבין המשיב הנו לא חוקי. רק לאחר שפוטרתי על ידי המשיבים, ללא הודעה מוקדמת ותוך איומים בהסגרתי לידי משטרת ההגירה, ולאחר שפניתי לייעוץ "קו לעובד", הוסבר לי והסתבר לי כי מדובר בהעסקה בלתי חוקית, וכי תמורה להעסקתי האמורה בבית המשיבים יכולה להיות רק בכסף, ובוודאי לא באשרת עבודה".


גרסת התובעת מוכחשת על ידי הנתבעים. לטענתם, עבור יום עבודה של התובעת במשק ביתם שולם לתובעת סך 150 ₪. הנתבעים טוענים כי התביעה לשכר עבודה יסודה בשקר ומטרתה להוציא מהם כספים שאינם מגיעים לתובעת לאחר שגמלה בלבה החלטה לחזור למולדתה אחרי שמיצתה את תקופת שהייתה בישראל.
אשר לדמי נסיעות – לנתבעים לא הייתה גרסה עקבית: בתצהירו של הנתבע קיימת סתירה: בסעיף 4 לתצהיר העיד הנתבע כי שילם לה עבור יום עבודה של שש שעות (מ-8:00 – 14:00) 150 ₪. בסעיף 11 לתצהירו העיד הנתבע כי שילם לתובעת כל שבוע במזומן 150 ₪ עבור חמש שעות עבודה בפועל וכן 25 ₪ בגין נסיעות.
לא הוגשו על ידי הצדדים מסמכים כלשהם אשר יכולים לאשש באופן ישיר גירסה זו או אחרת. הנתבעים טענו כי שילמו את שכר העבודה לתובעת במזומן. בחקירתו במשטרה אמר הנתבע כי לא החתים את התובעת על אישורים לקבלת תשלומי השכר (עמ' 3, שורה 73 להודעתו). לפיכך, עלינו להכריע בין עדות התובעת לבין עדות הנתבע.
התובעת טוענת שיש להעדיף את גירסתה על פני גירסת הנתבעים בשל סתירות רבות בהן לקו עדויות הנתבעים לעומת עדות עקבית וקוהרנטית של התובעת. לטענת התובעת, הסתירות בעדויות הנתבעים מצביעות על כך שאין ליתן אמון בגירסתם לעניין תשלום השכר.
הנתבעים טוענים כי אין ליתן אמון בגירסת התובעת שכן מדובר בגירסה בלתי אמינה אשר מנסה לצייר את התובעת כאישה תמימה שלא הבינה במשך למעלה מעשר שנים כי עבור עבודתה היא זכאית לשכר ורק בעקבות הסברי נציגי ארגון "קו לעובד", היא הבינה זאת. כן מציינים הנתבעים העדר כל תמיכה לגירסת התובעת בעדויות של אנשים אחרים שניתן היה להביאם כדי לתמוך בגירסתה.

