קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טעות בחישוב וותק של עובד / חישוב ותק בעבודה: 1. לפנינו תביעה בעניין הפרשי שכר. לטענת התובעת הפרשי השכר נובעים מאי דיוקים בחישוב הוותק המקצועי לו היא זכאית וכן מאי מתן דרגות ותוספות שכר בניגוד לקבוע בהסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים ובניגוד לקבוע בחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות [נוסח משולב] (להלן:"חוקת העבודה"). ככל שטענות התובעת דלעיל יתקבלו, אמור לחול שינוי באשר לסכומים ששולמו לה בגין הרכיבים: תוספת פיקוח (על משחטה), תוספת בריאות הציבור, תוספת רופא וטרינר, תוספת בגין כוננות, תוספת בשיעור של 11.2% ו- 11.5% וכן בגין תוספת מעונות. כמו כן לתובעת טענות באשר להחלטת הנתבעת להפחית את מכסת הקילומטרים שאושרה לה, כאשר עסקינן בהפחתה בסך של 250 ק"מ בחודש החל מינואר 2006. התובעת הוסיפה כי מאחר ומגוריה ביישוב ראמה, היא זכאית לקצובת נסיעה שלא שולמה לה כלל וכלל החל מחודש מאי לשנת 2000 (בהתחשב בהתיישנות). התובעת העלתה טענות נוספות באשר לשכר אשר שולם לה באיחור וכן תבעה פיצויי הלנת שכר בגין האיחור בתשלום. 2. הנתבעת, לאחר שטענה כי התביעה התיישנה, התייחסה באשר לגוף התביעה, שכן הכחישה באופן גורף וכולל את דבר זכאות התובעת לסעדים שנטענו במסגרת כתב התביעה וכן רוב טענותיה התמקדו כנגד פסיקת פיצויי הלנה. 3. בדיון אשר התקיים ביום 26.5.08 הודיעו ב"כ הצדדים כי המחלוקת ביניהם היא משפטית וכי ככל שבית הדין יקבל את עמדתה של התובעת יהא צורך לבצע חישובים באשר לזכויות להן זכאית. כמו כן, ב"כ הצדדים הודיעו כי אין מחלוקת באשר לתקופת העבודה, באשר להכשרתה המקצועית וכן באשר לתקופת הוותק של התובעת בעבודה. כן הוסכם כי חלה התיישנות לתביעה באשר ככל שעסקינן בתקופה שעד ל- 5/00 וכי הדרישה לפיצויי הלנת שכר היא מ- 8/05 כמובן, בהתחשב בהתיישנות. ב"כ הצדדים הודיעו כי הגיעו להסדר דיוני לפיו יוגשו סיכומים ולאחר מכן ינתן פסק דין בהתאם ובהתבסס על החומר הנמצא בתיק. 4. בטרם נבחן את זכאות התובעת לכל אחד מן הסעדים אשר פורטו בכתב התביעה נעיר שתי הערות: האחת- חרף העובדה שהנתבעת התייחסה בסיכומיה ובלבד לחישוב הוותק של התובעת, בהיעדר התייחסות עניינית ליתר רכיבי התביעה, ללא סיבה הנראית לעין, אנו נבחן את זכאותה לכל רכיבי התביעה על פי הוראות ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים. השנייה- הצדדים הגיעו להסכמות באשר למועד סיום ההתמחות המוכרת של התובעת, התקופות שבהן הייתה קיימת משחטה בתחום שיפוטה של הנתבעת וכן באשר להחזר הוצאות בעבור אחזקת רכב (דיון מיום 5.3.09). ראשית, נדון ונכריע בסוגיית תקופת הוותק המקצועי של התובעת ובסוגיית זכאותה לדרגות על פי ההסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים. סוגיות אלה יידונו תחילה, מאחר והן עיקר המחלוקות המתעוררות, והכרעה בהן תייתר את הדיון בחלק מיתר רכיבי התביעה. 5. התובעת רופאה ווטרינרית רשותית, החלה את עבודתה בשירות הנתבעת בחודש מרץ לשנת 1999 בשליש משרה ועודנה עובדת עד היום. אין חולק כי התובעת קיבלה רשיון לעסוק במקצוע הרפואה הוטרינרית ביום 9.10.92 וכי הרשיון ניתן לאחר סיום תקופת ההתמחות. 6. חישוב תקופת הוותק של התובעת: התובעת טענה כי חישוב הוותק לרופא וטרינר ייעשה מיום קבלת הדיפלומה וסיום שנת ההתמחות ולא מיום קבלתו לעבודה. היות ובמקרה דנן התובעת קיבלה את הדיפלומה בשנת 1989 הרי, לטענתה, יש לחשב את הוותק שלה לצורך קביעת השכר המשולב ויתר התוספות מאותה שנה ולא כפי שחושב על ידי הנתבעת. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי מועד קבלת הדיפלומה אינו רלוונטי באשר לשנות הוותק המחושבות, שכן הוראה זו אינה מופיעה באוגדן תנאי השירות של העובדים ברשויות המקומיות. הנתבעת הוסיפה כי הפרשנות שמנסה התובעת לתת להוראה המצויה בתוספת השניה שבחוקת העבודה, בכל הקשור לעובדים אקדמאיים, לא מתקבלת על הדעת מכמה טעמים: הראשון, לא נקבע במפורש כי תקופת הוותק נמדדת מהמועד בו קיבל הווטרינר את הדיפלומה. השני, הסעיף עוסק בקביעת וותק מקצועי ולא בקביעת וותק בעבודה. אין ספק כי יש להבחין בין קביעת ותק לצורך צבירת זכויות לבין ותק מקצועי לצרכים אחרים. אמנם ייתכן ויש בהסכם הקיבוצי תוספות מקצועיות הנמדדות ממועד קבלת הדיפלומה, אך תקופה זו לא מובאת בחשבון לצורך קביעת תקופת הוותק בפועל בעבודה. השלישי, מועד קבלת הדיפלומה לא יבוא במניין לצורך קידום בדרגה, שכן בהתאם לאוגדן תנאי השירות הקידום בדרגה מבוסס על שנות העבודה בפועל אצל הנתבעת ולא על בסיס שנות הוותק המקצועי. על מנת להכריע במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, נביא להלן את ההוראות הרלוונטיות לענייננו כפי שהן עולות מחוקת העבודה ומההסכמים הקיבוציים השונים אשר נחתמו בין מרכז השלטון המקומי לבין ארגון הרופאים הווטרינרים ברשויות המקומיות, שאין חולק בדבר חלותם על היחסים שבין הצדדים. בתוספת השניה לחוקת העובדה קיימת הוראה המתייחסת ל-"עובדים אקדמאיים" שלהלן לשונה: "לעובדים המדורגים בדירוגים האקדמאיים משתלמת תוספת הוותק בדרגות עפ"י שנות ותקם האקדמי מקצועי. לשם קביעת הוותק האקדמאי מקצועי נחשבת לגבי רופא לאחר קבלת הדיפלומה ולאחר סיום שנת התמחות, לגבי רופאים וטרינריים, נחשבת לעובד במקצוע הוטרינריות לאחר קבלת הדיפלומה, ולאחר סיום שנת התמחות, .....". כבר נאמר, כי הוראה זו עוסקת ב-"תוספת הוותק בדרגות" שמחושבת על פי שנות הוותק האקדמאי המקצועי. באשר לקביעת הוותק האקדמאי מקצועי, נקבע כי בכל הקשור לרופאים וטרינריים יש למנות את תקופת הוותק לאחר קבלת הדיפלומה ולאחר שנת ההתמחות. אין בקביעת הוותק כדי להשליך על קביעת הדרגה, אשר בעניינה נקדיש התייחסות נפרדת בהמשך. הפרשנות הנכונה שיש לתת להוראה הנ"ל והקבועה בחוקת העבודה צריך שתהא פרשנות מטיבה, שכן באותה הוראה ישנה התייחסות לעובדים בשירות המשפטי, פסיכולוגים קליניים, עובדי מעבדות וכדומה. לדוגמא, בשונה מווטרינרים, נקבע בחוקת העובדה כי, לשם קביעת הוותק בשירות המשפטי יש למנות את התקופה שבה:"עבד עובד במקצוע לאחר קבלת הדיפלומה או עמד בהצלחה....". עינינו רואות כי בכל הקשור לעובדים בשירות המשפטי נקבע מפורשות כי יש למנות את התקופה שבה עבד עובד במקצוע לאחר קבלת הדיפלומה. באשר לווטרינרים אין הוראה הזהה לזו שיש לגבי עובדים בשירות המשפטי. בכל הקשור לווטרינרים לא נקבע דבר באשר לעבודה בפועל במקצוע הוטרינר. באשר ליתר טענותיה של הנתבעת נאמר את הדברים שלהלן: בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, אנו סבורים כי ההוראה הקבועה בחוקת העבודה מתייחסת לקביעת הוותק האקדמאי מקצועי, דהיינו מדובר בשילוב של ותק אקדמאי ושל וותק מקצועי וכי הטענה, כי לכאורה, לא נקבע במפורש כי תקופת הוותק תחול מהמועד בו קיבל הוויטרינר את הדיפלומה, חסרת בסיס. הדברים שהבאנו לעיל יפים גם לעניין טענת הנתבעת באשר להבחנה בין ותק בעבודה לבין ותק במקצוע, שכן משבחרו הצדדים להסכם קיבוצי להסכים לחשב את הוותק המקצועי וגם האקדמאי יחדיו, כוותק לצורך חישוב השכר, הרי יש לקבל גישתם וכוונתם המפורשת בעניין זה. באשר לאוגדן תנאי שירות, שהוא אוסף של הוראות שאינו מהווה מקור משפטי, לא מצאנו בו התייחסות כלשהי לעניין חישוב הוותק המקצועי וכל שמצאנו בעניין זה מתייחס לדרגות להן זכאים ווטרינרים בהתאם לתפקידים השונים. אוגדן תנאי השירות אימץ את הוראותיו של ההסכם הקיבוצי מיום 30.4.1987 (להלן: "הסכם 1987"), שנועד לחולל שינויים מהותיים באשר לשיטת תשלום שכרם של הווטרינרים כפי שהיו נהוגים קודם להסכם זה, מבלי להתייחס לחישוב הוותק המקצועי אקדמאי כפי שגובש ובא לידי ביטוי בחוקת העבודה, שאין ספק בדבר חלותה על הנתבעת. הנתבעת, בניגוד לאמור בחוקת העבודה, חישבה את שכר התובעת החל מתחילת עבודתה בשירותה, בנוסף ל-"ותק מוכר" בן 3 שנים. הנתבעת לא ידעה להסביר כיצד נקבע ותק התחלתי זה. באשר למועד תחילת חישוב הוותק נאמר כי אין אנו מקבלים את גישת התובעת, לפיה יש לחשב את תחילת הוותק מיום קבלת הדיפלומה, שכן את הוותק יש למנות מתום שנת ההתמחות. התובעת לא השכילה להוכיח מתי הסתיימה שנת ההתמחות ומשכך, בהתחשב בעובדה כי הצדדים אינם חלוקים באשר לכך שהתובעת קיבלה את הרשיון לעסוק במקצוע הרפואה הווטרינרית כבר ביום 9.10.92, לאחר סיום תקופת ההתמחות, אנו מקבלים את התביעה ככל שהיא מתייחסת לחישוב הוותק של התובעת שאותו יש למנות לאחר קבלת הרשיון, קרי החל מ- 9.10.92. לפיכך, יש לבחון מחדש השכר לו זכאית התובעת על פי נתון זה. 7. חישוב הדרגות שלהן זכאית התובעת: אין חולק כי על פי תלושי השכר, התובעת החלה את עבודתה בדרגה 4. התובעת אינה מלינה כנגד דרגה זו ולא היו לה טענות בעניין זה. התובעת טענה בכתב התביעה כי החל מחודש דצמבר 2001 שכרה היה אמור להיות משולם לפי דרגה 6 עד לחודש דצמבר 2004, שאז הייתה אמורה לקבל דרגה 7. מעיון בתלושי השכר שצורפו, ובאשר לרשום בהם אין מחלוקת, עולה כי התובעת קיבלה את שכרה לפי הפירוט שלהלן: החל מחודש מרץ 1999 ועד לחודש נובמבר 1999 - לפי דרגה 4. החל מחודש דצמבר 1999 ועד לחודש אפריל 2005 - לפי דרגה 5. החל ממאי 2005 ואילך - לפי דרגה 6. הנתבעת כאמור לא התייחסה להוראות הרלוונטיות באשר לקידומה של התובעת בדרגות ואף לא התייחסה למסלול ו/או להגדרת התפקיד של התובעת, על אף שהוראות הסכם 1987 אומצו במסגרת אוגדן תנאי שירות, עליו בחרה להסתמך ושחלק ממנו אף צורף לסיכומיה. חזרנו ועיינו בהסכם 1987 שבמסגרתו חלו שינויים באשר לאופן ההתייחסות לדרגות הווטרינרים וכן למסלול הקידום שהוסכם לגביהם. בהסכם 1987 נקבע כי: "דרגותיהם של רופאים וטרינריים וקידומם בדירוג שנקבע כלהלן: א. רופא וטרינר מתחיל את עבודתו בדרגה 3, לאחר שהות של שנה אחת יועלה לדרגה 4 וישובץ בהתאם לתפקידו. לאחר שהות של שנתיים ידורג בדרגה 5. לאחר שהות של שנתיים בדרגה 5 ידורג בדרגה 6 ולאחר שהות של שלוש שנים ידורג בדרגה7. לאחר שהות של שלוש שנים בדרגה 7 ידורג בדרגה 8". ועוד נקבע: "ב. רופאים וטרינרים משובצים בתוקף תפקידם בדרגה 4 כדרגה תחילית. רופא יחיד ברשות מקומית ....." מאחר והתובעת אינה מלינה כנגד מתן הדרגה התחלתית הרי על פי האמור בהסכם 1987 הקידום של התובעת בדרגות נכון היה להיות כדלקמן: התובעת קיבלה דרגה 5 בחודש דצמבר 1999 והייתה אמורה לשאת בדרגה זו שנתיים, קרי, התובעת הייתה זכאית לעלות בדרגה לדרגה 6 בחודש דצמבר 2001 עד לחודש דצמבר 2004 שאז הייתה זכאית לקבל דרגה 7 (לאחר שהות בת שלוש שנים). החל מדצמבר 2007 הייתה זכאית התובעת לקבל דרגה 8. הקביעה שלעיל מבוססת על הסכם 1987, שלא הוכח כי בוטל ו/או שונה. לאור האמור לעיל, אנו מאמצים את הוראותיו וקובעים כי שכרה של התובעת אמור להיות מחושב לפי דרגות אלה. 8. תוספת פיקוח: במסגרת כתב התביעה טענה התובעת כי החל מ- 1.5.02 היא עוסקת בעבודת פיקוח על משחטה שבתחום שיפוטה של הנתבעת. מאוחר יותר, במסגרת הדיון מיום 5.3.09 הודיעו ב"כ הצדדם כי מוסכם עליהם שבתחום שיפוטה של הנתבעת לא קיימת משחטה למעט בתקופות הבאות: החל מ- 5/02 ועד ליום 30.12.04 וכן מיום 1.2.06 ועד ליום 30.6.06. מעיון בסעיף 5 להסכם הקיבוצי מיום 9.6.92 (להלן:"הסכם 1992") עולה כי: "רופא וטרינרי שבתחום השירות בו מועסק ישנה משחטה ו/או בית מטבחיים ו/או מאורת כלבים זכאי החל מה- 1.4.91 לתוספת לפי הפירוט הבא: רופא אחרי שתי שנות וותק בעבודה - 539 ₪ לחודש. רופא אחרי שלוש שנות וותק בעבודה - 634 ₪ לחודש. רופא אחרי חמש שנות וותק עבודה -740 ₪ לחודש. .........". לנוכח האמור בסעיף הנ"ל שהוזכר אף בסעיף 6 לאוגדן תנאי שירות, עליו הסתמכה הנתבעת בטיעוניה, עולה כי התובעת זכאית לתוספת לפי האמור בהסכם 1992. יחד עם זאת, בהתחשב בסכום אשר נקבה בו התובעת בכתב התביעה שהסתכם בסך של 132.60 ₪ לחודש, סכום הנמוך מזה שצויין בהסכם 1992 (בהתחשב בוותק של התובעת בעבודתה ובהיקף משרתה), אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת בגין החודשים החל מ- 1.5.02 ועד ליום 30.12.04 וכן מיום 1.2.06 ועד ליום 30.6.06 סך של 132.60 ₪ עבור כל חודש בגין תוספת פיקוח על משחטה. 9. תוספת בריאות הציבור: התובעת טענה כי היא זכאית לתוספת בריאות הציבור מכח ההסכם הקיבוצי מיום 19.6.1979 (להלן:"הסכם 1979"), בהתאם לשנות הוותק, אותן יש לחשב מיום קבלת הדיפלומה. לשיטתה של התובעת סכום התוספת מסתכם בסך של 1,221 ₪ עבור כל חודש עבודה ובהתחשב בחלקיות משרתה, מדובר בסכום של 403.07 ₪ לחודש. לטענתה של התובעת בתקופה שהחל מ- 5/00 ועד 12/00 לא קיבלה כל תשלום בגין התוספת. התובעת הוסיפה כי קיבלה את התוספת בסך של 403.07 ₪ החל מ- 1/01 ועד 11/02. לעומת זאת, החל מ- 12/02 ועד ל-5/06 התובעת קיבלה סך של 225.80 ₪ בלבד (במקום 403.07 ₪) ואילו בגין חודש 6/06 שולם לתובעת סך של 50 ₪ בלבד (במקום 403.07 ₪). התובעת הוסיפה כי החל מחודש 7/06 ועד ליום הגשת התביעה, הנתבעת שילמה לה סך של 230.55 ₪ בלבד לכל חודש. באשר לתוספת בריאות הציבור נאמר כי עיינו בסעיף 4.3 להסכם הקיבוצי מחודש ספטמבר 1995 (להלן:"הסכם 1995"), שם נקבע: "החל מיום 1.1.97: אחרי 2 שנות ותק עבודה 330 ₪ לחודש. אחרי 3 שנות ותק עבודה 490 ₪ לחודש. אחרי 5 שנות ותק עבודה 1,040.80 ₪ לחודש". לעניין הסכום שצויין על ידי התובעת, המסתכם בסך של 1,221 ₪, נאמר כי התובעת לא הצביעה על מקור משפטי כלשהו המאשר כי התוספת מסתכמת בסכום זה, למעט מכתבו של ד"ר בן צור מיום 15.5.05. אמנם הוגש לעיוננו חלק מאוגדן תנאי השירות ברשויות המקומיות בו צויין הסכום הנ"ל, אלא כפי שציינו, אינו מהווה מקור משפטי שניתן לבסס עליו קבלתה או שלילתה של זכות כלשהי. יחד עם זאת, מעיון בתלושי השכר שבהם מופיעה התוספת, עולה כי התוספת ששולמה בפועל אכן הסתמכה בסכום בו נקבה התובעת, סך של 1,221 ₪ לחודש, בגין משרה מלאה כמפורט בתלוש חודש ינואר 2001. בנסיבות אלה ובהעדר גרסה סותרת מצד הנתבעת, אנו מקבלים את תביעתה של התובעת בעניין זה, כך שסכום התוספת לו זכאית החל מ- ינואר 2001, מסתכם בסך של 403.07 ₪ לחודש (בהתחשב בחלקיות משרתה). באשר לתקופה שמחודש 6/00 ועד 12/00, ובהעדר מקור משפטי אחר, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את התוספת בגין תקופה זו על פי הוראות הסכם 1995. דהיינו, מאחר ואין חולק כי התובעת החלה את עבודתה בחודש 3/99, אזי בתקופה שבין חודש 6/00 ועד 12/00 טרם השלימה התובעת וותק בעבודה תקופה בת שנתיים ולכן אינה זכאית בגין תקופה זו לתוספת בריאות הציבור. עת בה התוספת שולמה במלואה בתקופה מ- 1/01 ועד 11/02 (לפי 403 ₪ לחודש) ובחלקה ביתר התקופות, כפי צויין לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת בגין תוספת בריאות הציבור סך של 403 ₪ עבור כל חודש החל מ- 1/01, בקיזוז הסכומים החלקיים, אשר שולמו בתלושי השכר בגין תוספת זו, כאמור. 10. תוספת רופא וטרינר: התובעת טענה כי זכאית היא לתשלום תוספת "רופא וטרינר" בהתאם לאחוזי משרתה. לטענת התובעת מדובר בתוספת בסך של 276.99 ₪ לחודש עבודה וכי בהתחשב בחלקיות משרתה של התובעת, הרי זכאית לסך של 91.97 ₪ לחודש. התובעת טענה כי מעולם לא שולמה לה תוספת זו, אשר על כן יש לחייב את הנתבעת לשלם לה תוספת זו החל מיוני 2000 ועד למועד הגשת התביעה. התובעת ביקשה להורות לנתבעת להמשיך ולשלם לה בגין תוספת זו עד לשינוי ההסכם החל על הצדדים. הנתבעת, הן בכתב ההגנה והן בסיכומיה, בחרה שלא להתמודד עם טענתה זו של התובעת והכחישה באופן כללי את זכאותה לכל הרכיבים שצויינו בכתב התביעה. מעיון בהסכם 1992 עולה כי: "רופא וטרינר בשירות שבו מועסק אין משחטה ו/או בית מטבחיים ו/או מאורת כלבים יהיה זכאי לתוספת רופא וטרינר לפי הפירוט הבא: רופאים המדורגים בדרגות 3-8 340 ₪ לחודש. רופאים המדורגים בדרגות 9-10 368 ₪ לחודש". במקרה דנן, אין חולק כי התובעת נמנית על הרופאים המדורגים בדרגות 3-8. מאחר והזכאות לתוספת רופא וטרינר משולמת לרופא שבשירות בו הוא מועסק אין משחטה, הרי זכאותה של התובעת לתוספת זו, הנה לתקופה שמאז יוני 2000 ועד היום, למעט התקופה בה התובעת הייתה זכאית לתוספת פיקוח, שהנה החל מ- 1.5.02 ועד ליום 30.12.04 וכן מיום 1.2.06 ועד ליום 30.6.06. באשר לסכום התוספת לו זכאית התובעת נציין, כי אמנם בהסכם 1992 נקבע כי מדובר בסך של 340 ₪ לחודש, אלא שהתובעת טענה כי מדובר בסך של 276.69 ₪ לחודש, כאשר כוונתה הייתה לתוספת בגין פיקוח על משחטה. לא זו אף זו, עיינו באוגדן תנאי השירות שעליו אף מסתמכת התובעת ומצאנו כי נכון ליוני 2003, הסכום בגין תוספת זו עמד על 93.90 ₪ (למשרה מלאה) ואילו במכתבו של ד"ר יהונתן אבן צור מיום 17.5.05 שעליו מסתמכת התובעת בטיעוניה, צויין כי סכום התוספת מסתכם בסך של 91.97 ₪ לחודש (למשרה מלאה). מכל אלה אנו למדים כי, גם לשיטתה של התובעת, סכום התוספת כפי שצויין בהסכם 1992 אינו משקף את הסכום לו זכאית התובעת במהלך שנות עבודתה. רוצה לומר כי התובעת הציגה כמה סכומים שונים. הסכום הראשון עליו הסתמכה מתייחס לסך התשלום לו זכאית בגין פיקוח על משחטה, בעניינו חווינו את דעתנו, הסכום השני מופיע במכתבו של ד"ר אבן צור והסכום השלישי הוא הנקוב בהסכם 1992, אשר לכל הדעות איננו רלוונטי היום. לפיכך, בהעדר גרסה אחידה מצידה של התובעת באשר לסכום התוספת הנטענת ובהעדר גרסה עניינית מצידה של הנתבעת בסוגיה זו, ולאור טענות התובעת בדבר הסכומים, להם היא זכאית ובהתחשב בהסתמכותה על מכתביו של ד"ר אבן צור, אנו מקבלים את התביעה בעניין זה בחלקה וקובעים כי סכום התוספת לו זכאית התובעת הינו בסך של 91.97 ₪ למשרה מלאה כפי שצויין במכתבו של ד"ר אבן צור מיום 17.5.05. לסיכום, אנו קובעים כי התובעת זכאית לתוספת וטרינר בסך של 30.65 ₪ ( 91.97 * 1/3 משרה) וזאת לתקופה שמ- 6/00 ועד היום, למעט התקופה שמ- 5/02 ועד ליום 30.12.04 וכן התקופה מיום 1.2.06 ועד ליום 30.6.06. 11. תוספת 11.2%: התובעת טענה כי היא זכאית החל מחודש 7/2000 לתוספת שכר בשיעור של 11.2% משכרה המשולב, וזאת מכח סעיף 6(1) להסכם 1979. התובעת הוסיפה כי שיעור התוספת אמור להסתכם החל מחודש יולי 2002 על 11.5%. התובעת הפנתה בעניין זה לנספח (1) לכתב התביעה, הכולל הוראות שונות, שהן ככל הנראה, חלק מהוראות אוגדן תנאי שירות, ולא חלק מההסכם הקיבוצי. יתרה מזאת, לגרסתה של התובעת מדובר בתוספת שכר שאמורה להיות משולמת החל מ- יולי 2000, לכן מכל מקום, אין המדובר בהוראות הסכם 1979 כנטען על ידה. הנתבעת לא העלתה טענה כלשהי כנגד תשלום עבור תוספת זו, אלא הסתפקה בהכחשה כללית לעצם זכאותה של התובעת באשר לסכומים הנטענים על ידה. כבר נאמר כי זכאותה של התובעת לרכיב תביעה זה מבוסס על האמור בהסכם הקיבוצי מיום 27.1.2002 (להלן:"הסכם 2002"), שם נקבע בסעיף 5 כדלקמן: "5.1 בכפוף לאמור בסעיף 2 לעיל, רופא וטרינר שהיה מועסק בשירות המעסיקים ביום 1.7.00 ואילך יהיה זכאי החל מיום 1.7.00 לתוספת שכר בשיעור של 11.2% על הבסיס המפורט בסעיף 5.3 (להלן:" תוספת השכר"). 5.2 מוסכם כי בתקופת השכר המפורטת בסעיף 5.1 תרשם כתוספת נפרדת, בשורה נפרדת מתלוש השכר של העובד. 5.3 בסיס השכר לעניין סעיף זה הינו השכר המובא בחשבון לחישוב ערך יום. 5.5 תוספת השכר לפי סעיף זה תהווה שכר לכל דבר ועניין והיא תובא בחשבון לעניין חישוב ערך יום, לצורך תשלום גמול לעבודה נוספת לרבות כונניות, תורניות, משמרות, קריאות פתע ושכר עידוד, לעניין פיצויי פיטורים כמשמעותם בחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג -1963 לעניין גמלאות, הפרשות לפנסיה, לקרן השתלמות וכל הפרשה אחרת הנהוגה לעניין שכר משולב. 5.6 התוספת לפי סעיף זה תינתן בשיעור אחיד לכל רופא וטרינר בכל דרגה". עוד נוסיף כי בהתאם לאמור בסעיף 6 להסכם 2002, נקבע כי: "מוסכם כי אם במשך 6 חודשים מיום החתימה על הסכם זה או במועד מוקדם יותר לפי הודעת הרופאים הוטרינרים לא יגיעו הצדדים להסכמה בעניין יישום העלות כאמור לעיל, תעודכן תוספת השכר כאמור בסעיף 5, החל מיום 1.1.02 מ- 11.2% ל- 11.5% מהשכר ליום". לפיכך ולנוכח האמור בשני הסעיפים שצוטטו לעיל, הרי החל מ- 1.7.00 התובעת זכאית לתוספת שכר בשיעור של 11.2% ואילו החל מיום 1.1.02 היא זכאית הייתה לקבל תוספת בשיעור של 11.5%. יחד עם זאת, מעיון בכתב התביעה עולה כי דרישתה של התובעת לתוספת בשיעור של 11.5% הנה החל מ- יולי 2002, ולא מ- 1.1.02. הנתבעת מצידה לא התמודדה עניינית עם גרסתה של התובעת, אשר התבססה על האמור בהסכם 2002, לפיכך ולנוכח האמור בהסכם הנ"ל, לרבות המכתבים השונים של ד"ר אבן צור, אותם צירפה התובעת, מהם עולה כי התובעת זכאית לתוספת הנטענת ולאור התשלום בפועל בתלושי השכר, התואם את השיעורים הנטענים על ידי התובעת אם כי לא הסכומים, אנו מקבלים את גרסת התובעת וקובעים כי היא זכאית החל מ- 1.7.00 לתוספת שכר בשיעור של 11.2%, ואילו החל מיום 1.7.02 היא הייתה זכאית לקבל תוספת בשיעור של 11.5%. למען הסדר הטוב, בסיס השכר לעניין סעיף זה הינו השכר המובא בחשבון לחישוב ערך יום. תוספת השכר הנ"ל תהווה שכר לכל דבר ועניין והיא תובא בחשבון לעניין חישוב ערך יום, לצורך תשלום גמול לעבודה נוספת לרבות כוננויות, תורנויות, משמרות, קריאות פתע ושכר עידוד, לעניין פיצויי פיטורים כמשמעותם בחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963 לעניין גמלאות, הפרשות לפנסיה, לקרן השתלמות וכל הפרשה אחרת הנהוגה לעניין שכר משולב. מעיון בתלושי השכר עולה כי התובעת קיבלה חלק מהסכומים להם זכאית, לפיכך בהתחשב בקביעותינו לעניין הוותק והדרגה, הרי יש לערוך חישוב מחדש לגבי הסכומים להם זכאית התובעת בגין רכיב זה, בניכויי הסכומים ששולמו בתלושי השכר תחת הכותרות: "הסכם שכר" ו- "הסכם שכר -2001". 12. הוצאות רכב - תשלום לפי מספר ק"מ: במסגרת כתב התביעה טענה התובעת כי החל מ- ינואר 2006 הופחתה הקצובה המשולמת לה בגין מספר הקילומטרים מ- 500 ק"מ ל- 250 ק"מ לחודש, וזאת בהיעדר כל שינוי באחוזי משרתה וללא הסבר. כבר נאמר כי התובעת לא הפנתה אותנו למקור המשפטי המזכה אותה בתשלום הנטען על ידה. יחד עם זאת, בדיון שהתקיים ביום 5.3.09, הודיע ב"כ הנתבעת כי התובעת דיווחה לגבי נסיעותיה בתפקיד וכי החל מ- 11/07 היא דיווחה לפי 500 ק"מ כל חודש, כאשר קודם לכן קיבלה את הוצאות נסיעותיה כ"גילום" בתלוש השכר ללא הגשת דיווחים. בתום הדיון הנ"ל, הודיע ב"כ התובעת כי מסכים לטענתה כי התובעת קיבלה הוצאות בגין אחזקת רכב עד לחודש 10/07 וכי החל מחודש 11/07 קיבלה ועדיין מקבלת החזר הוצאות עד 500 ק"מ לחודש. החזר ההוצאה נכלל בתלושי השכר תחת סעיף "גילום הוצאות רכב". לפיכך, ולנוכח הסכמת ב"כ התובעת, כאמור לעיל, ומאחר ומדובר בהחזר הוצאות המותנה לכאורה בחובת דיווח, אשר לא הוכח לתקופה החל מינואר 2006, אנו דוחים את התביעה לתשלום בגין הוצאות רכב. 13. החזר הוצאות נסיעה: התובעת טענה כי מכסת הק"מ המאושרת בעבורה אינה כוללת את החזר הוצאות נסיעה מביתה ועד למקום עבודתה. לטענת התובעת, מאחר ובחודש אוקטובר 1999 היא קיבלה תשלום בגין החזר הוצאות נסיעה, הרי יש לחשב את המגיע לה על פי האמור לעיל ולשלם לה כל חודש בחודש סך של 225 ₪ החל מחודש יוני 2000 ועד ליום הגשת התביעה. אומנם הנתבעת לא התייחסה עניינית לטענת התובעת, אך אין בידינו לקבל את טענת התובעת בעניין זה מכמה סיבות, כפי שנפרט בהמשך. עיינו בהסכמים אותם הגישה התובעת ולא מצאנו הוראה כלשהי המחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת החזר הוצאות נסיעה. ההוראות בדבר תשלום השתתפות הנתבעת, כמועצה, בהוצאות הנסיעה של עובדים בשירותה עוגנו בחוקת העבודה. בע"ע 100/06 עיריית טירה - עבד אלרחמן קשוע (לא פורסם, , 22.5.06) נפסק כי: "הזכאות לתשלום קצובת נסיעה לעובדי הרשויות המקומיות מעוגנת בהוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, והיא תבחן על ידנו מתוקף הוראות החוקה".   בסעיף 26.902 לחוקה נקבע כי קצובת הנסיעות המרבית החודשית לעובד, העובד חמישה ימים בשבוע, תהא בשיעור של נסיעה אחת הלוך וחזור באוטובוס ציבורי ממקום מגורי העובד למקום עבודתו (ובחזרה) כפול 17, בעוד שבסעיף 26.903 נקבעו הסכומים המירביים לכל עובד, כאשר מיום 1.10.99 הוקצב סכום זה על סך של 455.6 ₪ לעובד, המועסק חמישה ימים בשבוע. בנוסף לסך האמור זכאי עובד גם לקבל עד סך של 312 ₪ לחודש, במידה ובנוסף לתחבורה הבין עירונית הוא זקוק לשימוש בתחבורה עירונית כדי להגיע לעבודתו. סעיף 26.903 החריג את העובדים המתגוררים בעיירות פיתוח מהקצובה המרבית שנקבעה בחוקה וקבע כי הם זכאים להחזר בגין נסיעות ללא הגבלה של הסכום המרבי. במקרה דנן, התובעת לא הוכיחה את מספר ימי העבודה בהם עבדה, לא הציגה לפנינו את עלות הנסיעה ואף לא הוכיחה האם זכאית לנסיעה מוגדלת, אם לאו. מכל אלה, משלא הוכיחה התובעת כי זכאית לסכומים הנטענים על ידה, אין מנוס, אלא לדחות את התביעה. באשר לבקשת התובעת לראות בסכום ששולם לה באוקטובר 1999 כסכום לו זכאית בגין החזר הוצאות הנסיעה, נאמר כי אין לקבל גישה זו, שכן לא הוכח כי מספר ימי העבודה בחודש זה זהים לימי העבודה בחודשים אחרים וכן לא הוכח כי תעריפי הנסיעה ששולמו בחודש אוקטובר 1999 נשמרו ולא חלו בהם שינויים במרוצת השנים. מכל אלה ובמצטבר, אנו דוחים את התביעה לתשלום החזר הוצאות נסיעה. אין באמור לעיל כדי למנוע מהתובעת, ככל עובדי הרשות המקומית, לפנות לנתבעת ולדווח על נסיעותיה כאמור מביתה ועד למקום העבודה, בדבר זכאותה בעתיד. 14. תוספת מעונות: התובעת טענה כי היא זכאית לתוספת מלונות (צ.ל. מעונות), בסך של 43.26 ₪ לחודש (בגין משרה מלאה), ובהתחשב בחלקיות משרתה טענה לסך של 14.75 ₪. התובעת טענה כי הנתבעת שילמה לה את התוספת באופן חלקי בלבד עד לחודש ינואר 2002, ואילו מחודש 2/02 ועד היום לא שילמה לה כלל בגין תוספת זו. עיינו בהסכם אליו הפנתה התובעת ולא מצאנו מקור משפטי המחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בגין תוספת מעונות. יחד עם זאת, בהסכם 1979 מצאנו התייחסות לעניין הזכאות לתוספת מעונות, ושם צויין כי: "רופאה שהיא אם לילד או לילדים עד גיל 5 שנים זכאית לתוספת אחת בלבד של 250 ל"י לחודש...... ברשויות מקומיות בהם נהוגה השתתפות בהחזקת ילדי עובדים במעונות או הנחה בשכר לימוד בגני -ילדים בשיעור גבוה יותר, הרי רופאה כנ"ל זכאית לסכום הגבוה יותר מבין שניים בלבד שלא תקבל את שני הסכומים.....". בהסכם הקיבוצי מיום 22.3.1989 (להלן:"הסכם 1989"), עודכן הסכום לו זכאית רופאה אם והסתכם בסך של 21.92 ₪. מאז העדכון בהסכם 1989 לא מצאנו הוראה כלשהי בדבר העלאת הסכום, למעט ההוראה הקבועה באוגדן תנאי השירות, שם צויין כי:"החל מ- 1.8.97 תוספת מעונות בסך 43.26 ₪". נחזור ונאמר כי אין להסתמך על האמור באוגדן תנאי השירות, מאחר ואינו מהווה מקור משפטי וכן מאחר ולא ידוע לנו האם הסכום הנקוב באוגדן שונה או עודכן במרוצת השנים. התובעת לא המציאה ואף לא הפנתה למקור המשפטי המחייב את הנתבעת לשלם לה את התוספת בסכום הנטען על ידה. יתרה מזאת, לא הוכח לפנינו כי התובעת ממלאת אחר תנאי הזכאות שפורטו בהסכם 1979 ובין השאר בכל הקשור לגיל ילדיה (ואף אם היא אם לילדים), ומשכך דין התביעה בעניין זה להידחות. 15. תוספת כוננות: התובעת טענה כי את תוספת הכוננות אשר שולמה לה, יש לחשב על פי השכר החדש, לרבות התוספות השונות המהוות חלק בלתי נפרד משכרה. מעיון בנספח א' להסכם 1987 עולה כי מספר ימי הכוננות הוא נגזרת מהדרגה בה שוהה העובד וזאת לפי הפירוט שלהלן: דרגה מס' כוננויות (מדד 0.83 3 10 4 15 5 19 6-7 25 8 29 9-10 30 מאחר וכתוצאה מקביעתנו לעניין הדרגות וכן לעניין תוספות השכר השונות המשמשות בסיס לקביעת סכומי הכוננות להן זכאית התובעת, קרי לכל כי אמור לחול שינוי באשר לשיעור הסכומים להם זכאית התובעת. לפיכך, על הנתבעת יהא לערוך חישוב מחדש לעניין ההפרשים להם זכאית התובעת, בהתחשב בשינויים כאמור. 16. פיצויי הלנת שכר: התובעת הלינה כנגד אי תשלום שכרה במועד, כמפורט בסעיפים מ- 20 ועד 31 (כולל). הנתבעת לא הכחישה את אשר נטען על ידי התובעת, אך הסבירה את האיחור בתשלום, בשל המצב הכלכלי הקשה בו שרויה הנתבעת. סעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 קובע: "בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, בלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".   בהתאם להלכה שנפסקה בפסק דין ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון, , על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו לעניין קיום הנסיבות שבסעיף 18 לחוק הגנת השכר. יש לבחון את תום ליבם של המעביד ושל העובד, את הנסיבות האובייקטיביות והעניק משקל לתכליתו של החוק אשר קבע את הסנקציה הדרקונית בדבר פיצויי הלנת שכר, כאשר נאמר באותו פסק דין (חוות דעתה של כב' סגנית הנשיא, דאז, השופטת אלישבע ברק): "אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין... אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה... את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום ליבם של הצדדים ובתכלית החקיקה". על כן, בהתאם להלכה הפסוקה, על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו לגבי קיום הנסיבות שבסעיף 18 לחוק הגנת השכר ומידת ההפחתה או ביטול של פיצויי הלנת השכר. בפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1242/04 עיריית לוד - דהן ואח' (פסק דין מיום 28.7.05, טרם פורסם- להלן:"פסק דין עיריית לוד"), הפחית בית הדין את שיעור פיצויי הלנת השכר, כאשר עילת ההפחתה היתה נעוצה במצבה הכלכלי הקשה של המעבידה, אשר נבע גם מגורמים חיצוניים - אובייקטיבים שלא היו בשליטתה והכבידו על פעילותה, בין היתר, במסגרת ההיערכות התקציבית הכוללת הופחת במידה ניכרת סיוע המדינה לרשויות המקומיות. שם צוין: "בנוסף לקושי בגביית תשלומי ארנונה מזה, והחובות הנכבדים שנדרשה העירייה לפרוע לבנקים ולמלווים אחרים מזה". בית הדין הסיק כי ההיבט הרחב והכולל של מצב דברים זה הינו בענייננו בגדר "נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה שיש בה כדי להצדיק הפחתת שיעורו של פיצוי הלנת השכר לעובדים והעמדתו על השיעור המידתי השקול וההולם...". כאשר מדובר במועצה שלא מצליחה לאזן את תקציבה, הצטברות של חריגות תקציביות, העדר נקיטת תוכנית הבראה סבירה על מנת ליישב את המצב, בתוספת מספר רב של תביעות ועיקולים של נושים ושל עובדים, להם שולמו התשלומים להם זכאים במועד וחוב מצטבר, אלה נסיבות שלא בשליטת המעביד כדברי סעיף 18 לחוק הגנת השכר.   לטענת הנתבעת, הנסיבות בהן התובעת לא קיבלה שכר במועד, חרף מאמציה, הן נסיבות שלא בשליטתה, אשר מצדיקות להפחית פיצויי הלנת שכר ואף לבטלם. לא זו אף זו, לטענתה של הנתבעת, שלא נסתרה, היא נמצאת בעיצומה של תוכנית הבראה, ומשכך איננו סבורים כי יהא זה נכון להטיל עליה פיצויי הלנה מלאים. בנסיבות העניין, אנו מוצאים לנכון לקבוע פיצויי הלנת שכר מופחתים בשיעור של 25% לשנה, בהתאם לשיעור שנקבע בפסק דין עיריית לוד, אשר מעניקים פיצוי הוגן תוך פגיעה סבירה בקניין המעביד, ובהתחשב בשיעור האינפלציה ובריבית החלה במשק. קביעה זו חלה על השכר אשר שולם באיחור מחודש 8/05 עד 8/06 (סע' 20 עד 31 לכתב התביעה המתוקן). באשר לשכר אשר שולם באיחור כמפורט בסעיפים מ-20 ועד 31 (כולל) לכתב התביעה המתוקן, פיצויי הלנת שכר בשיעור של 25% לשנה לתקופה שמתחילה מ - 1 לחודש שלאחר החודש שבגינו שולם שכר ועד ליום התשלום בפועל. למען הסר ספק, על החישוב להיערך כל חודש בחודשו. באשר להפרשי השכר להם זכאית התובעת בהתאם לקביעתנו לעיל, לאור המחלוקת המשפטית של ממש, אלה ישולמו בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום חובת התשלום, קרי מסוף כל חודשו עד ליום התשלום בפועל. 17. לסיכום: הנתבעת מתבקשת לערוך חישוב חדש של שכר התובעת בהתאם לקביעות שבפסק הדין, חישוב שיש בו כדי להשפיע על זכאותה של התובעת לתוספות אחרות, הנגזרות מגובה שכרה שאמור להשתנות, בעקבות קביעותינו כפי שהובאו לעיל. החישוב יתייחס לתקופות שלא חלה בהן התיישנות כפי שנאמר לעיל. הסכומים יחושבו ע"י ב"כ הנתבעת תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין, התחשיב יישלח ישירות לב"כ התובעת תוך מתן אפשרות לבדוק אותו. אם לא תהא התנגדות מטעם ב"כ התובעת, תוך 15 ימים מקבלת התחשיב, תשלם הנתבעת לתובעת, תוך 30 ימים מאז את הסכום כאמור, כשהסכום משוערך ליום התשלום. במידה ותתגלע מחלוקת באשר לתחשיב, באפשרות הצדדים לשוב ולפנות לבית הדין בעניין זה בלבד, לא יאוחר מ- 90 יום מקבלת פסק הדין. במקרה זה, ימנה בית הדין חשב שכר והצדדים יחויבו בתשלום שכרו. מומלץ לצדדים לגבש תחשיב מוסכם ובכך לחסוך מינויו של חשב מטעם בית הדין. על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק, אשר ישולמו תוך 30 ימים מיום קבלת פסק דין זה. 18. לצדדים זכות ערעור על פסק דין חלקי זה לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. ותק בעבודה