קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב תושב זר בהפקדת ערובה: לפני שתי בקשות לחיוב המשיב (הוא התובע בתיק העיקרי (להלן: "המשיב")), David Geller, בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות, וזאת על פי הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). לבקשות אלה קדמה תובענה שהוגשה על ידי המשיב, תחילה על דרך של המרצת פתיחה ובהמשך, לאור החלטתה של כב' השופטת פלפל, על דרך של דיון בסדר דין רגיל. בבקשה הראשונה, בש"א 7818/08 עתרו המבקשים מס' 1-4, הם נתבעים מס' 5-8 בתיק העיקרי (להלן: "מבקשים מס' 1-4"), לחייב את המשיב בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיהם, במטרה להבטיח כי תביעת הסרק שהגיש הלה לטענתם נגדם, לא תסב להם הוצאות שלא יהיה מקור לכיסוין בשל היותו של המשיב תושב זר, נטול נכסים בישראל. בבקשה השנייה, בש"א 9165/08, עתרו מבקשים מס' 5-8, הם נתבעים מס' 1-4 בתיק העיקרי (להלן: "מבקשים מס' 5-8"), להורות למשיב להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיהם בשל העובדה שהלה הינו תושב חוץ המתגורר בחו"ל דרך קבע ואין לו נכסים בארץ מהם יוכלו המבקשים להיפרע, אם וכאשר יפסקו לטובתם הוצאות במסגרת התביעה שהגיש נגדם. המבקשים בשתי הבקשות נתבעו יחדיו על ידי המשיב בתיק העיקרי, הבקשות עצמן זהות ובשתיהן, עותרים כאמור המבקשים להורות למשיב להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם. בשל כך אדון בשתי הבקשות במאוחד. בש"א 7818/08 מבקשים מס' 1-4 טענו בבקשתם כי המשיב, תושב חוץ בעל דרכון קנדי שמרכז חייו בקנדה ובארצות הברית, אינו יכול להצביע על נכסים בארץ שמהם יוכלו להיפרע ומשכך, עולה חשש ממשי שלא תהיה להם כל דרך לגבות את הוצאות המשפט שייפסקו נגדו במידה ותביעתו תדחה. יתרה מכך, לטענת מבקשים מס' 1-4, נקבע לא אחת בפסיקה כי לשם גיבוש הצורך בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, הרי שיש גם לבחון את מצבו הכלכלי של התובע (המשיב) כגורם המשפיע על הקושי הצפוי בגביית ההוצאות שייפסקו. לטענת מבקשים מס' 1-4, המשיב הודה בתצהירו שהוגש כתמיכה להמרצת הפתיחה, כי מצבו הכלכלי אינו שפיר וחסכונותיו החלו להידלדל עוד בחודש מאי 2007. כמו כן, טענו מבקשים מס' 1-4, כי בקשתם מקבלת משנה תוקף וחיזוק בשל העובדה שסיכויי התובענה, על פני הדברים, הינם קלושים ביותר ולהם עילות טובות במיוחד לסילוקה על הסף, הן מחמת העדר עילה והן מחמת העדר יריבות בין המשיב ובינם. בסיום בקשתם, טענו מבקשים מס' 1-4, כי לאור כל האמור בבקשתם, על סכום הערובה לעמוד על סך שלא יפחת מסכום של 500,000 ₪. המשיב טען בתגובתו לבקשה, כי כל תכליתה של הבקשה שהוגשה במקביל לבקשה להארכת מועדים להגשת כתב הגנה, הינה ניסיון נוסף להשהות את ההליכים, כאשר התנהגותם של מבקשים מס' 1-4, היא המשך ישיר למעשיהם החמורים ולחוסר תום לבם. המשיב טען בתגובתו כי הניסיון לחייבו להפקיד ערובה להוצאות מבקשים מס' 1-4, אינו נתמך בכל טענה לגופו של עניין, שיהיה בה כדי להצביע על הצדקה לבקשה. המשיב אישר שהוא אכן בעל דרכון קנדי ומרכז חיוו בקנדה ובארצות הברית, אך טען שהניסיון להציגו כמי שמצבו הכלכלי רעוע, הוא ניסיון סרק שאינו נסמך על ראיות. כן, אישר המשיב כי הצהיר כי חסכונותיו דוללו, אך טען שמדובר בכספיו הנזילים בלבד וזאת לאחר שמבקשים מס' 1-4 הוציאו מכיסו סכומי עתק להשקעה במוצר פיקטיבי. המשיב טען שהנו אדם אמיד, בעל נכסים, הנושא בעליות הגבוהות הכרוכות בניהול תביעתו ועומד אחריה. לטענת המשיב, לא ניתן לחייב אדם להפקיד ערובה על סמך הבל פיהם של מבקשים מס' 1-4 וללא ראיה כלשהי לטענותיהם. הוא שילם את מחצית אגרת התביעה בסך של 485,250 ₪ ובכוונתו לשלם גם את מחציתה השנייה ללא הרהור וללא בקשה להקלות ומשכך, טען, לא יעלה על הדעת שהיה נושא בנטל כספי של אגרת בית משפט בסכום כולל של כמיליון ₪, לו מצבו הכלכלי היה כפי שמנסים מבקשים מס' 1-4 להציג. בהמשך תגובתו העלה המשיב טענות כלפי התנהגותם של מבקשים מס' 1-4 עובר להגשת המרצת הפתיחה על ידו, התנהגות המעידה, לטענתו, על חוסר יושרם ועל חלקם בנזק העצום שנגרם לו. המשיב התייחס אף הוא לפרשנות תקנה 519 לתקנות וטען כי הכלל הוא כי בערכאה הראשונה, אין מופקד עירבון להבטחת הוצאות הנתבע. כן, טען המשיב כי כלל נוסף הוא שאין בית המשפט מחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. משכך, שב וטען המשיב כי אין לקבל את בקשת מבקשים מס' 1-4 הן מפני שכאמור, הוא אדם בעל יכולות כספיות, הן משום שמדובר בזכות חוקתית במיוחד כאשר עסקינן בערכאה ראשונה והן משום סיכוייה הטובים של תביעתו להתקבל. בסיכום דבריו טען המשיב כי שני המבחנים שעל בית המשפט להפעיל בבואו להחליט האם להפעיל את סמכותו כפי שעולה מתקנה 519, אינם מתקיימים במקרה הנוכחי: למרות שהנו מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, המשיב הנו בעל נכסים, כתובתו ידועה ואין כל קושי לאתרו. יתרה מזאת, טען המשיב, כי בהיותו יושב ראש הדירקטוריון ומשקיע, לא התקשו מבקשים מס' 1-4 ליצור עמו קשר ולקבל ממנו כספים עבור החברה, אך בבקשתם לא טרחו להסביר מדוע הם סבורים שתהיה בעיה שכזו בעתיד. המשיב אף טען כי ברשותו נכסים בישראל שנלקחו ממנו שלא כדין על ידי מבקשים מס' 1-4. נכסים אלה בדמות החברה שהייתה בבעלותו, מניותיו באותה החברה, קניינה הרוחני ורכושה, עליהם השתלטו מבקשים מס' 1-4 וששווים גבוה מסכום העירבון המבוקש, יכולים, לטענת המשיב, להישאר בידי מבקשים מס' 1-4 כערובה לדרישתם עד לבירור התובענה ומתן פסק הדין. לעניין גובה הערובה, טען המשיב כי, כאמור, לדעתו אין כל מקום להורות על הפקדת ערובה כלל ובסכום המבוקש בפרט שכן מדובר בסכום סתמי שלא משקף הוצאות סבירות או כל חישוב אחר. מבקשים מס' 1-4 טענו בתשובתם לתגובת המשיב כי לדחותה. ראשית בשל העובדה שהמשיב נמנע מלצרף לה תצהיר ושנית - לגופו של העניין, מפני שלא נמצא בתגובה מענה לטענות שנטענו על ידם בבקשה. המשיב, לטענת מבקשים מס' 1-4, אישר בתגובתו שהנו בעל דרכון קנדי ושמרכז חייו אינו בישראל. כמו כן לא הצליח המשיב בתגובתו להראות כי בידיו נכסים נזילים בישראל המאפשרים את פירעון ההוצאות. לטענת מבקשים מס' 1-4 התמקד המשיב בתגובתו בהשמצות ובהטחת האשמות נגדם ותו לאו. לעניין תשלום האגרה על ידי המשיב, טענו מבקשים מס' 1-4 שאין תשלום זה מעלה או מוריד לעניין הערובה שנדרש להעמיד לטובתם בישראל. לעניין יתרת אחזקותיו של המשיב בחברה וטענתו כי אלה יכולות לשמש ערובה, טענו מבקשים מס' 1-4 שהמשיב עצמו טען כי מדובר בחברה שהיא כלי ריק ואף הוא אינו מחשיב את אחזקותיו בחברה כחסרות ערך. בסיכום תשובתם טענו מבקשים מס' 1-4 כי צירוף הנסיבות הכוללות בחובן את היותו של המשיב תושב זר, נטול נכסים נזילים בישראל, המאפשרים כיסוי הוצאות, הנמצא במצב כלכלי רעוע, מחייבים מתן צו להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם. לאחר שהוגשה תשובת מבקשים מס' 1-4 לתגובת המשיב, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו יצרף המשיב לתשובתו תצהיר בליווי מסמכי בנק, המפרטים את אמצעיו הכספיים הנזילים ואכן לתיק בית המשפט הוגש תצהיר מאומת על ידי קונסול ישראל במיאמי ביחד עם מסמכים המפרטים את אמצעיו הנזילים של המשיב. מיד לאחר הגשת התצהיר והמסמכים, הגישו מבקשים מס' 1-4 בקשה למתן החלטה בבקשתם להפקדת ערובה, וזאת, לטענתם, בשים לב להודאת בעל דין מצד המשיב. לטענת מבקשים מס' 1-4, מעיון בתצהיר ובנספחים הנלווים לו עלו העובדות הבאות: המשיב, תושב זר, נעדר כל נכסים נזילים בישראל. המסמכים שצורפו לתצהירו של המשיב, אינם כוללים את שמו ו/או פרטיו של המשיב ואין בהם דבר וחצי דבר היכול להעיד על מצבו הכלכלי של המשיב. חלק נכבד מהנכסים המפורטים בתצהיר אינם נכסים נזילים. רובו ככולו של התצהיר כולל טענות הנוגעות ללב ליבן של המחלוקות נשוא הליך זה אשר אינן רלוונטיות לבקשה להפקדת ערובה. משכך, חזרו מבקשים מס' 1-4 על בקשתם להורות למשיב להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם ושבו ועתרו כי הפקדת הערובה תהווה תנאי להמשך ההליכים בתיק זה וכי עד להעמדת הערוב יוקפאו כל ההליכים בתביעה שהוגשה מטעם המשיב. בש"א 9165/08 מבקשים מס' 5-8 עתרו אף הם בבקשתם, כאמור, להורות למשיב להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם. גם מבקשים מס' 5-8 טענו בבקשתם כי מכוח הוראות תקנה 519 לתקנות, יש להורות על הפקדת העירבון, ובהמשך טענו כי המשיב הינו תושב חוץ, המתגורר דרך קבע בחו"ל, אין לו נכסים בארץ מהם יוכלו להיפרע אם וכאשר יפסקו לטובתם הוצאות. בנוסף, טענו מבקשים מס' 5-8 כי המשיב לא המציא את מענו כנדרש בהוראת תקנה 9(2) לתקנות וגם זו סיבה, לכשעצמה ובוודאי בצירוף העובדה כי הנו תושב חוץ המתגורר דרך קבע בחו"ל אשר אין לו נכסים בארץ, המחייבת הפקדת ערובה מצידו. כמו כן הצביעו מבקשים מס' 5-8 על סיכוייה הנמוכים, לשיטתם, של התביעה נגדם להתקבל. בסיכום בקשתם, עתרו מבקשים מס' 5-8 להורות למשיב להפקיד ערובה בסכום של 3,352,500 ₪, המהווים 5% מסכום התביעה שהועמדה על ידי המשיב על סכום של 67,050,000 ₪. המשיב, בתגובתו לבקשה חזר על טענותיו בתגובתו לבש"א 7818/08 ובהמשך אף ביקש לצרף תצהיר ומסמכים לתגובתו (לה לא צורף תצהיר). בניגוד למבקשים מס' 1-4, אשר הגיעו עם המשיב להסדר דיוני המאפשר לו הגשת תצהיר ומסמכים לאחר הגשת תגובתו לבקשה (שגם לה כאמור, לא צורף תצהיר תומך), בחרו מבקשים מס' 5-8 להתנגד לבקשה לצירוף התצהיר האמור. לא אכנס לנימוקי ההתנגדות, ולו בשל העובדה שאותו תצהיר ואותם מסמכים התקבלו, בהסכמת מבקשים מס' 1-4, בבש"א 7818/08 והחלטתי בשתי הבקשות, ניתנת כאן, כאמור, במאוחד, כך שהתנגדות זו אינה רלבנטית יותר, ובכל מקרה היתה מיותרת בעיני. דיון: תקנה 519(א) לתקנות קובעת כי: "(א)בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". תקנה 519(א) עצמה אינה מפרטת את השיקולים שיש לשקול במסגרת דיון בפעולה על פיה, אך הכלל הבסיסי המנחה את בתי המשפט ביישומה, הוא הכלל לפיו אין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. משמעות הדבר היא (וכך גם ההלכה) שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני כל אדם, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תביעתו תידחה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990); ע"א 6477/97 ויינשטיין נ' ליברמן (לא פורסם, , ניתן ביום 29.1.2002)). מנגד, קובעת ההלכה הפסוקה כי כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של המדינה, וכשאין בידו להצביע על נכסים בתוככי המדינה, אשר מהם יוכל הנתבע להיפרע, מוצדק בהחלט לשקול חיוב התובע במתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע (רע"א 544/89 הנ"ל). כאשר מוטלות על כפות המאזניים, מחד - זכותו של התובע לגישה לערכאות, ומנגד - זכותם הקניינית של הנתבעים שלא לעמוד מול שוקת שבורה בבואם לגבות הוצאות משפט, על בית המשפט למצוא את האיזון הנכון בניהן, בכל מקרה על פי נסיבותיו. לאחר ששבתי וקראתי את טענות הצדדים, סבורני כי במקרה הנוכחי לא יהא זה נכון לחייב את המשיב בהפקדת ערובה. המשיב, הנו בעל דרכון קנדי המתגורר בקנדה ובארצות הברית, על כך אין חולק. בתגובתו לבקשות לא פירט המשיב כל נכסים בישראל (אמנם, נעשה ניסיון על ידו לטעון כי המבקשים מחזיקים בחברה השייכת לו ומשכך ניתן לראות בה כערובה להבטחת הוצאות הנתבעים במקרה ותביעתו תידחה, אך נראה הייתה שטענה זו הועלתה על ידו כלאחר יד, לאחר שכבר נטען על ידו קודם לכן שהחברה הנה כלי ריק, ומשכך, לא מצאתי לנכון להתייחס אליה בשלב זה). עם זאת, בהמשך הדרך, צורף תיעוד המלמד על קיום נכסים, ככל הנראה בהיקף לא מבוטל וגם אם ניתן לומר, שחלק מהתיעוד מעלה שאלות, עדיין טענות המשיב לקיומו של רכוש בהיקף ניכר - לא נסתרו. מובן שכל אמירה בדבר סיכויי התביעה הינה לכאורית בלבד בשלב זה, אך עיון בפרטי התביעה מלמד שאף שמדובר בפרשה שנסיבותיה סבוכות (ולא בכדי קבעה כב' השופטת פלפל שתועבר מהליך של המרצת פתיחה לפסים רגילים), עדיין הצביע המשיב בתביעה ובנספחיה על שורה ארוכה של תהיות, בכל הנוגע לדרך התנהלות המבקשים (ואני מתייחס אליהם באופן כולל, אף שלדעתי ניתן - ואף ראוי - לערוך אבחנה ביניהם בהמשך הדרך, בהתייחס לטענות סף), לפחות ברמה המחייבת ליבון רציני לגופו של ענין. מבלי לקבוע מסמרות, הרי שהתביעה נראית לי רצינית ומחייבת בדיקה מעמיקה. כאמור, נראה לי כי בנסיבות אלה, נוטה בסופו של דבר הכף לעבר התוצאה לפיה לא יחויב המשיב בהפקדת ערובה, כשכאמור, נקודת המוצא החוקתית היא, שאין לחסום את זכות הגישה לערכאות, על דרך של הצבת מכשולים בדמות חיוב בהפקדת ערובה להוצאות, חיוב שהשימוש בו יעשה במשורה ורק במקרים קיצוניים, שמקרה זה רחוק מלהמנות עליהם. לאור תוצאת הדברים, איני סבור שיש צורך גם להיזקק לשאלת תחולת אמנת האג. הבקשה נדחית. הוצאות ההליך תילקחנה בחשבון במסגרת ההליך העיקרי.ערובה