קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות גרושה מול נושים של הבעל: האם זכותה של אישה לקבלת חלקה בדירת בני הזוג שהתגרשו קודם למכירתה נסוגה מפני זכות נושי בעלה שהינו פושט רגל? זו השאלה המרכזית בהליך שלפני, בו הגב' זהבה בן עמי (להלן:"המבקשת") עותרת להורות לנאמן על נכסי החייב יצחק בן עמי (להלן: "החייב") להעביר למבקשת 4/7 מן הכספים שהתקבלו ממכירת דירת הצדדים ברח' ששת הימים 43, ירושלים (להלן "הבית"), זאת מכח פסקי דין שניתנו בין בני הזוג, ואשר בדיון האחרון שבהם היה נוכח אף הנאמן. הרקע לבקשה וטיעוני הצדדים 1. המבקשת והחייב היו נשואים זל"ז, ולפני שנים רבות החלו בהליכי גירושין במסגרתם הגיעו הצדדים להסכמים, שקיבלו תוקף של פסק דין. ביום 1.4.86 ניתן פסק דין בתיק מ.א. 859/85 (מ.א. 27/81) (להלן: "פסק הדין 1986"), לפיו המבקשת תקבל 4/7 מהבית נטו לאחר שיפוץ חובות והוצאות מכירה. כמו כן באי כח הצדדים נתמנו כנאמנים לביצוע ההסדר. כן נקבע שם כי לצורך כך ייחתם ייפוי כח בלתי חוזר לפני מתן הגט. כן ניתן פסק דין במסגרת ע"מ 2034/07 בבית משפט זה, בהליך נוסף שבין המבקשת והחייב, כאשר נכח, בדיון עובר למתן פסק הדין, גם הנאמן לנכסי החייב (להלן: "פסק הדין בערעור"). אף בפסק דין זה נאמר כי האשה זכאית ל 4/7 מהנכס שאמור להתפנות עד 1.1.08, וכי הנאמן והכונס יעבירו 4/7 מן התמורה לאישה. עובר להגשת הבקשה הבית נמכר והתמורה אכן הופקדה בנאמנות. 2. הנאמן טוען כי זכויותיה של המבקשת הינן אובליגטוריות, וכך יש לפרש את ההסכם מיום 1.4.86, והוא מביא שבעה נימוקים לכך בתגובתו. כן טוען הוא כי פסק הדין בערעור ניתן בחוסר סמכות עניינית והוא בטל מעיקרא. לשיטתו המבקשת אינה יכולה לגבות את המגיע לה מן החייב אלא בכפוף להליכי פשיטת הרגל. 3. ב"כ הנושה בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הנושה"), ביקש להצטרף להליך ומבוקשו ניתן לו. הלה טוען שהמבקשת אינה זכאית לחלק כלשהו מתמורת הנכס, ולחלופין זכאית היא לדיבידנד במסגרת חלוקת תמורת המכירה. הנושה טוען, כי פסק הדין משנת 1972 שצורף לסיכומי הנאמן, שניתן במסגרת המ' 1113/92 (מ.א. 281/72) בבית המשפט המחוזי בירושלים (להלן: "פסק דין 1972") התיישן. כן טוען הוא כי על פי הפסיקה, הנכס הוא חלק ממסת הנכסים המשותפים, וכי האישה חייבת אף בחובות הבעל, כפועל יוצא מכך שאין המבקשת זכאית לקבל חלק כלשהו מן התמורה. 4. מפרק חברת יורם בן עמי בניה ופיתוח (1990) בע"מ (בפירוק), אף הוא צורף להליך, והוא סבור כי בהעדר תביעת חוב מצד המבקשת, הרי זכותה של המבקשת הינה כספית ולא קניינית. דיון 5. אין מחלוקת שהחייב והמבקשת היו נשואים זל"ז כדמו"י משנת 1958 והתגרשו רק בשנת 1999, לאחר 39 שנות נישואין והביאו לעולם שבעה ילדים משותפים. הבית נשוא הבקשה נבנה על קרקע השייכת למינהל מקרקעי ישראל. אין אף מחלוקת כי בעת רכישת המגרש, בעת נישואיהם נרשם הוא על שם הבעל בלבד. 6. על פי פסק דין 1972, שצורף על ידי הנאמן עצמו, נאמר בחלק ההסכמי שבו כדלקמן: "הואיל והבעל מוכן להעביר לבעלותה של האישה מחצית זכויותיה בחלקה ובכל הבנוי עליה..." (שם, פרק המבוא). וכן: "הבעל מתחייב להעביר בלשכת רישום המקרקעין לבעלותה של האישה מחצית זכויותיו בחלקה הנ"ל ובכל המחובר והצמוד לה" (שם, סעיף 2א.) כן נאמר שם כי הבעל מסכים שהאישה תרשום הערת אזהרה על החלקה (סעיף 2ב.) ביום 8.11.72 נתן כב' השופט יהודה כהן תוקף של פסק דין חלקי למוסכם בין הצדדים. 7. בפסק הדין 1986 נאמר: "חלוקת רכוש באופן שהאישה תקבל: 4/7 מהבית נטו לאחר הוצאות שיפוץ..." (שם, סעיף 1). ובהמשך: "הבעל והאישה ... והוסכם כי לא יערך גט לפני חתימת הסכם מכירת הבית ומתן יפוי כח בלתי חוזר לנאמנים והאישה תפנה את הבית בהאם להוראות הסכם המכירה שייחתם" ("שם, 7). 8. ראשית אסיר מעל הדרך את טענת ב"כ הנושה בדבר התיישנות פסק דין 1972. הנושה מסתמך על סעיף 21 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, הקובע: "פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות; ואולם פסק דין בתובענה שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות." טענה זו יש לדחות. ראשית, החייב לא טען זאת. שנית, לא התקיים האמור שם "בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו...", והרי אין מחלוקת כי נפתחו הליכי הוצאה לפועל וננקטו הליכים במהלך השנים. שלישית, וזה העיקר, סעיף 13 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה; בנישואין שהוכרזו כדין בטלים מעיקרא או שהופקעו כדין, יראו את בעלי הדין לענין סעיף זה, כאילו היו נשואים זה לזה עד יום ההכרזה או עד יום ההפקעה." הואיל והצדדים התגרשו ב-1999, החל רק ממועד זה מרוץ ההתיישנות, שכן פסק הדין חל ביחסים ביניהם. תקפות פסקי הדין 9. כאמור , הנאמן טוען כי זכויותיה של המבקשת על פי פסק הדין הינן אובלגטוריות, ולפיכך הינה נושה בלתי מובטחת בלבד. אף טענה זו יש לדחות. אפרט. פסק הדין ניתן אמנם במסגרת הליך בתחום המעמד האישי - משפחה, בתקופה טרום כינונו של בית המשפט לענייני משפחה מכח חוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה- 1995, אולם הוא מהווה פסק דין המכריז על זכויותיה של המבקשת מכח חזקת השיתוף (טרם חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973). מכל מקום פסק הדין בערעור, משנת 2007, ניתן לאחר הגירושין. 10. כך גם, אין לפרש את האמור בפסק דין 1986, אלא כמעניק ומכריז כי למבקשת זכות ב-4/7 "מהבית", ולא אמור בו מן "התמורה". הביטוי "נטו" משמעותו שכאשר תימכר הדירה, והרי זו היתה כוונת הצדדים שאמורים היו להתגרש, הרי במקרה זה כך תחולק התמורה, ביחס זה. יתרה מזו, אפילו נאמר כי מדובר בניסוח "עתיק", הרי בא פסק הדין בערעור, וקובע "ברחל בתך הקטנה", כדלקמן: "האישה זכאית ל-4/7 מהנכס ברח' ששת הימים 43 ירושלים. מאחר והנכס יפונה עד 1.1.08, הוא יימכר על ידי הנאמן בפשיטת רגל של הבעל, עו"ד יאיר כהן, ועו"ד ריסקין שמונה ככונס נכסים מטעם האשה. הנאמן והכונס יעבירו 4/7 מן התמורה נטו לאישה, והשאר, 3/7, יכנסו לקופת הנאמן בפשיטת רגל (הנאמן מסר כי מתוך סכום זה 100 אלף דולר יוקדשו לסידור חלוף של מגורי הבעל". [ההדגשות - אינן במקור - י.ש.] הנה כי כן גם כאן נאמר כי האישה זכאית ל- 4/7 "מהנכס", ולאחר שיימכר, הנאמן והכונס יעבירו 4/7 "מן התמורה נטו לאישה". 11. הנאמן נכח בדיון בערעור עובר למתן פסק הדין ונרשם בפרוטוקול גם בשמו: "מקובלת עלינו הצעת בית המשפט..." לפיכך תמוהה ביותר עמדת הנאמן בהליך זה, שכן נאמר שם שזו אף דעתו. מכל מקום, יש לדחות אף את טענת הנושה, כי פסק דין זה ניתן בחוסר סמכות. פסק הדין שריר וקיים והינו חלוט, ולא התבקש ביטולו, ולא הוגשה על ידי הנושה תביעה להצהיר כי הינו בטל, ולפיכך דוחה אני את הטענה. 12. מכל מקום, אף פסקי הדין הקודמים שרירים וקיימים והחלק של 4/7 בבית, המהווה ביתם של בני הזוג, היה שייך למבקשת טרם הוכרז בעלה כפושט רגל. כן נדגיש כי המבקשת החזיקה בבית עד למכירתו. זכותה של המבקשת בבית 13. בהינתן שפסקי הדין שניתנו ביחסים בין המבקשת לחייב (בעלה) תקפים, הרי שזכויותיה של המבקשת שלא נרשמה במרשם המקרקעין הינן זכויות שביושר (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב פ"ד נג(4), 199), זאת ממועד התגבשות השיתוף בנכס המקרקעין. ברע"א 8791/00 - אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ, (אתר נבו) (13.12.06), קובע כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק , כדלקמן: "זכותו של בן הזוג שאינו רשום במרשם היא זכות קניין שביושר (פרשת בנק אוצר החייל). זכות זו פועלת כלפי כל אדם, למעט מי שרוכש זכות במקרקעין בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום (סעיף 10 לחוק המקרקעין) או מי שהינו בעל זכות נוגדת שפעל בתום לב ובתמורה והעיסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב (סעיף 9 לחוק המקרקעין). זכויות בן הזוג שאינו רשום מוגנות הן מול בעל התחייבות מאוחרת בזמן והן מול נושה כספי של בן הזוג הרשום. נושיו של בן הזוג הרשום אינם יכולים לעקל את מחצית הנכס בה יש לבן הזוג השני קניין שביושר. יצוין, כי לפחות ככל שהדברים נוגעים לדירת המגורים, תום הלב של צד שלישי נשלל אם הוא ידע או עצם עיניו מלראות כי הנכס הוא נכס מגורים אשר חלה עליו הלכת השיתוף. על צד שלישי לצאת מתוך הנחה כי בני הזוג שותפים בדירת המגורים. ייתכן, עם זאת, כי במקרים חריגים עמידתו של בן הזוג שאינו רשום על זכותו בנכס תנגוד את עקרון תום הלב (ראו, ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אברהם, פ"ד נט(3) 697). השאלה בדבר אותם חריגים - כמו גם שאלות נוספות העשויות להתעורר בהקשר זה - אינה מתעוררת בנסיבות המקרה שלפנינו ואת הדיון בה ניתן להותיר לעת מצוא." (שם, פסקה 36) (להלן: "פרשת טווינקו"). זוהי אם כן דרך המלך בפסיקתנו, והיא מהווה למעשה את גישת הביניים בנושא שיתוף בנכסים משפחתיים, ובמובהק דירת המגורים של בני הזוג, המהווה את המקום בו מתממשים חיי הנישואין, והינה הנכס המשמעותי ביותר של בנו הזוג ולעתים אף היחידי (פרשת טווינקו, שם, פסקה 30). כן יודגש, כי אין טענה כי זכותה של המבקשת בבית נרכשה תוך העדפת מרמה או בחוסר תום לב. "התמורה" הינה מכח חזקת השיתוף והחזקה היתה בידיה מקדמת דנא, משמע זכותה נובעת אף מכח דיני העכבון. טענה זו אמנם לא נטענה על ידי המבקשת, מן הסתם לאור עמדת הנאמן בדיון בערעור כמתואר לעיל. 14. הנה כי כן, זכות זו הינה עדיפה גם כלפי הנאמן בפשיטת רגל על פי דיני היושר האנגליים (ראו מיגל דויטש, דיני חוזים מיוחדים, כרך ראשון, בורסי, הוצאה לאור, 2008 (להלן: "דויטש-חוזים מיוחדים"), ובארץ הן מכח הלכת בנק אוצר החיל, והן מכח פסק הדין בעניין ע"א 3911/01 כספי נ' נס, רו"ח, פ"ד נו(ג), 752), וכן בפסיקה מאוחרת יותר (דויטש חוזים מיוחדים, שם, 276, ראו שם ה"ש 91). בע"א 11502/05 לניאדו נ' הולנד בע"מ (אתר נבו) (24.3.08) (להלן: "פרשת לניאדו") נקבע ע"י כב' השופט י' אלון (בהסכמת כב' השופטת א' פרוקצ'יה וכב' השופט א' רובינשטיין), כדלקמן: "בהלכת אהרונוב פורטו בהרחבה השיקולים והתכליות המצדיקים העדפתו של קונה מקרקעין בעיסקה שלא נרשמה על פני זכותו של הנושה בעל העיקול. המקור הנורמטיבי להעדפה זו נמצא לרוב שופטי המותב בזכותו המעין קניינית של הקונה המשתמעת מהוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין. שופטים אחרים במותב עיגנו את המקור הנורמטיבי להעדפת זכותו של הקונה בהעדפה המתבקשת מתוך איזון אינטרס ההסתמכות של הקונה בנכס לעומת זה של הנושה. שיקולים ואיזונים אלה משתנים בהתנגשות הזכויות שבין מקבל ההתחייבות למתנה לבין נושהו של הנותן, ובוודאי שאין הם באותה העוצמה בה באים הם לידי ביטוי בהתנגשות הזכויות שבין הקונה לבין הנושה. יהיו ודאי מקרים בהם גם בתחרות שבין מקבל המתנה לבין הנושה תגבר ידו של מקבל המתנה. הבחינה העיקרית לאותם המקרים תהיה בבחינת תום הלב של נותן המתנה והמקבל והסרת כל ספק סביר שמא ההתחייבות למתנה נובעת מניסיון להברחת רכוש מנושי הנותן ונסיונו לשימוש הרכוש במסגרת בני המשפחה או החברים הקרובים לו." (שם, פסקה 9). 15. הגם שמדובר בפרשת לניאדו הנ"ל בסוגיית המתנה, נראה בעיני כי הדברים מתחזקים אף לענייננו. דויטש - חוזים מיוחדים, חולק על הפסיקה בנדון, וסבור כדלקמן: "ככל, ובאותה מידה, שבה ראוי להקנות עדיפות לרוכש במצבי פירוק או פשיטת רגל, דומה כי גם בהקשר זה, בדומה להקשר של עיקול, אין להתנות את עדיפות הרוכש בהעברת התמורה על-ידיו. במקרה של פירוק או פשיטת רגל של החייב, המפרק או הנאמן "נכנס לבעלי החייב" ולרוב הוא יהיה זכאי לעכב את העברת הזכויות לרוכש מכוח תנאי החוזה עצמו, בהיעדר תשלום על-ידי הרוכש. זאת, בהיות החיוב להעברת הזכויות מותנה לרוב בתשלום על ידי הרוכש. על המפרק או הנאמן מוטלת במקרה כזה גם החובה להפעיל זכות זו, לעיכוב העברת הבעלות. גם אם התנאים של הצדדים אינם הדדיים, על פי דיני תוכן החוזה, המפרק או הנאמן יהיה זכאי לבטל את חוזה המכר במקרה של הפרה על ידי הרוכש, ולהשיב את הנכס לקופת הפירוק או פשיטת הרגל. מזווית המבט של קופת הפירוק (אף כי לא כך מבחינת הצידוק להבנה על אינטרס הרוכש), דווקא ככל שנותרה עדיין יתרה גבוהה יותר לתשלום על ידי הרוכש, ניתן להקנות לו עדיפות ללא חשש, כאמור לעיל. כפי שהמפרק או הנאמן יכולים היו למכור את הנכס לצד שלישי ולקבל תמורה בגינו, בהיעדר עדיפות לרוכש, אין מניעה כי התמורה תגיע מן הרוכש המקורי. מכירה על ידי מפרק או נאמן בפשיטת רגל צפויה אף להוביל לכך שהתמורה תהיה נמוכה יותר מזו המתקבלת ממכירה רגילה". (שם, 282). הפתרון המוצע על ידי דויטש - חוזים מיוחדים, הינו בגדרה של השתחררות נאמן מ"נכס מכביד", בציינו: "דומה, כי הפתרון הדוקטרינרי הנאות לשאלה קשה זו בדבר מעמד הזכות שביושר בהליכי חדלות-פרעון טמון ביישום מוסד 'הנכס המכביד'. על פי דין החוזים אין פירוק או פשיטת רגל של המתחייב מפקיע בהכרח את החוזה, אלא אם כן הדבר מתבקש לאור אופי ההתחייבויות הנוגעות בדבר. אין לומר אם כן כי הזכות החוזית לקבלת נכס הופכת מניה וביה לזכות כספית בלבד (לפיצויים ולהשבה), עם הפירוק או פשיטת הרגל. זכות זו עומדת עקרונית בעינה, על פי דין החוזים, אולם עתה יש לבחון אם העקרונות הפנימיים של דיני חדלות-הפרעון אינם מובילים לתשובה אחרת. דיני חדלות-הפרעון כוללים מוסד המאפשר למפרק או לנאמן להשתחרר מ"נכס מכביד". "נכס מכביד" כולל גם חוזה אשר המשך ביצועו יכביד על קופת הפירוק. לשם כך יש לשקול את יתרונותיו של המשך ביצוע החוזה, מבחינתה של קופת הפירוק, על פני חסרונותיו. ניתן לאתר בפסיקה עמד, שלפיה אין לאפשר בנקל השתחררות של המפרק מחוזה המכר, ויש לנהוג כך רק כאשר לא נותרה חלופה סבירה אחרת". (שם, 283). 16. מכל מקום, כאמור, למעשה המבקשת נתנה את "התמורה" המלאה לחלקה בבית מכח חזקת השיתוף, היא החזיקה בבית, אין חולק על תום ליבה, ומכח פסקי הדין שבין הצדדים דכאן, הרי שניתן להגיע לאותה תוצאה אף על פי הפתרון המוצע על ידי דויטש - חוזים מיוחדים, ולראות בבית כ"נכס מכביד". 17. יחד עם זאת, נראה כי העובדות במקרה שלפני שונות הן, באשר אין מדובר ב"רוכש" הקלאסי שבעוד שהעסקה עימו הסתיימה, המוכר נכנס למצב של חדלות פרעון. כאן מדובר בזכויות של המבקשת שהוצהר עליהן, הן לפני מצב חדלות הפרעון והן אחרי מתן פסקי דין חלוטים. מכאן, ניתן למעשה לחזור לאמור בפרשת לניאדו דלעיל, שם אומצה דעתה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת חיג'אזי, [ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נה(4), 93 - י.ש.] כדלקמן: "בקשר לתחרות הזכויות בין קונה על פי חוזה מכר לנושהו של המוכר, אשר במסגרתו הועדפה, דרך כלל, זכותו של הקונה, הושאר פתח לחריגים בנסיבות שבהן במאזן הציפיות המוגנות של שני הצדדים נוטה הכף להעדפת עניינו של הנושה. גישה זו יכולה לשמש כלי עזר גם בעניננו". (שם, 11). או אז נאמר, כי במקרה שלפנינו הכף נוטה להעדפת המבקשת, כאשר אותו רציונאל חל על שני הצדדים. נאמנות קונסטרוקטיבית 18. הואיל והצדדים שלפני נישאו בשנת 1958, עת נשים לא היו ערות לחשיבות רישומן כבעלות מחצית הזכויות בדירה הנרכשת על ידי בני הזוג, הרי דרך בחינה נוספת הנראית בעיני מתאימה לנסיבות המקרה שלפני, ואשר עובדות המקרה הולמות אותן, הינה לראות ברכישת הדירה על ידי בן הזוג, כרכישת זכויות בדירה עבור בת הזוג ב"נאמנות קונסטורקטיבית". על מהותו של מושג זה נאמר: "מוסד הנאמנות הקונסטרוקטיבית נוצר במשפט האנגלי כמוסד מן היושר, המבקש לבסס הכרה בבעלות הכלכלית של אדם, טרם העברת הקניין הפורמלי אליו, ולאפשר החלת סעדים אקוויטביליים. גם בדין האנגלי, אף שרואים את המוכר כנאמן קונסטרוקטיבי של המוכר, אין מדובר בנאמנות ב"מובן הרגיל" של המושג, והתכלית של ההכרה בצמיחת נאמנות היא החלת סעדים כאמור. עם ההכרה בבעלות הכלכלית של הרוכש, בעניין בנק אוצר החייל בע"מ, מבלי להיזקק בכך למוסד הנאמנות הקונסטרוקטיבית, נסלל התוואי לפיתוח תכליתי-ענייני של גבולות ההגנה על אינטרס הרוכש, על ידי הפסיקה". (מ' דויטש, קניין, כרך ד', בורסי 2007, שם, 355). (להלן: "דויטש - קנין"). דויטש - קניין, סבור אמנם ששימוש במושג הנאמנות, תוך החלתו על מערך יחסים שנעדרים ממנו הסממנים האופייניים למוסד זה, אינו רצוי (שם, 355), אולם פותח הוא צוהר (שם, שם) לעשות שימוש במקרים אחרים בהם ראוי להגן על רוכש אחר בגדרה של "מהות הנאמנות" המוגדרת בחוק הנאמנות, התשל"ט - 1979 כדלקמן: "הנאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב הנאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". (סעיף 1). 19. מוסד זה נזכר בפסיקה, טרום פרשת בנק אוצר החייל, בהקשר של עסקות מקרקעין ותחרות בין זכויות (עסקות נוגדות) (ראו: ע"א 654/82 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ' חיות פ"ד לט(3) 803, 807; ע"א 492/83 עיזבון המנוח איברהים חסן דיאב נ' תאופיק מוחמד חסן דיאב, ; ע"א 371/89 אורית (שכטר) פורד נ' חיים שכטר, חברה לבנין והשקעות בע"מ, פ"ד מו(1) 149, 154; בע"א 6010/99 דוד ששון נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נו(1) 385 (20.9.01)). בע"א 1559/99 שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן, , עומד כב' השופט (כתוארו אז) א' מצא על מטרת מוסד זה, כדלקמן: "גישה זו מקובלת גם עליי. כשם שהוכרה - בפרשת אהרונוב- זכות-שביושר "תוצרת הארץ", שפרטיה אינם חייבים להיות זהים לפרטיה של הזכות-שביושר ה"אנגלית", כך אין מניעה להכיר ב"נאמנות קונסטרוקטיווית תוצרת הארץ", שפרטיה לא יהיו בהכרח זהים לפרטיה של הנאמנות הקונסטרוקטיווית האנגלית שנקלטה בישראל בעבר, או לפרטיה של הנאמנות הקונסטרוקטיווית המוכרת בשיטות משפט אחרות. אכן, הנאמנות הקונסטרוקטיווית - היא הנאמנות הכפויה מכוח הדין, שעל דבר קיומה מכריז בית-המשפט - היא בגדר "מושג שסתום" בדיני הקניין. היא מאפשרת עשיית צדק במקרים רבים שבהם הדינים הרגילים נוקשים מדי (ראו ארדמן, בעמ' 267). השימוש בה נפוץ - בצורות שונות - במדינות המשפט המקובל, הן בהקשר של עיסקאות מכר מקרקעין והן בהקשרים רבים אחרים (לסקירה ולריכוז אסמכתאות ראו: נ' כהן, התערבות ביחסים חוזיים (תשמ"ב-42-34 (1982; ארדמן, בעמ' 43-31). אף בישראל היה השימוש בה נפוץ בעבר, ונראה כי יישומה פעל ללא תקלות חמורות (השוו לדבריו של פרופ' יהושע ויסמן, שנאמרו באופן כללי לגבי הניסיון שנצבר מהפעלתם של דיני היושר האנגליים בישראל: י' ויסמן, חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969: מגמות והישגים (13 (1970). אין אפוא מניעה לקלוט שוב את מוסד הנאמנות הקונסטרוקטיווית למשפטנו. כאמור, אף מרבית המלומדים שעסקו בנושא תומכים בכך." (שם, 3103). ובהמשך: "יתירה מכך, ההסדרים שיחולו על הנאמנות הקונסטרוקטיווית הישראלית אף אינם חייבים לחפוף לגמרי את ההסדרים החלים על הנאמנות הרגילה, מכוח חוק הנאמנות. עניין לנו במוסד משפטי חדש, הצומח מתוך ההכרה בקיומם של דיני יושר ישראליים." (שם, 3104). 20. בע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה, , עומד המשנה לנשיא מ' חשין על מטרת המוסד, הפסיקה והספרות המשפטית הנוגעות לעניין, באלה המילים: "כך הוא ב"מעין-חוזה" וכך הוא בענייננו. כל שנתכוַונּוּ לומר הוא, שמסכת יחסי הרשות המפקיעה ובעל הזכות (לשעבר) מזכירה לנו בשורשיה את מסכת זכויותיו של נהנה וחובותיו של נאמן בנאמנות. כך ולא עוד. ניתן בהקשר זה להיעזר אף במוסד הנאמנות הקונסטרוקטיווית, והיא, "נאמנות המוטלת על-ידי בית-המשפט, והמשמשת כלי בידיו להגיע לתוצאות צודקות" (ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת פ"ד מח (1) 801, 810, מפי הנשיא שמגר). ראו עוד: ע"א 1559/99 שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן פ"ד נז (5) 49, 64, מפי השופט מצא; ש' ארדמן, נאמנות מכוח הדין, (תש"ס-2000) בייחוד בעמ' 43-31, 267-259 (ארדמן, נאמנות); ש' כרם, נאמנות (תשס"ד-2004), מהד' רביעית, 265-257 )כרם); ד"ר נילי כהן, התערבות ביחסים חוזיים (תשמ"ב-1982) 42-34. וכלשונו של דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהד' שניה, תשנ"ח-1998, כרך א') 11, ה"ש 42 (פרידמן, עשיית עושר): הנאמנות הקונסטרוקטיבית היא נאמנות פיקטיבית, אשר הדין כופה על הנתבע, כדי לחייבו בהשבת כספים או רכוש לתובע. לפי ה- Restatement, Restitution (הערה (a) לס' 160, בעמ' 641), שונה הנאמנות הקונסטרוקטיבית מנאמנות מפורשת באותו אופן שבו שונה "מעין חוזה" מחוזה אמיתי. יתכן שגישת הדין האנגלי לנאמנות הקונסטרוקטיבית שונה במקצת. 27.  הנאמנות הקונסטרוקטיווית מהווה טכניקה משפטית המאפשרת לשאוב הלכות מדיני הנאמנות אל עבר מצבים שההלכה רואה בהם מצבים דמויי-נאמנות, ואופיה הוא אופי קנייני. נראה לנו שניתן לשאוב ולו מעט מתחום הנאמנות הקונסטרוקטיווית לעניין חובתה של הרשות המפקיעה כלפי בעל הזכות. ראו: ארדמן, נאמנות, 32-31; פרשת צימבלר, 65-64 (מפי השופט מצא). ראו עוד: מאמרם של עורכי-הדין אברהם סימון ואלון קפלן, "הפקעת ולא שילמת - 'הרצחת וגם ירשת'?" (ארנונה - כתב עת למשפט, מיסים ונדל"ן, 3.3.2004), המעלים הצעה להחלתה של דוקטרינת הנאמנות הקונסטרוקטיווית על פיצויי הפקעה." (שם, 2159). (ראו והשוו לעניין תפקידו של נאמן, אם כי, שם - בהקשר אחר) בע"א 6349/08 פלוני נ' פלוני, (כב' השופט א' רובינשטיין) (2.2.09) (שם, פסקה י"ב)). ניתן אפוא להחיל דוקטורינה זו אף בענייני משפחה (ראו: ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים פ"ד נו(6) 295; תמ"ש (רשל"צ) 35200/02 פלונים נ' אלמוני, (כב' השופטת ח' שירה) - בהקשר של זכויות במשק חקלאי בין בני משפחה). 21. התוצאה היא אפוא, שהבקשה מתקבלת, ועל הנאמן להעביר למבקשת את חלקה של המבקשת ממכירת הדירה, בניכוי ההוצאות יחסיות שהיו כרוכות במכירה. הנאמן, המפרק והנושה, יישאו, כל אחד, בשכ"ט עו"ד המבקשת בסך של 2500 ₪ בצירוף מע"מ.נושה