הכרעה בין הגרסאות


בהכרעה בין הגירסאות עלינו לקבוע על מי מוטל להוכיח את גירסתו. האם על התובעת להוכיח אי קבלת שכר עבודה או שמא על הנתבעים להוכיח ששילמו את שכר עבודתה של התובעת? התשובה לשאלה זו היא שבהעדר מחלוקת על העובדה שהתובעת עבדה אצל הנתבעים, על הנתבעים מוטל להוכיח את תשלום השכר לתובעת, בדומה לטענת "פרעתי" (דב"ע נב/188-3 חליל אחמן מוחסן נ. מרכז מוסדות זוועהיל (לא פורסם) – פס"ד מיום 27.10.92). לפיכך, על הנתבעים מוטל להוכיח כי גרסתם מסתברת יותר מגרסת התובעת.
כאמור, הנתבעים לא הציגו ראיות כלשהן לתשלום שכרה של התובעת, פרט לעדותם. הם לא הציגו תלושי שכר או ספחי שיקים שהיו עשויים לתמוך את טענתם כי שלמו את שכר התובעת.
עם זאת, ידוע לבית הדין כי בתחום של העסקת עובדים במשק בית, בפרט כאשר מדובר בהעסקה חלקית כגון זו שהיתה בענייננו, נהוג במקרים רבים לשלם שכר עבודה במזומן בלא שהמעסיק דורש מהעובד לאשר בכתב את קבלת השכר. לפיכך, העדרה של ראיה בכתב לתשלום השכר אינו שולל, מיניה וביה, קבלת גרסת הנתבעים (לעניין זה השוו: עב 8149/00 (ת"א) ליגאסי זאלאזאר נ. ארביב אריה (פס"ד מיום 23.6.03).
לפיכך, אם נמצא שיש להעדיף את עדות הנתבעים בשאלת תשלום השכר על עדות התובעת, העדרן של ראיות בכתב לתשלום השכר אינו מהווה מחסום לקביעה כי הנתבעים הוכיחו את תשלום שכרה של התובעת.
נפנה להערכת עדויות הצדדים במחלוקת זו. הואיל ונטל ההוכחה כי לתובעת שולם שכר בגין עבודתה מוטל על הנתבעים, נפתח בהערכת עדותם.
כאמור, התובעת טוענת כי אין ליתן אמון בעדויות הנתבעים בשל חוסר מהימנותם. כבר עמדנו לעיל על הסתירות בעדויות הנתבעים ועל חוסר מהימנותם בכל הנוגע לשאלת היותה של הנתבעת מעסיקה של התובעת, בנוסף לנתבע, בשאלת מספר שעות העבודה של התובעת ובשאלת נסיבות סיום עבודת התובעת.
גרסת הנתבעים לפיה קיבלה שכר עבודה בשעור 150 ₪ ליום עבודה, בלא להחתים את התובעת על אישורי קבלה, היא גרסה הגיונית כשלעצמה. הקושי באימוץ גרסה זו אינו נובע מן הגרסה עצמה, אלא מכך שעדויות הנתבעים בנושאים אחרים, במיוחד כאלה הקשורים באופן מהותי לתשלום השכר, לא הייתה מהימנה. כפי שפורט לעיל, הנתבעים לא השכילו להציג גרסה עקבית וברורה בקשר לשעות עבודתה של התובעת ובקשר לערך שעת עבודה שלה. הנתבע אף בדה סיפור של היעלמות פריטים וכסף בעת מעבר דירה, מעבר שלא היה, תוך החשדת התובעת בגניבה. לכך