קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יחסי עובד מעביד בין נותן שירות למזמין עבודה: 1. האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת והנתבעת, והאם זכאית התובעת לזכויות סוציאליות שונות כתוצאה מתקופת עבודתה עבור הנתבעת? אלה השאלות בהן נדרשנו להכריע בפסק דין זה. הרקע העובדתי 2. התובעת הינה תסריטאית ובימאית במקצועה, והיא מתמחה בביצוע קדימונים ואריזה גרפית לתוכניות טלוויזיה. הנתבעת היא חברה העוסקת בביצוע הפקות טלוויזיה. ההתקשרות בין התובעת והנתבעת נמשכה בין יום 15.6.00 ועד יום 15.12.04, אם כי הצדדים נחלקו בדעותיהם הן באשר למהות ההתקשרות - האם היתה התובעת "עובדת" של הנתבעת או שמא נתנה לה שירותים כעצמאית, והן באשר לנסיבות סיום ההתקשרות - האם ביוזמת התובעת או שמא ביוזמת הנתבעת. 3. אין חולק כי מאז תחילת ההתקשרות ועד סיומה ביצעה התובעת עבור הנתבעת את כל הקדימונים של ערוצי "ויוה", הנמצאים בבעלות חברת "דווקא תכנים והפקות בע"מ" (להלן: "חברת דווקא"). חברת דווקא היתה לקוחה של הנתבעת, עד דצמבר 2004. 4. החל מיום 15.6.00 ועד יום 31.1.01 קיבלה התובעת תמורה מן הנתבעת בגין השירותים שסיפקה לה עבור כל פרוייקט שבוצע על-ידה בנפרד, וכנגד תשלום חשבוניות מס. ביום 31.1.01 סוכם בין התובעת והנתבעת כי התובעת תקבל סכום קבוע בתמורה לשירותיה, בסך 4,400$+מע"מ בכל חודש. התובעת קיבלה תמורה זו באופן קבוע, כנגד חשבוניות מס, וזאת עד למאי 2002 אז החלה לקבל תמורה חודשית קבועה בסך 3,800$+מע"מ. התובעת קיבלה מהנתבעת תמורה זו עד למועד סיום הקשר בין הצדדים, ולאורך כל התקופה קיבלה תמורה זו כנגד הנפקת חשבוניות מס. 5. אין חולק כי במהלך השנים בהם נמשכה ההתקשרות בין הצדדים, לא החתימה התובעת מעולם כרטיס נוכחות, וזאת בניגוד לעובדיה השכירים האחרים של הנתבעת, אם כי היא מילאה "דו"ח משמרת"; לא התקיים כל רישום של חופשותיה וימי המחלה שלה; היא לא קיבלה תלושי שכר, וגם לא דווחה כ"עובדת" של הנתבעת לרשויות המס; וסוכם שהתמורה בעד עבודתה תשולם לה עד ה-15 בכל חודש, בניגוד לעובדיה השכירים של הנתבעת, אשר שכרם שולם להם עד ה-10 בכל חודש. 6. ביום 15.12.04 הסתיימה ההתקשרות בין התובעת והנתבעת. ההתקשרות באה אל סיומה מיד לאחר שמנכ"לית חברת דווקא, ליאורה ניר, הודיעה למנכ"ל הנתבעת, יובל לוי, כי החליטה להפסיק התקשרותה עם הנתבעת, ובמקום זאת להתקשר בחוזה עם החברה המתחרה שלה - "שורטקאט פילמס בע"מ" (להלן: "חברת שורטקאט"). כאמור, הצדדים נחלקו בדעותיהם באשר לנסיבות סיום ההתקשרות בין התובעת והנתבעת - האם החליט מר לוי לסיים את ההתקשרות עם התובעת בעקבות הודעתה של גב' ניר, לנוכח חשדו שלתובעת היה קשר להפסקת התקשרותה של דווקא עם הנתבעת; או שמא התובעת היא שהחליטה להפסיק לעבוד עבור הנתבעת, ולעבור לעבוד אצל שורטקאט, בעקבות החלטתה של חברת דווקא. מכל מקום, אין חולק שלאחר סיום הקשר בין התובעת לנתבעת, עבדה התובעת בחברת שורטקאט. 7. יצוין, כי ביום 29.12.05 הגישה הנתבעת תביעה נגד התובעת בבימ"ש השלום בתל-אביב (ת.א. 63434/05), בגין נזקים שנגרמו לנתבעת, לפי הטענה, בעקבות חתירתה של התובעת תחתיה ו"גניבת" חברת דווקא ממנה. בימ"ש השלום נתן צו לעיכוב ההליכים בתביעה זו, ביום 14.6.06, עד לאחר סיום הדיון בתביעה בבית הדין לעבודה, נשוא פסק-דין זה. 8. להלן, נפרט את טענות שני הצדדים באשר למהות ההתקשרות ביניהם, ובאשר לנסיבות סיומה. טענות התובעת 9. התובעת טענה כי החלה לעבוד עבור הנתבעת ביום 15.6.00, כשהיא כבר בעלת נסיון רב בעבודתה, וכי ביצעה את העבודה עבור הנתבעת בכשרון ובהצלחה ואף הוצגה על-ידה לעיתים קרובות כ"במאית הבית" שלה. מיום 15.6.00 עד יום 31.1.01 קיבלה התובעת שכרה עבור כל פרוייקט שביצעה בנפרד, וכנגד חשבוניות מס שהנפיקה, ובמקביל גם נתנה שירותי הפקה לגורמים אחרים בענף הטלוויזיה בארץ. עם זאת, התובעת המשיכה וטענה שביום 31.1.01 פנה אליה מר לוי, מנכ"ל הנתבעת, והציע לה, מיוזמתו ולאור הגדלת היקף הפרוייקטים שביצעה התובעת אצל הנתבעת, לעבור למתכונת של העסקתה כעובדת שכירה, במסגרתה ישולם לה שכר חודשי קבוע, והתובעת תעבוד אצל הנתבעת באופן בלעדי. התובעת טענה כי נעתרה להצעתו של מר לוי, וכי החל מיום 31.1.01 החלה לעבוד עבור הנתבעת באופן בלעדי, לקבל ממנה שכר חודשי קבוע בסך 4,400 $+מע"מ, וכן סוכם בין הצדדים שהיא תעבוד עבור הנתבעת במתכונת קבועה של שעות עבודה - מהשעה 9:30 עד 18:30. 10. התובעת טענה כי בפועל עבדה עבור הנתבעת שעות רבות וארוכות מדי יום, ואף במהלך סופי השבוע, אך לאורך כל תקופת ההעסקה קיפחה הנתבעת את זכויותיה: היא לא שילמה לה תמורה כלשהי בעד עבודתה בשעות נוספות, שכרה שולם לה באיחור ניכר ביחס למסוכם בין הצדדים - קרי, אחרי ה-15 בכל חודש, היא לא קיבלה ימי חופשה בתשלום וגם לא דמי הבראה, ובנוסף לכך - החל מחודש מאי 2002 הפחיתה הנתבעת את שכרה באופן חד-צדדי לסך 3,800$+מע"מ. בסופו של דבר, כך המשיכה וטענה התובעת, ביום 15.12.04 היא פוטרה מעבודתה לאלתר ע"י מר לוי, תוך שהוא מטיח בה טענות שווא בדבר כך שהיא "גנבה לקוח" מהנתבעת, והכל - מבלי שניתנה לתובעת כל הזדמנות להשמיע דבריה, ומבלי ששולמו לה פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. התובעת הכחישה כל טענות הנתבעת בדבר מעורבות כלשהי שלה בהחלטתה של חברת דווקא לנתק קשריה עם הנתבעת ולהתקשר עם החברה המתחרה לה. לטענת התובעת, לא היו לה כל קשר או ידיעה בדבר המהלך העסקי של חברת דווקא עובר לביצוע המהלך, והיא גם לא ניהלה משא ומתן כלשהו עם החברות המתחרות לנתבעת מתוך כוונה למצוא אצלן עבודה חלופית בתקופה שלפני פיטוריה. לטענת התובעת, היא החלה לעבוד עבור חברת שורטקאט רק לאחר שפוטרה מעבודתה בנתבעת ע"י מר לוי. ממילא, הכחישה התובעת טענות הנתבעת כי היא זו שהתפטרה מעבודתה מיוזמתה, לאחר שגב' ניר הודיעה למר לוי על ניתוק קשריה של חברת דווקא עם הנתבעת. 