הפקעת קופת גמל בפשיטת רגל

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפקעת קופת גמל בפשיטת רגל:

מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין הנאמן בפשיטת הרגל של מר X (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה), לבין החייב ורעייתו בעניינן של קופות גמל המכילות כספים שהופרשו בעבר על-ידי חברת רייכרט תעשיות בע"מ, אשר היתה מעסיקתו של החייב טרם קריסתה והקלעותה להליכי פירוק (להלן: "החברה").
כנגד החייב הועלו טענות קשות ביותר למעשים חמורים שלא כדין במסגרת תפקידו בחברה, אשר הגיעו עד כדי מעורבות בפלילים, כולל שליחת-יד בכספי החברה והפרת אמונים במטרה להנות מהטבות מפליגות שלא כדין. חלק מהאשמות אלו, למצער, אומתו ונקבעה בעניינן תשתית עובדתית בפסק-דינה של כב' השופטת אליעז, שהכריעה בתביעה יצוגית אשר החייב היה אחד הנתבעים בה. כמו כן, נפתח כנגד החייב ונאשמים אחרים הליך פלילי, אשר הופסק עקב מצבו הבריאותי הנטען של החייב, והסתיים בעסקת טיעון בעניינם של הנאשמים האחרים.
לאור האמור לעיל, סירבה החברה (אשר נקלעה ביני לביני לפירוק) לשחרר את הקופות, ואף הגישה תביעה להטלת אחריות אישית בסכום עתק על החייב. החייב, מצידו, הגיש תביעה משלו כנגד החברה, וכן התנגד וניסה להכשיל את הסדר הנושים שעמלו מפרקי החברה להעביר. בסופו של יום, ולאחר שהחייב עצמו נקלע להליכי פשיטת רגל, הגיעו המפרקים להסכמה עם הנאמן, שעיקרה הסרה של התביעות ההדדיות, וזאת בהתאם להסדר מפורט שנקבע בין הצדדים. במסגרת זו, הסכימו המפרקים לשחרר את הקופות, וזאת תוך שהן ממחות את כל זכויותיהן וטענותיהן לנאמן. החייב, חרף העובדה כי ידע על הבקשה לאישור הפשרה, בחר שלא להתנגד לאישורה.
מכאן, בקשתו של הנאמן ליטול את תכולת הקופות. הנאמן ורעייתו מתנגדים לבקשה, ומעלים בעניין זה טיעון כי לא נפתח עדיין הליך ראוי לפי סעיף 85 לפקודת פשיטת הרגל, שהינו מחוייב כל אימת שמבקשים ליטול נכסים מסוג זה. במסגרת זו, מועלות טענות הן בדבר מצבו הכלכלי והבריאותי הקשה של החייב, והן בעניין סוג הקופות ויעודם הנטען לקצבה – טענות, אותן שולל הנאמן בתכלית. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ולאחר שנערך דיון בו החליטו הצדדים שלא לערוך חקירות, ולהסכים להכרעה לפי כתבי הטענות וצרופותיהם, ניתנת החלטתי זו.



הסוגיה המונחת בפני, אינה מצב "פשוט" של מחלוקת דו-צדדית בין נאמן לחייב פושט רגל אודות גורל קופות גמל וביטוחי מנהלים, אשר דינה להחרץ לפי פרשנות גרידא של יסודות סעיף 85 לפקודת פשיטת הרגל ותחולתם במקרה הספציפי. עניין לנו, למעשה, ב"משולש יחסים" סבוך שצדדיו הינם החייב (וכן רעייתו, שעניינה ידון בהמשך החלטתי זו), הנאמן בפשיטת הרגל של החייב, ומפרקי החברה אשר העסיקה את החייב, ואשר העלתה טענות קשות כנגד זכותו של החייב לפדות את הקופות. ליבת המחלוקת נוגעת, למעשה, לנפקותו של הסכם פשרה בין המפרקים לנאמן, אשר במסגרתו עשו שני הצדדים ויתורים בנוגע לתביעותיהם ההדדיות. כחלק בלתי נפרד מכך, הסכימו המפרקים לפדיון הקופות בידי הנאמן, וזאת אגב שהם ממחים לו את כל זכויותיהם וטענותיהם בעניין זה.