יש להוסיף כי הנתבע התגלה כאדם ששמירה על הוראות החוק איננה נר לרגליו. הנתבע העסיק את התובעת ללא רכישת ביטוח רפואי עבורה ובכך הפר את הוראות חוק עובדים זרים. עצם העסקתה של התובעת במשרה חלקית היוותה הפרה של תנאי הרישיון שקיבל להעסקת עובדת זרה. אף התברר כי הנתבע הפר את חובתו לשלם דמי ביטוח לאומי בגין התובעת ברוב תקופת העסקתה, ובשנתיים האחרונות להעסקתה, בהן בוטחה התובעת, הוצגו למוסד לביטוח לאומי מצגי שווא כאילו התובעת מועסקת במשרה מלאה, למרות שבפועל הועסקה יום בשבוע (עמ' 12-14 לפרוטוקול).
מסקנתנו, אם כן, היא כי הנתבע התגלה כבלתי מהימן ובהתאם לכך יש להתייחס בחשדנות לעדותו, שהיא הראיה היחידה שעשויה להרים את נטל ההוכחה לתשלום שכר לתובעת.
כפי שפורט לעיל, גרסתם של הנתבעים בדבר שעות עבודתה ובדבר ערך שעת עבודה, נושאים הקשורים באופן מהותי לשאלת שכר העבודה המגיע לתובעת, כללה סתירות רבות. הנתבעים הציגו, עוד בטרם נחקרו בחקירה נגדית, מספר גרסאות בעניין שעות העבודה שהתובעת עבדה ובעניין ערך שעת עבודה של התובעת. בחקירתה הנגדית של הנתבעת התווספה גרסה נוספת בדבר ערך שעת עבודה. אשר על כן, מעבר למהימנותם הכללית הירודה של הנתבעים כפי שעולה מעדויותיהם בשאלת מעורבותה של הנתבעת בהעסקת התובעת ובשאלת נסיבות סיום עבודתה של התובעת, גרסאותיהם בנושאים של שעות העבודה וערך שעת העבודה, הקשורים באופן מהותי לגובה השכר ששולם לתובעת לטענתם, נמצאו בלתי מהימנות. על רקע זה לא ניתן לאמץ את גרסת הנתבעים לפיה שילמו לתובעת 150 ₪ עבור יום עבודה.
מאחר שנטל ההוכחה בדבר תשלום שכרה של התובעת מוטל על הנתבעים, ובהעדר אפשרות לקבל את גרסתם לעניין תשלום השכר, נמצא כי הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את תשלום שכרה של התובעת.
אשר לעדות התובעת: קריאת פרוטוקול עדותה המוקדמת אל מול תצהירה והודעתה בחקירת המשטרה מעלה גירסה עקבית שהתובעת עמדה עליה בתוקף לפיה לא שולם לה שכר עבור עבודתה בשל ההסדר לפיו אשרת השהייה בישראל היא התמורה לעבודתה. גם בשאלת שעות עבודתה הציגה התובעת גרסה עקבית בכתב התביעה, בתצהירה, בחקירתה הנגדית ואף בהודעתה בחקירת המשטרה.
למרות זאת, גרסת התובעת מעוררת קושי. על פי גרסה זו, התובעת לא הבינה במשך עשר שנות עבודתה כי היא זכאית לשכר עבודה עבור עבודתה. התובעת נשאלה בקשר לכך בחקירתה הנגדית, ולהלן מהלך חקירתה בנקודה זו:

"ש. האם היו לך חברים מבורמה בשנים האחרונות בארץ?
ת. לא בירושלים אך בתל אביב אני מכירה.
ש. לא כל הזמן עבדת פגשת גם חברים, לקחת חופשות של יום לתל אביב. במהלך החיים הנורמאליים האם פגשת חברים ודיברת אתם?
ת. לפעמים נסעתי לחברים לתל-אביב ולפעמים הם באו אלי.
ש. ודיברתם על עבודה?
ת. לא דיברנו על עבודה אלא על משפחה וכדומה.
ש. אף פעם לא סיפרת לאחד מחברייך שלא קיבלת כסף?
ת. דיברתי.
ש. ומה הם אמרו לך?
ת. הם לא אמרו דבר. הם לא יודעים את החוק הישראלי.
ש. אף אחד מהם לא דיבר עם "קו לעובד"?
ת. לא הייתה לי בעיה לפני כן ולא נזקקתי ל"קו לעובד".


כאמור, תשובות התובעת מעוררות קושי. קשה לקבל שבמשך עשר שנים התובעת לא הבינה כי היא זכאית לשכר עבור עבודתה. בעדותה לגבי שיחותיה עם חבריה ניכר ניסיון של התובעת להרחיק את נושאי השיחה בינה לבינם מתחום העבודה ("לא דיברנו על עבודה"), למרות שמיד לאחר מכן אמרה שהיא דיברה אתם על כך שלא קיבלה שכר. יש קושי לאמץ את דברי התובעת בתצהירה לפיהם רק לאחר פיטוריה ולאחר שפנתה לארגון "קו לעובד", היא הבינה שהיתה זכאית לשכר עבודה עבור עבודתה.
למרות הקשיים האמורים, איננו סבורים שלא ניתן לאמץ את גרסתה, ואנו מעדיפים אותה על פני גרסת הנתבעים. כאמור, הנטל להוכיח את תשלום השכר הוא על הנתבעים והם לא עמדו בנטל זה, כמפורט לעיל. אולם מעבר לכך, הקשיים בגרסת התובעת הוצגו לה בחקירתה הנגדית והיא עמדה בתוקף על עמדתה באופן עקבי, כפי שעולה מפרוטוקול עדותה המוקדמת. גרסתה אינה בלתי מתקבלת על הדעת כפי שטען ב"כ הנתבעים.
לאור כלל האמור, אנו קובעים כגרסת התובעת כי היא הועסקה יום בשבוע במשך 7 שעות ללא שכר במשך כל תקופת עבודתה.
התובעת תבעה את השכר המגיעה לה בגין 7 שנים שקדמו למועד הגשת התביעה לפי "שכר ראוי" שנטען כי הוא עומד על 35 ₪ לשעה, לפי 7 שעות עבודה. איננו מקבלים את החישוב שבסיכומי התובעת לעניין חישוב השכר המגיע לה, ומקובלת עלינו טענת הנתבעים כי יש לזכות את התובעת בשכר מינימום בלבד.
התובעת טענה כי היא זכאית לשכר עבודה עבור 340 ימי עבודה בגין התקופה מחודש 10/00 עד 8/07. התובעת לא כללה בחשבון ימי חג ותקופות של חופשה שהתובעת קיבלה, כמפורט בסעיף 10 לתצהירה. לא הוצג מטעם הנתבעים חישוב נגדי, ואנו מאמצים את החישוב של התובעת שנראה סביר.
אשר לפיצויי הלנת שכר, הרי שבהתאם לסעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, לא התיישנה התביעה בגין פיצויי הלנה בגין תקופת העבודה משלוש שנים לפני הגשת התביעה, דהיינו, בגין תקופת העבודה החל מחודש 10/04.
הנתבעים לא הוכיחו כל הגנה מפני תשלום פיצויי הלנה. החלטנו להטיל על הנתבעים לשלם לתובעת פיצויי הלנה מלאים, בשים לב לחומרת ההלנה בה מדובר.
תחילת התקופה בגינה לא התיישנה התביעה לפיצויי הלנה היא בחודש 10/04. במועד זה ועד לחודש 4/06, שכר המינימום לשעה עמד על 17.93 ₪. לפיכך, בגין כל חודש בתקופה זו יחושבו פיצויי ההלנה על סכום של 17.93X7X4.3=539 ₪. בחודשים 4/06 ו-5/06 שכר המינימום לשעה עמד על 18.58 ₪. בגין שני חודשים אלה יחושבו פיצויי ההלנה על סכום 18.58X7X4.3=559 ₪. בתקופה מחודש 6/06 עד חודש 3/07 עמד שכר המינימום לשעה על 19.28 ₪. בגין כל חודש בתקופה זו יחושבו פיצויי ההלנה על סכום 19.28X7X4.3=580 ₪. בתקופה מחודש 4/07 עד 8/07 עמד שכר המינימום לשעה על 19.95 ₪. בגין כל חודש בתקופה זו יחושבו פיצויי ההלנה על סכום 19.95 X7X4.3 = 600 ₪.
אשר לשכר העבודה המגיע לתובעת עבור התקופה מחודש מחודש 10/00 עד לחודש 9/04: יש לחשב את השכר על בסיס הכפלת שכרה היומי של התובעת בחודש 9/04 (17.93X7=125.50 ש"ח) במספר ימי עבודת בתקופה מ-7/00 עד 9/04, לפי החישוב הבא: אם בתקופת עבודתה של התובעת מ-10/00 עד 8/07 (82 חודשים), עבדה התובעת 340 ימים, אזי בעד התקופה מחודש 7/00 עד 9/04, הכוללת 50 חודשים, ניתן להסיק שהתובעת עבדה 207 ימים. לפיכך על הנתבעים לשלם לתובעת סך 25,980 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.04.

דמי נסיעות, דמי חגים, פדיון דמי הבראה ופדיון חופשה


לתובעת לא שולמו דמי הנסיעות בתקופת עבודתה, למעט בשנת עבודתה האחרונה, החל מחודש 8/06. דמי נסיעות אלה לא כיסו את מלוא עלות הנסיעות לתובעת אלא רק את תוספת העלות שנגרמה כתוצאה ממעבר התובעת לדירה אחרת.