11. התובעת טענה כי בינה ובין הנתבעת התקיימו יחסי עבודה לכל דבר, לאורך כל תקופת ההעסקה: התובעת השתלבה בעסקה של הנתבעת, ומנגד - לא היה בבעלותה כל עסק פרטי במסגרתו נתנה לה שירותיה; התובעת נתנה לנתבעת שירותיה בעצמה, ולא באמצעות גורם אחר; התובעת היתה נתונה למרותה של הנתבעת ושל מנהלה, מר לוי, קיבלה ממנו הוראות והנחיות, דיווחה לו על פעילותה וקיבלה ממנו אישור על עבודתה, ותיאמה עימו היעדרויות מן העבודה; הנתבעת פיקחה על שעות עבודתה של התובעת באמצעות דו"ח משמרת שמילאה התובעת מדי יום, בו פירטה את שעות עבודתה ואת הפרוייקטים אותם ביצעה במהלך היום; התובעת ביצעה עבודתה במשרדי הנתבעת, באמצעות הציוד השייך לנתבעת; והתובעת קיבלה מן הנתבעת שכר קבוע, ולא היתה שותפה לסיכוני ההפסד או לסיכויי הרווח של הנתבעת. התובעת טענה כי על אף שקיבלה שכרה כנגד הנפקת חשבוניות מס, יש לקבוע כי לאור כל יתר הסממנים הברורים, היתה היא "עובדת" של הנתבעת, לכל דבר ועניין. עוד טענה התובעת, כי יש להכיר בה כ"עובדת" של הנתבעת, על אף התכחשותה של האחרונה למעמדה זה, בכל תקופת עבודתה עבורה, כלומר לא רק החל מיום 31.1.01, אז הוסכם בין הצדדים במפורש על כינון קשרי עבודה ביניהם, אלא גם מיום 15.6.00 - על אף שבתקופה הראשונה לא עבדה התובעת באופן בלעדי עבור הנתבעת, ועל אף שלא שולם לה שכר קבוע עבור עבודתה בתקופה זו. 12. לאור כל האמור, תבעה התובעת את הסעדים הבאים: א. מתן צו הצהרתי לפיו התקיימו יחסי עבודה בינה ובין הנתבעת החל מיום 15.6.00 ועד ליום פיטוריה, או, לחלופין, החל מיום 31.1.01. ב. פיצויי פיטורים, אותם יש לחשב לפי השכר המוסכם בינה ובין הנתבעת (4,400$+מע"מ) ולא לפי שכרה האחרון, אותו קיבלה לאחר שהנתבעת הפחיתה שכרה באופן חד-צדדי. ג. דמי הודעה מוקדמת. ד. הפרשי שכר בין השכר עליו הוסכם עם הנתבעת (4,400$+מע"מ) ובין השכר אותו שילמה לה הנתבעת בפועל החל ממאי 2002, לאחר שהפחיתה אותו באופן חד-צדדי, ללא הסכמת התובעת (3,800$+מע"מ). ה. פדיון חופשה. ו. פדיון הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתה של התובעת. ז. גמול בעד עבודה בשעות נוספות - עבור שעתיים נוספות בהן עבדה התובעת, בממוצע, מדי יום. ח. החזר הוצאות נסיעה עבור כל תקופת עבודתה של התובעת. טענות הנתבעת 13. הנתבעת טענה כי התובעת החלה לעבוד אצלה על בסיס מזדמן של פרוייקטים ביום 15.6.00, וכי היא עבדה כקבלנית עצמאית, לבקשתה המפורשת. הנתבעת הכחישה את הטענה כי פנתה לתובעת בשלב כלשהו וביקשה להעסיקה כ"עובדת" או כי היה סיכום אחר לפיו יתקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, וטענה כי החלה לשלם לתובעת תמורה קבועה בעד שירותיה מסיבה אחרת: לטענת הנתבעת, מאז החלה התובעת לתת לה שירותים התברר כי טווח יכולותיה המקצועיות מוגבל לביצוע קדימונים לערוץ "ויוה" וכי זמן העבודה הנדרש לביצוע העבודה אינו עולה על 15 ימים בחודש. על כן, הסכימה הנתבעת לשלם לתובעת - כעצמאית - תמורה חודשית קבועה המשקפת את היקף עבודתה ומגלמת בתוכה את כל ההפרשות הכספיות שהתובעת צריכה היתה להפריש, כעצמאית. 14. הנתבעת הוסיפה וטענה כי גם מערכת יחסיה עם התובעת בפועל התאפיינה בסממנים של מתן וקבלת שירותים, ולא בסממנים המאפיינים מערכת יחסי עבודה: לטענת הנתבעת, התובעת לא השתלבה בעסקה אלא נתנה לה שירות ממוקד בלבד - ביצוע קדימונים עבור חברת דווקא; התובעת היתה חופשיה לעשות כרצונה, כל עוד הקדימונים עליהם הופקדה היו מוכנים; התובעת סירבה לקחת על עצמה עבודה נוספת מעבר לביצוע הקדימונים האמורים; התובעת היתה חופשיה לעבוד עבור גופים אחרים, כפי שעשתה גם בפועל; התובעת לא החתימה כרטיס נוכחות כפי שעשו יתר עובדיה השכירים של הנתבעת, והנתבעת לא פיקחה על שעות וימי עבודתה; התובעת יצאה לחופשות רבות, לפי שיקול דעתה, וגם קבעה בעצמה את לוח הזמנים שלה בעבודה ולא עבדה מספר שעות קבוע או מוסכם; התובעת קיבלה תמורה מוסכמת בעד שירותיה, שהיתה גבוהה בשליש ממה שהיה מקבל עובד שכיר מקביל בנתבעת, והיא קיבלה תמורה זו בתנאי שוטף+45, בניגוד ליתר עובדי הנתבעת, וכנגד הנפקת חשבונית מס. על כן, טענה הנתבעת כי התובעת אינה זכאית לזכויות כלשהן להן היתה זכאית לו היתה "עובדת". 15. באשר לסיום ההתקשרות, טענה הנתבעת שהתובעת היא זו שיזמה סיום זה: לטענת הנתבעת, ביום 14.12.04 הודיעה גב' ניר למר לוי על כך שבכוונתה לקחת מן הנתבעת את עבודות ביצוע הקדימונים, לאחר שנים רבות של עבודה משותפת, לטובת חברת שורטקאט, וכי גם התובעת תעבור לעבוד בחברת שורטקאט על פי סיכום שכבר נערך עימה קודם לשיחה זו. לאחר השיחה עם גב' ניר פנה מר לוי לתובעת, אשר אישרה את הדברים והודיעה כי לא תמשיך לעבוד עבור הנתבעת החל מהיום שלמחרת. מאז, לטענת הנתבעת, ניתקה עימה התובעת כל קשר. לפיכך, לטענת הנתבעת, אף אם יקבע בית הדין כי התקיימו יחסי עבודה בינה ובין התובעת, לא תהא זכאית התובעת לפיצויי פיטורים, וזאת משום שהתפטרה מעבודתה מיוזמתה. 16. גם באשר ליתר הסעדים הכספיים הנתבעים, טענה הנתבעת כי התובעת אינה זכאית להם, אף לו ייקבע כי היתה "עובדת": לטענת הנתבעת, ההפחתה בשכרה של התובעת לא היתה חד-צדדית אלא נעשתה בהסכמה של התובעת, ולראיה - התובעת קיבלה הפחתת שכר זו, במשך למעלה משנתיים, ולא התלוננה עליה. בנוסף לכך, טענה הנתבעת כי התובעת לא עבדה בפועל יותר מ-9 שעות ביום ועל כן אינה זכאית לגמול בעד עבודה בשעות נוספות, וכי היא יצאה בתכיפות לחופשות לפי שיקול דעתה, ועל כן אינה זכאית עוד לפדיון ימי חופשה. דיון והכרעה 17. במהלך דיוני ההוכחות שהתקיימו לפנינו העיד מר לוי מטעם הנתבעת, ואילו מטעם התביעה העידה התובעת, וכן העדים הבאים: א. ליאורה ניר, סמנכ"ל דורי מדיה גרופ בע"מ - חברת "דווקא". ב. דליה מסטצ'קין, מנהלת ערוץ "ויוה" - חברת "דווקא". ג. דנה יפה, מנהלת ערוץ "ויוה פלטינה" - חברת "דווקא". ד. נאור רון, בעלים ומנכ"ל של חברת "שורטקאט". ה. ירון גניגר, מנכ"ל חברת ההפקות "פרימוס עיצוב ואנימציה בע"מ" (להלן: "פרימוס"). ו. שחר כרמי, זיו אפלברג, עוזי אלכסנדר-סודאי, שפי מזרחי-טרגן, דלית בן-הרוש ונעמה קרן, עובדים לשעבר בנתבעת. 