כנגד החייב עולה טענה, אותה אין הוא מכחיש, ולפיה נמנע להתנגד לאישור ההסדר בין הנאמן למפרקים, וזאת חרף שהיה מודע היטב לתוכנו. אי לכך, טוען הנאמן, הרי שהחייב "איחר את הרכבת", ואין הוא יכול לנסות ולפתוח מחדש את ההסכמות, אשר כללו הבהרה חד-משמעית בדבר פדיון הקופות בידי הנאמן. החייב אינו מכחיש את האמור לעיל (קרי, ידיעתו והעדר ההתנגדות), אולם טוען כי ההליך היחיד במסגרתו ניתן להפקיע את זכותו בקופות אל מול הנאמן, הינו הליך לפי סעיף 85 לפקודת פשיטת הרגל. ומאחר וההליך במסגרתו אושרה הפשרה אינו כזה, טוען החייב כי אין הוא כבול על-ידיה, וכי לא קם נגדו מעשה בי-דין. את פסיקות העבר כנגדו, על הקביעות העובדתיות מרחיקות הלכת שנקבעו במסגרתן, פוטר החייב כ"הליכי ביניים", וטוען כי ההליך הפלילי כנגדו לא הבשיל (בפועל, עוכב ההליך, בין היתר בשל מצב בריאותו), וכי כנגד נאשמים אחרים באותן פרשיות, נסגר ההליך בעסקת טיעון.



דעתי היא, כי מעבר למחלוקת הדיונית, הרי שמתעוררת בנסיבות המקרה שאלה מהותית ויסודית, אשר היא העשויה להכריע במידה רבה את גורל הסכסוך. אין ספק, כי החייב אינו יכול עוד לתקוף את עצם אישור הסדר הפשרה, על הנפקות המשפטית שנוצרה בעקבותיו. אלא, שעולה השאלה מהי אותה נפקות משפטית: האם הפשרה אך "הסירה את ידם" של המפרקים מהקופות, והפכה את המחלוקת למחלוקת "רגילה" בין נאמן לחייב בשאלת תחולתו ופרשנותו של סעיף 85? או שמא, נוצר מצב משפטי אחר בין הצדדים, אשר עשוי להביא לתוצאות שונות?

כדי לפתור שאלה זו, מן הראוי להתעכב, ראשית, על המצב שהתקיים ערב אישור הסדר הפשרה.



אין ספק, כי החברה בה הועסק החייב, התנגדה בתכלית לשחרר את הקופות לידיו (ובשלב זה, אין נפקא מינא אם היה הוא עצמו נהנה מתכולתן, או נושיו האישיים), וזאת מטעמים אשר קשה עד למאוד לראותם כמופרכים וחסרי יסוד, באורח כזה שדי היה בנקיטת הליך משפטי פשוט על-ידי החייב או מי מטעמו בכדי להתגבר על ההתנגדות. אין ולא תתכן מחלוקת אמיתית, כי חוזי העבודה על-פיהם הועסק החייב, מאפשרים למעבידו שלא לשחרר את הכספים נשוא המחלוקת במצבים מסוימים, כולל ובעיקר מקום בו מוטב הכספים אחראי להתנהלות פסולה ומזיקה (שלא לומר – פלילית) אשר הסבה לחברה נזק.

בכל הנוגע לכך, הרי שבמלוא הכבוד הראוי לטענות החייב, לא ניתן להתעלם מנפקותם מרחיקת הלכת של שני פסקי דין שונים, אשר הפכו חלוטים זה מכבר, ואשר ספק אם היו מאפשרים לו להניח ידיו על כספי הקופות, לו עסקינן היה בסכסוך רגיל בין מעביד לעובד לשעבר.



