קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות שכר עבודה בזנות: 1. בפנינו תביעה של נערת ליווי לתשלום שכר עבודה לרבות פיצויי הלנת שכר ופיצוי בגין כאב וסבל. 2. תביעת התובעת הוגשה ביום 29.12.04 לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, אולם ביום 20.3.05 הועברה לבית דין זה מחמת סמכותו המקומית. 3. התובעת הגישה תביעתה נגד 6 נתבעים אשר לטענתה העסיקו אותה במתן שירותי מין בתקופות עבודה שונות בבת ים, ירושלים ואילת במשך כ-4 חודשים מיום 20.1.04 עד שברחה ביום 4.6.04. 4. התובעת תבעה מאת כל הנתבעים שכר עבודה בסך של 60,000 $ (218,000 ₪), על פי חישוב של 10,000$ מכל נתבע לרבות הלנת שכר. כן תבעה פיצוי בגין נזקים וסבל שנגרם לה נוכח מעשי העבירה של הנתבעים אך לא כימתה את הסכום בתביעתה והגדירה את העילה בתביעתה כפיצויי נזיקין. 5. ביום 19.1.06 ניתן פסק דין נגד כל הנתבעים בהעדר הגנה, והנתבעים חוייבו ביחד ולחוד לשלם לתובעת שכר עבודה בסך 218,000 ₪ לרבות הפרשי הצמדה וריבית חוקית וכן 5,000 ₪ הוצאות ושכ"ט עו"ד (להלן: "פסק הדין"). 6. חלק מהנתבעים הגישו בקשה לביטול פסק הדין אולם זו נדחתה על ידי בית דין זה (החלטת כב' השופט יוספי מיום 20.4.06). 7. הנתבע 1 ערער על החלטת בית הדין הארצי לעבודה, ערעורו התקבל והתיק הוחזר לבית זה על מנת שישמע לגופו. 8. לפיכך, התביעה שנותרה לבירור במסגרת פסק דין זה הינה תביעת התובעת נגד הנתבע 1, יאן בן גרישה נורמטוב (להלן: "הנתבע"). 9. ביום 18/9/06 הורשע הנתבע בית המשפט המחוזי (פ"ח 959/04 , מיום 18/9/06) בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, הבאת אדם לידי מעשה זנות, סרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות , כליאת שווא והלנת שב"ח. בהכרעת הדין צוין שמה של התובעת כאחת הנשים שעסקו בזנות בהתאם להנחיותיו ותחת ניהולו של הנתבע. 10. בית המשפט המחוזי גזר את דינו של הנתבע בתיק הפלילי ובמסגרתו נגזרו עליו 10 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וחיוב בפיצוי 5,000 ₪ לכל אחת מן המתלוננות (ארבע במספר) וביניהן התובעת. 11. הנתבע הגיש ערעור על הכרעת דינו בבית המשפט העליון כנגד הרשעתו בעבירות החטיפה והאינוס. הנתבע לא ערער כנגד שאר העבירות שהורשע בהן. 12. בית המשפט העליון קבע (ע"פ 1652/07) , כי אין ממש בערעור של הנתבע כנגד הרשעתו בעבירות החטיפה לשם זנות, אך זיכה אותו מעבירת האינוס. במסגרת הערעור שהגישה המדינה על גזר דינו, נגזרו עליו 11 שנות מאסר בפועל. 13. במסגרת ההליך הנוכחי התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית והעידה במסגרת עדות מוקדמת בפני הרשם כתוארו (דאז) י. זיידרמן ביום 14/7/05. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. 14. בישיבת בית הדין מיום 19.2.09 הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו כתב האישום המתוקן (ת/1), הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי (ת/2) ופסק הדין של בית המשפט העליון (ת/3) יוגשו כראיות מטעם התובעת. בכפוף לכך ויתרה התובעת על חקירת הנתבע והוסכם כי פסק הדין יינתן על פי הראיות שהוצגו לתיק וסיכום טענות הצדדים. 15. ביום 26.7.09 לאחר ההסדר הדיוני הנ"ל הגישה התובעת בקשה לתיקון סעיף הסעד בכתב התביעה (ס' 26). בבקשתה ביקשה התובעת להגדיל את תביעתה לשכר עבודה לסך של 100,000 ₪ (במקום 10,000$) ולכמת את ס' 26 ב' לפיצוי נזיקין בגין כאב וסבל לסך של 500,000 ₪. בקשתה נדחתה בהחלטה מנומקת של בית דין זה (החלטה מיום 25.3.09). 16. לפיכך, עלינו לדון בשאלה האם אכן השכילה התובעת להוכיח קיום יחסי עובד ומעביד בינה לבין הנתבע ואם כן, האם זכאית התובעת לשכר העבודה בסך 10,000$ (סך של 36,333 ₪ = 6 : 218,000 ש"ח) שתבעה בתביעתה מאת הנתבע. כמו כן, יש לבחון זכאות התובעת לפיצוי בגין עגמת נפש, כאב וסבל שתבעה ללא כימות תביעתה. העובדות הרלוונטיות (כפי שעולה גם מההליכים הפליליים שהתקבלו כראיה לתיק): 17. א. בחודש נובמבר 2003 הנתבע ושותפיו "רכשו את התובעת" לשם העסקתה בזנות. התובעת הועברה למוסקבה ונכלאה שם בדירה עד ליום 25/12/03. ב. ביום 26/12/03 העבירו הנתבע ושותפיו את התובעת דרך מצרים והכניסו אותה ארצה ביום 5/1/04 ללא אשרת שהייה, כשדרכונה של התובעת נשאר במצרים. ג. התובעת הועברה לדירה בבת ים , שם נכלאה לשם עיסוק בזנות. ד. הנתבע ניסה ל"מכור" את התובעת, למחרת הגעתה לישראל, אולם המכירה לא יצאה לפועל והתובעת הוחזרה לדירה בבת ים. ה. לאור העובדה כי הנתבע לא הצליח למכור את התובעת, הוא החל מ- 20/1/04 להעסיק את התובעת בזנות ביחד עם שני שותפים נוספים. ו. ביום 17/2/04 הועברה התובעת לירושלים על מנת להימכר או להמשיך ולעסוק בזנות כשדמי האתנן התחלקו בין הנתבע לשותפיו, כשהתובעת קיבלה סך של 30 ₪ בגין כל לקוח ששילם סך של 250 ₪ והיתר התחלק בין הנתבע ושותפיו. ז. ביום 30/3/04 הושכרה התובעת לשם העסקתה בזנות למשרד ליווי שנפתח באילת. ח. ביום 4/6/04 ברחה התובעת מאילת. טענות הצדדים: 18. לטענת התובעת, הנתבע ניסה ל"מכור" אותה, למחרת הגעתה לישראל, אולם מאחר וה"מכירה" לא יצאה לפועל החליט להעסיקה בזנות בעצמו מיום 20/1/04 ועד ליום 17/2/04, מועד בו הועברה לירושלים, כשהוא משכיר את שירותיה לאחרים לשם קבלת אתנן שהתקבל בעד מעשי הזנות. 19. התובעת טענה בתביעתה כי הנתבע קיבל תמורה בעד שירותי המין שביצעה התובעת בסך 200-250 ₪ ללקוח ולא העביר לתובעת כל תמורה, בטענה כי היא צריכה לכסות את הוצאות הבאתה לארץ. לגרסתה, רק כעבור שבועיים קיבלה סך של 20 ₪ - 30 ש"ח בגין כל לקוח, בעוד שאלו שילמו לנתבע סך של 200 -250 ₪. לגרסתה, קיבלה התובעת מידי יום בין 9 ל-18 לקוחות. לפיכך תבעה התובעת בכתב תביעתה סך של 10,000$ מכל נתבע בתוספת פיצויי הלנת שכר. 20. הנתבע בכתב ההגנה ובתצהירו במקום עדות ראשית ובסיכום טענותיו, טען כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין התובעת והיא לא עבדה אצלו ו/או מטעמו ו/או תחת פיקוחו באופן ישיר. עוד נטען כי התובעת שהתה אצל הנתבע בבת ים לתקופה של 20 ימים בלבד ולאחר מכן עברה למעסיק / מפעיל אחר בירושלים ולנתבע לא היתה כל השפעה על התובעת . עוד נטען כי הנתבע נעצר על ידי משטרת ישראל ביום 28/4/04 ומאז שהה במעצר עד לסיום משפטו ולפיכך אינו חב לתובעת דבר מיום מעצרו. 21. עוד נטען, כי התובעת הגיעה ארצה והועסקה בישראל במתן שירותי מין על פי רצונה כאשר הינה מודעת לכך עוד בארץ מוצאה ועוד בטרם הובאה ארצה. לפיכך, נטען כי אין מדובר ביחסי כפיה. 22. עוד טען הנתבע, כי הסכומים שנתבעו על ידי התובעת לא הוכחו והם אף עומדים בניגוד להצהרתה ועדותה של התובעת, לפיה סוכם עימה, טרם הבאתה ארצה כי תקבל סך של 1,000$ לחודש ולפיכך אף אם תתקבל גרסתה , הרי שהיא זכאית לסך של 4,000$ בגין כל תקופת עבודתה ומכל הנתבעים יחדיו ולא כפי שתבעה. כן נטען כי גם כמות הלקוחות להן טענה התובעת בסיכומיה, ועליהם התבססו חישוביה אינם נכונים ואף הם עומדים בניגוד לעדותה בפני בית דין זה. 23. הנתבע הוסיף וטען כי לא הוכח שנגרם לתובעת נזק או עגמת נפש כלשהי. דיון והכרעה: 24. טרם הכרעתנו בשאלות המצויות במחלוקת בין הצדדים, יש להקדים בדברים, שכן אין מקרה זה שהובא בפנינו כמקרה רגיל של עובדת התובעת זכויות שלא שולמו לה במקום עבודתה. פעם נוספת נגולה בפני בית דין זה, תופעת הסחר בנשים לשם עיסוקן בזנות במלוא כיעורה. מקרה זה שהובא בפנינו, הוא מקרה קשה וחמור בו נוצלה התובעת באופן מחפיר תוך פגיעה אנושה בכבודה כאדם, עת גופה נרמס וכבודה חולל. על תופעת הסחר בבני אדם, ממדיה בארץ ובעולם ועל המאמצים למיגורה , עמד כב' הנשיא אדלר בפסק הדין בעניין ליאור בן שטרית - פלונית (ע"ע 480/05) , במסגרת ערעור שהוגש על פסק הדין של בית דין זה בעניינה של פלונית, אשר הועסקה בכפייה בעבודות זנות במכוני ליווי כשהועברה מיד ליד. (להלן:"פרשת בן שטרית") 25. עבירת הסחר בבני אדם יש בה משום השפלת כבודו של האדם ופגיעה בצלם האנוש שלו, שכן האדם, המשול לעבד, הוא בבחינת חפץ, ותו לא. יש בה אף שימוש משפיל באדם ככוח עבודה זול, נטול זכויות ונעדר הגנה. 26. על רקע דברים אלה, יש לבחון השאלות המשפטיות הדרושות הכרעה במקרה דנן. האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובעת לנתבע? 27. נציין כי קיימות בפסיקה שתי דעות מרכזיות באשר לסוגיה האם יש לאפשר החלת חוקי העבודה על העסקה בזנות ולהכיר בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין סרסור לזונה. האחת - גורסת כי הכרה ביחסי עובד ומעביד בנסיבות אלה תעניק לגיטימציה לעיסוק בזנות ותוביל בהכרח למיסוד התופעה מוסרית הבלתי חוקית. השניה - גורסת כי הכרה זו נדרשת על מנת להעניק הגנה ופיצוי לנשים הסובלות מניצול קשה, מתנאי עבודה מחפירים ושאינן זוכות לכל הגנה אחרת. 28. ביטוי לדעה התומכת בהכרה בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין סרסור לזונה, הובאה בדעת הרוב מפי כב' הנשיא אדלר כבר בדב"ע נ/180-3 אלי בן עמי מכון קלאסה נ' רחל גליצנסקי, פד"ע לא 389 (להלן: "פרשת בן-עמי") 29. בפרשת בן שטרית נקבע על ידי כב' הנשיא ס.אדלר: כי ניתן להכיר בקיום יחסי עובד ומעביד בסרסור לזונה בין היתר מאחר שהמדיניות חברתית נאותה במקרה זה הוא להבטיח שאישה המבצעת עבודה במסגרת עסק של מי שמפעיל אותה, תזכה להגנת חוקי המגן ולזכויות סוציאליות. לפיכך, יחסי העבודה יכולים להתקיים בין צדדים גם אם נעדרת הכוונה וההסכמה להתקשרות לביצוע עבודה ואין בידי העובדת היכולת האמיתית לפרוש מן המקצוע ולסיים עבודתה בכל עת שתחפוץ, כבענייננו. 30. עוד נקבע בפרשת בן שטרית, כי לאור דוקטרינת הפרשנות התכליתית לבית הדין לעבודה הסמכות לדון בהליכים חרף העדרם של יחסי עובד-מעביד מובהקים בין הצדדים. הטעם לדבר נעוץ בכך, שבכל אותם מקרים דובר ביישום חקיקה מתחום משפט עבודה והביטחון הסוציאלי ובבעלי דבר שהם מבצע העבודה/נותן שירותים ומקבל העבודה. במצב דברים זה נקבע, כי לצורך הוראות חוק מסויימות ניתן לראות ביחסים שבין הצדדים יחסי עובד-מעביד. 31. בתביעה שלפנינו מדובר בתובעת שהינה קרבן סחר המתאפיין ביסוד הכפייה הגלום בביצוע עבודה ואנו דוחים את טענת הנתבע כי התובעת הועסקה מרצונה במתן שירותי מין ולו מהטעם, כי היתה מודעת קודם להבאתה ארצה כי זו המטרה שלשלמה הובאה ארצה. 32. כאשר מדובר ביחסים שמקורם בכפיה, פסק כבוד הנשיא ס. אדלר: "כללם של דברים: ניתן להגדיר את מערכת היחסים בין המערערים למשיבה כ"חוזה פסול בכפייה". כפי שנראה בהמשך הדברים מטה, במערכת חוזית זו גלומים היבטים של יחסי עובד-מעביד המצדיקים הענקת זכויות מסויימות מחקיקת המגן לקורבן הסחר באמצעות דוקטרינת הפרשנות התכליתית. מכל מקום, ספק בעיני אם יש להעניק למשיבה את "סל" הזכויות המלא של "עובד" על פי המבחנים ה"קלאסיים" שהתוותה הפסיקה לקביעת מעמד." (סעיף 20 לפסק הדין של כב' הנשיא). 33.  יפים דבריה של כבוד השופטת ו. וירט-ליבנה בפרשת בן שטרית בה קבעה בין היתר, כי: "בתי הדין לעבודה מתמודדים עם שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בהתקשרויות שונות ומגוונות בפסיקה רחבת היקף מדי יום ביומו. תבניות ההעסקה המגוונות והשונות, רבות ככל שיהיו, מתבססות על יחסים חוזיים מרצון חופשי של נותן העבודה ומקבל?. אולם, מעת לעת נגלות לעינינו מערכות יחסים הדומות יותר ליחסים של עבד?ת ולא ליחסי עבודה כשמשמעותם לעיל, כמו מערכת היחסים בין מי שסוחר בנשים (או סרסור) לבין קורבנו - האישה הנסחרת; העסקת עובדים זרים בתנאים לא אנושיים וצורות העסקה שונות של קטינים. אין ספק, כי למתבונן מן הצד יקשה להכיר ביחסים בין סוחר הנשים או הסרסור לבין קורבנו, כ"יחסי עבודה" , שכן אלו לא נקשרים דרך כלל עם מושגים כמו כפייה, העדר רצון חופשי ואף עבד?ת. בנסיבות בהן נעשה סחר בבני אדם, כזה הבא בפנינו, תפקידנו - כתפקידן של הערכאות המשפטיות השונות - הוא למגר תופעה זו ובעוצמה רבה. זאת, בין אם דרך הענישה במישור הפלילי, ובין אם באמצעות ההרתעה במישור האזרחי הכספי, באופן שאותם עבריינים יאלצו לשלם כספים רבים על מעשיהם הנפשעים והאכזריים. לאישה שנפלה קורבן למעשה של סחר למטרות זנות קיימות שלוש דרכים לדרוש את זכויותיה בשל הפגיעה בכבודה ובחירותה. כאמור בחוות דעתו של חברי הנשיא, לצד הנתיב הפלילי, לפי חוק העונשין, תשל"ז - 1977 אשר תוקן ונוספה בו העבירה של סחר בבני אדם, קיימים הנתיב הנזיקי ונתיב משפט העבודה.   בבחירתה של המשיבה לילך בדרך אחת אין כדי לפגוע בזכותה לילך גם בנתיבי תביעה אחרים. משבחרה המשיבה לפנות ולקבל סעד בבית הדין לעבודה, מתפקידו ומחובתו להגן על כבודה וזכויותיה ככל שניתן הדבר במסגרת סמכויותיו. אני מצטרפת לחוות דעתו של הנשיא, כי בניתוח המצב המשפטי ונסיבות העניין, אין מדובר במערכת יחסי עבודה במובנה הרגיל. אלא, שתורת הפרשנות התכליתית כבר עוגנה היטב בפסיקתנו ובפסיקת בית המשפט העליון, ולפיה גם במקום שאין מדובר ביחסי עובד ומעביד במתכונתם הקלאסית, לה אנו רגילים, יש ונכיר במעמד "עובד" לצורך תכליות שונות. חברי הנשיא הרחיב במשמעותה ובהשלכותיה של תורת הפרשנות התכליתית, ואני מצטרפת למסקנתו, כי נכון יהא להפעילה במקרה דנן. יודגש בעניין זה, כי העובדה שמדובר בהעסקה בלתי חוקית כמו גם גורם ההסכמה של אישה לביצוע עבירת הסחר אינם מעלים ואינם מורידים לצורך הענקה ושמירה על זכויות ממשפט העבודה של אישה שנסחרה. שערי בית הדין לעבודה לא נסגרו ולא ייסגרו בפני אישה שנסחרה לצורך זנות הבאה בפניו, כשם שלא נסגור שערינו בפני העובדים הזרים הבלתי חוקיים, או "שוהים בלתי חוקיים" הפונים בתביעה להכרה בזכויותיהם כעובדים. בתי הדין לעבודה דנים בתביעותיהם ואף פוסקים להם את הזכויות המגיעות להם על פי הדין, ולדידנו אין כל נפקא מינא אם מעמדם הוא בלתי חוקי אם לאו." 34. לאור הפסיקה שצוטטה לעיל, במקרה שלפנינו, אין מדובר במערכת יחסי עבודה במובנו הרגיל של המושג אולם, ביחסים שבין התובעת לנתבע גלומים היבטים של יחסי עובד ומעביד לאור העובדה שבצעה עבודה עבורו ושהנתבע הפיק רווח מעבודה זו. 35. הנתבע טען בתצהירו, כי לא העסיק את התובעת וכל נגיעתו בעניין זה, מסתכם בכך שהסיע את התובעת בהגיעה ארצה ממצרים, מן הגבול אל הדירה בבת ים. בית המשפט המחוזי התייחס אף לטענה זו ודחה אותה אחת לאחת. בית המשפט המחוזי קבע כי הנתבע היה מבין הנאשמים שדאגו להבאתה של התובעת לארץ לצורך עיסוקה בזנות. הנתבע "רכש" את התובעת תמורת 500 $ והביאה ארצה בכדי למכור אותה לשם עיסוקה בזנות, וכשעסקת המכירה נכשלה פעמיים, החל הוא להעסיקה ישירות במעשי זנות בדירה בבת ים, תוך קבלת מלוא דמי האתנן שהתקבלו בעד מעשים אלו. 36. הנתבע בחר שלא להעיד בפני בית המשפט המחוזי ונקבע בהכרעת הדין כי שתיקתו של הנתבע והימנעותו מלהעיד בבית המשפט, שמנעה את חקירתו הנגדית, מחזקת את עדויות התביעה ומסייעת להן בכל הנוגע לחלקו באירועים נשוא כתב האישום. (עמ' 71 להכרעת הדין). 37. בערעור על גזר הדין קבע בית המשפט העליון כי הנתבע היה הרוח החיה והפעילה מבין כל המערערים. נקבע כי הנתבע היה המבצע העיקרי ושותף למעשי החטיפה מתחילתם ועד סופם ו"ניצח על מלאכת המערב והחטיפה". (סעיף 3 בעמ' 14 לפסק הדין - ת/3). 38. קביעות אלה של בית המשפט המחוזי מהוות ראיה לכאורה, בהליך שבפנינו בהתאם לסעיף 42 א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971. 39. ערים אנו לעובדה, כי אין לראות בקביעות שבהכרעת בית המשפט המחוזי לפיה התובעת "הועסקה" בזנות משום קביעה מחייבת בשאלת קיום יחסי עובד ומעביד ומשמעותם במשפט העבודה. ברי לכל, כי שעה שמדובר ב"עבודה" יש לבחון מונח זה כמשמעותו במשפט העבודה כך גם בשאלת מעמדו של אדם כ"עובד", אם לאו. 40. מתצהיר התובעת עולה, כי החל מיום 20.1.04 הועסקה במתן שרותי מין ע"י הנתבעים 1 עד 3 (בתביעה המקורית) וכי הם קיבלו את כל התמורה מהלקוחות ששרתה למענם ועבורם ובסך של 200 עד 250 שח ללקוח ולא העבירו כל סכום לתובעת. התובעת הצהירה, כי במשך חודש ימים היה עליה לעבוד חינם על מנת להחזיר את הוצאות הבאתה לישראל (סעיף 9 לתצהירה). בחקירתה בבית הדין אישרה, כי שבועיים ממועד שהותה בבת-ים עבדה ללא תמורה כלל (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 14.7.05) ומהמשך עדותה עולה, כי גם לאחר מכן קיבלה רק 20-30 ₪ בגין כל לקוח ששרתה. 41. מחומר הראיות שהונח בפנינו ומעדותה של התובעת עולה כי התובעת אכן בצעה עבודה עבור הנתבע במשך כל תקופת שהותה בבת-ים וזאת כלשונה: "ש.את לא עבדת אצלי ת. 250 ₪ שקיבלתי מכל לקוח. אני מכרתי את גופי והרווחתי אותם, למה אתה צריך לקבל את הכסף. ש. איפה עבדת אצלי ת. בבת ים ש. כמה זמן חיית באותה דירה ת. משהו כמו 25 ימים ש. באותם ימים כמה זמן עבדת ת. הימים הנ"ל זה ימי עבודה בפועל. " (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 14/7/05) 42. עדות זו, כאמור לא נסתרה על ידי הנתבע בראיה מהימנה ולפיכך במכלול הנסיבות שהובאו בפנינו, לרבות המבחנים שפורטו בפרשת בן שטרית לקביעת זכאותה של התובעת לתמורה עבור "עבודתה", הגענו לכלל מסקנה כי הנתבע היה "מעסיקה" של התובעת בתקופה בה שהתה בדירה בבת ים, היינו מיום 20/1/04 ועד 17/2/04. משכך מוטלת עליו האחריות לתשלום זכויותיה של התובעת בגין תקופה זו. התביעה להפרשי שכר עבודה 43. נטל הראיה מוטל על התובעת להוכיח תקופת עבודתה ושיעור שכרה. 44. התובעת - ככל בן אנוש, זכאית לתמורה מינימאלית בעד עבודתה שלא תפחת משיעורו של שכר המינימום. במקרים בהם לא ניתן לקבוע מהו השכר שהוסכם בין הצדדים או מהו השכר הראוי בעד ביצוע העבודה, נדרש בית הדין לפסוק לכל הפחות שכר בגובה שכר המינימום. זאת ועוד, במקרים בהם אין אפשרות לחייב בתשלום פיצויי הלנת שכר בשל כך שלא ניתן לקבוע את גובה התמורה שהיה על המעסיק לשלם לעובדו או למבצע העבודה, מוסמך בית הדין להטיל פיצוי הלנה על שכר המינימום, מכח סעיף 8 לחוק שכר מינימום שעניינו "פיצויים מוגדלים", וזה לשונו: "בית הדין לעבודה רשאי לחייב מעביד שהלין שכר מינימום, לשלם לעובד פיצויי הלנת שכר מוגדלים, ככל שיראה לו צודק בנסיבות העניין." 45. יצויין, כי לאור העובדה שבקשתה של התובעת לתיקון כתב התביעה נדחתה, נותרה בפנינו תביעתה לתשלום שכר בסך של 10,000 דולר לחודש מכל נתבע (בתביעה המקורית - י.ה.) ואשר הוערך לסך של 36,333 ₪ במועד הגשת התביעה. (218,000 ₪ לחלק ל-6 נתבעים). 46. טענת הנתבע בסיכום טענותיו, כי התובעת עבדה 25 ימים ולכל היותר היתה זכאית לשכר שהוסכם עימה בשיעור 1,000 דולר בחודש, בכפוף לקיזוז הוצאותיה. 47. התובעת לא חלקה בתצהירה על העובדה, כי הנתבעים 1 ו-3 הבטיחו כי תקבל 1,000 עד 1,200 דולר לחודש עבור עיסוקה בארץ אך טענה כי לא עמדו בהבטחתם ולא קיבלה תמורה כלשהי למרות שקיבלה לפחות 9 - 10 לקוחות ביום ומהתמורה ששילמו קיבלה 20 ₪ בלבד. 48. גם אם התובעת לא סתרה הגרסה לגבי השכר וההוצאות שהובטחו לה, הרי לא ניתן לקבוע כי מדובר בשכר מוסכם שכן, לא הוכח מה היה היקף משרתה עבור שכר זה, הנתבע גם לא פרט מהן ההוצאות אשר יש לקזז משכר זה, ובסופו של דבר טענה התובעת ועדותה לא נסתרה, כי הנתבע (לרבות שותפיו) לא עמדו בהסכם הנ"ל ולא שילמו לה שכרה. 49. לפיכך, במקרה זה שלפנינו, יש לזכות התובעת בשכר הראוי, ושכר זה לדעתנו הינו התמורה שקיבל הנתבע מאת הלקוחות ששרתה התובעת עבורו בניכוי ההוצאות שהוכחו בפנינו כפי שיפורט בהמשך. 50. בפרשת בן שטרית ציינה כב' השופטת ו. וירט-ליבנה כי לדידה אין כלי למדידה מהו שכר ראוי לאישה שהיוותה קורבן לסחר בנשים וכי "השימוש בביטוי "שכר מינימום" כ"שכר ראוי" קשה לי בהיבט הערכי והמוסרי בנסיבות שתוארו לפנינו. לדידי, השכר הראוי יהא גבוה בהרבה משכר מינימום ובוודאי חייב להיות ביחס ישיר לגובה הרווחים שגרפו המערערים כתוצאה ממעשיהם אלה, בנוסף לפיצוי העונשי בשל עוגמת הנפש, הפגיעה בכבודה והכאב והסבל שנגרמו לה". 51. כל שהוכח, כי הנתבעים קיבלו את התמורה ששילמו לקוחות התובעת עבור שירותי המין שנתנה להם ולכל היותר הועבר לה בגין חלק מהתקופה בה עבדה בבת ים, 20-30 ש"ח עבור כל לקוח. 52. התובעת לא פרטה בכתבי טענותיה אופן חישוב השכר שתבעה אלא טענה, כי בגין תקופת עבודתה בבת ים מ-20/1/04 ועד 17/2/04 קיבלה התובעת בין 9 ל-18 לקוחות ביום, כשדמי האתנן שהתקבלו מכל לקוח היו בסך של 250 ₪ . 53. הנתבע טען מנגד, כי הסכומים שצוינו על ידי התובעת נטענו בעלמא ללא כל ביסוס עובדתי וזאת אף בניגוד לגרסתה של התובעת עצמה. עוד נטען כי ישנה סתירה בעדות התובעת בכל הנוגע לכמות הלקוחות שקיבלה מידי יום ואף מטעם זה מתערער הבסיס עליו ערכה חישוביה. כן נטען כי גם על פי גרסתה של התובעת היא זכאית לכל היותר לסך של 1000$ בגין כל חודש, בהתאם לסיכום שנערך עימה ובסה"כ 4,000$ לכל תקופת עבודתה, סכום שיש לחלק בין כל הנתבעים. 54. אין להלין על כך כי התובעת לא יכולה היתה לנקוב במספר לקוחות מוגדר ששרתה למענו ולרווחתו הכלכלית של הנתבע וניתן להסיק מעדותה כי שרתה לפחות 10 לקוחות ביום כאשר כל לקוח שילם לנתבע 200 עד 250 ₪, כאשר התובעת קיבלה 30 ₪ וזאת רק לאחר שבועיים ממועד תחילת עבודתה בבת ים (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 14/7/05). 55. בהתאם לנתונים שפורטו לעיל, השכר הראוי המינימלי שזכאית התובעת בגין עבודתה בבת-ים הינו שכר עבור מתן שרות ל- 10 לקוחות ליום X 200 ₪ ללקוח X 20 ימים, היינו - שכר בשיעור של 40,000 ₪. 56. מהסך הנ"ל יש לקזז סך של 2,000 ₪ שקיבלה במהלך התקופה הנ"ל (20-30 ש"ח בגין כל לקוח כשבועיים לאחר תחילת עבודתה). 57. החישוב הנ"ל מוביל למסקנה, כי יש לחייב הנתבע בתשלום מלוא השכר שתבעה התובעת בכתב תביעתה, היינו - בסך של 36,333 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 17.2.04 עד לתשלום המלא בפועל. 58. לא מצאתי כל עילה לחייב הנתבע בפיצויי הלנת שכר, ולו מהטעם כי הוכח כי הנתבע לווה לראשונה בייעוץ משפטי במועד בו הגיש כתב הגנה, היינו ביום 28/9/08. כמו כן, הוכח כי התגלתה מחלוקת של ממש באשר למעמדה של התובעת, לרבות זכאותה לשכר שתבעה. פיצויים בגין כאב וסבל: 59. לאור העובדה, כי התובעת לא כמתה תביעתה לפיצוי בגין כאב וסבל ובקשתה לתיקון כתב התביעה נדחתה בהחלטה מנומקת - יש לדחות התביעה לפיצוי בגין כאב וסבל שפורטו בתביעתה. סוף דבר: 60. הנתבע ישלם לתובעת שכר בסך של 36,333 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 17.2.04 עד לפירעון המלא בפועל. 61. הצדדים היו מיוצגים ע"י לשכת הסיוע המשפטי - לפיכך אינני פוסקת הוצאות ושכר טרחה לזכות התובעת. 62. כל צד רשאי לערער בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין. 63. התובעת תשלם את האגרה הדחויה. שכר עבודהסחר בבני אדם