18. לאחר ששמענו את כל העדויות, עיינו בחומר הראיות ושקלנו כל טיעוני הצדדים, החלטנו לקבוע כי בין התובעת והנתבעת התקיימו יחסי עובד ומעביד. באשר לתביעות הכספיות, החלטנו לקבלן באופן חלקי. להלן - נפרט נימוקי החלטתנו. קיום יחסי עובד ומעביד בין התובעת והנתבעת 19. בפסיקה נקבע כי היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה נקבע על פי נסיבות העניין כהווייתן (ע"ע 283/99 שמעון ברק נ' כל הקריות בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך לג 25). ההכרעה בשאלה אם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים תיעשה על פי מכלול הסממנים הקשורים במערכת היחסים בין הצדדים, והנותנים במצטבר תמונה כוללת ושלמה, ולאור המבחנים הקבועים בפסיקה לעניין זה (ע"ע 1466/04 תדיראן בע"מ נ' ברנדה קרסנטי, מיום 15.4.07, ש). 20. המבחן הנוהג בפסיקה לבחינת שאלת קיומם של יחסי עבודה הינו המבחן המעורב, אשר בגרעינו מצוי מבחן ההשתלבות, הכולל פן חיובי ופן שלילי. הפן החיובי של מבחן ההשתלבות עוסק בבחינת השאלה האם אדם השתלב במפעל עד שניתן לומר כי היווה חלק מן המערך הארגוני של המפעל ולא גורם חיצוני, בעוד הפן השלילי עוסק בשאלה האם היה לאותו אדם עסק עצמאי משלו, אשר באמצעותו שירת את המפעל כגורם חיצוני (בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, נ(4) 628, ע"ע 3000256/98 אורי אייזק נ' תה"ל - תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו 817). לצד מבחן ההשתלבות נקבעו בפסיקה מבחני משנה נוספים, המסייעים בידי בית הדין בהכרעה בדבר מעמדו של אדם - אם היה עובד או עצמאי - ובהם, בין היתר, אופן תשלום השכר וביצוע הניכויים לרשויות המס, כפיפות, מרות ופיקוח, ביצוע העבודה באופן אישי, משך ההתקשרות בין הצדדים וסדירותה, הגורם המספק את כלי העבודה, מקום ביצוע העבודה, כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם, כיצד דיווחו הצדדים על היחסים ביניהם ועוד (פס"ד תדיראן, שאוזכר לעיל). 21. אין חולק שבמקרה שלפנינו ניתן למצוא סממנים אחדים המאפיינים התקשרות בין נותן שירותים ומזמין שירותים: כך, למן תחילת ההתקשרות קיבלה התובעת תמורה בעד עבודתה כנגד הנפקת חשבוניות מס, היא לא דווחה מעולם כ"עובדת" של הנתבעת, היא הפרישה בעצמה את כל ההפרשות הכספיות כ"עצמאית", והיא לא החתימה כרטיס נוכחות כיתר עובדיה השכירים של הנתבעת. עם זאת, חלק מן הסממנים הללו הם בעלי חשיבות משנית, כך שאין בהם כדי לקבוע או לשלול מעמד של "עובדת" מהתובעת (ר' דב"ע מח/137-3 תמר אדר נ' פרסום מלניק בע"מ, פד"ע כ 60), ומנגד, גם הוכח קיומם של סממנים אחרים, המאפיינים דווקא מערכת של יחסי עבודה, כפי שיפורט להלן. בסופו של דבר, לאחר שבחנו את מכלול הנסיבות שאפיינו את מערכת היחסים בין הצדדים ולאחר שערכנו איזון בין הסממנים לפיהם היתה התובעת "עצמאית" ובין הסממנים לפיהם ניתן היה לראות בה "עובדת" - הגענו למסקנה שהכף נוטה לעבר הכרעה כפי גרסת התובעת. 22. בכל הנוגע למבחן ההשתלבות, מצאנו כי הוכחה השתלבותה של התובעת בעסקה של הנתבעת, וכי התובעת היוותה חלק בלתי נפרד מהמערך הארגוני של העסק ולא שירתה אותו כגורם "חיצוני". זאת, חרף טענות הנתבעת כאילו התובעת ביצעה עבורה שירות ממוקד בלבד, אותו ביצעה שלא כחלק מהנתבעת. הנתבעת היא חברה העוסקת בביצוע הפקות טלוויזיה בארץ, ואחת מלקוחותיה העיקריים היתה חברת "דווקא". התובעת, המתמחה בביצוע קדימונים לתוכניות טלוויזיה, עבדה, במסגרת הנתבעת, בעיקר מול חברת "דווקא" וביצעה קדימונים לתוכניות הטלוויזיה של הערוצים אשר בבעלותה. בכך - ביצעה התובעת עבודה המהווה חלק מפעולות הליבה של עסקה של הנתבעת. 23. אמנם מר לוי, מנכ"ל הנתבעת, ביקש, לאורך כל עדותו, ליצור תמונת מצב לפיה לנתבעת ולו-עצמו לא היה כל קשר לעבודתה של התובעת, ולפיה התובעת התנהלה באופן בלעדי מול חברת "דווקא", היתה כפופה למנהלות חברה זו ואף "עבדה" למעשה בערוץ ויוה ו-ויוה פלטינה (ר' עדותו בעמ' 30 לפרוטוקול הדיון מיום 15.7.08), ואולם לפי התרשמותנו לא כך היו פני הדברים. מר לוי עצמו הודה שחברת דווקא, המפעילה את שני הערוצים המדוברים, היתה לקוחה של הנתבעת; חברת דווקא הזמינה אצל הנתבעת ביצוע עבודה מסוימת; הנתבעת היא שהיתה צריכה לבצע את העבודה, כחברה בתחום הפקות הטלוויזיה; ומר לוי, כמנכ"ל הנתבעת, הטיל את העבודה על התובעת, על מנת שתבצעה, ואף שילם לה תמורה בעד עבודתה זו (שם). באופן זה, השתלבה התובעת בעבודתה של הנתבעת, ובוודאי שלא ניתן לומר שהיא "עבדה" בחברת דווקא. יצוין עוד שלפי גרסת הנתבעת עצמה, חברת דווקא היתה "הלקוח הגדול, המוכר והמשמעותי ביותר שלה" (ר' כתב התביעה שהוגש ע"י הנתבעת בבימ"ש השלום, צורף כנספח ד' לתצהירו של מר לוי), והתובעת עבדה אך ורק על קדימוני "ויוה" עבור חברת דווקא (זו גרסת הנתבעת כפי שהושמעה במסגרת הגנתה בתביעה נשוא פסק-דין זה). לאור גרסה זו של הנתבעת עצמה - כי התובעת עסקה באופן בלעדי בעבודה עבור הלקוח הגדול ביותר של הנתבעת - בוודאי שלא ניתן לטעון כי התובעת העניקה לנתבעת שירות מצומצם בלבד, כגורם חיצוני לה, אלא יש בכך כדי להעיד דווקא על היותה של התובעת חלק אינטגרלי, וחשוב, במערך הארגוני של הנתבעת. 24. בנוסף, ובכל הנוגע לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, הגענו לכלל מסקנה כי התובעת לא נתנה לנתבעת שירותים במסגרת עסק פרטי משלה. בפסיקה נקבע כי שני המאפיינים העיקריים לקיומו של עסק עצמאי הם סיכוי לרווח וסיכון להפסד, וכן נשיאה בעול ההשקעות באמצעי הייצור (פס"ד תדיראן). במקרה שלפנינו כלל לא נטען ע"י הנתבעת שהתובעת נשאה בסיכון כלשהו להפסד כתוצאה מעבודתה, וגם לא היה לה כל סיכוי לרווח, מעבר לתמורה הקבועה והמוסכמת בינה ובין הנתבעת אותה קיבלה מדי חודש בחודשו. בנוסף, אין חולק כי התובעת לא השקיעה השקעה כלשהי באמצעי הייצור, וכי אמצעי הייצור הדרושים לביצוע עבודתה היו בבעלות הנתבעת. התובעת העידה בפירוט בתצהירה כי את עבודתה ביצעה במשרדי הנתבעת, באמצעות ציוד השייך לה, ובכלל זה - ציוד מחשבים, קלטות, מכשירי ביתא, מערכת "אפטר אפקט", מערכת עריכה בשם "פיינל קאט", תוכנת "פליים" ועוד. גם אם עלה מעדות התובעת ומעדויות אחרות כי היא עבדה לעיתים בביתה ובאולפן של חברת דווקא - אין חולק כי היא, בעצמה, לא השקיעה דבר מהונה הפרטי באמצעי הייצור הדרושים לצורך ביצוע העבודה. משכך, לא נתנה התובעת שירותים לנתבעת באמצעות עסק עצמאי משלה, ועל כן - מתקיים בה הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. 25. באשר ליתר סממני ההתקשרות בין הצדדים, גם כאן מצאנו כי רבים מהם מאפיינים מערכת של יחסי עבודה. כך, לפחות מיום 31.1.01, ובמשך כמעט 4 שנים, עבדה התובעת עבור הנתבעת באופן סדיר, רציף ובלעדי. נתנו אמון בעדות התובעת לפיה החל ממועד זה היא סיכמה עם מר לוי על מעבר למתכונת של העסקה כשכירה, במסגרתה תקבל תמורה קבועה בעד שירותיה ותעבוד באופן בלעדי עבור הנתבעת, ואף כי מר לוי ניסה לטעון שהתובעת דווקא עבדה גם עבור גורמים אחרים בתקופה זו - בסופו של דבר, בחקירתו הנגדית, הודה כי הוא כלל אינו יודע שהיא עבדה במקום אחר (עמ' 30, פרוטוקול הדיון מיום 15.7.08). 26. בנוסף, שוכנענו שבמסגרת העסקתה של התובעת בנתבעת, פיקחה הנתבעת על עבודתה של התובעת והתובעת היתה כפופה למרותו של מנהל הנתבעת, מר לוי. זאת, על אף הכחשותיו של מר לוי, ונסיונותיו - כאמור לעיל - ליצור את הרושם לפיו התובעת "עבדה" עבור חברת דווקא, ולפיו לו-עצמו לא היה כל קשר לתהליך העבודה. כפי שכבר ציינו, חברת דווקא היתה לקוחה של הנתבעת, והנתבעת, כחברת הפקות, היא שנתנה לה שירותים. שירותים אלו, בדמות הפקת קדימונים לערוצי ויוה, הופקדו על-ידי הנתבעת בידי התובעת, כמשימה שהוטלה על "עובדת" בידי מעבידתה. על אף שמר לוי טען בחקירתו הנגדית כי לא היתה לו כל תקשורת עם התובעת, כי עבודתה לא עניינה אותו (שם, בעמ' 31) וכי הוא כלל לא פיקח על עבודתה (שם, בעמ' 35) - לא נתנו אמון בעדות זו, ולפי התרשמותנו מדובר היה בעדות מוגזמת שכל מטרתה היתה להקטין את חלקה של הנתבעת במערכת היחסים עם התובעת, וליצור את הרושם - לצורך ביסוס טענות ההגנה - כאילו התובעת עבדה כ"עצמאית" לכל דבר, מול לקוח של הנתבעת, ומבלי שהיתה כפופה למרותה של הנתבעת. 27. לא רק שהתרשמנו כי עדותו של מר לוי בעניין לא היתה אמינה, בסופו של דבר גם עלה מעדותו שבפועל הוא דווקא כן פיקח על עבודת התובעת ושהתובעת היתה כפופה לו, כמנכ"ל הנתבעת: כך, גם אם מר לוי העיד שהתובעת התנהלה, לכאורה, רק מול חברת דווקא, הוא העיד עוד שכמנכ"ל הנתבעת "אותי עניין שהיא תסיים את הפרוייקט ולשם כך היא הועסקה. עמידה בלוחות זמנים עניינה אותי. הייתי מעורב במידה מסוימת" (שם, בעמ' 35). ובהמשך: "ידעתי שהיא שם כדי לתת מענה ללקוח שלי... אני רואה את המוצר המוגמר ברגע שהוא מסתיים. אני לא שותף לתוכן התסריטים או לאופי העריכה. אני נותן את האישור לפני שזה מגיע ללקוח... היות והתובעת מכירה היטב את הלקוח, אני סמכתי עליהם שהיא יודעת להוציא את המוצר בצורה הטובה ביותר. ההתערבות שלי היא מינורית" (שם, בעמ' 36). 28. מעדותו זו של מר לוי עולה אבחנה ברורה בין שני פנים של עבודת התובעת: האחד, הפן התוכני והיצירתי של עבודתה של התובעת, עליו היתה היא מופקדת כאשת מקצוע ובמסגרתו התנהלה באופן עצמאי מול הלקוח ודרישותיו. בפן זה, אכן, מר לוי, כמנכ"ל הנתבעת, לא היה מעורב ולא צריך היה לפקח על עבודת התובעת, כדבריו, שכן - כך נראה - סמך עליה שתבצע אותה על הצד הטוב ביותר. עם זאת, הנתבעת ומר לוי הם שנטלו על עצמם התחייבויות מול הלקוח, חברת דווקא, לספק תוצר מוגמר ולעמוד בלוחות זמנים, ובכל הנוגע לפן זה של עבודת התובעת - התנהל מר לוי כגורם הממונה עליה לכל דבר ועניין. ייתכן שמר לוי לא ראה "צורך" לפקח על עבודתה המקצועית של התובעת, ואולם הוא כן היה זה שאישר בפועל את המוצר המוגמר שהפיקה התובעת לפני שמוצר זה הועבר ללקוח, והוא כן היה זה ש"התעניין" בעמידה בלוחות הזמנים להם התחייב, כמי שהתקשר בשם הנתבעת עם חברת דווקא. במובן זה, אנו קובעים כי התובעת אכן היתה כפופה לנתבעת וכי זו גם פיקחה על עבודתה של התובעת, על אף נסיונותיו של מר לוי להכחיש עובדה זו. 29. ועוד - בכל הנוגע לפיקוח על שעות עבודתה של התובעת, על ימי חופשתה וימי המחלה שלה, התרשמנו כי בידי הנתבעת היתה קיימת האפשרות לפקח על שעות עבודתה של התובעת, אך היא זו שבחרה, כך נראה, שלא לעשות כן בפועל באמצעות כרטיס נוכחות וניהול רישום אחר חופשותיה והיעדרויותיה מהעבודה. אכן, אין חולק כי התובעת לא החתימה כרטיס נוכחות באמצעותו ניתן היה להפיק דו"ח שעות נוכחות מדויקות, וזאת להבדיל מששת עובדיה השכירים האחרים של הנתבעת, ואולם הנתבעת היא שבחרה לא לתת בידי התובעת כרטיס נוכחות כזה, ולא לנהל רישום של ימי היעדרותה מהעבודה. האבחנה שביצעה הנתבעת לעניין זה בין התובעת, אשר היתה "עצמאית" משום שלא החתימה כרטיס נוכחות, ובין יתר עובדיה שהיו "שכירים" משום שכן החתימו כרטיס נוכחות, הינה אבחנה מלאכותית, לטעמנו, ומר לוי לא הניח כל תשתית ראייתית מספקת לביסוס הבדל מהותי בין התובעת ובין יתר עובדי הנתבעת, שיסביר מדוע הנתבעת החליטה לפקח על שעות עבודתם של יתר העובדים ולא לפקח על שעות עבודתה של התובעת באותו אופן - שהרי, התובעת ביצעה חלק מעבודתה הרגילה של הנתבעת, כיתר עובדיה השכירים; תמורת שכר חודשי קבוע; ולצורך כך הגיעה לעבודתה במשרדי הנתבעת מדי יום בבוקר, והלכה בערב (ר' עדותו של מר לוי בעמ' 40 לפרוטוקול). לפי עדותו של מר לוי, הוא לא הבחין בין התובעת ובין יתר עובדיה השכירים של הנתבעת אף בבואו להפחית את שכרם במאי 2002: מר לוי אישר בעדותו כי הפחית את שכרם של עובדי הנתבעת השכירים ושל התובעת, ומנגד לא הפחית את השכר לאף אחד מהפרילנסרים שעבדו עם הנתבעת (עמ' 39 לפרוטוקול). משכך, לא ראינו לייחס כל נפקות לכך שהתובעת לא החתימה כרטיס נוכחות מדי יום, בבואנו לקבוע כי היתה "עובדת" של הנתבעת. 30. מעבר לכל האמור לעיל באשר לפיקוח על שעות עבודתה של התובעת באמצעות כרטיס נוכחות, יודגש עוד כי התובעת נדרשה ע"י הנתבעת למלא דו"ח משמרת מדי יום במהלך תקופת עבודתה, וכי היא אכן עשתה כן (חלק מדו"חות המשמרת צורפו כנספח ט"ו לתצהיר התובעת). באמצעות דו"חות אלה, בהם פירטה התובעת, לדרישת הנתבעת, את העבודות בהן עסקה מדי יום, כאשר חלקן היו תחומות בשעות, ניתן היה לפקח על שעות עבודתה, לפחות באופן חלקי. 31. בנוסף לכפיפותה של התובעת לנתבעת ולאפשרות לפקח על שעות עבודתה, סממן נוסף שיש בו כדי לאפיין קיומה של מערכת יחסי עבודה בין התובעת והנתבעת קשור בכך שהתובעת ביצעה עבודתה בתוך משרדי הנתבעת. מר לוי עצמו אישר בעדותו בחקירה נגדית כי התובעת ישבה במשרדי הנתבעת, וכי "היא השתמשה באמצעים וכן בעובדים שהיו אצלנו לביצוע העבודה" (עמ' 38). התובעת אמנם העידה, בהקשר אחר, כי ביצעה חלק מעבודתה בביתה והנתבעת ביקשה לייחס נפקות לעדות זו ולטעון כי התובעת יכולה היתה לבצע עבודתה גם מחוץ למשרדי הנתבעת - ואולם דחינו טענה זו הן לאור עדותו המפורשת של מר לוי כפי שהובאה לעיל, והן לאור האמון שנתנו בעדות התובעת, לפיה כתבה תסריטים בביתה מחוץ לשעות העבודה הרגילות בסטודיו של הנתבעת, וזאת על מנת לעמוד בלוחות הזמנים שהוכתבו לה ע"י הנתבעת עצמה (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 28.11.07). 32. ועוד, באותו עניין - מעדויות חלק מעדי התביעה עלה שהתובעת ביצעה חלק מעבודתה גם במשרדי חברת דווקא, והנתבעת ביקשה לייחס נפקות גם לעובדה זו. עם זאת, מכיוון שדווקא היתה לקוחה של הנתבעת, והתובעת עבדה שעות רבות מול לקוח זה - טבעי בעינינו שחלק מעבודתה בוצע במשרדי הלקוח, הממוקמים באותו בניין בו היתה ממוקמת הנתבעת, ואין בכך כדי לשלול מעמדה של התובעת כ"עובדת" הנתבעת. כבר נפסק כי אף מקום בו אדם ביצע את עיקר העבודה מביתו, כלומר מחוץ למשרדי מעבידתו, אין הדבר מונע את סיווג היחסים שבין הצדדים כיחסי עובד ומעביד (פס"ד תדיראן), ועל כן גם במקרה זה - בו העיד מר לוי עצמו שהתובעת ביצעה את עיקר עבודתה במשרדי הנתבעת - יש לראות בעדות זו משום מאפיין המבסס יחסי עבודה בין התובעת והנתבעת. 33. סיכומו של דבר, קביעתנו בדבר התקיימותו של מבחן ההשתלבות והתרשמותנו מן המאפיינים האחרים של ההתקשרות בין התובעת והנתבעת הביאונו למסקנה כי יש לראות בתובעת כמי שהיתה "עובדת" של הנתבעת. אמנם, כאמור, במערכת היחסים בין הצדדים התקיימו סממנים מעטים שהיה בהם כדי להצביע על כך שהתובעת היתה "עצמאית" דווקא, ואולם סממנים אלה לא רק שהיו, ברובם, בשליטת הנתבעת ולפי בחירתה, הם גם סממנים בעלי חשיבות פחותה, לטעמנו, ביחס לראיות האחרות המצביעות על מעמדה של התובעת כ"עובדת". על כן, ולאור מכלול מאפייני ההתקשרות אנו קובעים כי התובעת היתה "עובדת" הנתבעת. משך התקופה בה התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים 34. התובעת החלה לתת שירותים לנתבעת ביום 15.6.00, כשלפי עדותה יזמה הנתבעת העסקתה במתכונת של "עובדת" שכירה החל מיום 31.1.01 ואילך. התובעת טענה כי יש להכיר בה כעובדת לפחות מיום 31.1.01, לאור ההסכמה המפורשת בין הצדדים ולאור מאפייני מערכת היחסים בתקופה זו, ואולם מכיוון שלטענתה התקיימו כל הסממנים של יחסי עובד ומעביד גם בתקופה שהחל מיום 15.6.00 - ביקשה התובעת את בית הדין לקבוע כי יש לראות בה "עובדת" של הנתבעת כבר החל ממועד זה. 35. לא קיבלנו טענת התובעת, והחלטנו לקבוע שיש לראות בה "עובדת" של הנתבעת רק בתקופה שהחל מיום 31.1.01. באשר לתקופה שמיום 15.6.00 ועד יום 31.1.01, הרי שהתובעת עצמה הודתה כי היא קיבלה מהנתבעת שכר באופן לא קבוע, אלא תמורה בעבור כל פרוייקט בנפרד, וכי היא לא עבדה באופן בלעדי עבור הנתבעת אלא נתנה שירותי הפקה גם לגורמים אחרים. סממנים אלו אינם עומדים בפני עצמם, אלא הם מצטרפים לעדות התובעת לפיה ביום 31.1.01 סוכם בינה ובין מר לוי על העסקתה באופן שונה בתכלית - תוך שהצדדים מגדירים עצמם כ"עובד ומעביד" החל ממועד זה, תוך שהנתבעת מתחייבת לשלם לתובעת תמורה קבועה בעד שירותיה בלא כל קשר למספר הפרוייקטים שתבצע בפועל, ותוך שהתובעת מתחייבת לעבוד במתכונת העסקה קבועה, במספר שעות קבוע בכל יום. מההתחייבויות ההדדיות והמפורשות שנטלו על עצמם הצדדים מיום 31.1.01 ואילך, לפי גרסת התובעת עצמה, עולה כי קודם למועד זה - כלל לא ראו הצדדים עצמם כעובד וכמעביד, התובעת לא עבדה במתכונת העסקה קבועה, וייתכן שיש בכך גם כדי להשליך על שאלת הפיקוח על שעות עבודה בתקופה זו, ועל כפיפותה למרות הנתבעת בתקופה זו. על כן, אין בידינו לקבל טענת התובעת כאילו התקופה מיום 15.6.00 ועד יום 31.1.01 נבדלת מהתקופה שהחל מיום 31.1.01 בהבדלים "שוליים" בלבד, ואנו קובעים כי לא עלה בידה להוכיח קיומה של מערכת יחסי עבודה בתקופה זו. זאת, להבדיל מהמאפיינים של מערכת יחסי עבודה שהתקיימו החל מיום 31.1.01, ואשר הוכחו לפנינו באופן ברור, כמפורט לעיל. 36. אם כך, לפי קביעתנו, היתה התובעת "עובדת" הנתבעת החל מיום 31.1.01 ועד יום 15.12.04, ובסה"כ - במשך שלוש שנים, ו-10.5 חודשים. כעת, נפנה לבחינת תביעותיה הכספיות של התובעת, ככל שהן נוגעות לתקופה זו. נסיבות סיום ההעסקה והתביעה לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת 37. משקבענו כי בין התובעת לנתבעת התקיימה מערכת יחסי עבודה, הרי שלתובעת קמה זכאות עקרונית לפיצויי פיטורים אם ייקבע כי פוטרה ע"י הנתבעת. עם זאת, לאחר ששמענו את עדויות העדים בסוגיה זו, אנו קובעים כי התובעת התפטרה מעבודתה מיוזמתה, ועל כן - אינה זכאית לפיצויי פיטורים מטעם זה. 38. כפי שפורט לעיל, העסקתה של התובעת באה אל סיומה לאחר שגב' ניר הודיעה למר לוי על סיום התקשרותה של חברת דווקא עם הנתבעת. לפי גרסת התובעת בתצהירה נמסר לה ע"י גב' ניר, לפני דצמבר 2004, שבכוונתה לסיים את ההתקשרות עם הנתבעת משיקולים עניינים ועסקיים, ואולם לפי עדות התובעת, לה-עצמה לא היה קשר להחלטה זו ובמהלך שיחתה של גב' ניר עם מר לוי כלל לא הוזכרה התובעת, ולו בחצי מילה. לטענת התובעת, לאחר שגב' ניר הודיעה למר לוי על החלטתה, ביום 14.12.04, התנפל מר לוי על התובעת בצעקות ובהאשמות שווא כאילו היא אחראית לעזיבתה של דווקא, ולמחרת שיחה זו, ביום 15.12.04, זימן מר לוי את התובעת למשרדו והודיע לה על פיטוריה לאלתר. לפי גרסתו של מר לוי, לעומת זאת, בשיחתו עם גב' ניר אמרה לו גב' ניר שהתובעת תעבור לעבוד בחברת שורטקאט, על פי סיכום שכבר נערך עימה לפני כן, וכשפנה מר לוי לתובעת, מיד לאחר שיחה זו, אישרה התובעת את הדברים והודיעה לו כי לא תמשיך לעבוד עבור הנתבעת החל מהיום שלמחרת. 39. כאמור, בהכרעה בין שתי הגרסאות הללו, העדפנו את גרסתו של מר לוי על פני גרסת התובעת. לפי התרשמותנו מכלל העדויות, החליטה חברת דווקא על ניתוק קשריה עם הנתבעת ועל כינון קשרים עם חברת שורטקאט, תוך כוונה "להעביר" גם את התובעת לעבודה בשורטקאט. בין אם הדבר סוכם עם התובעת עובר לשיחתה של גב' ניר עם מר לוי ובין אם לאו, נתנו אמון בעדותו של מר לוי כי גב' ניר הזכירה את כוונתה של התובעת לעזוב עבודתה בנתבעת באותה שיחה בין השניים, ובעדותו כי לאחר שיחה זו, כשפנה לתובעת - כבר קיבלה התובעת את הצעת העבודה משורטקאט ומגב' ניר, והודיעה מיוזמתה למר לוי כי תעזוב את עבודתה בתובעת החל מהיום שלמחרת. 40. להתרשמותנו זו מעדותו של מר לוי, הצטרפה גם ההתרשמות מיתר העדויות: כך, בעוד גב' ניר העידה בסעיף 19 לתצהירה, מפורשות ובהדגשה, שבמהלך שיחתה עם מר לוי ביום 14.12.04 היא כלל לא הזכירה את התובעת, שינתה גב' ניר גרסתה זו במהלך חקירתה הנגדית והעידה שבמהלך אותה שיחה דווקא אמרה למר לוי ש"אני מאוד רוצה ששרון תמשיך לעבוד ושאני מתכוונת להציע לחברת שורטקאט שהיא תשתמש בשירותיה" (עמ' 32 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.08). בנוסף לסתירה זו בין תצהירה של גב' ניר ובין עדותה בחקירה נגדית, שיש בה כדי לתמוך בעדותו של מר לוי דווקא; בהמשך עדותה בחקירה נגדית העידה גב' ניר שלא רק שביום 14.12.04 היא רק "התכוונה" להציע לחברת שורטקאט להשתמש בשירותי התובעת בעתיד, אלא היא כבר פנתה למר רון, מנכ"ל שורטקאט, בפועל, עוד לפני שיחתה עם מר לוי, והציעה לו "לנסות לקחת את שרון" (שם). 41. בהמשך עדותה העידה גב' ניר שהיא סיפרה לתובעת, מיד לאחר שיחתה עם מר לוי, על ההחלטה לעבור לעבוד עם שורטקאט, וגם אמרה לה שהיא תשמח אם התובעת תעבור לעבוד עימה. אך הגיוני בעינינו כי משהודע לתובעת שגב' ניר מסרה למר לוי את ההודעה הרשמית על החלטתה, ומר לוי פנה לתובעת כדי לשאול אותה לפשר הדבר - אישרה התובעת את הדברים, והודיעה לו בעצמה על התפטרותה, כפי גרסתו של מר לוי. בסיכומיה אמנם טענה התובעת שדווקא גרסתו של מר לוי איננה הגיונית, שכן סביר יותר שמעביד, אשר חש זועם ופגוע מהחלטתה של חברת דווקא ומחשדו כי לתובעת יש יד בה, היה מפטר את התובעת לאלתר; ואולם לפי גרסת התובעת - שאיננה מתיישבת עם ההגיון עליו הצביעה בעצמה - פנה אליה מר לוי בזעם וצעקות מיד לאחר שיחתו עם גב' ניר, אך פיטר אותה, לכאורה, רק ביום למחרת. סביר יותר בעינינו, אם כך, שכשפנה מר לוי לתובעת לאחר שיחתו עם גב' ניר, ולאחר שיחתה שלה עם גב' ניר, אישרה התובעת כי בכוונתה לעבור לעבוד בשורטקאט, והודיעה על התפטרותה. 42. יצוין, כי מסקנתנו בדבר התפטרות התובעת לטובת קבלת עבודה בחברת שורטקאט, מיד לאחר שחברת דווקא החלה לעבוד עם חברת שורטקאט, נתמכה גם בעדויות התובעת ויתר העדים בדבר היחסים המצוינים ששררו בין התובעת ובין מנהלות חברת דווקא לאורך כל שנות עבודתן המשותפת - התובעת, כעובדת הנתבעת, וחברת דווקא, כלקוחתה. על אף עדותה של גב' ניר, לפיה התובעת שמרה על נאמנות לנתבעת ולא הסכימה להעמיד עצמה בניגוד עניינים כלשהו כל עוד עבדה בנתבעת, הרי שעלה מן העדויות באופן ברור שלגב' ניר היה חשוב שהתובעת תעבור לעבוד בשורטקאט, וסבורים אנו כי אף התובעת רצתה להמשיך לעבוד עם חברת דווקא, בשורטקאט, מיד לאחר שגב' ניר מסרה את דבר החלטתה למר לוי באופן רשמי. 43. יצוין עוד, שלבית הדין הוגש כראיה פלט השיחות הנכנסות והיוצאות ממכשיר הטלפון הנייד של התובעת בימים שלפני המועד בו טענה שפוטרה. התובעת, בחקירתה הנגדית, עמדה על גרסתה כאילו היא פוטרה מעבודתה ביום 15.12.04 במפתיע וללא כל הודעה מוקדמת, וכאילו עובר לפיטוריה - היא לא ניהלה כל משא ומתן לגבי עבודה במקום אחר שכן לא שקלה לעבוד במקום אחר וכלל לא ידעה שתיוותר ללא עבודה תוך ימים ספורים. עם זאת, ב"כ הנתבעת העיר תשומת ליבה של התובעת לכך שדווקא בימים שלפני קבלת ההודעה על פיטוריה המפתיעים, לכאורה - קיימה התובעת מספר רב של שיחות טלפון עם חברתה דלית, שעבדה בחברת "פרימוס", חברתה נעמה, שעבדה בעבר בחברת שורטקאט, עם מר רון, מנכ"ל שורטקאט ועם מר גניגר, מנכ"ל פרימוס, כאשר חברת פרימוס וחברת שורטקאט הן שתי החברות שהתמודדו במעין "מכרז" על שירותיה של חברת דווקא, לאחר שזו החליטה לסיים התקשרותה עם הנתבעת. התובעת, בעדותה, הכחישה את הטענה כאילו עובר לפיטוריה ניהלה מספר יוצא דופן של שיחות עם מר רון, עם מר גניגר או עם חבריה האחרים בתעשיה, והעידה שאמנם היו תקופות בהן דיברה עם חבריה יותר מהרגיל אך עמדה על כך שלפני פיטוריה שוחחה עם חבריה על עניינים יומיומיים ובוודאי שלא דיברה עימם על החלפת מקום עבודתה, או ניהלה משא ומתן עם חברות מתחרות לנתבעת. 44. עדות התביעה הרלוונטיות לעניין זה היו חברותיה של התובעת, נעמה ודלית, אשר הכחישו שניהלו עימה כמות חריגה של שיחות לפני הפיטורים ועמדו על כך כי שיחותיהן עימה נגעו לעניינים אישיים ולא מקצועיים, ואולם לפי התרשמותנו ביקשו חברותיה של התובעת להגן על התנהלותה, והיה בכך כדי להשפיע על עדותן בעניין זה בבית הדין. העדים הנוספים עימם שוחחה התובעת עובר להתפטרותה, כאמור, היו מר רון, מנכ"ל שורטקאט, אשר הן הוא והן התובעת העידו כי היו מכרים בלבד; ומר גניגר, מנכ"ל פרימוס. גם שני העדים הללו הכחישו שהתובעת ניהלה עימם משא ומתן לשם מציאת עבודה בחברות שניהלו, וגם הם ניסו להגן עליה ולטעון שהתובעת סירבה לדבר על הנושא, אך שניהם הודו ששוחחו עימה בימים שעובר להתפטרותה על נושאים אלו: מר גניגר העיד מפורשות שבחודשים נובמבר-דצמבר 2004 ניהל שיחות עם התובעת באשר לאפשרות של התקשרות עתידית עימה (עמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 15.7.08), וגם מר רון העיד שבשיחותיו עם התובעת דיבר עימה על ענייני המכרז מול חברת דווקא (עמ' 41 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.08). אכן, אין בידינו לקבוע דבר באשר לתוכן השיחות שניהלה התובעת עם מכריה וחבריה לפני יום 14.12.04, ואולם התרשמנו מן העדויות וכן מכמות שיחות הטלפון, שהתובעת ניהלה, ככל הנראה, שיחות עם חבריה ומכריה הקשורים ל"מכרז" בחברת דווקא, על ענייני אותו "מכרז", תוך שהיא יודעת מראש על כוונתה של חברת דווקא לסיים התקשרותה עם הנתבעת ועל כוונתה העתידית שלה-עצמה להתפטר מעבודתה בנתבעת לכשיקרה הדבר, כפי שאכן עשתה בסופו של יום. 45. נדגיש, כי התרשמותנו זו סייעה להגעתנו למסקנה שהתובעת עזבה את עבודתה בנתבעת מיוזמתה, ולא פוטרה ממנה. עם זאת, אין בקביעה זו כדי להכריע בטענות הנתבעת לפיהן התובעת היתה מעורבת במהלכה של חברת דווקא, או כי היא עמדה מאחורי המהלך והסבה לנתבעת נזקים. בעניין זה, הוגשה ע"י הנתבעת תביעה נפרדת, לבית משפט השלום, בעוד בבית הדין לעבודה לא הוגשה כל תביעה לעניין זה ולא נתבעו מהתובעת סעדים כלשהם בגין נזקים להם גרמה, לכאורה, לנתבעת. במסגרת התביעה של התובעת, נשוא פסק-דין זה, לקבלת פיצויי פיטורים, אין צורך להכריע מה היתה מידת מעורבותה, אם בכלל, בהחלטתה של חברת דווקא להפסיק התקשרותה עם הנתבעת, שכן הנתבעת כלל לא טענה, למשל, שהתובעת פוטרה מעבודתה אך אינה זכאית לפיצויי פיטורים. גרסתה העובדתית של הנתבעת היתה שהתובעת עזבה את העבודה מיוזמתה, ואילו גרסתה העובדתית של התובעת היתה שמר לוי היה זה שפיטר אותה - ועלינו להכריע רק בשאלה אילו מן הגרסאות, לפי התרשמותנו מן העדויות ומחומר הראיות, היא הנכונה. בשאלה זו הכרענו לעיל, כפי גרסת הנתבעת. 46. על כן, אנו קובעים כי התובעת התפטרה מעבודתה בנתבעת. לאור קביעתנו זו, נדחית תביעתה לפיצויי פיטורים וגם לדמי הודעה מוקדמת. התביעה לתמורה בעד עבודה בשעות נוספות 47. התובעת טענה כי על אף שסוכם בינה ובין הנתבעת כי היא תעבוד מדי יום בין השעות 9:30 עד 18:30, היא עבדה בפועל שעות נוספות ארוכות, ולא קיבלה תמורה נפרדת בעדן. לטענת התובעת, שעות עבודתה הנוספות הצטברו בממוצע לכדי שעתיים נוספות בכל יום, והיא תבעה גמול בעד עבודתה בשעות אלה. 48. התובעת לא הוכיחה את שעות עבודתה המדויקות, אלא הסתפקה ב"אומדן" שעות ההעסקה. אמנם, בפסיקה נקבע שבמקרים בהם שוכנע בית הדין שהעובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות, די בכך שהעובד הוכיח את מתכונת העבודה בכללותה, והוא אינו נדרש להוכיח את שעות עבודתו המדויקות (ע"ע 212/06 ימית א. בטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים ויוני רובין, מיום 12.11.08, ). עם זאת, במקרה שלפנינו לא שוכנענו כי התובעת אכן הועסקה במתכונת עבודה קבועה, הכוללת גם עבודה קבועה, יומיומית, בשעות נוספות, ועל כן לא עבר הנטל אל הנתבעת להוכיח את שעות העבודה, ודין תביעתה של התובעת - להידחות. 49. התובעת אמנם העידה כי עבדה בנתבעת במשך שעות נוספות רבות, לרבות בימי שישי, שבת וחג, וגם חבריה לעבודה העידו שעבדה במשרדי הנתבעת במשך שעות ארוכות. יחד עם זאת, בחקירתה הנגדית לא עלה בידי התובעת לתת אומדן או הערכה כלשהם באשר למספר הימים בהם עבדה בשעות נוספות, עד שלבסוף העידה כי "לפחות חצי מהימים עבדתי שעות נוספות" (עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 28.11.07). הערכה זו, שהושמעה על-ידי התובעת, אינה מתיישבת עם גרסתה כאילו עבדה מדי יום בשעות נוספות, עד כדי "מתכונת העסקה קבועה" הכוללת שעתיים נוספות בממוצע, מדי יום. 50. לא זו אף זו, מעדותה של התובעת בחקירתה הנגדית עלה כי קיימת ברשותה ראיה שיש בה כדי להוכיח, לכאורה, את שעות עבודתה המדויקות, ובכך - להוכיח את תביעתה הכספית: מדובר ביומניה של התובעת, אשר בתחילה ביקשה להגישם לבית הדין כראיה (בדיון מיום 28.11.07), ואולם בדיון שהתקיים לאחר מכן, היא חזרה בה מבקשתה זו שכן יומניה מכילים, בנוסף למידע אודות שעות עבודתה, גם פרטים אישיים אשר היא אינה מעוניינת לחשוף. אין נפקות, לעניין הכרעה בתביעתה של התובעת לגמול בעד עבודה בשעות נוספות, לכך שב"כ הנתבעת היה זה שהתעקש על הגשת היומנים לאחר שהתובעת חזרה בה מבקשתה להגישם; ולכך שבית הדין החליט שמכיוון שהתובעת עצמה אינה מעוניינת בהגשת היומנים, יש למשוך את הראיה מהתיק. בסופו של יום, ב"כ התובעת הצהיר כי אין בכוונתו להגיש את היומנים המקוריים של התובעת, וראיה זו נמשכה מן התיק. 51. ואולם, בחקירתה הנגדית של התובעת התברר כי היא ערכה ביומניה "רישום יומיומי באופן מסודר, ובאופן אקראי כתבתי בהם את השעות הנוספות או עבודה בשישי שבת" (עמ' 19). מכאן, שבידי התובעת מצוי רישום של שעות עבודתה, באמצעותו ניתן היה להוכיח את מספר שעות העבודה הנוספות שביצעה, אך היא לא הגישה אותו; ומנגד, אם ביקשה להסתמך על הוכחת "מתכונת העסקה קבועה" הכוללת עבודה בשעות נוספות, לא עלה הדבר בידה לאור עדותה בחקירה נגדית לפיה אין לה כל אומדן או הערכה באשר למספר הימים בהם עבדה בשעות נוספות (עמ' 18). התובעת אמנם ביקשה להטיל את נטל הוכחת שעות עבודתה על הנתבעת, וטענה כי היא מילאה דו"חות משמרת מפורטים אשר מצויים כולם בידי הנתבעת, ואולם מעיון בדו"חות המשמרת אשר צורפו כנספח ט"ו לתצהיר התובעת (והתובעת טענה כי מדובר רק בחלק מן הדו"חות, אשר הנתבעת בחרה למסור לה) עולה כי לא בכל הדו"חות מופיע ציון של שעות עבודתה המדויקות של התובעת. לבסוף, גם התובעת הודתה שכלל לא ניתן להבין מדו"חות המשמרת כמה שעות נוספות עבדה (עמ' 20). 52. לאור האמור, אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה כי עבדה בשעות נוספות, ועל כן - נדחית תביעתה לגמול בעד עבודתה בשעות אלה. התביעה להפרשי שכר 53. התובעת טענה כי שכרה המוסכם עמד על 4,400$+מע"מ, וכי היא קיבלה שכר זה מיום 31.1.01 עד מאי 2002, אז החליט מר לוי להפחית את שכרה, ללא הסכמתה, ל-3,800$+מע"מ. לאור כך שלא הסכימה להפחתת השכר, תבעה התובעת את הפרש השכר בין שכרה המוסכם לשכרה המופחת. מר לוי לא הכחיש כי שכרה של התובעת הופחת, אולם טען כי עשה כן בהסכמתה, וכי הפחית גם את שכרם של יתר עובדיו, בהסכמתם. 54. אכן, אין לשנות באופן חד-צדדי תנאים בחוזה עבודה של עובד, ובוודאי שאין להפחית שכרו מבלי לקבל הסכמתו לכך (ע"ע 772/07 תמר אסתר נ' קיבוץ כנרת, מיום 1.12.08, ). עם זאת, במקרה שלפנינו, העידה התובעת בחקירתה הנגדית כי לא רק שכרה-שלה הופחת, אלא כי ביום הפחתת השכר כונסו כל עובדיה של הנתבעת, ולכולם הופחתה המשכורת (עמ' 22 לפרוטוקול הדיון מיום 28.11.07). בתצהירה, טענה התובעת שהיא הביעה מחאה נמרצת על ההפחתה, אשר בעקבותיה התחייב מר לוי שהפחתת השכר תהא זמנית ותימשך 3 חודשים בלבד, ואולם אין בכך אלא כדי להעיד על הסכמתה של התובעת להפחתת השכר, למשך 3 חודשים לפחות. באשר ליתר החודשים שחלפו בין אוגוסט 2002 עד לסיום העסקתה של התובעת, הרי שמדובר בתקופה בת למעלה משנתיים במהלכה לא עשתה התובעת דבר כדי למחות על הפחתת השכר. התובעת לא הוכיחה כי פנתה למר לוי בעניין זה בעל-פה, מתי ובאיזו תדירות, היא לא הוכיחה שפנתה אליו בכתב, והיא גם לא הוכיחה שנקטה בצעדים ממשיים כלשהם, כגון פנייה לבית הדין לעבודה בתביעה הנוגעת להפחתת שכרה. משהמשיכה התובעת בעבודתה פרק זמן ארוך במהלכו קיבלה את השכר המופחת מדי חודש, מבלי שמחתה על כך - יש לראות בהתנהגותה זו ראיה להסכמה ולהשלמה עם ההחלטה להפחית את שכרה (פס"ד תמר אסתר, וכן ע"ע 1397/02 שושנה קורקוס נ' "שנאב" חברה לשמירה ונקיון, מיום 1.6.04). 55. על כן, נדחית התביעה להפרשי שכר. התביעה לפדיון חופשה 56. משקבענו כי התובעת היתה "עובדת" הנתבעת, הרי שהיא היתה זכאית לקבלת חופשה שנתית בתשלום, מכוח חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951. מר לוי, בשם הנתבעת, טען כי התובעת נטלה חופשות רבות, אף מעבר לימי החופשה להם זכאי שכיר מכוח חוק, ועל כן - אין היא זכאית עוד לפדיון חופשה. 57. הנטל להוכחת ימי החופשה שנוצלו על-ידי עובד מוטל על המעביד. הנתבעת לא הגישה כל ראיה לכך שהתובעת ניצלה ימי חופשה כלשהם. אמנם, הנתבעת הודתה כי לא ניהלה רישום של ימי חופשתה של התובעת, מה גם שהתובעת לא החתימה כרטיס נוכחות, ואולם אין חולק כי התובעת מילאה, לכל הפחות, "דו"חות משמרת", המצויים בידי הנתבעת. הנתבעת יכולה היתה להגיש לבית הדין את כל הדו"חות הללו, ומתוכם לגזור ראיות בדבר היעדרויותיה של התובעת מהעבודה, אולם היא לא עשתה כן. משכך, לא עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה, להוכיח כי התובעת יצאה לחופשות ארוכות בתשלום, אף מעבר למספר ימי החופשה לו היתה זכאית עפ"י חוק. על כן, יש לקבל תביעתה של התובעת לפדיון חופשה, במלואה. 58. לפי תחשיב התובעת, הנוגע לתקופה בה יש להכיר בה כ"עובדת" לפי קביעתנו (התקופה שהחל מיום 31.1.01 ועד יום 15.12.04), היא זכאית לפדיון של 39 ימי חופשה. התובעת אמנם טענה כי יש לחשב את שכרה היומי לפי שכר חודשי של 4,400$+מע"מ, אולם לאור קביעתנו לעיל, יש לקבוע את שכרה היומי לפי שכרה החודשי האחרון בפועל - 3,800$+מע"מ. לפי הנתונים המופיעים בתחשיבה של התובעת בדבר שער הדולר, כאשר מנגד - לא הוצגו כל נתונים נגדיים ע"י הנתבעת, אנו קובעים כי שכרה היומי של התובעת עמד על סך 710 ₪+מע"מ. משכך, על הנתבעת לשלם לתובעת פדיון חופשה בסך כולל של 27,690 ₪ + מע"מ, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתה, 15.12.04 ועד ליום התשלום בפועל. התביעה לפדיון הבראה 59. הנתבעת טענה, בלשון רפה, כי התמורה שקיבלה התובעת בעד עבודתה גילמה בתוכה זכויות סוציאליות שונות, לרבות דמי הבראה. עם זאת, טענתה זו של הנתבעת, כמו גם טענות שונות לפיהן התובעת קיבלה שכר כפול משכרם של העובדים השכירים בה - לא בוססה. על כן, על הנתבעת לשלם לתובעת פדיון הבראה בעד השנתיים האחרונות לעבודתה. עבור 13 ימי הבראה, תשלם הנתבעת לתובעת סך כולל של 3,978 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.12.04 ועד ליום התשלום בפועל. התביעה להחזר הוצאות נסיעה 60. התובעת זכאית להחזר הוצאות נסיעה בגין כל תקופת העסקתה. התובעת הגישה תחשיב (נספח ט"ז לתצהירה) הכולל עלות כרטיסי "חופשי חודשי" בתקופה הרלוונטית. הנתבעת לא הציגה נתונים אחרים, וגם לא הגישה תחשיב נגדי. על כן, קיבלנו תחשיב התובעת במלואה, בכל הנוגע לתקופה שהחל מיום 31.1.01 ועד ליום 15.12.04. הנתבעת תשלם לתובעת החזר הוצאות נסיעה בסך כולל של 11,318 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.12.04 ועד ליום התשלום בפועל. סוף דבר 61. בין התובעת והנתבעת התקיימו יחסי עובד ומעביד החל מיום 31.1.01 ועד ליום 15.12.04, אז התפטרה התובעת מעבודתה. 62. בגין תקופת העסקתה, תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים הבאים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.12.04 ועד ליום התשלום בפועל: א. פדיון חופשה בסך 27,690 ₪ + מע"מ. ב. פדיון הבראה בסך 3,978 ₪. ג. החזר הוצאות נסיעה בסך 11,318 ₪. 63. מאחר שחלק מתביעת התובעת התקבל, אך יתרתה - נדחתה, אין אנו פוסקים הוצאות לצד כלשהו. נותן שירותמזמין עבודהיחסי עובד מעביד