הפרת צו מניעה שיווק מוצר

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת צו מניעה שיווק מוצר: א. מהות הבקשה זוהי בקשה לאכיפת צו מניעה על פי פקודת הביזיון בית משפט, חא"י, פרק כ"ג, מס' 12 לשנת 1929 (להלן: "פקודת הביזיון"). ב. עובדות רלוונטיות מבקשת מס' 1 - COLGATE-PALMOLIVE COMPANY, היא חברה בינלאומית המשווקת את מוצריה בלמעלה מ- 200 מדינות (ובכללן ישראל) ומאוגדת במדינת דלאוור, ארה"ב. החברה היא אחת היצרניות הגדולות בעולם של מוצרי ניקיון הגייניה וקוסמטיקה ובין השאר היצרנית של משחת השיניים קולגייט. מבקשת מס' 2 -COLGATE-PALMOLIVE (PTY) LTD , היא חברה המאוגדת בדרום אפריקה ואשר נמצאת בשליטתה של משיבה מס' 1. משיבה מס' 1 ו-2 יקראו (להלן: "קולגייט"). מבקשת מס' 3 - ש. שסטוביץ בע"מ, היא חברה המאוגדת בישראל. מבקשת מס' 3 הינה היבואנית המורשה של מוצרי קולגייט לישראל והיא בעלת רישיון ממשרד הבריאות לייבא ולשווק בישראל את משחות השיניים של קולגייט. מבקשות מס' 3-1 יקראו (להלן: "המבקשות"). המשיבה מס' 1 - איינשטיין-צור יבוא יצוא וסחר בינ"ל בע"מ, היא חברה ישראלית העוסקת בייבוא וייצוא של מוצרי צריכה וביניהן מייבאת ביבוא מקביל, חלק ממוצרי קולגייט ואשר להם קיבלה רישיון ממשרד הבריאות. משיב מס' 2, מר עובדיה צוריאל הינו בעל השליטה במשיבה מס' 1. משיבה מס' 1 ומשיב מס' 2 יקראו (להלן: "המשיבים"). ביום 3.7.2000, הגישו המבקשות תביעה כנגד המשיבים (התובענה העיקרית בתיק זה) וזאת לאחר שגילו כי המשיבים מייבאים לארץ מוצרי קולגייט בייבוא מקביל וחשדו שהמשיבים עושים זאת ללא הרשאה וע"י שימוש במסמכים מזויפים, אשר עזרו להם לקבל רישיון ממשרד הבריאות. ביום 22.12.2003, נתן ביהמ"ש תוקף של פסק דין להסכמות אליהם הגיעו הצדדים. במסגרת פסק הדין, ניתן כנגד המשיבים צו מניעה קבוע (להלן: "צו המניעה"), המורה להם "...להימנע מכל שימוש, במישרין או בעקיפין, במוצרים הנושאים את סימן המסחר COLGATE ואשר יובאו לישראל בלא שניתן להם רישיון של משרד הבריאות ככל שיש צורך ברישיון" והמורה להם "...להימנע מכל שימוש, במישרין או בעקיפין, במוצרים הנושאים את סימן המסחר COLGATE ואשר ניתן להן רישיון שלא כדין מאת משרד הבריאות, לרבות רישיון שניתן בהסתמך על מסמכים מזויפים". (ר' ס' 2-1 לפסק הדין אשר מצורף כנספח א' לבקשה). לאחר זמן מה, משרד הבריאות נתן רישיון למשיבה מס' 1 לשיווק משחת השיניים "קולגייט פרופוליס", הנושאת את סימן המסחר COLGATE ואשר מיוצרת ע"י חברת הבת קולגייט-ברזיל. לאחר שהתעורר החשד, כי הרישיון הנ"ל הושג באמצעות מסמכים מזויפים (להלן: "המסמכים"), פנתה קולגייט למשרד הבריאות וביקשה לבחון את מקוריות המסמכים. בעקבות החלטת משרד הבריאות, להעביר לבדיקה את המסמכים החשודים כמזויפים, החלה המשיבה לנקוט בהליכים משפטיים כנגד החלטה זו. ביום 21.8.2007, דחה ביהמ"ש המחוזי בירושלים, את העתירה המנהלית שהוגשה ע"י המשיבים (עת"מ 1143/06) . על פסק דין זה הגישו המשיבים ערעור לביהמ"ש העליון, אשר דחה את בקשתם (עע"מ 7295/07 , מיום 25.6.2008). ביום 2.11.2008, הגישו המבקשות בקשה זו לאחר שלטענתם גילו כי המסמכים מזויפים. ביום 25.3.2009, הגישו המשיבים בקשה (בש"א 6903/09) לדחות את בקשת המבקשות לפי פקודת הביזיון וזאת מכיוון שלטענתם בקשה זו התייתרה, נוכח ביטול רישיון התמרוק למוצר "קולגייט פרופוליס" החל מתאריך ה - 1.4.2009 ונוכח העובדה כי במקביל להגשת הבקשה לביזיון, הגישו המבקשות תביעה אזרחית (ת"א 2143/08), המתבססת על טענות זהות לאלו שבבקשה. בקשה זו מטעם המשיבים נדחתה על ידי ביום 7.4.2009. ביום 16.4.2009, הגישו המשיבים בקשה נוספת (בש"א 7974/09) לדחיית בקשת המבקשות לפי פקודת הביזיון. בקשה זו התבססה רובה ככולה על אותם טיעונים וטעמים אשר נטענו בבש"א 6903/09 ועל כן, גם בקשה זו נדחתה על ידי ביום 19.4.2009. ג. טענות הצדדים טענות המבקשות המבקשות מציינות, כי צו המניעה מתייחס לכלל סוגי המוצרים הנושאים את סימן המסחר COLGATE ואינו מוגבל למשחת שיניים מסוג ספציפי כלשהוא, כלומר, הצו אינו אוסר על המשיבים לשווק רק את משחת השיניים "קולגייט פרופוליס" (משחת שיניים שהמשיבים טענו כי הפסיקו לשווק אותה) אלא כל מוצר הנושא את סימן המסחר COLGATE, אשר ניתן לו רישיון שלא כדין מאת משרד הבריאות, לרבות רישיון שניתן בהסתמך על מסמכים מזויפים. המסמכים מזויפים: המבקשות טוענות כי הוכיחו שהמסמכים אותם הגישו המשיבים למשרד הבריאות ואשר על בסיסם ניתן הרישיון למשחת השיניים "קולגייט פרופוליס", הם מזויפים, בעוד המשיבים אשר טוענים כי המסמכים מקוריים, כלל לא טרחו לפרט את גרסתם או לתמוך אותה בראיות כדי להוכיח את מקוריותם. על פי תצהירו ועדותו של מר אדוארדו דה לימה (האחראי על ניתוח המוצר ושלבי הפיתוח שלו וגם על מסמכים לצורך רישום המוצר (יקרא להלן: "דה לימה")), עולה כי המסמכים אשר הוגשו למשרד הבריאות לצורך קבלת הרישיון עבור משחת השיניים "קולגייט פרופוליס" (כולל המסמך בה מופיעה החתימה שלו), לא נחתם על ידו ולא ע"י האנשים אשר שמותיהם מופיעים בסמוך לחתימות ועל כן מסמכים אלה מזויפים. פרט לעובדה כי החתימות על גבי המסמכים הן מזויפות, קיימים סימנים נוספים המעידים כי כל 4 המסמכים מזויפים וזאת ניתן ללמוד על-פי: הצבע של משחת השיניים, הניחוח, רמת החומציות והצפיפות, טעויות הכתיב באיות השם של חברת קולגייט ברזיל, והפורמט הלא זהה של המסמכים אשר אינו אופייני למסמכיה של קולגייט. קיים חשש כבד להפרה עתידית של צו המניעה: כבר פעמיים שהמשיבים הגישו מסמכים מזויפים למשרד הבריאות, כדי לקבל רישיונות למוצרי הנושאים את סימן המסחר של COLGATE. הפעם הראשונה - עובר למתן הצו נשוא ההליכים בת.א. 2171/00, בגינו ניתן צו המניעה המוסכם ובפעם השנייה, מדובר על המסמכים נשוא תצהירו של דה לימה, כדי לקבל את הרישיון לשיווק "קולגייט פרופוליס". מאחר שהמשיבים ממשיכים לעסוק בשיווק משחת שיניים ולאור ניסיון העבר עימם, מובן כי המשיבים הם בבחינת "שור מועד", החוזר ומגיש מסמכים מזויפים למשרד הבריאות וברור כי יש חשש להפרה עתידית של צו המניעה. כמו כן, המשיבים ממשיכים לשווק מוצרים אחרים הנושאים את סימן המסחר COLGATE, ואשר שיווקם מחייב את רישיון משרד הבריאות. קיים חשש ממשי כי גם הרישיונות למוצרים אלה, ניתנו על בסיס מסמכים מזויפים. קולגייט ביקשה לקבל ממשרד הבריאות את המסמכים שהגישו המשיבים לצורך קבלת הרישיון למשחת השיניים "קולגייט הגנה מפני עששת", אלא שהמשיבים התנגדו לכך ולכן משרד הבריאות טרם מסר את המסמכים הללו לבדיקה. על כן ברור כי התנגדותם של המשיבים נובעת מהעובדה כי גם מסמכים אלה מזויפים. הסעד על פי הדברים שלעיל, הסעד לו עותרות המבקשות הוא סנקציה של מאסר ו/או קנס בפועל על פי פקודת ביזיון בית המשפט ולחילופין, מאסר ו/או תשלום קנס על תנאי. כמו כן, המבקשות טוענות כי על ביהמ"ש לייחס את פעולת החברה גם למנהליה ולהטיל אחריות אישית על אורגניה, כך שבסופו של דבר שהאחריות לביזיון הצו תהא מוטלת גם על משיב 2. טענות המשיבים לטענת המשיבים, ככל שיש צורך באכיפת הצו, קיימות לפחות שתי דרכים אחרות המתאימות למטרה זו ושתיהן כבר ננקטו ע"י המבקשות. הראשונה היא תביעה אזרחית, אותה המבקשות כבר הגישו ואשר הסעד העיקרי בה זהה למעשה לסעד המבוקש בהליך דנן - "לצוות על הנתבעים להמנע מעשיית שימוש מכל מין וסוג שהוא ברישיון מספר 25749 שניתן להם ע"י משרד הבריאות..." (ר' ס' 38.1 לכתב התביעה בת"א 2143/08). כמו כן, התבקשו בכתב התביעה הנ"ל התבקשו המשיבים לשלם פיצויים בגין השימוש ברישיון האמור. מובן אם כן כי קבלת התביעה שהגישו המבקשות היא בבחינת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית. הדרך השנייה בה פעלו המבקשות, היא פנייה למשרד הבריאות, בבקשה לביטול הרישיון הרלוונטי של המשיבים. רישיון זה, בסופו של דבר התבטל, באופן שמונע גם לשיטתן של המבקשות, כל אפשרות להפרת הצו. לטענת המשיבים, המבקשות לא טרחו להסביר מדוע נדרש במקרה זה, דווקא ההליך לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש, במקביל להליכים הנוספים בהם נקטו ובניגוד להלכה הפסוקה הרואה בהליך זה הליך שיורי בלבד. לעניין מתן הרישיון למשיבה מס' 1: כל טענות המבקשות נסובו על רישיון לתמרוק פלוני מס' 25749 שניתן למשיבה מס' 1 ע"י משרד הבריאות. על מנת לבסס את הטענה בדבר הפרת הצו, היה על המבקשות להוכיח כי הרישיון ניתן שלא כדין. מתן הרישיון, ככל פעולה שלטונית אחרת, נהנה מחזקת הכשרות המנהלית. ועל מנת לסתור חזקה זו נדרשות ראיות כבדות משקל. המבקשות אף נמנעו מלהביא עדות כלשהיא ביחס לשיקולים שהנחו את משרד הבריאות במתן הרישיון ונמנעו לחשוף את תגובת משרד הבריאות לטענותיהן בדבר הנסיבות בהן ניתן הרישיון. עיון בתגובה זו מעלה כי משרד הבריאות עצמו דחה את הטענה כאילו הרישיון ניתן על ידו שלא כדין ולא קיבל את הטענה כי הרישיון ניתן בהסתמך על מסמכים מזויפים. באשר לטענת הזיוף: תצהירה של ד"ר Machiko Yoshoka ותצהירו של העד שהחליף אותה - דה לימה, אינם קבילים כשלעצמם היות ואינם ערוכים כתעודת חוץ, כפי שנדרש בס' 30 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). באשר לעדותו של דה לימה בקשר לשלושת המסמכים הנוספים שלא נחתמו ע"י חבריו - מדובר בעדות שמיעה לכל היותר. דה לימה העיד כי אינו יכול להעיד מידיעה אישית כי המסמכים זויפו ובחקירתו החוזרת אף העיד, כי מקור ידיעתו לגבי המסמכים האמורים, אינם אלה שחתומים לכאורה עליהם, אלא שיחה שקיים עם שניים מעמיתיו, אשר לא ברור כלל מה הקשר בינם לבין העניין הנדון ולכן עדותו של העד ביחס לשלושת המסמכים שנחתמו בידי עמיתיו, אינה קבילה. כמו כן, דה לימה, הודה בחקירתו כי הוא כלל אינו יודע אם טענתו מתבססת על עיון במסמך המקורי שהוגש למשרד הבריאות, או בהעתק שלו. עיון בחתימה על גבי תעודת האנליזה ועל גבי התצהיר בו מצהיר דה לימה כי החתימה האמורה להיות מזויפת, מעלה כי מדובר בחתימות הנחזות להיות זהות לחלוטין. טענה של זיוף, ניתן להוכיח בקלות ע"י חוות דעת מומחה שישווה בין החתימות ואילו המבקשות, נמנעו מפניה למומחה בהליך דנן. לא זו אף זו, בחקירתו הודה העד גוברין, כי המבקשות נמנעו במכוון מנקיטת הליך כלשהוא שיכול היה לספק ראיה חיצונית שתתמוך בראיית זיוף החתימות. באשר לטענה בדבר פגמים נוספים במסמך: הפגמים בתעודת האנליזה מעידים על ליקויים בתפקודו של העובד שחתם עליה. מכיוון שעובד זה הוא העד היחיד מטעם המבקשות, האינטרס שלו בהתנערות מפגמים במסמך עליו הוא חתום, מובן מאליו. ככל הידוע, תצהירו המקורי של דה לימה כלל טענות קונקרטיות המבססות כביכול את טענת הפגמים במסמכים, ואף צורף לו מסמך המעיד כביכול על צורתה ותוכנה של תעודת האנליזה ה"נכונה" למוצר. למרות זאת, המבקשות בחרו שלא לחשוף טענות ומסמכים אלה בפני המשיבים, ולמעשה לא הציגו בפני ביהמ"ש ראיה כלשהיא, היכולה לבסס את טענת הפגמים בנוסח תעודת האנליזה, למעט עדותו בעל פה של דה לימה, אשר התבססה בעיקרה על הפניה ל"נספח 5" לתצהירו, בעוד שככל הנראה לא היה מודע שלתצהירו הוגשו 4 נספחים בלבד. לדברי דה לימה, בנספח הווירטואלי האמור מצויות ההוכחות לטענותיו ביחס לתוכן האמיתי של תעודת האנליזה. על רקע העובדה כי דה לימה כלל אינו יודע אם המוצר עליו נסוב הדיון, יוצר אי פעם ע"י קולגייט, ברור כי לטענתו, לפיה חלק מהמפרטים הנכונים של המוצר שונים מאלו המפורטים בתעודת האנליזה, אין כל משקל. במיוחד נכונים דברים אלו, כאשר המבקשות נמנעו מלחשוף את המסמך הקיים לטענתן, אשר מפרט את המפרטים הנכונים של המוצר האמור. יצוין כי גם דה לימה עצמו הודה, כי כל 14 שיטות הבדיקה הנזכרות בתעודת האנליזה הן נכונות וגם טענותיו בעניין המפרטים, מתייחסות ל-3 מפרטים בלבד מתוך 14 המפרטים בתעודה ושכולם הם בגדר מידע סודי. גם הטענה בדבר שגיאות כביכול במפרטים מסוימים בתעודת האנליזה, יכולה הייתה להיתמך בקלות באמצעות תעודת בדיקה של מעבדה מוסמכת, המעידה כי המוצר אינו עומד במפרטים הרלוונטיים. אולם גם לעניין זה לא הביאו המבקשות כל תמיכה. עצם מתן הרישיון למשיבה מס' 1 ע"י משרד הבריאות, מהווה ראיה אובייקטיבית כי המוצר עומד בכל המפרטים שפורטו בתעודת האנליזה ובהעדר כל ראיה חיצונית אחרת שיכולה לסתור את החלטת משרד הבריאות, אין כל אפשרות לקבל את טענת העד כי המפרטים שבתעודת האנליזה הם שגויים. לעניין הסעד המבוקש: המשיבים דוחים את הטענה כי ניתן להם רישיון בהסתמך על מסמכים מזויפים, כשם שמשרד הבריאות אינו מקבל טענה זו ובוודאי שהם לא היו "מודעים" לכך בעבר. בנוסף לזאת, שיווק משחת השיניים נפסק זה מכבר, עקב ביטול הרישיון הרלוונטי ע"י משרד הבריאות ולכן אין כיום כל אפשרות "לעשות שימוש במוצר" שהוא היסוד המרכזי בצו. היות והליך הביזיון אינו עונשי במהותו ומטרתו היא אכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד, בנסיבות דנן, בהן אין כל אפשרות לחדש את הפעילות השנויה במחלוקת, הליך זה הינו חסר תוחלת. ד. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: האם הליך הביזיון הוא ההליך הנכון במקרה דנן? האם יש לחייב את המשיבים בביזיון בית המשפט? ה. ד י ו ן כללי סעיף 6 (1) לפקודת בזיון בית המשפט (להלן: "פקודת הבזיון") קובע בזו הלשון: "(1) בית המשפט העליון, בית המשפט לפשעים חמורים, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י), 1922, בית המשפט המחוזי, בית המשפט לקרקעות ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". ב-רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, (פ"ד נט (4) 49) קבע ביהמ"ש העליון:  "הליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש הינו הליך בעל אופי מיוחד המצוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי "רגיל" להליך פלילי. אין הוא עונשי במהותו ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד. עניינו של ההליך הוא במישור היחסים שבין הצדדים המתדיינים ואין הוא מיועד להטיל דופי או לפגוע במפר הצו. זהו הליך אכיפה קיצוני שמקובל לראות בו הליך שיורי, ואין להיזקק לו כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית. עם זאת, למרות הזהירות והאיפוק בהפעלת מנגנון הביזיון, מיהותו של ההליך השיפוטי, חשיבותו וכבודו מחייבים קיום החלטות וצווים שיפוטיים".   אם כן, מטרתה של הוראת סעיף 6 לפקודת הביזיון אינה עונשית, אלא אכיפתית. תכליתה היא להביא לידי כך שצווי בית המשפט יבוצעו ויוצאו מהכוח אל הפועל כאשר הסנקציה המוטלת בצידה נועדה לסייע לנפגע לאכוף ביצוע החלטה שיפוטית, בה זכה כדין. חרף דברים אלו, יודגש, כי לא בכל מקרה הליך הביזיון הוא ההליך האפשרי, וגם במקרים בהם הוא אפשרי, לא תמיד הוא ההליך ההולם את נסיבות המקרה. על כן יש לבחון, האם יהא זה נכון להשתמש בפקודת הביזיון במקרה שלפנינו. האם הליך הביזיון הוא ההליך המתאים בענייננו? טוענים המשיבים כי הליך הביזיון מיותר נוכח התביעה האזרחית שהגישו המבקשות ושלילת רישיונם של המשיבים לשיווק "קולגייט פרופורליס" ע"י משרד הבריאות. מקבלת אני את טענת המבקשות, כי הן נקטו בשני הליכים שונים, למען מטרות שונות. בקשת הביזיון נועדה לאכוף את צו בית המשפט וכל שנדרש בבקשת זו הוא הטלת סנקציה שמטרתה קיום הצו בעתיד ולעומת זאת, התביעה כנגד המשיבים נועדה להיפרע פיצויים בגין מעשי המשיבים בעבר. "...המבקשת עצמה תובעת מן המשיבים את נזקיה בעבר בתביעה נפרדת, אך רוצה לוודא כי הסכם הפשרה שאליו הגיעה עם המשיבים יקוים. שלישית על פני הדברים נראה, כי גם המסגרת הדיונית של פקודת ביזיון בית המשפט היא שמתאימה לענייננו".(ר' רע"א 9182/08 פאנדנגו איסוף ומיחזור בע"מ נ' דוד דהן, ). מכך ניתן לקבוע, כי ההליך הראוי לאכיפת הסכם הפשרה בין הצדדים, אשר קיבל תוקף של פסק דין, הוא הליך על פי פקודת הביזיון ולא התביעה האזרחית הנפרדת, אשר הוגשה בגין הנזקים שנגרמו עקב הפרת ההסכם. באשר לביטול הרישיון ע"י משרד הבריאות - צו המניעה שהוצא כנגד המשיבים מתייחס לכל המוצרים הנושאים את סימן המסחר COLGATE. מטרת בקשת הביזיון, היא להבטיח כי המשיבים ימנעו משימוש במוצרי COLGATE, אשר ניתן להם רישיון שלא כדין ממשרד הבריאות, לרבות רישיון שניתן בהסתמך על מוצרים מזויפים. למרות שהמשיבים חדלו מלשווק את משחת "קולגייט פרופוליס", עדיין יש בידם רישיונות נוספים ממשרד הבריאות למוצרי קולגייט אחרים ובפועל עדיין ממשיכים בשיווקם. המבקשות מציינות את משחת השיניים מסוג Colgate Cavity Protection, אשר גם לגביה היה חשש כי המשיבים הגישו מסמכים מזויפים למשרד הבריאות וכשפנו המבקשות בבקשה לקבל את מסמכים אלו ממשרד הבריאות, התנגדו לכך המשיבים. בעת"מ 1143/06 ובערעור על פסק דין זה בביהמ"ש העליון, התנגדו המשיבים לחשיפת המסמכים שהביאו לאישור "קולגייט פרופוליס". טענת המבקשות, כי למשיבים אין טעם להתנגד לחשיפת המסמכים, נוכח העובדה כי הן כיכול היו אחראיות לעריכת המסמך, נראית לי הגיונית. אינני רואה סיבה להתנגדותם של המשיבים למסירת המסמכים בעת"מ 1143/06, התנגדות אשר הם חוזרים עליה גם כעת, בהקשר למסמכים שהביאו לרישיון של משחת שיניים אחרת הנושאת את הסימון COLGATE, אלא אם כן יש להם משהו להסתיר. "אם קיומו של הצו בעתיד אפשרי מבחינה פיסית ומשפטית, וקיים חשש סביר - לאור ניסיון העבר, או מטעם אחר - כי הצו לא יקוים בעתיד, יש מקום לשימוש בהליכי ביזיון בית המשפט כדי לאכוף את קיומו של הצו בעתיד". (ר' ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187). לאור ניסיון העבר שיש למבקשות עם המשיבים בכל הקשור בהגשת מסמכים מזויפים, מקובלת עלי טענת המבקשות כי קיים חשש ממשי שהמשיבים ימשיכו להפר את הצו ולכן, על פי כל הדברים שלעיל, נראה כי הליך הביזיון אכן הוא ההליך המתאים והנכון לענייננו. האם יש לחייב את המשיבים בביזיון בית משפט? המשיבים טוענים כי המבקשות לא הוכיחו שהמסמכים מזויפים ואף משרד הבריאות לא טוען כי שלל את רישיונן בשל כך. אכן משרד הבריאות לא טוען שהמסמכים מזויפים, אך הוא מציין, כי מהרגע שיצרן התמרוקים עצמו (ולא החברה היבואנית המתחרה שלהם) מושך ידו מן המסמכים שהוגשו במסגרת תיק רישום התמרוק, הרי שאין עוד בסיס רגולטורי לרישום זה. (ר' מכתבה של עו"ד נילי חיון דיקמן מלשכת היועצת המשפטית של משרד הבריאות, אשר נשלח בתאריך ה-1 למרץ ומצורף כנספח ב' לבקשה בבש"א 7974/09). באשר לעדותו של העד דה לימה - עדותו של דה לימה בקשר ל-3 מהמסמכים הינה עדות שמיעה, כאשר על המסמכים הללו לא העידו האנשים שכביכול חתומים עליהם, אלא דה לימה טוען ששמע מחבריו כי החתימות על מסמכים אלו אינן שלהם והן מזויפות, כל זאת בנוסף לעדותו כי חתימתו על נספח 3-, מזויפת (ר' ת/2). המבקשות מציינות את המגמה בפסיקה, להתיר בנסיבות המתאימות, חריגים לעדות מפי השמועה. "החריגים הרבים והמגוונים שנקבעו לאיסור זה, נעוצים בעיקרם בקיומן של נסיבות המקטינות את החשש למהימנות "השמועה" והמאפשרות לבית המשפט: ראשית - לבחון בעצמו את אמינות הדברים על פי שיקולי היגיון ושכל ישר, לאור הראיות האחרות שבאות בפניו; ושנית להעניק ל"שמועה" את אותו משקל הראייתי הראוי לה בנסיבות העניין". (ר' י. קדמי בספרו "על הראיות", חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד 2003, בעמ' 580). בענייננו, כאמור, דה לימה מצהיר כי המסמך שאשר חתימתו מופיעה עליו, לא נחתם על ידו, וכן גם העיד שהפורמט של תעודת האנליזה, אינו זה הנהוג אצלם (עמ. 6). בנסיבות העניין, ולמרות שהמבקשות לא הוכיחו הנ"ל באמצעות גרפולוג, אינני רואה שום סיבה לפקפק בדבריו של דה לימה, כי לא הוא זה שחתם על המסמך. עדותו נתמכת בהתנהלות המשיבים וב-"עבר" הקודם שלהם. לטעמי, מספיקה חתימה מזויפת אחת, והיא של דה לימה עצמו, בכדי שהמסמכים אשר הוגשו למשרד הבריאות, הוגשו לא כדין. באשר לטענת המשיבים כי התצהירים אינם ערוכים כדין כתעודת חוץ - ס' 30 לפקודת הראיות קובע : "יפוי-כח או כל מסמך אחר שבכתב שנערכו או שהוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל, מותר בכל משפט או ענין אזרחיים, ובכפוף לכל סייג מוצדק, להוכיחם באישורם של הצדדים שהוציאום, או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה: (1) נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו על גבי המסמך או בנספח אליו; (2) נוטריון ציבורי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו הנוטריונית ואומתו בכתב בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי ובחותמתו הרשמית על גבי המסמך או בנספח אליו" אכן תצהירה של ד"ר Machiko Yoshoka אינו ערוך כפי שמתחייב על פי הפקודה אולם, אין הדבר רלוונטי לעניינו, שכן ביהמ"ש אישר למבקשות להחליף תצהיר זה בתצהירו של דה לימה (בש"א 6828/09) - תצהיר אשר ערוך כפי שמתחייב ואשר אושר כדין. התצהיר הנ"ל, נחתם בפני נוטריון ואושר בחתימה ובחותמת של נציג משרד החוץ בברזיל ואלו אומתו בחתימתו של הקונסול הישראלי בברזיל - מר איתן אברהם. באשר לטענה בדבר פגמים נוספים במסמך - המשיבים טוענים כי דה לימה מסתמך על נספח 5 בעדותו בעוד לתצהירו הוגשו 4 נספחים בלבד. מעיון בתצהירו של דה לימה נראה כי אין למשיבים על מה להלין, שכן לתצהיר הנ"ל 6 נספחים והנספח עליו מדבר דה לימה צוין כ Annex 5 תחת השם “CERTIFICATE OF ANALYSIS“. כמו כן, טוענים המשיבים כי אין שגיאות במפרטים, כי המבקשות לא הציגו ראיה בדמות תעודת בדיקה של מעבדה מוסמכת, וכי עצם אישור משרד הבריאות מהווה ראיה לכך שהמפרטים נכונים. גם אם נקבל את טענותיהם של המבקשות, כי המפרטים אשר צוינו במסמכים שהגיש למשרד הבריאות הם נכונים, אין בכך כדי לכפות על המסקנה הנראית לעין, אשר עולה מהראיות והעובדות והיא, כי לפחות אחד המסמכים אשר הוגשו למשרד הבריאות ואשר על פיהם קיבלו המשיבים את הרישיון לשווק את משחת השיניים, היה מזויף וזהו הרי דבר שהינו מנוגד לפסק הדין שאושר ע"י בית המשפט ושבעקבותיו יצא צו המניעה. הסעד צודקים המשיבים כי טענת המבקשות בדבר חשש להפרה עתידית של הצו, המתייחסת לשימוש ברישיונות אחרים בהם מחזיקה המשיבה 1, לא נטענה בבקשה דנן, אלא רק בסיכומיהם. עם זאת ממכלול הדברים שהוצגו לעיל, ובמיוחד נוכח סירובם חסר ההיגיון של המשיבים לחשיפת המסמכים שבזכותם קיבלו רישיון ממשרד הבריאות, נראה כי יש לקבל את הבקשה להטלת ביזיון בית משפט על המשיבים וזאת נוכח המסקנה אשר הגעתי אליה, כי ישנו חשש ממשי להפרה של הצו מצד המשיבים. באשר להטלת האחריות האישית על המשיב 2 - מקבלת אני את עמדת המבקשות וזאת לנוכח העובדה שהמשיב 2 הוא המנהל והאחראי הישיר של המשיבה 1 והוא זה אשר התנהגותו הביאה להפרת הצו ועשויה למנוע את הפרת הצו בעתיד. (ר' ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד(4), 232). הבקשה מתקבלת. המשיבים יחויבו על תנאי, בביזיון בית משפט בסכום של 1,000 ₪ על כל יום שיעבור מקבלת פסק דין זה בו ימשיכו לשווק ולהפיץ מוצרים בעלי סימן המסחר COLGATE ואשר לגביהם קבע או יקבע כי יובאו ללא רישיון או שניתן להם רישיון שלא כדין מאת משרד הבריאות, לרבות רישיון שניתן בהסתמך על זיופים.שיווק מוצרצוויםצו מניעהמוצר