ראשית: פסק-דינה של כב' השופטת אליעז בתביעה היצוגית בה היה אחד הנתבעים; פסק-דין זה, אשר הפך חלוט זה מכבר, קובע שורה של ממצאים עובדתיים אודות מעשים פסולים שנעשו במתכוון, בכדי להפיק רווח כספי על חשבון החברה. בין היתר, נקבע כי הוכח, באורח חותך, כי החייב תרם להתמוטטות החברה, וכי:


"מעשיו הפסולים ומחדליו נעשו ביודעין ובמתכוון, על מנת להנות, ביחד עם בני משפחתו הקרובים, מהטבות מופלגות. כל זאת בניגוד לטובתה של החברה ואמונם של המשקיעים מן הציבור, שנתנו אמון בחברה הציבורית ובחרו להשקיע את כספם בניירות הערך שלה. מעשיו עלו כדי הפרת אמונים לחברה ולציבור בעלי מניותיה. רדיפת ממון הניעה את מנשה כהן לערב במעשיו אף את בני משפחתו וחבריו". (ההדגשות שלי – ו.א)

פסק הדין אף כולל קביעות עובדתיות מפורטות לגבי רעיית פושט הרגל, ואשר לגביהן ארחיב בחלקו האחרון של פסק-דין זה.



אם לא די בכך, הרי שנקודה זו, של זכאותו הנטענת של החייב לכספים, או למצער סיכוייו להצליח בהליכים כנגד החברה בעניין זה, נידונה וזכתה לתשובה במישרין בפסק-דין נוסף, הפעם בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. יוער, כי דווקא החייב, הוא שעורר את הסוגיה באורח ישיר, כאשר הגיש לבית המשפט המחוזי דנן בקשה לחייב את החברה לשחרר את הכספים נשוא המחלוקת.

לצד קביעות עובדתיות קשות ביותר אודות מעשי מרמה וכזבים של החייב, דחה כב' השופט טימור את הבקשה. לשון אחר; נוכח התשתית העובדתית אשר נידונה ונקבעה בידי בית המשפט המחוזי, הוחלט כי החברה זכאית להמשיך ולעכב את הכספים. זאת, עד להחלטה בתביעת המפרקים להטלת אחריות אישית רחבת היקף על החייב בגין מעשיו בחברה. די בהחלטה זו, קל וחומר נוכח התשתית העובדתית וקביעותיו של כב' השופט טימור, בכדי להעיד היטב על הדרך בה ראה את סיכויי התביעה, ולמעשה – כי קלושים סיכויי החייב לזכות בכספים נשוא המחלוקת.
אכן, לכאורה מדובר במעין החלטת ביניים, זאת אף נוכח העובדה כי התביעה האישית כנגד החייב לא הבשילה לפסק-דין, אלא הוסרה כחלק בלתי נפרד מן הפשרה המסועפת בין המפרקים לנאמן. אולם, ספק גדול אם יכול החייב להנות מקביעה זו, באשר דומה כי הגורמים המכריעים לויתור על התביעה אינם סיכוייה הקלושים, אלא העובדה כי החייב נקלע לפשיטת רגל, על כל המשתמע מכך לעניין סיכויי הגביה. אי לכך, בצדק סברו המפרקים, כי התועלת שעשויה קופת הפירוק להפיק מסיום המחלוקת, והסכמת הנאמן להסיר את ההתנגדות שהגיש החייב להסדר הנושים עליו עמלו, גדולה מן התועלת שבהמשך התביעה האישית כנגד חייב פושט רגל, אשר מניה וביה הוגשו נגדו תביעות חוב בשיעור גבוה ביותר.

להשלמת התמונה, מן הראוי אף להוסיף ולהעיר, כי הדרך בו הסתיים (אם אכן זו ההגדרה המדוייקת) ההליך הפלילי, אינה מרמזת כלל ועיקר על חפותו של החייב, נהפוך הוא. כזכור, ההליכים כנגדו הותלו אך ורק בשל מצבו הבריאותי הנטען, ואילו כנגד נתבעים אחרים, הסתיימו ההליכים בעסקת טיעון (אשר תוכנה לא פורט במסגרת כתבי הטענות) – קרי, לא בזיכוי מן האשמה. זאת, כאשר בהליך שבפני, אשר הינו הליך אזרחי ולא פלילי, אין כל צורך בהוכחת דברים מעל לכל ספק סביר, אלא די בהוכחה לפי מאזן ההסתברות האזרחי.



יוצא, כי בכל הנוגע ל"צלע המשולש" שעניינה יחסי החייב והחברה בפירוק, הרי שסיכוייו של החייב להשיג את הכספים בהסתמך על טענותיו ומעמדו אל מול החברה היה קלוש ביותר; העובדה, כי בסופו של דבר לא נוהלה התביעה האישית כנגדו עד תום, אינה מעלה או מורידה בעניין זה.