83. התובעת תבעה דמי נסיעות בסך 3,168 ₪ לפי חישוב של 11 ₪ בגין 288 ימי עבודה בתקופה מ-17.8.01 עד חודש 8/07. החישוב של התובעת מקובל עלינו.
84. התובעת תבעה דמי חגים עבור שני ימי חגים שנפלו בימי ו' בתקופת עבודתה. התביעה מקובלת עלינו. יש לחשב את דמי החגים לפי 19.95X7X2=279 ₪.
85. התובעת תבעה פדיון דמי הבראה בסך 726 ₪ בגין 14 ימי הבראה לשנתיים האחרונות של עבודתה, לפי חישוב של 16% משרה. התביעה מקובלת עלינו.
86. התובעת תבעה פדיון חופשה בסך 12,495 ₪, לפי חישוב של 51 ימי חופשה שהתובעת היתה זכאית לקבל או לצבור בשלוש שנות עבודתה האחרונות.
87. ראשית ייאמר כי התובעת יצאה לחופשות כמפורט בסעיף 10 לתצהירה, אולם הנתבעים לא שילמו לה דמי חופשה בגינן. לפיכך זכאית התובעת לפדיון חופשה.
88. החישוב של פדיון החופשה שבסיכומי התובעת אינו מקובל עלינו, באשר הוא מתעלם מהיקף משרתה המצומצם ומהוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951.
89. על פי סעיף 3(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, במקרים בהם הקשר המשפטי בין המעביד לעובד מתקיים בכל שנת העבודה אך העובד עבד בפועל פחות מ-200 ימים, יש לזכות את העובד בימי חופשה על פי היחס שבין מספר ימי העבודה ל-200, כפול מספר ימי החופשה כמפורט בסעיף 3(א) לחוק.
90. יישום הוראות אלה על עניינה של התובעת הוא כדלהלן: התובעת עבדה כ-50 ימי עבודה בשנה. לפיכך יש לזכותה ברבע מימי החופשה כקבוע בסעיף 3(א) לחוק. עבור שנות עבודתה השמינית עד העשירית זכאי עובד, על פי סעיף 3(א) לחוק, ל-69 ימי חופשה. לפיכך יש לזכות את התובעת ב-17.25 ימי חופשה (69/4).
91. כאמור לעיל, עבור יום עבודה של התובעת בסוף תקופת עבודתה היא היתה זכאית ל-139.65 ₪. לפיכך סכום פדיון החופשה שיש לפסוק לה הוא 139.65X17.25=2,409 ₪.
התביעה להחזר פקדון
92. התובעת העידה בתצהירה כי בחודש 3/97, סמוך לפני שהגיעה לישראל, הפקידה אחותה, שהיתה אז בישראל, סך 5,632 ₪ בחשבון בנק של הנתבע בבנק הפועלים. התובעת מעידה כי נציגת סוכנות כוח אדם שטיפלה בהבאתה ארצה אמרה לאחותה כי הפקדת הסכום נדרשת להבטחת יציאתה של התובעת את הארץ בתום עבודתה. לתצהירה צירפה התובעת תדפיס של חשבון בנק שהודפס ביום 23.3.97. לטענתה, מדובר בתדפיס של חשבונו של הנתבע שנמסר לה על ידו. על פי התדפיס, חוייב החשבון בסכום 5,000 ₪ בגין "הפקדה לפקדון" וכן בסכומים נוספים בגין מס בולים, דמי טיפול, עמלת ערבות ועלויות נוספות שסכומם הכולל היה 5,632 ₪.
93. הנתבע טען בתצהירו כי אינו זוכר בגין מה הופקדו הכספים בשל חלוף הזמן. לגופו של עניין טענו הנתבעים כי דין התביעה להחזר הפקדון להידחות על הסף בשל התיישנות, מאחר שמדובר בפקדון שבוצע לפני למעלה מ-7 שנים לפני הגשת התביעה. לחילופין טענו הנתבעים כי יש לדחות את התביעה לגופה בהעדר עילה ויריבות, שכן אף לגרסת התובעת לא היא שלמה לנתבעים את כספי הפקדון אלא אחותה.
94. בחקירתו במשטרה טען הנתבע כי הסכומים האמורים היוו ערבות שנדרשה בקשר להעסקת התובעת, כי הוא שילם את כספי הערבות ואחותה של התובעת החזירה לו את הכספים.
95. במחלוקת זו הדין עם הנתבעים. תדפיס הבנק שהתובעת צרפה לתצהירה מוכיח כי הסכומים הנ"ל הוצאו על ידי הנתבע ולא שולמו לו. הסברו של הנתבע בחקירתו במשטרה הינו הגיוני והוא מקובל עלינו. לפיכך אנו קובעים כי הנתבע שילם סכומים שהתובעת נדרשה לשלם כפקדון להבטחת יציאתה את הארץ לאחר סיום אשרת השהייה שלה. מאחר שהיה מדובר בתשלום שחל על התובעת, החזירה אחות התובעת לנתבע את הסכומים ששילם.
96. מן האמור עולה כי דין התביעה להשבת כספי פיקדון – להידחות.
סוף דבר
97. התביעה מתקבלת ברובה. הנתבעים ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:
א.

  1. סך 539 ₪ בעד כל חודש בתקופה מחודש 10/04 עד 4/06 בצירוף פיצויי הלנה מלאים לפי חוק הגנת השכר, מהיום שנועד לתשלום כל שכר חודשי ועד לתשלום בפועל.
  2. סך 559 ₪ בעד החודשים 4/06 ו-5/06 בצירוף פיצויי הלנה מלאים לפי חוק הגנת השכר, מהיום שנועד לתשלום כל שכר חודשי ועד לתשלום בפועל.
  3. סך 580 ₪ בעד כל חודש בתקופה מחודש 6/06 עד 3/07 בצירוף פיצויי הלנה מלאים לפי חוק הגנת השכר, מהיום שנועד לתשלום כל שכר חודשי ועד לתשלום בפועל.
  4. סך 600 ₪ בעד כל חודש בתקופה מחודש 4/07 עד 8/07 בצירוף פיצויי הלנה מלאים לפי חוק הגנת השכר, מהיום שנועד לתשלום כל שכר חודשי ועד לתשלום בפועל.

ב. סך 25,980 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.04 ועד לתשלום בפועל.
ג. פיצויי פיטורים בסך 6,252 ₪ בצירוף פיצויי הלנה מלאים מיום 4.9.07 ועד לתשלום בפועל.
ד. דמי הודעה מוקדמת בסך 600 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.9.07 ועד לתשלום בפועל.
ה. דמי נסיעות בסך 3,168 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.9.07 ועד לתשלום בפועל.
ו. פדיון דמי הבראה בסך 726 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.9.07 ועד לתשלום בפועל.
ז. דמי חגים בסך 279 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.9.07 ועד לתשלום בפועל.
ח. פדיון חופשה בסך 2,409 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.9.07 ועד לתשלום בפועל.
98. הנתבעים ישלמו לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.
99. הערעור על פסק דין זה הינו בזכות. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. השאלת עובד זר

  2. הרחקת עובד זר

  3. גירוש עובדות זרות

  4. זכויות עובדים זרים

  5. גירוש עובד זר מסין

  6. מענק לידה עובדת זרה

  7. אשרת עובד זר מומחה

  8. עזרה בתשלום - העסקת עובד זר

  9. הפקדת ערובה עובד זר

  10. עורך דין עובדים זרים

  11. העסקת עובד זר בשמירה

  12. רישיון לעובד זר מומחה

  13. גירוש עובד זר מרומניה

  14. העסקת עובד זר במשק בית

  15. תביעה של עובד זר טורקי

  16. תאונת דרכים עובד זר

  17. מתורגמן סינית לעובד זר

  18. העסקה משותפת של עובד זר

  19. העסקת עובד זר במשק חקלאי

  20. זכויות עובדת זרה סיעודית

  21. נוהל תאגידים עובדים זרים

  22. רישיון תיווך עובדים זרים

  23. משכורת ברוטו עובדים זרים

  24. העסקת עובד זר תושב שטחים

  25. עובד זר מומחה - מס הכנסה

  26. ניכוי ממשכורת של עובד זר

  27. העסקה חד פעמית של עובד זר

  28. גביית עדות עובד זר בוידאו

  29. דמי פגיעה לעובד זר מהשטחים

  30. עדות מוקדמת של עובדים זרים

  31. חיוב עובד זר להפקיד ערובה

  32. עורך דין ויזות לעובדים זרים

  33. העסקת עובד זר בבית ללא היתר

  34. בקשה להפקדת ערובה עובדת זרה

  35. תמריץ אי היעדרות לעובדים זרים

  36. ערבות לשחרור עובד זר לא חוקי

  37. החלפת מקום עבודה ע''י עובד זר

  38. שלילת רישיון תיווך עובדים זרים

  39. עובד זר לא חוקי - תאונת עבודה

  40. עתירה מנהלית נגד גירוש עובד זר

  41. תנאים להעסקת עובדים זרים בבניין

  42. הארכת אשרת שהייה עובד זר סיעודי

  43. העסקת עובדים זרים ללא חוזה בכתב

  44. זכויות עובדת זרה לא חוקית שילדה

  45. תביעה של עובד תאילנדי נגד המעסיק

  46. זיכוי מטעמי צדק העסקת עובדים זרים

  47. ביטול כתב אישום העסקת עובדים זרים

  48. אי מתן מגורים הולמים לעובדים זרים

  49. פיצויים לעובד זר בגין כליאת שווא

  50. הארכת אשרת שהייה לעובד זר בחקלאות

  51. העסקת עובדים זרים ללא ביטוח רפואי

  52. העסקת עובדת זרה במשק בית בלי ביטוח

  53. זהות המעביד של עובד זר בענף הבנייה

  54. תביעת עובדת זר מבולגריה לתשלום שכר

  55. אישור תביעה ייצוגית של עובדים זרים

  56. פיצויי פיטורים לעובד זר בענף הבנייה

  57. הרחקת עובדים זרים לא חוקיים מישראל

  58. תביעה של עובד זר נגד משפחת אדם שנפטר

  59. תביעת עובד זר סיעודי נגד משפחת המטופל

  60. חיים משותפים עם עובדת זרה ללא נישואין

  61. העסקת עובדים זרים בעבודות שיפוץ דירה

  62. פגמים בהודעות קנס לפי חוק עובדים זרים

  63. הקצאת עובדים זרים בחקלאות מטעמי בריאות

  64. זיכוי מעבירת העסקת עובדים זרים ללא היתר

  65. מימון עובד זר ע''י קופת חולים בזמן אשפוז

  66. אחריות נושא משרה בתאגיד על העסקת עובד זר

  67. עובד זר לא חוקי שיש לו ילד מאישה ישראלית

  68. אחריות נושא משרה על הפרת חוק עובדים זרים

  69. אחריות מנהל חברה על העסקת עובד זר ללא היתר

  70. הוראת משרד התמ''ת בעניין תשלום לעובדים זרים

  71. חישוב פיצויים לעובדת זרה שנהרגה בתאונת דרכים

  72. יחסי עובד מעביד - העסקת עובדים זרים ללא היתר

  73. אי חידוש אשרה של עובד זר בגלל ויכוח על המשכורת ?

  74. ערובה להבטחת הוצאות תביעה של עובדת זרה פיליפינית

  75. עובדת זרה הועסקה בתנאים מחפירים ונשללו ממנה זכויות

  76. האם נסיעת עובד זר לביקור בארצו מנתק את רצף העבודה ?

  77. כניסת מפקחים לבית ללא צו בית משפט / העסקת עובד זר ללא היתר

  78. עובד זר, הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בקשה לשמיעת עדותו המוקדמת

  79. עצם היותו של תובע עובד זר, אין בו כשלעצמו טעם לחיובו בהפקדת ערובה

  80. עתירה מינהלית בנושא נוהל מתן לווי רפואי לנכי צה"ל על ידי עובדים זרים

  81. תביעת עובד זר אזרח תושב אוקראינה לפיצוי בנזיקין בגין עוולת כליאת שווא

  82. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון