קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב אישי של בעל מניות תשלום שכר לעובד: 1. בתביעה שלפנינו, ביקש התובע את המפורט להלן: להצהיר על כך שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בינו ובין נתבע מס' 5 החל מחודש נובמבר 1986 ובמשך זמן רציף עד לפיטוריו בחודש ספטמבר 1999. להצהיר על כך שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בינו ובין נתבע מס' 5 החל מחודש יולי 2000 ועד לחודש יוני 2001 בו התפטר בדין מפוטר. ג. להרים את מסך ההתאגדות בין נתבעות מס' 3-1 ובין נתבע מס' 5 ולהורות על חיובו באופן אישי, ביחד ולחוד עם הנתבעות מס' 3-1, בתשלום רכיבי התביעה הבאים: 1. פיצויי פיטורים בסכום כולל של 118,356 ₪ בגין תקופת עבודתו שמחודש נובמבר 1986 ועד לחודש נובמבר 1999 ובגין תקופת עבודתו שמחודש יולי 2000 ועד לחודש יוני 2001 (סכום זה הופחת במסגרת סיכומי התובע, והועמד על סכום של 101,125 ₪). 2. פיצוי בסך 61,920 ₪ בגין העדר הפרשות לקרן פנסיה במהלך תקופות עבודתו. 3. דמי הבראה בסך 7,980 ₪ (סכום זה הופחת בסיכומי התובע והועמד על סכום של 5,088 ₪). 4. פדיון חופשה בסך 16,800 ₪. 5. דמי ביגוד בסך 1,800 ₪. 2. בכתב ההגנה ביקש נתבע מס' 4 לדחות את התביעה נגדו על הסף בהעדר עילה. בנוסף לכך, הכחישו הנתבעים את זכאותו של התובע לרכיבי התביעה הנטענים על ידו. עוד טענו הנתבעים, כי יש לדחות את טענות התובע המתייחסות לתקופה שקדמה לחודש דצמבר 1992 מחמת התיישנות. הנתבעים טענו כי גם זכאותו של התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנה. מהמסכת העובדתית שפורטה בכתב ההגנה עולה טענת הנתבעים לפיה התובע עבד אצלם כדלקמן: א. בשנת 1986 הוקמה נתבעת מס' 3. התובע החזיק ב-500 מניות מסך מניות החברה, נתבע מס' 3 החזיק ב-500 מניות נוספות ואחיו של התובע, מר סדיק ח'ורי (להלן:"סדיק") החזיק במניה אחת בלבד. נתבעת מס' 3 נוהלה בעיקר על ידי התובע ואחיו. לאחר כשנתיים מיום הקמתה, נסגרה נתבעת מס' 3 בעקבות קשיים כלכליים. ב. התובע החל לעבוד אצל נתבע מס' 5 מחודש ינואר 1991 ועד לחודש מאי 1991, אז הופסקה עבודתו. התובע חזר לעבוד אצל נתבע מס' 5 החל מחודש נובמבר 1991 ועד לחודש דצמבר 1991. הפסקת עבודת התובע אצל נתבע מס' 5 בין החודשים יוני-אוקטובר במהלך שנה זו, קטעה, לטענת הנתבעים את רצף תקופת עבודתו של התובע. ג. במהלך שנת 1992, עבד התובע בנתבעת מס' 2. נתבע מס' 5 היה בעל מניות גם בחברה זו. במהלך שנה זו עבד התובע בנתבעת מס' 2 רק במהלך חודש דצמבר בלבד. ד. בחודש פברואר 1993 החל התובע לעבוד בשנית אצל נתבעת מס' 2 והוא עבד בה עד לחודש יולי 1998, אז פוטר. פיטורי התובע נגרמו בעקבות הפסקת פעילות נתבעת מס' 2. לאחר פיטוריו, שולם לתובע סכום שנצבר לזכותו בקרן של חברת ביטוח "סהר", בסך 5,174.89 ₪ וכן סכום בסך 10,000 ₪ שנצבר לזכותו בקרן הפנסיה "מבטחים". ה. בחודש יולי 1998 נמכר הציוד של נתבעת מס' 2 לנתבעת מס' 1. נתבע מס' 5 לא היה בעל מניות בנתבעת מס' 1 . מנהל נתבעת מס' 1 היה נתבע מס' 4. ו. התובע החל לעבוד אצל נתבעת מס' 1 מחודש אוגוסט 1998 ועד לחודש ספטמבר 1999. בחודש ספטמבר 1999 ביקש התובע מנתבעת מס' 1 מכתב פיטוריו כי היה בכוונתו להירשם בלשכת התעסוקה ולקבל דמי אבטלה. בכתב ההגנה נכתב כי התובע הפעיל את לחציו על נתבע מס' 4, שלבסוף נכנע ללחציו וביקש מאביו (נתבע מס' 5) לכתוב לתובע מכתב פיטורים. ז. התובע חזר לעבוד אצל נתבעת מס' 1 החל מחודש יולי 2000 ועד לחודש יוני 2001, אז התפטר מבלי להודיע על כך קודם לכן. התובע פתח עסק שמתיימר להתחרות בנתבעת מס' 1. 3. מהלך הדיון במהלך הדיון המוקדם שהתקיים ביום 28/5/07, הודיעו ב"כ הצדדים כי הם ינסו להביא לסיום המחלוקת ביניהם שלא תצריך הכרעה שיפוטית או לפחות לצמצם את יריעת המחלוקת. אולם מאחר שלא הוגשה מטעמם הודעה או בקשה כלשהי מהן היה ניתן להבין כי ניסיונותיהם הצליחו, נקבע התיק לישיבת הוכחות. לתיק הוגשו תצהירים מטעם התובע ומטעם נתבע מס' 4, מר בלאן ענאן (שיקרא להלן: "ענאן") ומטעם נתבע מס' 5, מר בלאן בדיע (שיקרא להלן: "בדיע"). בישיבת ההוכחות הראשונה שהתקיימה ביום 5/2/08 שמענו את עדויותיהם של התובע ושל ענאן. בדיע לא הגיע לישיבה זו למרות שהגיש תצהיר, כאמור לעיל, ולכן נקבעה ישיבת הוכחות נוספת, אשר היתה אמורה להתקיים ביום 23/3/08 אך בסופו של דבר ולאחר שתי דחיות, האחת לבקשת התובע והאחת לבקשת הנתבעים, התקיימה זו ביום 12/1/09. בתחילת של ישיבת ההוכחות הנוספת, הודיע ב"כ הנתבעים כי בדיע לא יוכל להעיד נוכח מחלתו ולכן בהחלטה מיום 12/1/09 הוחלט להוציא את תצהירו. בסיום ישיבת ההוכחות השניה ביקשו ב"כ הצדדים להגיש סיכומיהם בכתב ובהתאם לבקשתם קצבנו להם מועדים. ביום 3/3/09 הגיש התובע סיכומיו ואילו הנתבעים הגישו סיכומיהם רק ביום 21/5/09 וזאת לאחר שלוש ארכות שניתנו להם, לבקשתם. 4. בטרם נביא את פירוט העובדות הרלוונטיות לצורך ההכרעה במחלוקת, נציין כי, ככלל, העדפנו לקבל את גרסת התובע, למעט מספר טענות שלגביהן קבענו שהוא לא הצליח להרים את הנטל להוכיחן. עדותו של ענאן, היתה כה בלתי מהימנה ובלתי סבירה, עד כדי כך שניתן לקבוע כי לא רק שהיא לא תרמה במאום לגרסת הנתבעים אלא רק פגמה במהימנותה, ואם ניתן להפיק ממנה תועלת כלשהי, הרי שרובה ככולה הועילה לגרסת התובע דווקא וחיזקה את מהימנות גרסתו בלבד. 5. להלן העובדות הרלוונטיות לענייננו: א. התובע, החל לעבוד בשנת 1982 בעבודות שונות. מנספח ת/3 עולה כי ביום 1/10/86 הקים התובע את הנתבעת מס' 3 - חברה פרטית שמספרה: 9-114536-51, העוסקת בארגון וביצוע פעולות בתחום המרצפות והשיש. בעלי המניות בחברה וחלוקתן ביניהם היתה כדלקמן: 1) בדיע - החזיק במניית יסוד אחת וב-500 מניות רגילות. 2) סדיק ח'ורי - החזיק במניית יסוד אחת. 3) התובע - החזיק ב-500 מניות רגילות. מנספח ת/3 גם עולה כי הנתבעת מס' 3 נמחקה מהרישום אצל רשם החברות. ב. התובע הצהיר כי לאחר כשנה, נתבעת מס' 3 חדלה מלפעול והוא המשיך לעבוד אצל בדיע. מתצהירו של ענאן עולה שנתבעת מס' 3 נסגרה לאחר "כשנתיים (בערך)". כראיה הטובה ביותר, העדפנו את הרישום שמופיע בנספח ת/4 ממנו עולה שהתובע עבד בנתבעת מס' 3 החל מחודש 11/86 ועד לחודש 5/89 ולפיכך סביר להניח שנתבעת מס' 3 נסגרה בסמוך לחודש 5/89. ג. התובע הצהיר כי לאחר סגירת נתבעת מס' 3 הוא עבד אצל בדיע שעבד כקבלן עצמאי, כך עד לחודש 5/91. ענאן הצהיר שאין בידיעתו מידע אודות עבודת התובע ממועד סגירתה של נתבעת מס' 3 ועד לסוף שנת 1990. הוא הצהיר כי במהלך שנת 1991 עבד התובע אצל בדיע מחודש ינואר ועד לחודש מאי. גם כאן העדפנו כראיה הטובה ביותר, את הרישום שמופיע בנספח ת/4 נכתב גם כי התובע עבד החל מחודש 8/89 ועד לחודש 5/91 בחברת "בלאן בדיע עיסא/עבודות שיש". אמנם לא צורף לתיק פלט מרשם החברות, אולם שמה של החברה יכול להעיד על קשר כלשהו בין בדיע לחברה זו והדבר גם עולה מתצהירו של ענאן. ד. אין מחלוקת על כך שגם במהלך החודשים נובמבר ודצמבר 1991 עבד התובע אצל בדיע. גם מהרישום בנספח ת/4 עולה כי התובע עבד בחודשים אלו בחברת "בלאן בדיע עיסא/עבודות שיש". ה. אין מחלוקת על כך שבמהלך חודש 12/92 עבד התובע אצל נתבעת מס' 2. ו. אין מחלוקת על כך שהחל מחודש 2/93 ועד לחודש 7/98 עבד התובע אצל נתבעת מס' 2. בהערת אגב, נציין כי ישנה מחלוקת לעניין עבודתו של התובע במהלך חודש ינואר 1993. מגרסת התובע עולה כי הוא החל לעבוד בנתבעת מס' 2 החל מחודש 12/92, כאמור, ובאופן רציף עד לחודש 7/98, אך אין כן לגרסת הנתבעים לפיה התובע לא עבד בנתבעת מס' 2 במהלך חודש ינואר. גם בעניין זה העדפנו כראיה הטובה ביותר את הרישום שמופיע במסמך ת/4. מה גם שהתובע לא הוכיח את טענתו ביחס לחודש זה. ז. מנספח ת/2 עולה כי נתבעת מס' 2 הינה חברה פרטית שמספרה: 0-1660730-51, הוקמה ביום 20/2/92. בעלי המניות וחלוקת המניות ביניהם היתה כדלקמן: 1) בדיע - החזיק ב-200 מניות רגילות. 2) מתא סאמר - החזיק במניה רגילה אחת. עוד עולה מנספח ת/2 כי ביום 1/4/92 מונה ענאן להיות מנהל הנתבעת מס' 2. כמו כן, מופיע בנספח ת/2 כי הנתבעת מס' 2 נמחקה מהרישום של רשם החברות. ח. אין מחלוקת כי בחודש 7/98 הפסיק התובע לעבוד אצל נתבעת מס' 2 ובחודש 8/98 הוא החל לעבוד בנתבעת מס' 1. אולם הצדדים חלוקים באשר לנסיבות שבהן השתנתה זהות מעסיקתו. לגרסת הנתבעים, במהלך חודש זה, הפסיק בדיע את פעילות נתבעת מס' 2 בגלל בעיות רפואיות. בעקבות זאת, פוטרו עובדי נתבעת מס' 2 ובכללם התובע תוך תשלום מלוא הזכויות המגיעות להם בסיום עבודתם. כתימוכין לגרסתם צירפו הנתבעים את הנספח נ/5 ואת נספח נ/6. לטענתם מלאי הציוד של נתבעת מס' 2 נמכר לנתבעת מס' 1. התובע מתייחס בגרסתו לשינוי שנעשה בחודש זה, אולם לפי טענתו, הגם שהוא עבר לעבוד בנתבעת מס' 1 החל מחודש זה, הרי שלמעשה הוא המשיך לעבוד באופן רציף אצל בדיע. הנתבעות לא יידעו אותו על השינוי שנעשה בזהות מעסיקתו. ט. במחלוקת שבין הצדדים לעניין עצם יידועו של התובע באשר לשינוי שנעשה במהלך חודשים יולי-אוגוסט 1998, העדפנו לקבל את גרסת התובע. התובע העיד בהתאם לאמור בתצהירו, שהשינוי לא הובא לידיעתו. כך מתוך עדותו: "ש. נשאלת על תלושי שכר שצורפו לתצהיר שלך, על התלוש מחודש 7/98 ו-8/98 שביניהם התחלפה החברה - המעסיק. אני רוצה שתזכור אם בתחילת חודש 8/98 ישבת עם מישהו וקיבלת מידע על כך שאתה עובר להיות מועסק בחברה אחרת. ת. לא הודע לי שום דבר. ואתה יכול לשאול את הנתבע מס' 4 לגבי זה." (ע' 16 שורות 31-28 לפרוטוקול). עדותו של התובע התקבלה על ידינו כמהימנה. לעומת זאת, הנתבעים לא הוכיחו בפנינו שהעברת התובע לעבוד בנתבעת מס' 1 היתה על דעתו ובהסכמתו. ענאן נשאל על כך בעדותו והשיב: "ש. ב-1/1/98 האם אתה אמרת לתובע 'החברה הקודמת הפסיקה לעבוד ואתה ממשיך עם החברה החדשה' או שכל הזכויות התמוססו. ת. אני שואל את התובע אם היה רגע שהתובע לא היה איתי בזמן שהקמתי את החברה. ת. הוא יודע. ש. האם אמרת לו. ת. כן. ש. האם קיבלת את הסכמתו. ת. לא יודע. אבל הכל היה ברוח טובה הם באו לבקר את אבי. לא עשינו פרוטוקולים, ברגע הזה לא חשבתי... ש. האם עשית את הנושא בצורה פורמאלית והחתמת את התובע. ת. לא החתמתי." (ע' 26 שורות 34-33 לפרוטוקול וכן עמ' 27 שורות 10-1). גם נספחים נ/5 ו-נ/6 אינם תומכים בגרסת הנתבעים. בהערת אגב נציין כי נספח נ/5 אף מעורר קושי נוכח הכתוב בו לפיו ביום 15/8/98 הודיעה נתבעת מס' 2 לתובע כי היא מפסיקה את עבודתו עוד מיום 31/7/98. בנוסף לכך, התובע צירף לתצהירו, תלושי שכר של חודשים ינואר 1998 עד אוקטובר 1998. מהם עולה כי לא נרשמה צבירת ימי חופשה לזכות התובע עד לחודש 7/98 ורק מחודש 8/98 החל התובע לצבור ימי חופש. אם אכן גרסת הנתבעים היתה נכונה, סביר שהדבר היה בא לידי ביטוי בתלוש השכר של חודש 7/98. י. מהרישום בנספח ת/1 עולה שנתבעת מס' 1 הינה חברה פרטית שמספרה: 6-257659-51, הוקמה ביום 1/1/98. מתוך הון מניות רגילות בסך 34,300 החזיק ענאן ב-100 מניות רגילות. עוד עולה מהרישום כי ענאן מונה ביום 20/7/98 למנהל נתבעת מס' 1. בנוסף לכך, מנספח ת/1 עולה שנתבעת מס' 1 הינה חברה פעילה. יא. הצדדים חלוקים לגבי נסיבות סיום העסקת התובע בחודש 9/99 אצל נתבעת מס' 1 לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו בנתבעת מס' 1 במכתב פיטורים שסומן כנספח ת/8. נספח זה הינו מכתב פיטורים מיום 15/9/99 שבו נכתב כך: "לכב' מר נביל חור, הנדון: הפסקת עבודה עקב צמצום בעבודה הנני נאלץ לפטר אותך מיום 30/9/99. נאחל לך הצלחה לעתיד". המכתב שנכתב בכתב יד נחתם בחותמת נתבעת מס' 1 וכן בחתימה אישית. לטענת הנתבעים, התובע התפטר מעבודתו אצל נתבעת מס' 1. הוא ביקש לקבל מכתב פיטורים מנתבעת מס' 1, כי היה בכוונתו לנסות ולקבל דמי אבטלה. לטענת הנתבעים, לאחר שהתובע הפעיל לחצים על מנהל נתבעת מס' 1 - ענאן הוא ביקש מאביו, בדיע, שיכתוב לתובע מכתב פיטורים. בדיע אכן כתב מכתב פיטורים לתובע, מיום 30/9/99, שצורף לתצהירו של ענאן וסומן כנספח נ/7 ובו נכתב כך: "לכ' מר' נביל חור, הנדון: הפסקת עבודה עקב צמצום בהזמנות עבודה הנני נאלץ להפסיק את עבודתך מיום 30/9/99. אני תקווה שהמצב ישתפר ותוחזר לעבודה ברצון. מאחל לך הצלחה". גם מכתב זה נחתם בחותמת נתבעת מס' וכן בחתימה אישית זהה לחתימה שהופיעה במכתב הקודם (מיום 15/9/99). יב. הצדדים אינם חולקים על כך שהנתבע מס' 5 הוא זה שכתב לתובע את מכתב הפיטורים. יג. אשר למחלוקת בין הצדדים לגבי נסיבות הפסקת העבודה - אנו סבורים כי יש להעדיף את גרסת התובע גם בעניין זה. התובע נשאל בעדותו על קיומם של שני הנוסחים השונים וענה כך: "ש. אני מראה לך מכתב פיטורים שמתייחס לאותה תקופה לאותו תאריך, זה נתקבל מהחומר של המל"ל. ת. אני קבלתי אותו. ש. השתמשתי לצרכי אבטלה". (עמ' 12 שורות 9-6 לפרוטוקול) גם ענאן נשאל בעדותו לגבי שני הנוסחים השונים של מכתבי הפיטורים. ענאן אישש את גרסתו של התובע לעניין הרישום לדמי אבטלה והוסיף: "ש. אתה מאשר שאתה פיטרת את התובע ת. בשנת 99 כן. אני מאשר שנתתי את מכתב הפיטורים בכתב ידי, אני כתבתי את זה. מכתב הפיטורים הזה זה בגלל שהתובע בתקופה הזאת הקים עסק לאשתו והתחנן לקבל מכתב פיטורים בשביל לרשום אבטלה ולעזור לה בהקמת העסק, מדובר על חנות צעצועים, הוא רצה לעזור לה בתקופת חג המולד. ש. מדובר על שני מכתבי פיטורים נספח ו' לתצהירינו ונספח ז' לתצהירך. האם אתה טוען שמכתב משניהם מזויף. ת. לא. כי נספח ו' הוא בכתב יד של אבי ונספח ז' הוא בכתב ידי" (עמ' 29 שורות 20-11 לפרוטוקול)." יד. הסברו של התובע במהלך עדותו נמצא סביר בעינינו. יתרה מכך, על התובע מוטל הנטל להוכיח את פיטוריו ולדעתנו, התובע הוכיח זאת באמצעות מכתב פיטורים שצירף. אמנם התעורר קושי מסוים נוכח שני הנוסחים השונים של הנספחים ת/8 ו- נ/7 שהוגשו לתיק, אולם אין בעובדה זו כדי לגרוע ממהימנות גרסת התובע, וזאת משני נימוקים; ראשית, הנתבעים למעשה לא חלקו על מהימנות נספח ת/8 והדבר אף עולה מעדותו של ענאן. שנית, בגרסה הראשונית שהועלתה בכתב ההגנה הנתבעים לא פרטו את עובדת כתיבת שני מכתבי הפיטורים. טענתם ביחס למכתב הפיטורים שצורף לכתב התביעה (ת/8) היתה שמכתב זה נכתב על ידי בדיע בעקבות הלחצים שהפעיל התובע. את הנספח נ/7 צירפו הנתבעים מאוחר יותר, וממילא הם איששו את גרסת התובע לעניין הצורך בשני המכתבים, כפי שניתן לראות, גם זאת, מעדותו של ענאן. לפיכך, מצאנו לנכון להעדיף את גרסתו ולקבוע כי ביום 30/9/99, הוא פוטר מעבודתו אצל הנתבעת מס' 1. טו. אין מחלוקת שהתובע החל לעבוד שוב אצל נתבעת מס' 1 בתקופה שמחודש 7/00 ועד לחודש 6/01. טז. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת נסיבות סיום העסקת התובע אצל נתבעת מס' 1 בתקופה שמחודש יולי 2000 ועד לחודש יוני 2001. לטענת התובע, הוא לא קיבל את שכרו במועד ולא נמסרו לידיו, תלושי שכר שהודפסו על שמו. כמו כן, לטענתו, נתבעת מס' 1 לא הפרישה בעבורו כספים לקרן פנסיונית בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי שחל בענף עבודתו - ענף הבניה. לטענתו, הוא התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 (להלן:"חוק פיצויי פיטורים"). לטענתה הנתבעים, התובע התפטר ומבלי להודיע על כך קודם לכן. בנוסף לכך, הכחישו הנתבעים את טענות התובע ביחס לתקופת עבודתו זו. יז. גם במחלוקת הנ"ל העדפנו את גרסת התובע וזאת נוכח התיאור שהתקבל מעדותו של ענאן לגבי תקופת עבודתו של התובע אצל נתבעת מס' 1. כאשר ענאן נשאל בעדותו לגבי עבודתו של התובע אצל נתבעת מס' 1 הוא השיב כך: "ש. הנתבעת מס' 1 שהיית מעורב בכל הניהול שלך, האם שולם לתובע פיצויי פיטורים. עבור תקופת עבודתו אצל הנתבעת 1. ת. לא ש. האם בתקופה שאתה ניהלת את הנתבעת 1 שולמו לתובע דמי הבראה. ת. אני חושב שלא אבל אני אבדוק את זה. ש. אתה מוכן להציג לבית הדין את כל תלושי השכר של התובע בנתבעת 1 ונתבעת 2. ת. נתבעת 2 לא. נתבעת 1 מה שיש לי אני אביא. לגבי נתבעת מס' 2 אין לי בעיה שינתן צו נגד חוסאם. ש. האם זכור לך שבתקופת העבודה של התובע אצל נתבעת 1 הופרשו לו כספים לקופת גמל או לפוליסת ביטוח. ת. לא ש. האם התובע היה מקבל את כל תלושי השכר שלו בזמן. ת. יכול להיות כל חודש ויכול להיות כל חודשיים, בדרך כלל הוא קיבל" (עמ' 30 שורות 13-1 לפרוטוקול). יח. יחד עם זאת, התובע לא הוכיח בפנינו כי התרה בפני נתבעת מס' 1 על הנסיבות שגרמו להרעה בתנאי עבודתו על מנת שלאפשר לה "לסלק" את הסיבה להתפטרות. יט. מתלושי השכר שצירף התובע (תלושי החודשים ינואר 1998 עד אוקטובר 1998) עולה כי משכורתו הממוצעת של התובע היתה בסך 2,600 ₪. מתלוש חודש 9/99 שצירף התובע עולה כי משכורתו עמדה על סך 2,800 ₪. התובע צירף גם טופס 106 לשנת המס 1999 ממנו עולה כי משכורתו הממוצעת של התובע בשנה זו עמדה על סך של 2,719 ₪. במסגרת חישובי התובע לסכומים להם הוא זכאי, לטענתו, הוא הציג חישובים לפי משכורת חודשית, בתעריפה האחרון - בסך 6,000 ₪ (ולפי חישוב של 200 ₪ ליום עבודה) עליה הוסכם, כך לטענתו. הנתבעים הכחישו זאת במסגרת כתב ההגנה. כ . לדעתנו, אין לקבל את חישובי התובע. שכן הוא לא הוכיח את עצם טענתו לשכר קובע בסכום של 6,000 ₪ לגבי תקופת עבודתו במהלך השנים 2001 - 2000, ובכל זאת טוען כי יש לחשב לפי תעריף זה גם את תקופת עבודתו שהסתיימה בשנת 1999. את זאת אין לקבל. נראה כי גם אם היה התובע מצליח להוכיח את טענתו לחישוב שכר קובע בסכום של 6,000 ₪, לגבי השנים 2001-2000, הרי שלא היה הכרח להחיל תעריף זה גם על תקופת עבודה קודמת, שאינה מהווה המשך רציף לתקופה שהיתה במהלך השנים 2001-2000 ואשר לגביה (הכוונה לתקופה שהסתיימה בשנת 1999) גם התובע בעצמו הביא ראיות המלמדות מה היה תעריף שכרו. כא. לפיכך, מצאנו לנכון לקבוע את שכרו של התובע בגין תקופת עבודתו במהלך השנים 1999-1998 על תעריף חודשי של 2,719 ₪. כב. לגבי תקופת עבודתו של התובע מחודש יולי 2000 ועד לחודש יוני 2001, אנו קובעים שהתובע לא הצליח להוכיח את טענתו לשכר קובע בסך 6,000 ₪ שכן הוא לא הביא אף ראשית ראיה כתימוכין לטענתו זו. בנוסף לכך, אף לא אחד מהצדדים לתיק, הביא ראיה לשכר שקיבל התובע בגין תקופה זו. לפיכך, מצאנו לנכון לקבוע את תעריף השכר לתקופה זו על סך 3,266.58 ₪, שהינו תעריף שכר המינימום שהיה בחודש 6/01. כמו כן, מצאנו לנכון לקבוע את תעריף שכרו של התובע, על תעריף שכר מינימום גם לגבי תקופת העבודה שמחודש 12/92 ועד לשנת 1998 , זאת משום שהתובע לא הוכיח את שכרו בשנים שקדמו לשנים 1999-1998. (כזכור, לגבי השנים 1998 ו-1999, התובע הביא ראיות המוכיחות את גובה השכר). כג. התובע לא הוכיח את היקף משרתו ביחס לתקופות העבודה הנטענות על ידיו, וגם הנתבעים לא טענו דבר בענין. נראה כי בנסיבות העניין יש לראות את התובע כמי שעבד בהיקף משרה מלא וזאת נוכח העובדה כי למעשה הסכום אותו קבענו כשכר קובע לגבי תקופת העבודה שנגמרה בחודש 9/99 מהווה 97% מגובה תעריף שכר מינימום שנקבע בחודש אפריל בשנה זו. לכן, נראה שקביעה מעין זו תהיה סבירה בנסיבות העניין. כמו כן, ניתן להקיש מתנאי עבודה אלו גם לגבי תקופת העבודה שמחודש 7/00 ועד לחודש 6/01, שכן בכתבי הטענות של התובע לא נכתב על שינוי כלשהו במתכונת העבודה. הטענה היחידה שנטענה לגבי תקופה זו התייחסה לגובה המשכרות, שאותה כאמור דחינו. כד. התובע לא הצליח להוכיח את חלותו של הסכם קיבוצי בענף הבניה כנטען על ידיו. אולם, אין בכך כדי לשלול את החלתו של צו ההרחבה בענף הבניה שחל גם בענייננו נוכח עיסוקו בעבודות השייכות לתחום ענף הבניה. יחד עם זאת, התובע אינו מכחיש את התשלום בסך 5,174.89 שהועבר לזכותו, המופיע בנספח נ/6. אולם, מאידך, הנתבעים לא הוכיחו מהו טיבו של תשלום זה, ובאין באפשרותנו להבין זאת מנספח זה. אם אכן מהווה סכום זה תשלום בגין ביטוח פנסיוני הרי שיהא זה נכון וצודק לקזז סכום זה במידה וייקבע פיצוי לזכות התובע בגין העדר ביטוח פנסיוני. כה. מכתבי טענותיו של התובע עולה כי במהלך שנות עבודתו, הוא היה עובד יומי. 6. סיכום ביניים מעיון בפירוט תקופות עבודתו של התובע עולה כי קיימות תקופות שהוא עבד בנתבעות ושאינן יכולות להילקח בחשבון לצורך בחינת זכויותיו, זאת משום שרצף העבודה נקטע למשך תקופה העולה על 3 חודשים. התובע אמנם טוען כי החל לעבוד אצל בדיע (או אצל החברות שהיו בבעלותו) בחודש 11/86 וכך באופן רציף עד לחודש 9/99 אולם הפירוט המופיע בנספח ת/4 מגלה כי רצף התקופה נקטע בחודש 8/89 שבו הפסיק התובע לעבוד והמשיך רק בחודש 11/91. כמו כן, יש לקבל את טענת ההתיישנות שנטענה על ידי הנתבעים לתקופה שקדמה לחודש 12/92 ולפיכך מתייתר הצורך לדון בזכויות התובע שנבעו לכאורה מתקופות העבודה שקדמו לשנה זו. כך, מתייתר הצורך לדון בטענות התובע כלפי הנתבעת מס' 3. מכאן עולה שיש להביא בחשבון את התקופה שמחודש 12/92 ועד לחודש 9/99 שבמהלכן עבד התובע בנתבעות מס' 1 ו - 2 בחודשים 12/92, 9/99-2/98 (להלן: "התקופה הראשונה") וכן את התקופה שמחודש 7/00 ועד לחודש 6/01 שבמהלכה עבד אצל נתבעת מס' 1 (להלן:"התקופה השניה"). 7. האם התקיימו התנאים להרמת מסך ההתאגדות בין הנתבע מס' 5 ובין הנתבעות מס' 1 ומס' 2? סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן:"חוק החברות") מהווה חריג לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה. סעיף זה קובע רשימת מקרים, בהם יהיה נכון וצודק בנסיבות העניין להרים את מסך ההתאגדות בין החברה ובין בעלי מניותיה וקובע כך: "הרמת מסך [תיקון: תשס"ה] (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו. (ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א). 8. מעיון בפסיקה נראה כי היא הכירה במעמדם המיוחד של עובדים כנושי החברה המעסיקה אותם, וחובת האמון המיוחדת שחבה להם החברה. נראה כי לפני התיקון מס' 3 שנעשה בחוק החברות הרכיב בית הדין הארצי את עקרון תום הלב על הלכת הרמת מסך (ראו בעניין זה את ע"ע (ארצי) 1201/00 זילברשטיין- ערב חדש (עתונות) - אילת בע"מ, , ניתן ביום 17/12/02 וכן את דברי ד"ר חביב - סגל בספרה דיני חברות, הוצאת Balance4 הפקות בע"מ, תל אביב 2007, עמ' 307). החלת עקרון תום הלב לצורך בחינת המקרים בהם נקבע כי יש מקום להרמת מסך התאגדות, עוברת כחוט השני גם בפסיקה שניתנה לאחר מכן (ראו בעניין זה את האמור בע"ע 387/05 פוטרמן נ. ניסני, , ניתן ביום 9/12/07 וכן בע"ע ח.א. בוני חיפה בע"מ ואח' נ. ח'ורי, , ניתן ביום 26/8/08). 9. עוד נקבע כי רק במקרים הראויים, ירים בית הדין את המסך מעל זהותו של המעביד, תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי מניות או מנהלים וזאת בזהירות הראויה. כך למשל, במקרים בהם שוכנע בית הדין בדבר קיומה של פעילות שלא בתום לב או בכוונה לפגוע בזכויותיהם של העובדים בתאגיד, או מקום בו זהות העסק המאוגד מתחלפת בתדירות גבוהה, אך מנהלו של העסק הוא אותו מעסיק (ראו בעניין זה את האמור בספרו של מנחם גולדברג, דיני עבודה, הוצאת סדן, כרך שלישי, שער 14, עמ' 22). 10. מן הכלל אל הפרט נראה כי במקרה שלפנינו, ולאור האמור בעדויות שנשמעו בפנינו, יש מקום להרים את מסך ההתאגדות בין נתבע מס' 5 ובין נתבעות מס' 1 ו-2. מעדותו של ענאן עולה כי נתבע מס' 5 סגר ופתח חברות חדשות באופן סדרתי ובתדירות גבוהה, וכל החברות עסקו בתחום זהה - ביצוע עבודות שיש. ניכר מעדותו כי רמת ניהולן של החברות במשך השנים היה כושל למדי, בחלק נכבד מהזמן בו פעלו החברות, נתבע מס' 5, כלל לא היה מסוגל לתפקד ולעבוד נוכח בעיית האלכוהוליזם ממנה סבל. כך למשל העיד ענאן כאשר נשאל לגבי העדר רישום שעות העבודה בנתבעות מס' 1 ו-2: "בשעה 10:00 אבי היה כבר מסטול והיה הולך הביתה, הם היו צריכים לרשום, לכן לשאלתך לא נערך רישום. היו שעות עבודה רגילות, 7 שעות ביום, 8 שעות, 6 שעות" (עמ' 25 שורות 8-7 לפרוטוקול). הנתבעים לא הוכיחו תשלום כלשהו מכוח חובתן כמעסיקות מצד נתבעות מס' 1 ו-2. כך למשל העיד ענאן בעדותו כאשר נשאל לגבי הסכומים ששולמו לתובע בחלק מתקופת עבודתו הראשונה בנתבעות מס' 1 ו-2:"אני לא התחייבתי באופן אישי. אבי לא התחייב. אני משער שזה שכר מינימום. הוא עבד לשאלתך, יכול להיות שזה גלובלי. יכול להיות שהיה פחות משכר מינימום. אני יודע שזה אסור" (עמ' 26 שורות 5-3 לפרוטוקול). בנוסף לאמור, ניתן גם ללמוד על בלבול זהויות בין בעלי נתבעות מס' 1 ו-2 גם מהודאת הנתבעים בכתב ההגנה, לפיה הנתבע מס' 5 היה זה שכתב לתובע את אחד ממכתבי הפיטורים לאחר שפוטר בחודש 9/99 מעבודתו בנתבעת מס' 1. ענאן גם העיד על כך, כמפורט בסעיף יג' דלעיל. כמו כן, במכלול השיקולים להרמת מסך ההתאגדות, יש לתת את הדעת גם למפורט בסעיף ט' דלעיל, שם העדפנו את גרסת התובע לפיה לא נודע לו כלל על השינוי שנעשה במהלך שנת 98' שאז לכאורה עבר לעבוד מנתבעת מס' 2 לנתבעת מס' 1. 11. לדעתנו, הרושם הכללי שניכר היטב מעדותו של ענאן, הוא כי בניהול נתבעות מס' 1 ו-2 שרר אי סדר מוחלט, תוך ניסיון לטשטוש זהויות בעלי המניות בנתבעות אלו, ותוך התחמקות מנושי החברה, כדוגמת התובע, ובדרך חסרת תום לב. לפיכך, אנו סבורים כי יש בהצטברות כל המרכיבים המפורטים לעיל, כדי להקים עילה להרמת מסך ההתאגדות כלפי הנתבעות מס' 1 ו-2. 12. היש מקום לדחות את התביעה כנגד נתבע מס' 4? בטרם נבחן את זכאותו של התובע לזכויות הנתבעות על ידיו, נתייחס לטענתו של נתבע מס' 4 לפיה יש לדחות את התביעה נגדו בגין העדר עילה; נראה כי לאור המתואר לעיל יש לדחות טענה זו משני נימוקים עיקריים: ראשית, מהעובדות שקבענו עולה כי נתבע מס' 4 היה בעל מניות של נתבעת מס' 1 ועבד כמנהל נתבעות מס' 1 ו-2. לדעתנו, גם אם לא היינו קובעים שיש להרים את מסך ההתאגדות כלפי נתבעות מס' 1 ו-2 הרי שלכאורה, ולפחות בשלב הראשוני, נראה כי טענת התובע להרים את מסך ההתאגדות כלפי נתבעות מס' 1 ו-2 יש בה כדי ליצור עילת תביעה כנגד נתבע מס' 4, שהרי אם לא כך, מה תועלת תצמח לתובע מעצם העלאת טענה זו כלפי נתבעת מס' 1? שנית, משקבענו כי יש להרים את מסך ההתאגדות כלפי נתבעות מס' 1 ו-2 ומשהיה נתבע מס' 4 בעל מניות בנתבעת מס' 1 הרי שממילא מתבררת אגב קביעה זו עילת תביעה שקיימת לתובע כנגד נתבע מס' 4. 13. זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים בגין התקופה הראשונה התובע עבד בחודש דצמבר 1992 ובמהלך החודשים פברואר 1993 ועד ליולי 1998 בנתבעת מס' 2 ולאחר מכן במהלך החודשים אוגוסט 1998 עד ספטמבר 1999 בנתבעת מס' 1. מהעובדות שקבענו, עולה כי התובע למעשה עבר לעבוד מנתבעת מס' 2 לנתבעת מס' 1 מבלי שהובא זאת לידיעתו ומבלי שהוסכם עימו על כך. נראה כי הנפקות העולה מעובדה זו כמו גם מקביעתנו כי יש להרים את מסך ההתאגדות כלפי נתבעות מס' 1 ו-2 הינה שלמעשה יש לייחס באופן אישי לנתבעים מס' 4 ו-5 את תשלום פיצויי הפיטורים לתובע בגין תקופה זו. לפיכך, בחישוב תקופת העבודה ובהתאם לשכר הקובע המפורט בסעיף 5 כא' לפסק דין זה, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 18,413.60 ₪. 16. זכאותו של התובע לדמי הבראה בגין התקופה הראשונה התובע היה זכאי בשנתיים האחרונות לעבודתו בגין תקופה זו, ל-14 ימי הבראה. לפיכך התובע זכאי לדמי הבראה בסך 3,640 ₪ לפי ערך יום הבראה בסך 260 ₪ שהיה נכון לחודש 9/99. 17. זכאותו של התובע לפדיון ימי חופשה בגין התקופה הראשונה התובע עבד שש שנים ותשעה חודשים ולכן הוא היה זכאי ל-90 ימי חופש. לפי חישוב תעריף יומי לשכר הקובע בתום תקופה זו, קרי חילוק השכר החודשי שאותו קבענו לשנים 1999-1998, 2,719 ₪ ב-25 ימי עבודה והכפלתו במספר ימי החופשה שהיו נצברים לזכות התובע במהלך תקופה זו, לפיכך התובע זכאי לפדיון חופשה בסכום של 9,788 ₪ בעבור תקופה זו. 18. זכאותו של התובע לדמי ביגוד התובע לא הביא את המקור הנורמטיבי, לזכאותו לדמי ביגוד בנסיבות אלו ומאחר וזכות זו הינה זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון בסיום יחסי עובד - מעביד (ראו בעניין זה את האמור בע"ע (ארצי) 300175/97 כהן נ. עירית נהריה, ), הרינו דוחים את תביעתו של התובע לרכיב זה. 19. זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים בגין התקופה השניה התובע לא הוכיח כי בתום תקופת עבודתו השניה הוא השלים שנת עבודה מלאה. התובע התפטר - לטענתו בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים אולם דחינו את טענתו זו נוכח העדר התראה מצידו על הרעת התנאים וכפי שפרטנו דלעיל בסעיף 5 יח לפסק דין זה. לפיכך, הרינו קובעים כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים בגין תקופה זו. 20. זכאותו של התובע לדמי הבראה בגין התקופה השניה בתקופת עבודתו זו התובע לא השלים שנת עבודה, ובהתאם לאמור בסעיף 6ב. לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, הוא אינו זכאי לקצובת הבראה עבור תקופת עבודה זו. 21. זכאותו של התובע לפדיון ימי חופשה בגין התקופה השניה התובע זכאי ל-11 ימי חופשה בגין תקופה זו, לפיכך הוא זכאי לפדיון חופשה בסכום של 1,437.30 ₪ בעבור תקופה זו. 22. זכאותו של התובע לדמי ביגוד בגין התקופה השניה בשל אותם נימוקים שפרטנו בסעיף 18 דלעיל, הרינו דוחים גם את רכיב הביגוד שתבע התובע בגין התקופה השניה. 23. זכאותו של התובע לפיצוי בגין העדר ביטוח פנסיוני התובע היה זכאי לביטוח פנסיוני בגין תקופות העסקתו (הראשונה והשניה) וזאת מכוח האמור בצו ההרחבה החל בענף. בשל העדר ראיות על גובה השכר לגבי חלק מתקופות אלו, מצאנו לנכון להעמיד את הפיצוי להעדר ביטוח פנסיוני כמפורט להלן: א. לגבי החודשים 12/92, 12/97-2/93: פיצוי בגובה 6% מגובה שכר מינימום כפי שנקבע, בכל אחד מחודשים אלו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהאחד לחודש שלאחריו. ב. לגבי חודשים 9/99-1/98: פיצוי בגובה 6% מגובה השכר שקבענו לתקופה זו, היינו 3,426 ₪. ג. לגבי חודשים 6/01 - 7/00: פיצוי בגובה 6% מגובה שכר מינימום כפי שנקבע בכל אחד מחודשים אלו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהאחד לחודש שלאחריו. למען הסר ספק יובהר כי הפיצוי הנ"ל, אינו חל על החודשים בהם היה התובע מבוטח בביטוח פנסיוני. 24. לסיכום לאור האמור לעיל הרינו מקבלים את התביעה ומחייבים את נתבעת מס' 1 ואת הנתבעים מס' 4 ו-5, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, את הסכומים הבאים: א. סכום של 18,413.60 ₪ בגין פיצויי פיטורים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30/9/99 ועד מועד התשלום בפועל. ב. סכום של 3,640 ₪ בגין דמי הבראה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30/9/99 ועד מועד התשלום בפועל. ג. סכום של 9,788 ₪ בגין פדיון חופשה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30/9/99 ועד מועד התשלום בפועל. ד. סכום של 1,437.30 ₪ בגין פדיון חופשה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30/6/01 ועד מועד התשלום בפועל. ה. פיצוי בגין העדר ביטוח פנסיוני כמפורט בסעיף 23 דלעיל. 25. הוצאות בנוסף, הרינו מחייבים את נתבעת מס' 1 ונתבעים מס' 4 ו-5 ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. סכום של 800₪ בגין הוצאות משפט. ב. סכום של 4,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כחוק. הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום, אם לא ישולמו בתוך 30 יום. 26. כל צד רשאי להגיש ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין. דיני חברותבעלי מניותמניותאחריות אישית