קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העסקת קבלן עצמאי: 1. האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת ובין הנתבעת? זו השאלה המרכזית בה נדרשנו להכריע בפסק דין זה, לצד הכרעה בשאלת זכאותה של התובעת לזכויות להן זכאים עובדי הנתבעת. הרקע העובדתי 2. התובעת הועסקה בנתבעת כקבלנית עצמאית, בתפקיד של ממיינת ומחלקת דואר לתאי הדואר במרכז החלוקה ברמת-גן. התובעת הועסקה באופן זה החל מחודש מרץ 1990 ועד לחודש אוקטובר 1998. בין התובעת ובין הנתבעת נחתם, ביום 9.4.90, חוזה למתן שירותים, בו נאמר בסעיף 17 כי "הקבלן מצהיר כי ידוע לו שעל פי הוראות סעיף 46 לחוק - יחסיו עם הרשות אינם, לכל דבר ועניין, יחסי עובד ומעביד". 3. באוקטובר 1998 נקלטה התובעת כעובדת ארעית בנתבעת, בדרגה 12 מנהלי. טרם קליטתה כעובדת, נדרשה התובעת לעבור מבחנים שונים ברשות הדואר, והיא עברה אותם בהצלחה. עם קליטתה כעובדת בנתבעת, הועברה התובעת לעבוד בסניף הדואר בבני ברק, ושכרה כעובדת בסניף זה משולם בהתאם להיקף משרה של 75%. ביום 1.2.01 התמנתה התובעת כעובדת קבועה בנתבעת. התובעת עודנה עובדת עבור הנתבעת. 4. התובעת טענה כי גם בתקופת העסקתה כ"קבלנית עצמאית", היתה, הלכה למעשה, עובדת הנתבעת, וזכאית לכל הזכויות הנובעות ממעמד זה. עוד טענה התובעת כי גם בתקופה בה התקבלה כ"עובדת" הנתבעת שולמו לה זכויותיה בחסר. על רקע זה - הגישה התובעת תביעתה נשוא פסק דין זה. להלן - נפרט טענות הצדדים. תמצית טענות התובעת 5. באשר לתקופה בה הועסקה כ"קבלנית", טענה התובעת כי היתה, למעשה, "עובדת" לכל דבר: היא השתלבה בעבודתה היומיומית של הנתבעת; הפעולות שביצעה - חלוקת ומיון דואר - היוו חלק אינטגרלי מפעילותה הרגילה של הנתבעת; התובעת ביצעה עבודתה באופן אישי; לא היו לתובעת סיכוני הפסד או סיכויי רווח מעבודתה ולא נדרשה ממנה השקעה כספית בה; הנתבעת פיקחה פיקוח צמוד ומלא על עבודתה; היא לא נבדלה בדבר מיתר עובדיה של הנתבעת; וכשנקלטה כעובדת של הנתבעת באוקטובר 1998 - לא חל כל שינוי בתפקידה או בעבודתה. על כן, טענה התובעת כי יש לקבוע שהיתה "עובדת" של הנתבעת החל מתחילת ההתקשרות עימה, בשנת 1990, וכי יש לקבוע את ותקה ודרגתה בהתאם: ותק של 13 שנים (נכון למועד הגשת התביעה), ודרגה 17. התובעת טענה כי יש לתקן שכרה בהתאם לוותק ולדרגה החדשים, וכן לאור טענתה כי על אף שמשרתה מוגדרת כבעלת היקף של 75% בלבד, היא עובדת בהיקף משרה של 100% ובנוסף - עובדת בשעות נוספות. 6. התובעת תבעה את הסעדים הכספיים הבאים: א. הפרשי שכר בגין התקופה בה הועסקה כקבלנית - בהתאם לשכר שהיה אמור להשתלם לה כעובדת, ובניכוי התמורה שקיבלה כקבלנית. ב. הפרשי שכר מאז שנקלטה כעובדת, שכן נקלטה בדרגה נמוכה מזו לה היתה זכאית. ג. פיצוי בגין כך שלא הופרשו עבורה כספים ל"מבטחים" בתקופה בה היתה קבלנית, ופיצוי בגין כך שהופרשו לה כספים בחסר בתקופה בה נקלטה כעובדת. ד. פיצוי בגין כך שבתקופה בה הועסקה כקבלנית, לא שולמו לה נסיעות, קצובת אש"ל, קצובת ביגוד, מכסת שיחות טלפון וקרן השתלמות. 7. יצוין, כי במהלך הליך הוכחות, הוגשו מטעם הצדדים חוות דעת מומחה בנוגע לזכויות הכספיות שנתבעו ע"י התובעת. בחוות דעתו של רואה החשבון שהעיד מטעם התובעת, נכללו הפרשי שכר וזכויות בסכומים נמוכים מאלה שנתבעו ע"י התובעת בכתב התביעה. לאור העובדה שהתובעת הסתמכה על חוות דעתו של רואה החשבון מטעמה, וביקשה את בית הדין להעדיפה על פני חוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעת - נתייחס בפסק דין זה לסכומים שננקבו בחוות דעתו של רואה החשבון מטעם התובעת, כאל הסכומים שנתבעו על-ידה. תמצית טענות הנתבעת 8. הנתבעת טענה כי התובעת נתנה לה שירותים כקבלנית עצמאית, עד שנקלטה כעובדת מן המניין. לטענת הנתבעת, התובעת חתמה מרצונה ובמודע על חוזה למתן שירותים, וגם התנהגותה, לאורך כל שנות ההתקשרות, העידה על כך שהיא רואה ביחסיה עם הנתבעת יחסי קבלן-מזמין שירותים: התובעת היתה רשומה ברשויות המס כעצמאית, היא העבירה לנתבעת אישור לצורך פטור מניכוי מס במקור, היא ביקשה וקיבלה מהנתבעת אישורים על כך שהיא משמשת כקבלנית שירותים והיא הציגה אישורים אלה בביטוח הלאומי, קופת החולים ורשויות מדינה אחרות. עוד טענה הנתבעת, שהתובעת העניקה לה שירותים שנמדדו עפ"י כמויות, והיתה לה שליטה על הרווח או ההפסד במתן השירות: ככל שנתנה הנתבעת שירותי מיון מהירים יותר, כך היה הרווח של עבודתה גדול יותר. הנתבעת הוסיפה כי ככל שלא יכולה היתה התובעת לבצע עבודתה, היה עליה למצוא מחליף; כי היא יכולה היתה לעבוד בכל משרה אחרת במקביל לעבודתה עבורה; וכי היא לא עברה את המבחנים בהם נדרש לעמוד כל עובד של הנתבעת, טרם קליטתו בה, כאשר התקשרה עימה הנתבעת כקבלנית עצמאית. הנתבעת טענה, כי כשנקלטה התובעת לעבודה, בסופו של דבר, עברה מבחנים אלו. 9. לאור כל האמור, טענה הנתבעת כי יש לראות בנתבעת "קבלנית עצמאית" בתקופה שהחלה במרץ 1990 והסתיימה באוקטובר 1998, אז נקלטה כ"עובדת" בנתבעת, ולדחות תביעתה מכל וכל - הן בגין תקופת היותה קבלנית, והן בגין תקופת עבודתה כעובדת. לחלופין, אם ייקבע בכל זאת כי היתה התובעת "עובדת" גם מ-1990 עד 1998, טענה הנתבעת כי תחשיביה של התובעת באשר לזכויות להן היא זכאית לטענתה, אינם מדויקים, בין היתר משום שיש לחשב זכויותיה לפי היקף משרה של 75% בלבד, ומשום שגם אם היתה עובדת בתקופה המדוברת - לא היתה זכאית לחלק מן הזכויות שנתבעו על ידה. דיון והכרעה 10. מטעם התביעה העידה התובעת עצמה. מטעם הנתבעת העידו דליה צברי, מנהלת משאבי אנוש במרחב תל אביב והמרכז בנתבעת, ואליהו דבי, מפקח מיון ותאי דואר ברשות הדואר. 11. בנוסף, העידו מטעם שני הצדדים עדים שהגישו חוות דעת ותחשיבים מפורטים בנוגע לזכויותיה הכספיות של התובעת, אם ייקבע כי אכן היתה "עובדת" בין השנים 1990 ל-1998: מטעם התובעת העיד רואה החשבון שלום ושדי, ומטעם הנתבעת העידה מיכל נחמיה, כלכלנית באגף כלכלה וכספים בנתבעת. 12. לאחר שעיינו בחומר הראיות, שמענו עדויות הצדדים ושקלנו כל טיעוניהם - מצאנו לקבוע כי התובעת היתה "עובדת" הנתבעת החל ממרץ 1990, ולקבל תביעותיה הכספיות באופן חלקי. להלן נפרט נימוקי מסקנתנו. קיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים 13. כאמור לעיל, החלה התובעת לתת לנתבעת שירותי מיון וחלוקת דואר במרץ 1990. היא המשיכה לעשות כן עד אוקטובר 1998, ובמועד זה נקלטה לעבודה, באותו תפקיד, והפעם - כ"עובדת" הנתבעת. עלינו להכריע, האם בתקופה בה כונתה התובעת "קבלנית עצמאית" היתה, הלכה למעשה, "עובדת", כטענת התובעת; או שמא, כטענת הנתבעת, הגדרת מעמדה של התובעת באותן שנים, כ"קבלנית עצמאית", תאמה את האופי האמיתי של הקשר בין התובעת ובין הנתבעת. 14. בפסיקת בית הדין הארצי נקבעה ההלכה לפיה היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה נקבע על פי נסיבות העניין כהווייתן (ע"ע 283/99 שמעון ברק נ' כל הקריות בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך לג(76), 25). ההכרעה בשאלה, אם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים תיעשה על פי מכלול הסממנים והעובדות הקשורים במערכת היחסים בין הצדדים, והנותנים במצטבר תמונה כוללת ושלמה, ולאור המבחנים הקבועים בפסיקה לעניין זה (ע"ע 1466/04 תדיראן בע"מ נ' ברנדה קרסנטי, ). 15. המבחן הנוהג בפסיקה לבחינת שאלת קיומם של יחסי עבודה הינו המבחן המעורב, אשר בגרעינו מצוי מבחן ההשתלבות, הכולל פן חיובי ופן שלילי. הפן החיובי של מבחן ההשתלבות עוסק בבחינת השאלה האם אדם השתלב במפעל עד שניתן לומר כי היווה חלק מן המערך הארגוני של המפעל ולא גורם חיצוני, בעוד הפן השלילי עוסק בשאלה האם היה לאותו אדם עסק עצמאי משלו, אשר באמצעותו שירת את המפעל כגורם חיצוני (בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, נ(4) 628, ע"ע 300256/98 אורי אייזק נ' תה"ל - תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו 817). לצד מבחן ההשתלבות, קבעה הפסיקה מבחני משנה נוספים, המסייעים בידי בית הדין בהכרעה בדבר מעמדו של אדם - אם היה עובד או עצמאי - ובהם, בין היתר, אופן תשלום השכר וביצוע הניכויים לרשויות המס, כפיפות, מרות ופיקוח, ביצוע העבודה באופן אישי, משך ההתקשרות בין הצדדים וסדירותה, הגורם המספק את כלי העבודה, מקום ביצוע העבודה, כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם, כיצד דיווחו הצדדים על היחסים ביניהם ועוד. 16. במקרה שלפנינו, כאמור, לאחר שבחנו את כל נסיבות המקרה, הגענו לכלל מסקנה כי התובעת היתה "עובדת" של הנתבעת, גם בתקופה בה הועסקה על-ידה כ"קבלנית", כביכול. ראשית, בכל הנוגע למבחן ההשתלבות, מצאנו כי התובעת השתלבה במפעלה של הנתבעת, בבצעה תפקיד של ממיינת ומחלקת דואר. בדב"ע לא/27-3 עיריית נתניה נ' דוד בירגר, פד"ע ג 177, נקבע כי "...תנאי ל'השתלבות' במפעל הוא שקיים 'מפעל' יצרני, לשירותים או אחר, שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל, ושהמבצע את העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל, ועל כן אינו גורם חיצוני". התובעת, בתקופה בה נתנה לנתבעת שירותי קבלנות, כביכול, היתה ממיינת דואר בחברה שעיקר עיסוקה הוא מתן שירותי דואר, והיא ביצעה עבודתה בחצרי הנתבעת, ובשעות הפעילות הרגילות של הנתבעת. להתרשמותנו, היתה התובעת חלק אינטגרלי מהמערך הארגוני הרגיל של הנתבעת, ולא גורם חיצוני לה - ועל כן, השתלבה במפעלה. 