גניזת התביעה, כאמור, נבעה ממהלך אשר נוהל ב"צלע" אחרת של המשולש – מישור היחסים בין המפרקים לנאמן, אשר אינו אלא תחרות בין נושי החברה לנושיו האישיים של החייב. מהותו של הסכם הפשרה, אינה אלא דרך חלוקה מוסכמת ו"תחימת קו" בין שני מחנות הנושים, וזאת בכדי להמנע מהתדיינות משפטית ארוכה, אשר עשויה היתה להיות כרוכה בהוצאות רבות ובזבוז זמן רב, אשר ספק אם התועלת שצפן ההליך הצדיקה אותו.

לעניינו, חשובה אחת ההסכמות, והיא הסכמת המפרקים להמחות לנאמן את הכספים בקופות הגמל. מן הראוי להדגיש הדגש-היטב: אין עסקינן בויתור גרידא, קרי, מהלך בו מוותרת החברה על טענותיה במישור היחסים שבינה לבין החייב – מהלך אשר היה הופך את עניין הקופות לסכסוך "רגיל" בין נאמן לחייב לפי סעיף 85. הסעיף הרלוונטי בהסכם הפשרה, ובעיקר הסיפא שלו, מתנסחים כאמור באורח אחר: החברה ממחה באורח בלתי חוזר את זכויותיה בעניין זה לנאמן, שהוא הצד אשר מולו היא חותמת את הסדר הפשרה.



כאן, למעשה מצוי לב-ליבו של המהלך המשפטי: החברה אינה חוזרת בה ואינה מוותרת על הטענות השוללות את זכות החייב לכספים, אלא ממחה אותן לנאמן, בכובעו כמייצג קולקטיבי של נושי פשיטת הרגל. אין, ואף לא הגיוני כי יהיה כאן, רצון או הסכמה ליתן לחייב דווקא "להנות מן ההפקר", ולזכות בעצמו בכספים אשר אם היה סולבנטי, היו סיכוייו לקבלם קלושים, וזאת בלשון המעטה.

בתמורה לאותה המחאה, בין היתר, זוכים המפרקים ל"תשלום" בדמות ויתור של נושי החייב (באמצעות הנאמן) על זכויות נטענות שלהם במסת הנכסים של קופת הפירוק, ועל יכולתם להפריע למימוש הסדר הנושים. אין כל צורך להכביר מילים, כי מרגע בו נקלע החייב להליך חדלות פרעון, הרי שאף על נכסיו אלה חלים עקרון ההדחייה וסולם דיני הקדימה של חדלות הפרעון, המקנים לנושים את הזכות הראשונית והקודמת להנות מן הנכסים, והופכים את זכות החייב בהם לשיורית בלבד. בנסיבות המקרה, ונוכח שיעור תביעות החוב שהוגש כנגד החייב, קשה לחלוק על העובדה, כי אף הנושים לא יזכו בפרעון מלוא חובם, קל וחומר שלא יוותר דבר בעבור בעל הזכות השיורית, הוא החייב עצמו.



יוצא, כי בעבור החייב, הרי בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, ונוכח התשתית העובדתית שנקבעה כנגדו בפסקי-דין חלוטים, אין למעשה נפקא מינא אם העבירה החברה את זכותה לשלול ממנו עצמו את ההנאה מן הכספים לנאמן, או שמא לצד ג'. כך או כך, הוא עצמו היה ונותר חסום לשלוח ידו לכספים, אלא אם היה מצליח לנקוט בהליך משפטי סבוך, אשר סיכוייו נראו קלושים נוכח התשתית העובדתית, וזאת בלשון המעטה. אלא, שהליך זה נחסם בפניו באורח סופי עקב הסכמת הנאמן לוותר "בשם החייב" על זכות זו, וזאת כחלק בלתי נפרד מהסכם הפשרה עם המפרקים.

לא זו בלבד, שצעד זה של הנאמן היה מוצדק לגופו מטעמים מהותיים, אלא שבנקודה זו נחסם החייב אף מטעמים דיוניים: לו רצה למנוע מן הנאמן צעד זה, היה עליו להתנגד לאישור הסדר הפשרה עצמו. משלא עשה כן, וזאת חרף העובדה שאינה שנויה במחלוקת כי ידע היטב על הבקשה לאישורו, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד.
משהגענו לכאן, קרי - כי זכותו של החייב לתבוע מהחברה את הכספים חסומה למעשה, והסכם הפשרה סתם עליה את הגולל באורח סופי, הרי שאין כל מניעה כי החברה תעביר נכס זה לנאמן (קרי, לנושי החייב), כך במסגרת פשרה מסועפת שנעשתה עם האחרון, ובתמורה להסכמות המועילות לקופת הפירוק. זאת, תוך שהצדדים מציינים באורח מפורש את המחאת הטענות – דבר המאפשר לנאמן ולנושי החייב להדוף את טענותיו של האחרון, כפי שהיתה החברה יכולה לעשות זאת, אלמלא נחתם הסכם הפשרה.



התוצאה היא, כי מרגע שנחתם הסכם הפשרה, וכחלק בלתי נפרד ממנו, קמה זכותו של הנאמן לפדות את הקופות לטובת נושי קופת פשיטת הרגל, ואין החייב יכול להתנגד עוד לתוצאה זו. זאת, בנסיבותיו החריגות והמיוחדות של המקרה, בלא כל קשר או צורך לדון לפי סעיף 85 לפקודת פשיטת הרגל, כפי שהיה צורך לעשות במקרה "רגיל" של יחסי נאמן-חייב, מקום בו זכאות החייב לקופות במישור היחסים בינו לבין מעבידו לשעבר אינו נתון במחלוקת. מעבר לדרוש, אעיר כי אף לו היתה הסוגיה נידונה לפי סעיף 85, הרי שהנאמן הציג תשתית ראייתית חזקה לכאורה השוללת את טענות החייב. זאת, בין היתר, בהתחשב באופי הקופות וביכולת הפדיון בתשלום חד-פעמי, וכן נוכח העובדה כי החייב – חרף כל טענותיו – עודו מתגורר בדירת יוקרה, ולפי הראיות מוסיף לחיות ברמת חיים גבוהה.

לסיכומה של נקודה זו, אעיר כי תוצאה זו אליה הגעתי הינה ראויה וצודקת, גם במישור האתי ובמישור המדיניות המשפטית הראויה: מן הראוי לחזור ולהדגיש, כי אין עסקינן ב"עובד פשוט" וישר-דרך, אשר נקלע שלא בטובתו לפשיטת רגל, ומנסה להגן על חסכונות אשר נחסכו בתום-לב וביושר. עניין לנו בחייב אשר קריסתו קשורה קשר הדוק לשורה ארוכה ומכוונת של מעשים פסולים שביצע – כפי שנקבע במפורש בפסקי דין חלוטים; אף כעת, במסגרת פשיטת הרגל, עולה ספק גדול, האם הוא אכן פועל כדין ומשתף פעולה עם הנאמן, או שמא חי ברמת חיים גבוהה, וזאת בלא שיוטרד יתר על המידה מכך שהותיר אחריו חובות עתק. ספק גדול בעיני, האם ראוי אכן "לשעות לזעקתו" של חייב שכזה, וזאת בלשון המעטה.



עתה, לא נותר אלא לדון בקצרה בטענותיה של אשת החייב.

כנגד אשת החייב נקבעה, עוד בפסק-דינה של כב' השופטת אליעז, קביעה עובדתית מפורטת וחד-משמעית, כי בפועל לא עבדה כלל בחברה, וחרף זאת קיבלה משכורת מן החברה. למעשה, נקבע כי עסקינן בפיקציה, מראית-עין, אשר שימשה למעשה ל"פיצול" משכורתו של החייב, וזאת ככל הנראה בכדי להונות את שלטונות המס.
דומה, כי די בקביעה זו בכדי "לחרוץ" את גורל הקופות ה"שייכות לה", ולהבהיר כי למעשה עסקינן בקופות של החייב, אשר חל עליהן אותו דין החל על יתר הקופות, כפי שהובהר על-ידי במסגרת החלטה זו.
נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואבהיר: כמי שנקבע לגביה, עובדתית ובפסק-דין חלוט, כי מעולם לא עבדה בחברה, הרי אין ולא יכולות להיות לרעיית החייב קופות גמל כמשמען בחוק, קל וחומר כאלו הזוכות להגנה הקבועה בדין. שהרי, מעביד אינו מפריש סכומים כאלו בעבור מי שכלל אינו עובד בעבורו. בנסיבות העניין, עצם שרבוב שמה של הרעיה, ומעמדה כביכול בכספים אינו אלא פיקציה, המכסה על נסיון החייב להציג מצג כוזב בדבר גובה משכורתו.

משכך, לא ברורה כלל טענתה של רעיית החייב בדבר "מעמדו" של הנאמן לטעון בעניינה. די אם אעיר, כי אין הנאמן נזקק כלל ועיקר לסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, אלא אך ורק לדין הכללי החל על חוזים למראית עין, ולעצם סמכותו הכללית לחקור, לאתר ולנקוט בהליכים בכדי ליטול לחזקתו כל נכס השייך לחייב. דברים אלו יפים אף למקרים, בהם לנאמן טענות מבוססות לכאורה בעניין זכאות החייב לנכס (להבדיל מדוקטרינת הבעלות הנחזית, אשר אינה רלוונטית לתיק זה), קל וחומר כאשר קיימת תשתית עובדתית חלוטה, הקובעת למעשה כי בעלות רעיית החייב על נכס פלוני אינה אלא למראית-עין.
בכל הנוגע לטענת ההתיישנות, הרי טוב היה לה אלמלא נטענה כלל.
ראשית, הבקשה בפני רחוקה עד מאד מלהיות הפעם הראשונה בה נדון עניינם של הכספים נשוא המחלוקת, גם, ובמיוחד, בעניינה של רעיית החייב. דבר זה משליך הן על תקופת מרוץ ההתישנות עצמו, והן ובעיקר על הדין המחייב להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה.


שנית, וחשוב אף יותר לטעמי, הינה העובדה כי אין עסקינן בנסיבות המקרה בכספים שהועברו לחזקתה של הרעיה בעבר, אף אם באורח שאינו כדין, ורק במאוחר מועלות טענות משפטיות לגבי אותה העברה שבוצעה בעבר. עניין לנו בנכס, אשר עוכב בידי החברה ולא שוחרר עד עתה לידי החייבים. זאת, תוך ניהול הליכים אודות הזכאות בהן, הליכים אשר רק כעת, לאחר אישור הסדר הפשרה והגשת הבקשות שבפני, הגיעו סוף-סוף לשלב הקביעה וההכרעה המשפטית. זאת, למצער בכל הנוגע לעימות ב"צלע המשולש" שבין החייב ורעייתו לבין נושיהם האישיים. יגעתי ולא מצאתי, כיצד הופכת רעיית החייב את היוצרות, ומעלה טענת התיישנות בעניין הכרעה משפטית של נכס שטרם הועבר לחזקתה, ואשר הסכסוך בעניינו, כולל ובעיקר בערכאות, נמשך מזה שנים.

סוף דבר; דין בקשת הנאמן להתקבל, ודין התנגדותם של החייב ורעייתו להדחות. בנסיבות המקרה, אך ורק משום שהחייב מצוי מניה וביה בהליכי פשיטת רגל, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהי הפקעה ?

  2. הפקעה מכללא

  3. אחוז ההפקעה

  4. חזרה מהפקעה

  5. הפקעה כביש 6

  6. הפקעת משכנתא

  7. הפקעה 40 אחוז

  8. הפקעה שלא כדין

  9. עורך דין הפקעה

  10. עורכי דין הפקעות

  11. הפקעה לצרכי דרך

  12. הפקעה לצורך חניון

  13. פיצויים על הפקעה

  14. אי ידיעה על הפקעה

  15. זניחת מטרת ההפקעה

  16. ביטול הודעת הפקעה

  17. הפקעת קרקעות בחיפה

  18. פיצוי על הפקעת נכס

  19. חישוב פיצויי הפקעה

  20. הפקעת קרקע חקלאית

  21. הפקעה פקודת הקרקעות

  22. פינוי בית עקב הפקעה

  23. פיצוי שוכר על הפקעה

  24. סלילת כביש ללא הפקעה

  25. אי קיום מטרות ההפקעה

  26. אי מימוש הפקעה במועד

  27. גובה הפיצוי על הפקעה

  28. ויתור על מטרות ההפקעה

  29. הפקעת קרקע בהוד השרון

  30. הפקעה ללא הודעה אישית

  31. שיטת ההשוואה - הפקעה

  32. הפקעת קרקעות בכפר ערבי

  33. פיצויים על הפקעת קרקע

  34. התיישנות פיצויי הפקעה

  35. הפקעה לפי פקודת הדרכים

  36. הפקעה חלקית של מקרקעין

  37. ריבית על פיצויי הפקעה

  38. הפקעה מכוח פקודת הדרכים

  39. הפקעות קרקעות בהוד השרון

  40. דחיית עתירה לביטול הפקעה

  41. גילוי מידע על הפקעת נכסים

  42. הפקעת קופת גמל בפשיטת רגל

  43. תביעה לתשלום פיצויי הפקעה

  44. הפקעה לצורך פרוייקט תיירות

  45. מי זכאי לפיצויים על הפקעה

  46. סמכות עניינית פיצויי הפקעה

  47. פיצוי על הפקעה לפי פוטנציאל

  48. הפקעה - פגיעה בזכות הקניין

  49. פיצוי על הפקעת קרקע חקלאית

  50. הפקעה - הערכת שווי מקרקעין

  51. הפקעת זכויות דייר מוגן בחנות

  52. פרסום הפקעות מקרקעין ברשומות

  53. מועד תשלום פיצוי בגין הפקעה

  54. הפקעה לצורך סלילת כביש עוקף

  55. התיישנות תביעה לפיצויי הפקעה

  56. הערת אזהרה חכירה לאחר הפקעה

  57. קרקע חלופית כפיצוי על הפקעה

  58. פיצוי דו שלבי בהפקעת מקרקעין

  59. השבחת מקרקעין כפיצוי על הפקעה

  60. הפקעת קרקעות ע''י ועדה מקומית

  61. אגרה תביעת פיצויים בגין הפקעה

  62. הפקעה לצורך הקמת מנהרות הכרמל

  63. 3 תנאים לביצוע הפקעה של קרקעות

  64. הפקעת קרקעות עם פוטנציאל לבניה

  65. פיצוי על הפקעה - סמכות עניינית

  66. פיצוי לדייר מוגן על הפקעת קרקע

  67. הפקעת מקרקעין לצורך הרחבת כביש

  68. פיצוי חלקי (60%) הפקעת מקרקעין

  69. פיצוי על הפקעת קרקע לצורך כביש

  70. פיצוי מלא על הפקעה ללא ניכוי 25%

  71. המועד הקובע לשווי מקרקעין הפקעה

  72. הפקעה מכוח סעיף 9 לפקודת הקרקעות

  73. פגיעה על ידי תכנית שלא בדרך הפקעה

  74. הפרת חובה חקוקה - הודעה על הפקעה

  75. בקשה לפסק דין חלקי פיצוי על הפקעה

  76. פינוי קרקע עקב הפקעה לצורכי ציבור

  77. פיצוי נוסף על הפקעת קרקע בגלל מחצבה

  78. הקפאת תביעת פיצויים על הפקעת קרקעות

  79. הפקעה לצורך בניית כביש לצורכי ציבור

  80. הסכם הבנות פינוי מקרקעין לפני הפקעה

  81. פיצוי בהפקעת קרקע לפי המחיר נכון להיום

  82. האם העברת מקרקעין ללא תמורה נחשבת הפקעה

  83. ערעור על גובה הפיצוי בגין הפקעת מקרקעין

  84. סמכות המפקח על רישום המקרקעין לבטל הפקעה

  85. ביטול הפקעת חלקה ש"מיועדת" להפקעה במשך 30 שנה

  86. הסכמה להפריש מהמקרקעין חלקים לטובת סלילת דרך ציבורית

  87. הלכת ארידור - התיישנות פיצויי הפקעה מיום תפיסת החזקה

  88. בקשה לביטול הפקעה: אי מיצוי הליכים לפני מוסדות התכנון

  89. ההבדל בין "ביטול הפקעה" לבין "שינוי ייעוד הקרקע שהפקעתה בוטלה"

  90. הפקעת זכויות שכירות על פי חוזה משבצת עם מינהל מקרקעי ישראל, לצורכי חקלאות

  91. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון