קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוזה עבודה לתקופה קצובה עם עובד זר: 1. האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים ולזכויות סוציאליות נוספות בגין תקופת עבודתו בנתבעת? אלה השאלות בהן נדרשנו להכריע בפסק דין זה. הרקע העובדתי וטענות הצדדים 2. התובע הוא עובד זר, אזרח רומניה, אשר עבד כפועל בנין עבור הנתבעת החל מיום 16.11.99 ועד ליום 22.9.03, ובסה"כ - 46 חודשים. 3. התובע טען כי ביום 22.9.03 הסתיימה תקופת העסקתו לפי חוזה העבודה עליו הוחתם, ועל כן עזב את מקום עבודתו ושב לרומניה, מבלי שקיבל את כל זכויותיו מהנתבעת. לטענת התובע, הפסקת עבודתו בנתבעת בתום תקופת ההתקשרות שלו עימה הינה כסיומו של חוזה לתקופה קצובה, ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים. עוד תבע התובע במסגרת כתב התביעה המתוקן את הסעדים הכספיים הבאים: א. זכויות מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבניה והעבודות הציבוריות: תמריץ אי-היעדרות, יתרת כלכלה ותוספת כלכלה (2000), פיצוי בגין כך שהנתבעת לא הפרישה עבורו כספים לקרן פנסיה או חסכון. ב. פדיון חופשה, פדיון הבראה ודמי חגים. ג. הפרשי שכר בגין שעות עבודה שביצע בפועל, אך לא קיבל שכר עבורן. ד. החזר ניכויים שנוכו משכרו שלא כדין. ה. החזר דמי תיווך בסך 600$ שנגבו מהתובע ברומניה ע"י נציגי הנתבעת, לפני תחילת העסקתו בה. 4. הנתבעת טענה כי ביום 22.9.03 חדל התובע מלהתייצב לעבודה ללא כל הודעה מראש, ועל כן - התפטר מהעבודה מיוזמתו, והוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים. באשר לתקופת העבודה עצמה, טענה הנתבעת כי שילמה לתובע את שכרו לפי כל דין, ניכתה משכרו סכומים כדין בלבד, מסרה לידיו מדי חודש את תלושי שכרו ואת דו"חות הנוכחות שלו, ושילמה לו במלואן גם את כל זכויותיו הסוציאליות. באשר לתביעות מכוח ההסכם הקיבוצי, טענה הנתבעת שהיא אינה צד להסכם הקיבוצי בענף הבניה, שהתובע לא הוכיח את תחולת ההסכם הקיבוצי על יחסי ההעסקה שלו ושל הנתבעת, ושממילא לא זכאי התובע לזכויות שנתבעו על-ידו מכוח ההסכם הקיבוצי משום שהוא אינו עומד בתנאים המקימים לו זכאות כזו. דיון והכרעה 5. במסגרת הליך ההוכחות שהתנהל לפנינו העידו התובע וכן עמית שפירא, המשמש כאחראי על העסקת עובדים זרים בנתבעת החל משנת 2005. 6. לאחר ששמענו את העדויות, בחנו את חומר הראיות ושקלנו את טיעוני הצדדים, החלטנו לקבל את התביעה באופן חלקי, כפי שיפורט להלן. התביעה לפיצויי פיטורים 7. כאמור לעיל, התובע טען שיש לראות בהפסקת עבודתו עבור הנתבעת משום פיטורים, שכן עזב את העבודה עם תום תקופת העבודה הקצובה שננקבה בחוזה העבודה שלו. על כן, לטענת התובע, הוא זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. לחלופין, טען התובע כי מכיוון שזכויותיו הסוציאליות לא שולמו לו במלואן לאורך כל תקופת עבודתו, הוא זכאי לפיצויי פיטורים גם מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. הנתבעת טענה, מנגד, כי התובע התפטר מעבודתו מיוזמתו ומרצונו, כאשר בתאריך 22.9.03 חדל מלהתייצב לעבודתו, אף מבלי שנתן על כך הודעה מוקדמת. 8. לאחר שהתרשמנו מעדות התובע מצאנו כי לא עלה בידו להוכיח שהוא זכאי לפיצויי פיטורים, ועל כן - נדחית תביעתו. באשר לנסיבות סיום העסקתו, העיד התובע בתצהירו כי "בתום תקופת חוזה העסקתי החלטתי לחזור לביתי ברומניה... ולאחר דחיות חוזרות ונשנות עקב אילוצי עבודה באתר בהם עבדתי נסעתי חזרה לרומניה" (סעיף 17 לתצהיר). ואולם, התובע כלל לא העיד בעדות ראשית מה היה משכה המקורי של תקופת חוזה ההעסקה שלו, וחוזה זה כלל לא הוגש על ידו, משום שלטענתו - לא קיבל מעולם העתק שלו. רק בחקירתו הנגדית העיד התובע כי חתם ברומניה על חוזה עבודה בו נאמר שהוא חייב לעבוד עבור אותה חברה במשך 3.5 שנים (עמ' 9 לפרוטוקול), אולם לא ברור מעדות זו בלבד אם אכן מדובר בתקופת עבודה קצובה בת 3.5 שנים אשר עוגנה ככזו בחוזה העבודה. 9. בנוסף, מעדותו של התובע גם לא שוכנענו כי עזב את עבודתו רק משום שתקופת חוזה העבודה באה אל קיצה (אם אכן היתה זו תקופה קצובה, כפי טענתו). בחקירתו הנגדית העיד התובע שעזב את מקום עבודתו משום ש"עבדתי 3.5 שנים. זה היה מספיק" (עמ' 9 לפרוטוקול), ובהמשך העיד כי "אמרתי שאני רוצה לחזור לרומניה למשפחה, וביקשו מאיתנו להישאר עוד קצת והם משכו את הזמן ובגלל זה איחרנו לחזור לרומניה" (עמ' 12). עוד העיד התובע ש"נגמר החוזה ואם הייתי רוצה לחתום חוזה אחר הייתי צריך לקבל את כל הזכויות שלי" (שם), ומעדותו זו משתמע דווקא כאילו הוצע לו ע"י הנתבעת להאריך את חוזה עבודתו ולהמשיך בעבודה, ואילו הוא לא היה מעוניין בכך. 10. בסעיף 9 לחוק פיצויי פיטורים, מכוחו תבע התובע את פיצויי פיטוריו, נקבע: "(א) היה עובד מועבד על פי חוזה לתקופה קצובה והגיעה התקופה לקצה, רואים אותו לענין חוק זה כאילו פוטר, זולת אם הציע לו המעביד לחדש את החוזה; סירב העובד לחדש את החוזה - רואים אותו, לענין חוק זה, כאילו התפטר". במקרה שלפנינו, לא רק שהתובע לא הוכיח כי אכן נחתם עימו חוזה לתקופה קצובה בת 3.5 שנים בלבד וכי עזב את העבודה בתום תקופה זו, אלא שבנוסף - מעדותו ניתן היה להתרשם כי עזב את מקום העבודה משום שהיה לו "מספיק", וכי הנתבעת, מצידה, ביקשה ממנו להישאר עוד במקום עבודתו ואף הציעה לו להאריך את חוזה העבודה, אך הוא סירב. בנסיבות אלה, אנו קובעים כי התובע התפטר מעבודתו מטעמיו, ועל כן אינו זכאי לפיצויי פיטורים. 11. באשר לטענתו החלופית של התובע, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים גם מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, הרי שטענה זו נטענה על-ידו בחצי פה בלבד בכתב התביעה, ואילו בתצהיר עדותו הראשית הטענה כלל לא עלתה. אמנם, התובע העיד בתצהירו על כל התנאים אשר לא שולמו לו במלואם ע"י הנתבעת, אך בהתייחס לתביעתו לפיצויי פיטורים העיד רק כי החליט לחזור לרומניה בתום תקופת חוזה העסקתו, וכי בנסיבות אלה - על פי ייעוץ משפטי שקיבל - יש לראות בהפסקת העבודה כחוזה שהגיע לקיצו, ועקב כך מגיעים לו פיצויי פיטורים. התובע כלל לא העיד, אם כן, כי עזב את העבודה על רקע קיפוח זכויותיו. גם בחקירתו הנגדית, כשנשאל התובע כיצד המשיך לעבוד עבור הנתבעת במשך 46 חודשים למרות שלטענתו לא שילמה לו את שכרו כדין, ענה: "כי הבאתי כסף לרומניה. רציתי להרוויח כסף כדי להחזיר חובות" (עמ' 9). מעדותו זו של התובע, עולה כי כלל לא הלין באוזני מי מהגורמים בנתבעת על כך שזכויותיו קופחו, לכאורה, וממילא לא התריע בפני הנתבעת כי בכוונתו להתפטר בדין מפוטר וגם לא נתן בידה אפשרות לשנות את הנסיבות בגינן ביקש להתפטר. 12. סיכומו של דבר, התביעה לפיצויי פיטורים נדחית. תחולת ההסכם הקיבוצי על יחסי העבודה בין התובע והנתבעת 13. הנתבעת אמנם טענה, בתחילה, כי היא אינה צד להסכם הקיבוצי בענף הבניה וכי הסכם זה לא חל על התובע, אולם היא חזרה בה מטענה זו הן במהלך עדותו של מר שפירא בחקירתו הנגדית (עמ' 16 לפרוטוקול), והן בסיכומיה (סעיף 38). על כן, אנו קובעים כי ההסכם הקיבוצי חל על התובע, ותביעותיו מכוחו ייבחנו לגופן. תמריץ אי-היעדרות 14. בסעיף 4 להסכם הקיבוצי נקבע כי עובדים יהיו זכאים לתמריץ אי-היעדרות בשיעורו המלא (642.88 ₪) בגין אי-היעדרות במהלך החודש; כי הם יהיו זכאים לתמריץ בשיעור של 50% מהתשלום המלא בהיעדרות בלתי מוכרת של 2 ימים; וכי הם יהיו זכאים לתמריץ בשיעור של 25% מהתשלום המלא בהיעדרות בלתי מוכרת בת 3 ימים. לפי האמור בהסכם, היעדרות בלתי מוכרת בת 4 ימים ויותר לא תזכה את העובד בתשלום כלשהו. 15. במקרה שלפנינו הוגשו כראיה דו"חות הנוכחות של התובע החל מינואר 2001 ואילך, ומהם ניתן לגזור את הנתונים בדבר נוכחותו והיעדרותו של התובע מעבודתו, ובהתאם לקבוע זכאותו לתמריץ אי-ההיעדרות. עם זאת, דו"חות הנוכחות לתקופה שהחל מתחילת העסקתו של התובע ועד דצמבר 2000 לא הוגשו ע"י הנתבעת. התובע, מצידו, ביקש לקבוע כי הוא זכאי למלוא תמריץ אי-ההיעדרות עבור חודשי עבודתו אלה, שכן לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שלא נעדר מעבודתו, ואילו הנתבעת טענה כי יש לדחות במלואה תביעתו של התובע לתמריץ אי-היעדרות על אף שלא הוגשו דו"חות הנוכחות: העד מטעם הנתבעת, מר שפירא, העיד כי הנתבעת עברה תהפוכות ושינויים פיזיים ופרסונליים, ועל כן לא נמצאו בה מסמכים מהשנים 1999-2000 (עמ' 16 לפרוטוקול; עמ' 19 לפרוטוקול), והנתבעת טענה, בהמשך לעדות זו, כי התובע הגיש תביעתו בשיהוי בלתי סביר - כמעט 3 שנים לאחר סיום העסקתו, ולמעלה מ-6.5 שנים לאחר שהחלה תקופת ההעסקה - ובכך גרם לה נזק ראייתי, שכן לא היה באפשרותה לאתר מסמכים שיסייעו בידה להוכיח טענותיה. 16. אכן, התובע הגיש תביעתו כשנתיים ותשעה חודשים לאחר התפטרותו, ואולם אין בעובדה זו בלבד כדי לפטור את הנתבעת מלהגיש ראיות הקשורות בתקופת העסקתו. מר שפירא העיד בחקירתו הנגדית כי בינואר 2001 החלה הנתבעת לנהל את דו"ח הנוכחות באמצעות מערכת חדשה, כאשר עד אז נוהל מעקב הנוכחות באמצעות מערכת של שעון מכני (עמ' 18), ולא ראינו כל סיבה מוצדקת - ובכלל זה עדותו של מר שפירא כי הנתבעת עברה "תהפוכות" - לכך שלא נשמרו אצל הנתבעת מסמכים כלשהם, ולו באופן חלקי, המתעדים את התקופה שלפני יום 1.1.01. בנסיבות אלה, החלטנו לקבוע כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שהתובע נעדר מעבודתו בתקופה החל מדצמבר 1999 ועד דצמבר 2000, ועל כן אנו קובעים כי הוא זכאי לתמריץ אי-היעדרות מלא עבור חודשים אלה, בסך כולל של 8,357 ₪. 17. באשר לתקופה החל מינואר 2001 ועד אוגוסט 2003, הרי שעמדו לנגד עינינו דו"חות הנוכחות של התובע. שני הצדדים הציגו טבלאות המתארות את ימי ההיעדרות של התובע בכל חודש בהסתמך על דו"חות אלה, ואולם מצאנו אי-דיוקים בשני התחשיבים שהוגשו. על כן, ערך בית הדין תחשיב באשר לתמריץ אי-ההיעדרות לו זכאי התובע בהתאם לנתוני דו"חות הנוכחות לחודשים ינואר 2001 עד אוגוסט 2003, ולפי תחשיב זה - זכאי התובע לתמריץ אי-היעדרות בסך 14,304 ₪. 18. על הנתבעת לשלם לתובע תמריץ אי-היעדרות עבור החודשים דצמבר 1999 עד אוגוסט 2003, בסך כולל של 22,661 ₪. סך זה ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתו של התובע, 22.9.03, ועד ליום התשלום בפועל. 19. יצוין, כי דחינו טענות הנתבעת לפיהן תמריץ אי-ההיעדרות כלול בערכי השכר המפורטים בטבלאות ההסכם הקיבוצי, בשל הנימוקים שפורטו בפסק הדין בעניין עב 9035/07 דאטקו ניקולא נ' י. שומרוני בע"מ ואח', , מיום 8.7.08. כמו כן, אין אנו סבורים כי יש להיענות לבקשת הנתבעת, שהועלתה בסיכומיה, כי יש לעכב הכרעתנו בנוגע לתשלום הזכויות הנובעות מההסכם הקיבוצי, עד להכרעת בית הדין הארצי בסכסוך הקיבוצי העוסק בהן. דמי כלכלה 20. התובע תבע הן את רכיב "יתרת דמי הכלכלה" והן את רכיב "תוספת כלכלה (2000)" מכוח ההסכם הקיבוצי, בטענה ששני רכיבים אלה לא שולמו לו ע"י הנתבעת. באשר לרכיב יתרת דמי הכלכלה, כבר נקבע בפסק הדין בעניין דאטקו ניקולא כי רכיב זה הוא בגדר זכות נלווית שאיננה ניתנת לפדיון עם סיום יחסי העבודה. על כן, נדחית התביעה לקבלת רכיב זה. 21. באשר לרכיב "תוספת כלכלה (2000)" הרי שלפי ההסכם הקיבוצי מדובר בתוספת חודשית קבועה שתשלומה אינו מותנה בכל תנאי, ולפיכך זכאי התובע לקבלה עבור כל תקופת עבודתו. טענת הנתבעת לפיה גם רכיב זה כלול כבר בשכרו של התובע נדחתה בפסיקתו של בית דין זה (ר', למשל, עב 4264/07 מחמד סלים נ' א.ש.ת ניהול פרוייקטים בע"מ ואח', , מיום 9.6.09, עב 9904/06 Dflibas Ali נ' מנרב הנדסה ובניין בע"מ, , מיום 9.3.09). 22. התובע היה זכאי לתשלום תוספת כלכלה בסך 509.57 ₪ לכל חודש. לתובע שולם סך נמוך מזה מדי חודש בגין "כלכלה יומית", ולפי תחשיבו, קיבל 80 ₪ בממוצע לחודש עבור רכיב זה (כאשר בחלק מן החודשים כלל לא שולם לו הסך הזה). על כן, הפחית התובע סך 80 ₪ לחודש, מהסך החודשי לו הוא זכאי לפי ההסכם הקיבוצי בגין תוספת הכלכלה. הנתבעת טענה רק כי במהלך תקופת עבודתו של התובע החל מינואר 2001 שולם לו סך כולל של 2,567 ₪ בגין כלכלה יומית. סך זה, בחלוקה לחודשי העבודה של התובע החל מינואר 2001, תואם את תחשיב התובע לפיו שולמה לו תוספת כלכלה בת 80 ₪ בממוצע בחודש. על כן, אנו קובעים כי התובע זכאי לתוספת כלכלה לפי תחשיבו, בסך כולל של 19,760 ₪ (509.57 ₪ - 80 ₪, במכפלת חודשי עבודתו של התובע). סך זה ישולם לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.9.03 ועד ליום התשלום בפועל. פיצוי בגין כך שלא הופרשו כספים לקרן חסכון 23. סעיף 7 בפרק י"ג להסכם הקיבוצי קובע הסדר פנסיוני מיוחד החל על עובדים זרים, לפיו על המעביד להעביר לקרן חסכון 4% משכר העובד, עד לכינונה של קרן פנסיה המיועדת לעובדים זרים. לפי הוראה זו, חייבת היתה הנתבעת להפריש 4% משכר התובע לקרן החסכון, אף אם טרם הוקמה קרן פנסיונית לעובדים זרים. על כן, נדחות טענות הנתבעת לפיהן היתה מנועה מלהפריש כספים לקרן כזאת ועל כן אין לחייבה בפיצוי התובע (ר' עב 3664/03 גברילש בוגדן נ' ר.מ.ט בע"מ ואח' , מיום 27.7.05, וכן פסקי הדין Dflibas Ali ומחמד סלים, שאוזכרו לעיל). טענות הנתבעת באשר להתנהלות אגף שוק ההון במשרד האוצר, שלא אישר הקמת קרן חסכון, לא הוכחו, ומכל מקום אין בהן כדי לבטל חובתה מכוח ההסכם הקיבוצי להפריש כספי החסכון לטובת עובדיה. גם טענת הנתבעת בסיכומיה, כאילו התובע "לא השלים את תקופת עבודתו" ועל כן אינו זכאי לקבלת סכומים שהצטברו לזכותו בקרן החסכון - נדחית. בסעיף 7.6 לפרק י"ג להסכם הקיבוצי אכן נאמר שעובד שהשלים את תקופת עבודתו יהיה זכאי לקבל לידיו את הכספים שנצברו לזכותו בקרן החסכון, אולם לא נאמר שם דבר וחצי דבר באשר למשכה של תקופת העבודה, ובוודאי שלא נקבע בהסכם - כפי שביקשה הנתבעת לטעון - שעובד זר חייב לעבוד במשך כל תקופת ההעסקה בה הוא רשאי לעבוד בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, על מנת לפדות את כספי קרן החסכון. במקרה שלפנינו, התובע "השלים" תקופת עבודתו במובן זה שתקופת עבודתו הסתיימה עם התפטרותו, ועל כן - הוא זכאי לפדיון כספי קרן החסכון. 24. משלא הפרישה הנתבעת כספים לטובת התובע לקרן חסכון, ומשנותקו יחסי העבודה בין הצדדים - חייבת הנתבעת לפצות את התובע בגובה ההפרשות שלא ביצעה, לאורך כל תקופת עבודתו (ר' 300080/98 אברהם כהן נ' גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ). עם זאת, שיעור הפיצוי צריך לעמוד על 4% משכרו של התובע, ולא על 6% כפי שטען. 25. התובע תבע פיצוי שייגזר מ"שכר המינימום דאז", אולם לא נקב בסכום המדויק. לפי תחשיב בית הדין, עמד שכרו הרגיל הממוצע של התובע על סך 3,089 ₪, ומסך זה ייגזר הפיצוי לו הוא זכאי. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 123.56 ₪ לכל חודש מחודשי העסקתו, ובסה"כ - 5,683 ₪. סך זה ישולם לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.9.03 ועד ליום התשלום בפועל. פדיון חופשה 26. התובע תבע פדיון 46 ימי חופשה, בניכוי פדיון חופשה בסך 1,031 ₪ ששולם לו עם סיום עבודתו, ובסה"כ - 5,567 ₪. אחת מן הטענות שהעלתה הנתבעת הינה כי תביעתו של התובע התיישנה, ואולם לפי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, תקופת ההתיישנות לצורך הגשת תביעה לפי חוק זה עומדת על 3 שנים. התובע הגיש תביעתו לפדיון חופשה בתוך שלוש השנים שחלפו מאז מועד סיום עבודתו, ועל כן תביעתו לא התיישנה. 27. מעיון בתלושי שכרו של התובע עולה כי במהלך תקופת עבודתו שולמו לו סכומי כסף שונים כ"פדיון חופשה". עם זאת, לפי פסיקת בית הדין הארצי, תשלום פדיון חופשה במהלך תקופת העבודה אינו בא במקום מתן ימי חופשה בפועל, שכן תכליתו של חוק חופשה שנתית הינה לאפשר לעובד לנוח מעבודתו, תוך שהוא מקבל תשלום בעבור ימי המנוחה (ר' ע"ע 1144/04 אברהם מרחיב נ' מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, , מיום 21.12.06). על כן, נדחית טענת הנתבעת כי לתובע כבר שולם פדיון חופשה במהלך תקופת העבודה, וכי יש לקזז את הסכומים ששולמו לו במהלך תקופת העבודה מתביעתו לפדיון חופשה עם סיום תקופת העבודה. 28. יחד עם זאת, מתלושי השכר עולה גם כי לתובע שולמו דמי חופשה כאשר שהה בחופשה בפועל - באפריל 2002, מאי 2002 וביולי 2002 - בסך כולל של 1861 ₪. יש לקזז סך זה מתביעתו של התובע לפדיון חופשה, שכן הוא שולם לו בעבור ימי חופשה שנוצלו בפועל. 29. סיכומו של דבר, הנתבעת תשלם לתובע פדיון חופשה בסך 3,706 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.9.03 ועד ליום התשלום בפועל. פדיון הבראה 30. בגין השנתיים האחרונות להעסקתו היה זכאי התובע ל-14 ימי הבראה, בשווי 306 ₪ לכל יום. מעיון בתלושי שכרו של התובע עולה כי בשנתיים האחרונות שילמה לו הנתבעת סך כולל של 3,275 ₪ בגין דמי הבראה. על כן, חבה הנתבעת לתובע סך נוסף של 1,009 ₪ בגין פדיון הבראה. סך זה ישולם לו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.9.03 ועד ליום התשלום בפועל. דמי חגים 31. מעיון בתלושי שכרו של התובע עולה כי הנתבעת שילמה לו במהלך תקופת עבודתו שכר נפרד עבור 17 ימי חג, כאשר התובע היה זכאי לתשלום עבור 34 ימי חג. בניגוד לטענת הנתבעת, כבר נפסק כי הנטל להוכיח שהעובד נעדר מעבודתו סמוך ליום החג, מוטל על המעביד (ע"ע 778/06 איוון מטיאשצ'וק נ' שלג לבן (1980) בע"מ, , מיום 28.5.07). הנתבעת לא עמדה בנטל זה. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע את יתרת דמי החג, בסך כולל של 2,438 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.9.03 ועד ליום התשלום בפועל. הפרשי שכר 32. התובע טען כי מעיון בדו"חות הנוכחות שלו עולה שהנתבעת שילמה לו שכר עבור מספר שעות עבודה נמוך מזה שביצע בפועל: כך, התובע טען ששעון הנוכחות של הנתבעת תוכנת לספור את שעות עבודתו רק החל משעה מסוימת ועד שעה מסוימת, אף אם התובע החל עבודתו לפני כן או סיים אותה אחרי השעה המתוכנתת, ובנוסף טען התובע גם לאי-דיוקים נוספים שהופיעו בתיעוד שעון הנוכחות הנוגעים בעיקר לשעות ההפסקה שהפחיתה הנתבעת ממניין שעות עבודתו. התובע הגיש טבלה ובה תחשיב לגבי ההפרשים בין שעות העבודה שביצע בפועל, ובין שעות העבודה עבורן שילמה לו הנתבעת שכר. 33. לא קיבלנו טענותיו של התובע וגם דחינו תחשיבו. עיון בדו"חות הנוכחות של התובע מעלה כי שעות עבודתו תועדו במדויק, וכי משעות העבודה נוכתה בכל יום הפסקה אותה קיבל התובע. לאחר ניכוי שעות ההפסקה תועדו בדו"ח הנוכחות "שעות לשכר", ושכרו של התובע שולם לפי מספר שעות זה. זאת, בהתאם להוראת חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, לפיה: "ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות" (סעיף 20(א)). זאת, גם בהתאם לעדותו של התובע לפיה קיבל בכל יום חצי שעת הפסקה, במהלכה אכל ונח (עמ' 12 לפרוטוקול). 34. אכן, בחודשים הראשונים להפעלת השעון האלקטרוני, החל מינואר 2001, ניתן להבחין מדי פעם בנתוני שעות שאינם הגיוניים, ואולם מר שפירא העיד שבחודשים הראשונים עבדה המערכת החדשה במקביל לישנה, וכשהתעוררו בעיות בדו"ח החדש, נערכו בו תיקונים והשכר שולם לפי שעות העבודה המדויקות. כמו כן, טענת התובע כי המערכת מתוכנתת לחשב את שעות עבודתו החל מהשעה 6:30 בבוקר גם אם הגיע לאתר העבודה לפני כן - לא הוכחה. מעיון בדו"חות הנוכחות עולה כי שעות עבודתו של התובע חושבו במדויק, לפי שעות הגעתו ועזיבתו בניכוי ההפסקות. גם התובע עצמו העיד בתצהירו שהחל לעבוד בשעה 6:00 בכל יום (סעיף 22 לתצהיר). אמנם, מדו"חות הנוכחות עולה כי בחלק מן החודשים - ולא בכולם - אכן החתים התובע את כרטיס העבודה שלו לפני השעה 6:00, אך מדובר בדקות ספורות בלבד לפני שעה זו. קיבלנו עדותו של מר שפירא כי התובע הגיע לעבודה בהסעה, אשר פיזרה מאות עובדים במספר אתרי עבודה מדי בוקר, וסביר בעינינו שהסעה זו הגיעה לאתר העבודה מספר דקות לפני תחילתה. 35. התרשמותנו מתחשיבו של התובע היתה כי נפלו בו אי-דיוקים רבים, וכי למעשה מרביתה של תביעתו להפרשי שכר נובעת מהערכה גרידא לגבי שעות הפסקה שהופחתו ביתר, לכאורה, ממניין שעות עבודתו, ומהפרשי דקות עבודה שנבעו מכך שהתובע החתים את כרטיס הנוכחות שלו דקות ספורות לפני השעה 6:00 בבוקר. 36. בנוסף, בתביעתו של התובע נכללו הפרשי שכר לחודשי העסקתו עד ינואר 2001, על אף שכלל לא הוגשו דו"חות הנוכחות שלו לתקופה זו כראיה. התובע תבע הפרשי שכר "ממוצעים" עבור כל חודשי העסקתו עד ינואר 2001לפי ממוצע הפרשי השכר שסבר כי מגיעים לו, בארבעת החודשים החל מינואר 2001. דחינו גם תביעה זו של התובע, ואת הבסיס עליה הונחה: בכל הנוגע לתביעה להפרשי שכר - להבדיל מרכיבי תביעה אחרים - מוטל הנטל על התובע, ולא על הנתבעת, להוכיח כי שכרו אכן שולם לו בחסר. על כן, לא ייחסנו את אי-הגשת דו"חות הנוכחות עד ינואר 2001 לרעת הנתבעת, מה גם שהתובע עצמו העיד בחקירתו הנגדית כי ניהל רישום אודות שעות עבודתו בפנקס, אולם לא הגיש פנקס זה כי הוא כבר אינו ברשותו (עמ' 9 לפרוטוקול). 37. בנסיבות אלו, אם כך, אין בידינו לקבוע כי התובע הוכיח תביעתו להפרשי שכר, ועל כן - התביעה נדחית במלואה. החזר ניכויים 38. התובע טען כי הנתבעת ניכתה משכרו מדי חודש ניכויים בגין מגורים, ביטוח רפואי, כרטיסי טיסה, נקיון וכו', וזאת מעבר לשיעור המותר בניכוי משכרו, וגם מבלי שהנתבעת הוכיחה הוצאת ההוצאות בגינן ניכתה משכרו. התובע תבע את החזר הניכויים הללו, תוך שהוא מקזז מהסך הכולל של תביעתו את הסכום החודשי המותר בניכוי - 236 ₪. הנתבעת טענה כי היתה זכאית לנכות משכרו של התובע לכל הפחות 415 ₪ מדי חודש בגין מגורים, ביטוח רפואי והוצאות נלוות למגורים, וכי כל הניכויים שנוכו משכרו נוכו כדין, וגם בהתאם לחוזה העבודה עליו חתם התובע, ובו נתן הסכמתו לביצוע הניכויים. 39. אין חולק כי הנתבעת לא הגישה את חוזה העבודה של התובע, בו, לטענתה, נתן הסכמתו לביצוע הניכויים משכרו. מר שפירא - העד היחיד מטעם הנתבעת - אף העיד כי "לא נתקל" בחוזה העבודה של התובע (עמ' 16 לפרוטוקול), וזאת על אף שהסתמך עליו בעדותו: מר שפירא העיד שאישורו של התובע לנכות משכרו כספים בגין כבלים, הסעות שוק, מתנות לחג וכד' מצוי בתוך החוזה, אך באותה נשימה העיד כי "לא מצאנו את החוזה" (עמ' 20 לפרוטוקול). אין חולק עוד, כי הנתבעת לא הציגה כל אסמכתא לכך שהוציאה הוצאות בפועל בגין הניכויים שניכתה משכר התובע, או אסמכתא לגובה ההוצאות שהוציאה על ביטוח רפואי, כרטיסי טיסה, נקיון המגורים וכד'. הנתבעת גם לא הציגה את חוזה השכירות למגורי התובע, ולשאלה מדוע חוזה זה לא הוצג ענה מר שפירא - "לא מצאנו לנכון" (עמ' 22 לפרוטוקול). 40. תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים)(שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), תש"ס-2000, מתירות קיזוז משכרו של העובד בגין שכר דירה ובגין הוצאות נלוות, ותקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים)(שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשס"ב-2001 מתירות למעביד לקזז משכר העובד חלק מהוצאותיו בגין ביטוח רפואי. בנוסף, יכול עובד ליתן הסכמתו לניכויים נוספים בחוזה העבודה. עם זאת, אין די באלה על מנת לאפשר למעביד לבצע את הניכויים משכרו של העובד. בפסק הדין ע"ע 691/06 זילברמינץ בע"מ ומאגרי אנוש בע"מ נ' סטופארו נורצל סיזר, , מיום 24.6.07, קבע בית הדין הארצי כך: "הניכוי משכרו של עובד זר עבור מגורים והוצאות נלוות ואחרות, צריך לעמוד בשלושה מבחנים: האחד - הוכחת ההוצאה שהוציא המעסיק עבור השירות, אותה הוא מבקש לנכות. בעניין זה, לא ניתן לנכות משכרו של עובד סכומי כסף 'תיאורטיים' שאינם כרוכים במתן השירות לעובד אלא רק סכומים שהוציא המעביד בפועל בקשר לכך. הוכחת ההוצאה יכולה להיעשות על ידי תחשיב מסודר, מבוסס וסביר. השני - זכות הניכוי משכרו של עובד זר יכולה להתייחס אך ורק לסכומים שהם בבחינת 'החזר הוצאות' כקבוע בתקנות ובכפיפות לסכומים שנקבעו בתקנות למרכיבים אלה. והשלישי - ניכוי החיוב לא יכול לחרוג מן המסגרת של 25% משכרו של העובד הקבועה בחוק הגנת השכר ובתקנות (תקנה 5). חריגה מכל אחת מהבחינות הללו אינה מותרת". 41. במקרה שלפנינו לא הוכיחה הנתבעת באופן כלשהו את ההוצאות שהוציאה ושבגינן ניכתה סכומי כסף משכרו של התובע. מר שפירא, בתצהירו, לא נתן כל גרסה עובדתית בקשר עם הניכויים מעבר לעדותו כי "לתובע לא נוכו סכומים מעבר למותר בחוק" (סעיף 7 לתצהיר). הוא לא פירט כמה כסף שילמה הנתבעת על מגורי התובע, על נקיון מגוריו, על הביטוח הרפואי עבורו, על כרטיסי הטיסה שרכשה עבורו, אם בכלל, והוא גם ממילא לא הציג כל אסמכתא על עצם ביצוע התשלום ע"י הנתבעת או על גובהו. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי הנתבעת הוכיחה שניכתה כספים כדין משכרו של התובע, ואין מנוס אלא להורות לה להשיב לו את הכספים שניכתה. 42. עם זאת, בכל הנוגע למגורי התובע, נקבע בתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים)(שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), שמעבידו של עובד זר רשאי לנכות משכרו עד 240 ₪ בעד מגורים הולמים; ועד מחצית מסך זה, אם המגורים הם בבעלות המעביד. לפי תקנה 2(ב), יראו מגורים כנמצאים בבעלות המעביד כל עוד לא הציג המעביד חוזה שכירות לגבי הדירה שבה מתגוררים עובדיו, וקבלות על תשלום שכר דירה. במקרה זה, כאמור, לא הציגה הנתבעת חוזה שכירות או קבלות, ולמרות זאת, על פי התקנות, רשאית היתה בכל זאת לנכות משכרו של התובע עד 120 ₪ בעד מגוריו. אלא שהתובע קיזז מתביעתו להחזר ניכויים סך גבוה מזה - 236 ₪ מדי חודש. לטענת התובע, זהו הסך המקסימלי שרשאית היתה הנתבעת לנכות משכרו הן בגין מגורים והן בגין הוצאות אחרות, והוא הפחית סך זה מתביעתו להחזר הניכויים, על אף שהנתבעת לא הוכיחה כי רשאית היתה לנכות משכרו סכום העולה על 120 ₪ בכל חודש. על כן, מתקבלת תביעתו של התובע, במלואה, לפי תחשיבו, והנתבעת תשיב לו סך 29,608 ₪ שנוכו משכרו ביתר. סך זה ישולם לו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.9.03 ועד ליום התשלום בפועל. החזר דמי תיווך 43. התובע טען כי על הנתבעת לשלם לו סך 600$ אותם שילם כדמי תיווך תמורת העסקתו עבורה. עם זאת, לפי עדותו של התובע בחקירתו הנגדית הוא שילם את דמי התיווך ברומניה, לנציג החברה הרומנית דרכה הגיע ארצה, ולא קיבל קבלה על הסכום שכן נאמר לו שיקבל את הקבלה כשיגיע לישראל (עמ' 5-6 לפרוטוקול). מכאן, שהתובע לא הוכיח את עצם תשלום דמי התיווך, הוא לא הוכיח את גובהם, ואף לפי טענתו הוא - הוא שילם סך זה לנציג החברה הרומנית, ולא לנתבעת. בנסיבות אלה, לא הוכיח התובע טענתו לפיה הנתבעת היא שחייבת להשיב לו את דמי התיווך ששילם ותביעתו נדחית. סוף דבר 44. התביעה התקבלה באופן חלקי. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.9.03 ועד ליום התשלום בפועל: א. תמריץ אי-היעדרות בסך 22,661 ₪. ב. תוספת כלכלה (2000) בסך 19,760 ₪. ג. פיצוי בגין הפרשות לקרן חסכון בסך 5,683 ₪. ד. פדיון חופשה בסך 3,706 ₪. ה. פדיון הבראה בסך 1,009 ₪. ו. דמי חגים בסך 2,438 ₪. ז. החזר ניכויי שכר בסך 29,608 ₪. 45. מאחר שתביעת התובע נתקבלה בחלקה, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ + מע"מ כהוצאות משפט. וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. 46. לא מצאנו בסיס להיענות לבקשת התובע לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות הגעתו לישראל לצורך מתן עדותו בהליך ההוכחות. חוזה עבודהחוזהעובדים זרים