17. שנית, בכל הנוגע לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, לא נטען, וממילא גם לא הוכח, שהתובעת היתה בעליו של עסק עצמאי כלשהו, במסגרתו נתנה שירותי מיון דואר לנתבעת. התובעת לא השקיעה השקעה כספית בעסק כלשהו, לא נתנה שירותים באמצעות כלי עבודה שהיו בבעלותה, לא העסיקה עובדים, לא נתנה שירותי מיון דואר ל"לקוחות" אחרים מלבד הנתבעת, וגם לא נשאה בסיכוני הפסד או סיכויי רווח בגין עבודתה בנתבעת. על אף נסיונה של הנתבעת לטעון כי מכיוון שהתובעת יכולה היתה לבצע עבודתה מהר יותר, כי אז היתה לה שליטה על הרווח שהפיקה מעבודתה - לא מצאנו כי יש בנסיבה זו כדי לשלול היותה של התובעת "עובדת", או כדי להצביע על כך שהיה בבעלותה עסק, אשר היא - בעצמה בלבד - שלטה על הרווחים שהפיקה ממנו. 18. מכאן, שעל פי תנאי מבחן ההשתלבות, על הפן השלילי והחיובי בו, יש לראות בתובעת כמי שהיתה, הלכה למעשה, "עובדת" הנתבעת, חרף הגדרתה הפורמלית כקבלנית. 19. הנתבעת אמנם ביקשה להדגיש כי כוונת הצדדים, ובכלל זה התובעת, היתה לכונן יחסי מזמין-נותן שירותים ולא יחסי עובד ומעביד, וכי התובעת חתמה מרצונה ובמודע על חוזה למתן שירותים, ולא על חוזה העסקה, ואולם אנו לא מצאנו כי יש בחוזה זה כדי להטות את הכף לעבר הכרעה כי התובעת היתה עצמאית. גם למקרא חוזה ההתקשרות בין הצדדים ולמשמע עדותה של התובעת כי חתמה על החוזה מרצונה, וגם לאחר ששקלנו את טענת הנתבעת כי יש לייחס משקל רב לכך שבמועד החתימה על החוזה, היה בעלה של התובעת מועסק כמנהל בנתבעת ומכאן שבוודאי ידע לייעץ לתובעת על המעמד שמקנה לה חוזה זה - לא ניתן להתעלם מן ההלכה המשפטית הברורה, לפיה הקביעה כי אדם הוא "עובד" הינה קביעת "סטטוס", וסטטוס זה אינו נגזר מחוזה, קרי מהסכמת הצדדים גרידא, אלא קביעתו היא מסקנה משפטית הנגזרת מנסיבות העסקתו של אותו אדם, כהווייתן. כך נקבע בפסיקת בית הדין הארצי במשך שנים (ר' הפסיקה המאוזכרת לעיל), וכך נקבע גם בפסיקת בית המשפט העליון: "מבחנים אלה לקביעת מעמדו של פלוני כ'עובד' הינם מבחנים אובייקטיביים, והגם שהסכמת הצדדים מהווה יסוד בקביעתו של המעמד, אין הסכמה יסוד יחיד בהכרעה. ... 'מעמד זה [של עובד] אינו נקבע על ידי הצדדים או מי מהם, אלא על פי נסיבות העניין, כהווייתן. הקובע הוא אפוא מהות היחסים שנוצרו למעשה, ולאו דווקא רצונם של הצדדים...': מתוך פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע לו/2-0 לוי - המוסד לביטוח לאומי ומחצבות הרטוב [13]... זהו חלקו הכופה של משפט העבודה. ... אמרנו, ונדע: שאלת סיווגו של פלוני כ'עובד' הינה שאלה שבדין: נגזרת היא מן הדין ומוכרעת היא בדין; רצון הצדדים, באשר הוא, יכול שיהא אחד היסודות היוצרים אך אין הוא היסוד היוצר היחיד. וכלשונו של בית הדין בפרשת הלפרין [15]..: 'מן המפורסמות הוא, כי התואר שבו מכנים אדם בחוזה שבין שניים, אין בו כדי לקבוע את 'מעמדו' של אדם, ואף קביעה חד משמעית שהיחסים בין שניים אינם יחסי עובד ומעביד, אין בה כדי לקבוע, עת מהותם של היחסים מצביעים על ההיפך'" (בג"צ 6194/97 שלמה נקש נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', נג(5) 433). 20. התרשמנו עוד כי גם אישורים שנתנה הנתבעת לתובעת, לפיהם היא מועסקת כקבלנית, על מנת שהתובעת תציגם בפני רשויות המס ורשויות מדינה אחרות (נספחים ב-ד לתצהירה של גב' צברי) - אין בהם כדי להעלות או להוריד. הנתבעת היא שקבעה את מתכונת היחסים בינה ובין התובעת, ובהתאם לקביעתה זו - נאלצה התובעת להציג עצמה כעצמאית בפני רשויות המס; ואולם, במסגרת הליך זה, ולאחר בחינת מכלול הנסיבות שאפיינו את מערכת היחסים בין הצדדים, הגענו, כאמור, לכדי מסקנה שהתובעת היתה עובדת, ולא עצמאית. 21. בקביעתנו זו, הסתמכנו עוד - מעבר לאמור לעיל - גם על עדותה האמינה של התובעת, לפיה הגיעה לעבודתה בשעה קבועה בבוקר (עמ' 8 לפרוטוקול), וכשהיתה צריכה לצאת מהעבודה מוקדם היתה צריכה לבקש על כך רשות מהממונה עליה (שם); על עדותו של מר דבי, עד הנתבעת, לפיה התובעת היתה כפופה למנהל הסניף בו עבדה (עמ' 18); על כך שהנתבעת סיפקה לתובעת את כל הציוד הדרוש לעבודתה, במשרדיה של הנתבעת (עמ' 19 - עדותו של מר דבי); וכן על עדויות עדי הנתבעת, לפיהן משנקלטה התובעת כ"עובדת" הנתבעת באוקטובר 1998, שונה מעמדה, והיא הפכה מ"עצמאית" ל"עובדת", מבלי שחל שינוי כלשהו בתפקידה (ר' עדותה של גב' צברי בעמ' 15 לפרוטוקול). לא זו אף זו, מר דבי, עד הנתבעת, העיד שלפני שהחלה התובעת לעבוד כ"קבלנית", ביצע את עבודתה אדם בשם עזרא, שהיה "עובד" הנתבעת, וכשהיא נקלטה כ"עובדת" והועברה לסניף אחר, מר דבי עצמו, שהיה מאז ומתמיד עובד הנתבעת, החליף אותה בתפקידה כממיינת בסניף רמת גן (עמ' 18 לפרוטוקול). מכאן, שהגדרתה של התובעת כנותנת שירותים עצמאית בשנים 1990-1998, היתה הגדרה מלאכותית בלבד, והלכה למעשה ביצעה התובעת עבודה ככל "עובדי" הנתבעת, במשרדי הנתבעת, תחת פיקוח מנהלי הנתבעת, ובשעות העבודה הרגילות של הנתבעת. 22. התובעת אמנם העידה - והנתבעת נתלתה בעדותה זו - כי "לעיתים רחוקות" בלבד נעזרה בבתה לשם ביצוע העבודה (עמ' 5 לפרוטוקול), ואולם אין בעובדה זו, לאחר איזון עם יתר מאפייני העסקתה של התובעת, כדי להשפיע על מסקנתנו הסופית בדבר מעמדה האמיתי כ"עובדת" הנתבעת. 23. לא מצאנו גם כי, כטענת הנתבעת, לוקה תביעתה של התובעת להכיר בה כ"עובדת", בחוסר תום לב: התובעת העידה באופן אמין, כי בסמוך לתחילת העסקתה, כשהבינה שתנאי העסקתה שונים מאלה של יתר עובדי הנתבעת וכשהוסבר לה כי היא מועסקת כקבלנית, פנתה לנתבעת פעמים רבות בבקשה שתכיר בה כעובדת מן המניין, ואולם הנתבעת דחתה כל בקשותיה, עד אוקטובר 1998 (ר' תצהירה של התובעת ועדותה בעמ' 6 לפרוטוקול). גם טענת הנתבעת, שהועלתה בסיכומיה בלבד, כאילו התובעת "ידעה" שקיימת "בעיה" לקלוט אותה כעובדת בנתבעת שכן גם בעלה עובד בה, נדחית על ידינו מכל וכל: לא רק שהנתבעת לא העלתה טענה זו עד לשלב הסיכומים, ובוודאי שלא הוכיחה את הבעיה או את ידיעתה של התובעת על הבעיה; גם בסיכומים עצמם, טענה הנתבעת עצמה ש"רק לאחר שלבעלה (של התובעת) נקבע מועד לפרישה מוקדמת ביוני 1999 נסללה דרכה של התובעת להיקלט כעובדת דואר" (סעיף 43 לסיכומים). מכיוון שהתובעת נקלטה לעבודה באוקטובר 1998, נדמה כי הנתבעת התגברה על ה"בעיה", לכאורה, שבהעסקתה של התובעת כ"עובדת", במקביל להעסקת בעלה. 24. סיכומו של דבר, לאחר שבחנו את כל מאפייני העסקתה של התובעת בתקופה בה היתה קשורה עם הנתבעת בחוזה למתן שירותים, ולאחר שערכנו איזון בין המאפיינים - הן אלה שיש בהם להצביע על כך שהתובעת היתה "עובדת", והן אלה שיש בהם להצביע על כך שהיתה "עצמאית" דווקא - קובעים אנו כי בכל התקופה המדוברת התקיימו בין הצדדים, הלכה למעשה, יחסי עובד ומעביד. 25. לאור מסקנתנו זו - נבחן כעת את תביעתה הכספית של התובעת. התביעה הכספית 26. תביעתה של התובעת נחלקת לשניים: א. תביעתה הכספית בגין התקופה בה נתנה לנתבעת שירותים כ"קבלנית" (להלן תכונה "התקופה הקבלנית"). לגבי תקופה זו, ניתן לפסוק לטובת התובעת הפרשי שכר וזכויות רק החל מינואר 1997, שכן תביעתה בנוגע לתקופה שקדמה למועד זה - התיישנה. ב. תביעתה הכספית בגין התקופה בה נקלטה כ"עובדת" בנתבעת, מיום 1.10.98. 27. כאמור, כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת בנוגע לזכויות הכספיות להן זכאית התובעת, במידה וייקבע כי היתה עובדת החל ממרץ 1990: הפרשי שכר וזכויות שלא קיבלה כלל, בגין התקופה הקבלנית; והפרשי שכר וזכויות בגין התקופה בה נקלטה כ"עובדת". 28. לאחר שעיינו בשתי חוות הדעת, ושמענו חקירותיהם הנגדיות של שני העדים שנתנו את חוות הדעת, העדפנו את חוות דעתה של הנתבעת, מטעם גב' נחמיה, על פני זו שהוגשה מטעם התובעת, מטעם רוה"ח ושדי. על כן, ובהתאם לקביעתנו לעיל, כי התובעת היתה "עובדת" הנתבעת החל ממרץ 1990, מצאנו לפסוק לטובתה את הפרשי השכר והזכויות להן היא זכאית בשל קביעתנו זו, כפי שפורטו בחוות דעתה של עדת הנתבעת, גב' נחמיה. 29. גב' נחמיה הסבירה היטב בתצהירה ובעדותה בחקירה נגדית, את הדרגות שהיו מוקנות לתובעת לו היתה מוגדרת כ"עובדת" החל ממרץ 1990, היא הסבירה את הנתונים עליהם התבססה בבואה לחשב את שכרה של התובעת לו היתה נקלטת כעובדת במרץ 1990, והסבירה באופן מספק את כל הזכויות הנלוות לשכר, שהיתה מקבלת התובעת. גב' נחמיה גם העידה באופן מספק אודות חישוב ההפרש בין השכר והזכויות להן היתה זכאית התובעת לאור מעמדה כפי שנקבע ע"י בית הדין, ובין התמורה שקיבלה בפועל עבור עבודתה, והיא גם הסבירה מדוע לא כללה זכויות אחרות בתחשיבה, כגון דמי כלכלה להם לא היתה התובעת זכאית, משום שלא עבדה למעלה משתי שעות נוספות בכל יום. 30. לעניין סוגיית היקף משרתה של התובעת, הרי שגב' נחמיה ביססה תחשיבה על היקף משרה של 75%, גם בתקופה הקבלנית וגם בתקופת היותה של התובעת "עובדת". אין חולק, כי משנקלטה התובעת כ"עובדת" באוקטובר 1998, צוין בתלושי השכר שלה כי היקף משרתה הוא 75%, ואולם התובעת העידה כי כשעבדה כ"קבלנית" עבדה 8-9 שעות ביום, כלומר, בהיקף משרה של 100%, וכי גם כשהחלה לעבוד כ"עובדת" - עבדה בשעות נוספות, ובוודאי לא בהיקף משרה של 75%. לעניין זה, לאור המחלוקת בין הצדדים, מצאנו להכריע כגרסת הנתבעת: התובעת לא הוכיחה את שעות העסקתה בתקופה הקבלנית, ואף לא הוכיחה מתכונת קבועה של העסקה (למעט שעת הגעה קבועה בבוקר). היא גם לא הוכיחה כי נדרשה לעבוד בשעות נוספות משנקלטה כעובדת, ובוודאי שלא הוכיחה כי נדרשה לעבוד מספר שעות נוספות שמגיע כדי הפיכת משרתה, בפועל, למשרה מלאה בהיקף של 100%. נהפוך הוא - התובעת עצמה העידה כי נשארה לעבוד מעבר ל-6 שעות משרתה היומיות, גם אחרי שנאמר לה ש"אסור" לה לעשות כן; ובסופו של דבר, כשראתה שאין היא מקבלת גמול בעד שעות נוספות, פנתה למנהלה שאמר לה מפורשות כי היא אינה זכאית לכך (עמ' 10 לפרוטוקול). ומכאן, שהנתבעת לא דרשה מהתובעת לעבוד אלא בהיקף המשרה שנקבע לה - 75%. התובעת לא הוכיחה כי עבדה בפועל מעבר לכך, וגם אם עבדה מעבר ל-75 אחוזי משרתה, עשתה כן בניגוד להנחיות הנתבעת. 31. לעניין היקף המשרה, הרי שבעוד שחוות דעתה של גב' נחמיה נערכה בהתבסס על היקף משרה בשיעור 75%, חוותו דעתו של רוה"ח ושדי נערכה - בהתאם להנחיות שקיבל מב"כ התובעת - בהתבסס על היקף משרה של 100%. לאור קביעתנו כי התובעת עבדה בהיקף משרה של 75%, הרי שגם מטעם זה העדפנו את תחשיבה של עדת הנתבעת על תחשיבו של עד התובעת. אמנם, התובעת צירפה לסיכומיה תחשיבים חלופיים המתייחסים להיקף משרה של 75% בשתי התקופות, ואולם לאור ההבדלים הקטנים, באופן יחסי, בין תחשיבי התובעת ותחשיבי הנתבעת כאשר שניהם מתייחסים להיקף המשרה הנכון, ולאור הסברה המספק יותר של גב' נחמיה באשר לנתונים עליהם הסתמכה - מצאו לפסוק לטובת התובעת את הסכומים הנקובים בחוות דעת זו. 32. נציין עוד, כי לא שקלנו לרעתה של חוות הדעת מטעם הנתבעת, את העובדה שגב' נחמיה צירפה לתצהירה רק את תוצאותיו הסופיות של תחשיב שהופק באמצעות סימולציית מחשב. גב' נחמיה הסבירה באופן מספק את הנתונים עליהם הסתמכה, והבהירה את האופן בו מערכת המחשב נוטלת בחשבון נתונים אלה, ולא מצאנו בסיס לחשש לפיו ה"שורה התחתונה" של הפרשי השכר, שהובאה בתוך חוות דעתה של גב' נחמיה מתוך מערכת המחשב לגבי כל שנה, אינה תואמת את החישוב החודשי הפרטני. 33. סיכומו של דבר, כפי שקבענו לעיל, יש לראות בתובעת "עובדת" הנתבעת החל ממרץ 1990, ולקבוע ותקה ודרגתה כיום בהתאם, לפי האמור בתצהירה של גב' נחמיה. כמו כן, משקיבלנו את תחשיבה של הנתבעת בנוגע לשכרה וזכויותיה של התובעת בהתחשב בכך שהתובעת הוכרה בפסק דין זה כ"עובדת" החל ממרץ 1990, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת הפרשי שכר וזכויות בסך של 50,677 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. 34. לא מצאנו לקבל תביעתה של התובעת להכריע כי היא שייכת ל"דור א'" בנתבעת, על המשתמע מכך, לאור העובדה שהעלתה תביעה זו בשלב הסיכומים בלבד. סוף דבר 35. התביעה התקבלה באופן חלקי, כאמור בסעיף 33 לפסק הדין. 36. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪ + מע"מ וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. קבלןעצמאים