קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יחסי עובד מעביד בענף הסיעוד: 1. לפנינו תביעתה של מירנה קורפוס, עובדת זרה מהפיליפינים, אשר הועסקה כמטפלת סיעודית של המנוח ז"ל (להלן:"המנוח") שהוגשה נגד עיזבון המנוח (להלן:"הנתבע 1" או "העיזבון"), נגד בתו של המנוח (להלן:"הנתבעת 2" או "הבת") ונגד האגודה למען הקשיש שהינה חברה למתן שרותי סיעוד (להלן:"הנתבעת 3") לתשלום הפרשי שכר, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, והפרשי דמי הבראה וחופשה שנתית. ואלה העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו: 2. המנוח, יליד שנת 1917, תושב מושב תלמים, הוכר על ידי המוסד לביטוח הלאומי, בשל מצבו הבריאותי כזכאי לגמלת סיעוד בשיעור של 150%. בנוסף לכך, זכאי היה המנוח להשתתפות בשעות סיעוד מן הקרן לניצולי השואה, ובסך הכל היה זכאי ל- 63 שעות סיעוד חודשיות מן המוסד לביטוח לאומי ומן הקרן לניצולי השואה. 3. למנוח מספר ילדים והבת שושנה סגרון, טיפלה בענייניו של המנוח. 4. התובעת, אזרחית פיליפינית, הועסקה כמטפלת סיעודית בביתו של המנוח, מיום 12/5/03 ועד ליום 16/2/07 - מועד פטירתו של המנוח. התובעת שהתה בביתו של המנוח במהלך השבעה ועזבה ביום 22/2/07 לאחר תום ימי האבל . 5. שכרה של התובעת עמד על סך של 600$ לחודש בתוספת דמי כיס לשבוע בסך 100 ₪ והיקף משרתה עמד על שישה ימים בשבוע. החל מחודש 11/04 ואילך עבדה התובעת שבעה ימים וקיבלה 150 ₪ בעבור עבודתה ביום המנוחה,ששולמו מכספי המנוח באמצעות הבת. בתקופה זו יצאה התובעת לחופשה פעם בחודש. 6. בין התובע לבין מי מהנתבעים לא נחתם הסכם עבודה. 7. שכרה של התובעת שולם לה משני מקורות. 8. האחד, הנתבעת 3 העבירה לתובעת מידי חודש המחאה עבור 63 שעות סיעוד חודשיות שאושרו לתשלום על ידי המוסד לביטוח לאומי וכן דמי חופשה ודמי הבראה באופן יחסי ובשיעור שפורט בתלושי השכר שהנפיקה מידי חודש בחודשו ושצורפו להמחאה שהועברה לתובעת. 9. השני, מאחר ולתובעת לא היה חשבון בנק בארץ, ההמחאה על שם התובעת נפדתה על ידי הנתבעת 2 (באישורה של התובעת) והסכום הועבר לתובעת. כמו כן טוענת הנתבעת 2 כי השלימה לתובעת את הסכום שפורט בהמחאה עד לסך השווה בשקלים ל- 600 $ לפי השער היציג באותה עת, ומסרה הסכום הכולל לתובעת. (עמ' 27-28 לפרוטוקול מיום 25/1/09). 10. התובעת טוענת בין היתר, כי לא קיבלה שכר מינימום עבור עבודתה שכן קיים הפרש בין השער היציג לפיו שולם לה שכרה על ידי הנתבעים 1 - 2 מידי חודש בחודשו, לבין שיעור שכר המינימום באותו חודש, ולפיכך תובעת ההפרש כאמור בסעיף 25 לכתב תביעתה. 11. לגרסתה, זכאית לקבלת הפרשי השכר וזכויותיה מאת הנתבעים יחד ולחוד, שהיו מעבידיה במשותף, בהתאם לחלוקה של 63 שעות שקיבלה מהנתבעת 3 ויתר זכויותיה חלות על הנתבעים 1 ו-2. (סעיף 56 לסיכום טענותיה). 12. במסגרת תביעתה שבנדון, עתרה התובעת לחייב הנתבעים בתשלום הסכומים כדלקמן: א. הפרשי שכר מינימום בסך של 45,290 ₪. ב. הפרשי שכר בשיעור של 30% משכר המינימום (גמול בגין שעות נוספות) בסך של 46,728 ₪. ג. פיצויי פיטורים בסך של 17,641 ₪ בתוספת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. ד. חלף הודעה מוקדמת בסך של 3,540 ₪ בצרוף ריבית והצמדה. ה. הפרשי דמי הבראה בסך של 2,596 ₪ בצרוף ריבית והצמדה. ו. הפרשי פדיון חופשה בסך של 5,096 ₪ בצרוף ריבית והצמדה. 13. התובעת קיבלה שכר לחודש 2/07 והצהירה, כי אין לה כל עילת תביעה בגין רכיב זה (ס' 21 לתצהיר התובעת). 14. ביום 26/3/08, במסגרת הדיון המוקדם שנערך בפני כב' הש' אנגלברג, בעקבות הצהרת בעלה של הנתבע 2 כי היא היורשת היחידה על פי צוואה , ביקשה התובעת לתקן את כתב התביעה באופן בו תיתבע הנתבעת 2 כיורשת של המנוח וכן כמעסיקה במשותף של התובעת. בקשתה נענתה. (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 26/3/08) המחלוקות בין הצדדים: 15. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת זהותו של מעסיק התובעת, האם כטענת התובעת יש לראות בכל הנתבעים כמעסיקים במשותף או שמא כטענת הנתבעים 1 ו-2, יש לראות את הנתבעת 3 כמעסיקתה היחידה של התובעת או שמא כטענת הנתבעת 3, לפיה הנתבעים 1 ו-2 הם מעסיקי התובעת. 16. כן חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה האם כטענת התובעת, היא זכאית לתשלום הפרשי שכר מינימום ותמורת 30% משכר המינימום לאור היותה של התובעת עובדת סיעודית ועל פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה. התובעת טענה, כי זכאית לתוספת הנ"ל לאור היקף עבודתה אצל המנוח. הנתבעים, טוענים, כי התובעת לא הוכיחה את מתכונת עבודתה ואת זכאותה לתמורה בגין שעות נוספות. 17. מחלוקת נוספת בין הצדדים נסובה סביב שאלת זכאותה של התובעת לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, יתרת פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה. 18. הנתבעים 1 - 2 טענו טענת קיזוז שכן, לגרסתם, יש לנכות מכל סכום שייפסק לזכות התובעת, את הסכומים המירביים בגין מדור, כלכלה וביטוח רפואי כמפורט בתקנות עובדים זרים (עיסוק העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי) תשס"ב - 2001 ותקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים) תש"ס - 2000. (ובסך כולל של 12,821 ₪). דיון והכרעה: 19. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת. מטעם הנתבעים 1 ו-2 הוגש תצהיר עדות ראשית של נתבעת 2 וכן של מר ישראל חדד, בנו של המנוח ואחיה של הנתבעת 2. מטעם הנתבעת 3 הוגש תצהיר עדות ראשית של עמר אונגר, מנכ"ל הנתבעת 3. המצהירים נחקרו בפנינו בחקירה נגדית על תצהיריהם. המנוח כמעסיק 20. אין חולק שהמנוח שימש כמעסיקה של התובעת (טענות ב"כ הנתבעים 1 ו-2 כולן עוסקות בשאלת היריבות כלפי עיזבון המנוח ולא בשאלה האם המנוח עצמו שימש כמעסיק התובעת). 21. התובעת התקבלה לעבודה כעובדת סיעודית של המנוח ועל מנת לטפל בו. יישומם של המבחנים לקביעת זהות המעסיק מלמדים, כי המנוח שימש כמעסיקה של התובעת ויש לראותו כמעבידה. הוכח, כי המנוח השלים שכרה של התובעת ובהתאם לעדות בתו, אשר לא נסתרה, חרף היותו מטופל סיעודי ומוגבל הוא נתן הוראות לתובעת והורה לבתו לשלם לה שכרה, לקנות לה מתנות וכיוצא בזה (עמ' 31, 32 לפרוטוקול מיום 25/1/09). 22. נקודת המוצא היא כי חוזה עבודה נקשר בין המטופל לעובד הסיעודי וכאשר המטופל הלך לעולמו, הרי עזבונו חייב בתשלום הסכומים שייפסקו לטובת העובד הסיעודי ובמקרה שלפנינו לטובת התובעת, אם ייפסקו כאשר האחריות המוטלת על העיזבון לפרוע החוב תלויה בשיעור העיזבון ובחלקו של כל יורש בכפוף לתנאים המפורטים בחוק הירושה, התשכ"ה - 1965. 23. לפיכך, במסגרת סמכות בית הדין לדון בשאלת זהות מעסיקי התובעת, אנו קובעים כי אין חולק כי המנוח היה מעסיקה של התובעת ולפיכך, יש לראות בעזבונו, כבא בנעליו. האם הנתבעת 2 שימשה כמעסיקתה של התובעת? 24. נקדים ונאמר, כי אין לקבוע כי הנתבעת 2 היתה מעבידתו של המנוח מכוח מעמדה כיורשת יחידה על פי דין של המנוח. מעמדה וחובותיה כיורשת ייקבעו על פי הכללים המפורטים בחוק הירושה ואין די בהצהרת בעלה של הנתבעת 2, כי היא היורשת היחידה על פי צוואה כדי לחייבה בחובות העיזבון כלפי התובעת במעמדה כיורשת יחידה. 25. בנוסף, התובעת, טענה כי הנתבעת 2 היתה מעסיקתה במשותף עם הנתבעים שכן היא שילמה את שכרה, פיקחה על עבודתה, היתה הגורם המקשר בין התובעת לבין הנתבעת 3 והיא אישרה בחתימת ידה את דו"חות העבודה של התובעת. כן נטען כי למרות שהיו למנוח ילדים נוספים, הנתבעת 2 נטלה על עצמה חלק פעיל בהעסקת התובעת והיא אף זו שהודיעה לה על פיטוריה עם פטירת המנוח. 26. מנגד, טענות הנתבעים 1 ו-2 כי אין כל יריבות בין התובעת לבין הנתבעת 2 שכן אין לראות במעורבות בן משפחה בעניינו של מטופל משום יחסי עובד מעביד בין בן המשפחה לבין העובד הסיעודי. 27. בדוננו בסוגיית קיומם של יחסי עבודה בענף הסיעוד, לא ניתן להתעלם ממאפייניו המיוחדים של ענף זה, עת אותם גורמים שהם מטבע הדברים מעבידיהם הישירים של המטפלים הסיעודיים, מתבררים כמי שאין ביכולתם לטפל בענייניהם השוטפים, לא כל שכן בענייניהם כמעביד. ואמנם, סוגיה זו הועלתה ונדונה בבית הדין הארצי בע"ע 660/06 ישי בירגר - ג'ונל קטיבוג (פסה"ד מיום 23.1.08). באותו עניין, קבע בית הדין הארצי בהקשר לזהות מעסיקו של המטפל הסיעודי דוגמת התובעת, כי אין לבחון את שאלת זהות המעסיק במקרים כגון אלה במבחנים הרגילים של הפסיקה, אלא: "גם במקרים הדומים למקרה העומד בפנינו, כאשר עולה השאלה האם התקיימו יחסי עבודה בין בן משפחתו של מטופל סיעודי למטפל הסיעודי לא ניתן לקבוע מראש הלכה כללית בדבר קיומם או אי קיומם של יחסי עבודה. ההכרעה בכל תיק ותיק היא נגזרת של הערכה כוללת של הממצאים העובדתיים העומדים בפני בית הדין. יתכנו מקרים בהם ממצאים אלה יובילו למסקנה, כי מעורבותו של קרוב המשפחה אינה חורגת מפעולות המתבקשות באופן טבעי ממערכת יחסים בין בני משפחה ויתכנו מקרים אשר יובילו למסקנה, כי גם בין קרוב המשפחה למטפל הסיעודי התקיימו יחסי עבודה. יחד עם זה, מן הראוי להדגיש, כי נקודת המוצא במקרים מעין אלה היא כי המטופל, עימו בדרך כלל נקשר חוזה העבודה הוא מעבידו של המטפל, ולכן תביעה למימוש זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של המטפל ומסיומה יש להגיש כנגד המטופל או העיזבון במידה שהמטופל הלך לעולמו. יוער, כי במקרה שלפנינו נמחקה המנוחה מכתב התביעה וכפועל יוצא מכך לא היה עזבונה צד להליכים. בבחינת סוגיית קיומם של יחסי עבודה בענף הסיעוד, יש ליתן את הדעת, בין היתר, למאפייניו של ענף מיוחד זה, בו במקרים רבים אין ביכולתו של המטופל לטפל בענייניו השוטפים, ולכן נדרשת עזרתו של בן המשפחה. אכן, לעיתים קרובות בהעדר יכולת של המטופל לדאוג לענייניו מוצא עצמו בן משפחתו של המטופל אחראי על הטיפול בהם. ואולם הפיקוח על ענייני המטופל שהינה פעולה מתבקשת עת עסקינן בבני משפחה אינה מקימה, דרך כלל, יחסי עובד ומעביד בין בן משפחתו של המטופל למטפל. בהקשר זה מן הראוי לציין, כי הטלת חובות מתחום משפט העבודה על בן המשפחה הבא לסייע לקרובו הנזקק לטיפול עלולה ליצור תמריץ שלילי לאותו בן משפחה הנכון ליטול על עצמו את האחריות הכרוכה בטיפול באותו קרוב משפחה - דבר שאינו רצוי. זאת ועוד. סימני ההיכר הקלאסיים לבחינת קיומם של יחסי עבודה אינם ישימים בענף יחודי זה, וזאת לאור מאפייניו. סבורים אנו, כי לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת עלינו לבחון, בין השאר, את מצבו של המטופל מחד ואת מידת מעורבותו של קרוב המשפחה בהעסקת המטפל מאידך."(ההדגשה לא במקור - י.ה.). 28. כאן המקום לצטט מחוות דעתה של כב' השופטת נילי ארד שהעירה כדלקמן: "עם זאת יובהר, כי מעורבותה של הבת בהתקשרות החוזית עם המערערת ובסיומה; הנחייתה הטיפולית את המערערת והשגחתה מקרוב על עבודתה - כל אלה הן פעולות המתבקשות באורח טבעי ביחסים שבין בת לאמה הקשישה, החולה והבודדה. בכך אין כדי להקים יחסי עובד-מעביד בין הבת למטפלת באמה, אף לא להפוך את הבת למעסיקתה של המערערת או להטיל עליה חבות ישירה כלפי המערערת. נכון פסק בית הדין האזורי, כי המשיבה לבדה היא שהייתה מעסיקתה של המערערת. על כן, בדין נדחו תביעותיה של המערערת נגד הבת." (ראה, ע"ע 1423/04 עדנה קסיטליו - יהודית ציטרינאום , ניתן ביום 7/4/05). עוד סבורים אנו שיפים לענייננו גם דבריה של כבוד השופטת יעל אנגלברג - שוהם בעב' (בש) 3174/04 BUSCA STEFANIA - עזבון המנוחה סטורוטיאנו (ניתן ביום 18.2.07), בהדגישה כהאי לישנא:- "יש להיזהר מלהטיל על ילדים המקיימים מצווה של כיבוד הורים ודואגים להוריהם הקשישים, חובות של מעסיק בגין עזרה סיעודית שניתנה להורה, מקום שלא התכוונו לכך הצדדים מלכתחילה." 29. ומן הכלל אל הפרט במכלול הנסיבות שהוכחו בפנינו, לרבות עדויות הצדדים, עולה כי הנתבעת 2 ניהלה את ענייני המנוח. הנתבעת 2 אישרה בעדותה כי כל הנושא הכספי היה באחריותה והיא פעלה בהתאם להוראותיו, וכי למעשה עיקר הטיפול במנוח ובענייניו הוטל על כתפיה (עמ' 31 לפרוטוקול מיום 25/1/09). 30. אנו בדעה, כי במקרה הנדון, מעורבותה של הנתבעת 2 בהעסקת התובעת אינה עולה לכדי קיומם של יחסי עובד מעביד. הנתבעת 2, אשר עדותה היתה אמינה, העידה בפנינו כי היא לא בחרה את התובעת, אלא היא הופנתה אליהם על ידי הנתבעת 3 ומשום שהיתה פנויה באותה העת. הנתבעת 2 העידה כי שילמה לתובעת חלק משכרה מכספי המנוח, והיא היתה אמונה על העברת הכספים לידי התובעת. הנתבעת 2 אמנם פיקחה על עבודת התובעת, אך זאת מטבע הדברים ובשל מידת מעורבותה בטיפולו של אביה. הנתבעת 2 העידה כי כיבסה את בגדיו של המנוח, היא אף בישלה עבורו וקילחה אותו וכי שהתה עימו רבות. בנסיבות אלה, היא היתה הגורם שפיקח על עבודת התובעת. לטעמנו אין בתשלום השכר והפיקוח מצד הבת בכדי להטות את הכף לטובת קיומם של יחסי עובד מעביד, שכן לא הוכח כי קביעת תנאי עבודתה של התובעת נבעו ממניעים הנעוצים בנתבעת 2 אלא במנוח המטופל. כמו כן, לא הוכח בפנינו כי התובעת נתנה שירות אישי לנתבעת 2 או עשתה דבר למענה. אין אף חולק כי עבודתה נעשתה בבית מגוריו של המנוח. אף התובעת העידה, כי ראתה בנתבעת 2 כמעבידתה רק משום היותה בתו של המנוח (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 25/9/08). 31. לפיכך, אין לראות בנתבעת 2 כמעסיקה של התובעת או כמעסיקה במשותף עם הנתבע 1 ודין התביעה נגדה - להידחות. חיוב הנתבעת 2 כיורשת 32. כאמור, וכפי שפורט לעיל, יש לדחות תביעת התובעת לחייב את הנתבעת 2 בחובות העיזבון כלפי התובעת מכוח היותה יורשת יחידה. 33. מעמדה וחובותיה כיורשת לא הוכחו בפנינו ואלה יתבררו במסגרת מימוש פסק הדין. מעמדה של הנתבעת 3 34. הנתבעים 1 ו-2 טענו כי הנתבעת 3 שימשה כמעסיקתה של התובעת, בהיותה חברה המעניקה שירותי סיעוד שהפנתה את התובעת אל המנוח לצורך העסקתה על ידו פקחה על עבודתה ונשאה בתשלום שכרה של התובעת בהתאם למערכת ההתקשרויות במקרה דנן, ולפיכך הינה מעסיקתה הנכונה של התובעת. 35. יחד עם זאת, התובעת הודתה, כי הנתבעת 3 היתה מעבידתה ואחראית לתשלום זכויותיה בגין היקף המשרה הנובע מ- 63 שעות הסיעוד ששולמו לה על פי זכאות המנוח לגמלת סיעוד על פי החוק. 36. מנגד, טענה הנתבעת 3, כי היא אינה מעסיקתה של התובעת אלא רק מי שמימנה חלק משכרה של התובעת. לטענתה, תפקידה היחיד היה לשמש "צינור" לתשלום שכרה של התובעת בגובה גמלת הסיעוד לה היה זכאי המנוח וכי מעולם לא פיקחה על עבודת התובעת ולא נתנה לה הוראות. הנתבעת 3 שילמה לתובעת מלוא חלקה ולפיכך אין לתובעת כל עילת תביעה נגדה. לטענתה, בהתאם לחוק הביטוח הלאומי[נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 גמלת הסיעוד משולמת לנתבעת 3 ולא לידי הזכאי עצמו וכל תפקידה הוא לדאוג להעביר את הגמלה למטפלים. 37. כל שעולה מעדות מנהל הנתבעת 3, כי מעורבותה של הנתבעת 3 כחברה למתן שרותי סיעוד בתנאי העסקתה של התובעת באה לידי ביטוי בתפקיד פורמלי בלבד של העברת כספי גמלת הסיעוד להם זכאי היה המנוח מן המוסד לביטוח לאומי ומן הקרן לניצולי השואה ופיקוח על השימוש של כספים אלה לצורך קבלת שרותי סיעוד בעין באמצעות ביקור של מפקחת פעם בחודשיים (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 25/9/08). 38. לא נחתם כל הסכם בין התובעת לנתבעת 3. התובעת דיווחה מידי חודש על שעות עבודתה והעבירה הדיווח לנתבעת 3 על מנת שזו תעבירן למוסד לביטוח לאומי שיזכה התובעת בשעות הסיעוד המאושרות עבור המנוח. מעבר לכך לא הוכחה כל מערכת יחסים חוזית בין הצדדים. 39. לאחרונה, נפסק ע"י בית הדין הארצי לעבודה, כי לא ניתן לשלול העובדה כי המטפלת הסיעודית הינה עובדת החברה למתן שרותי סיעוד בשים לב לעובדה, כי האחריות למתן השרותים מוטלת על החברה הנ"ל מכוח הסכם ההתקשרות בינה לבין המוסד לביטוח לאומי. גם ההתחייבות לפקח מינהלית ומקצועית על המטפלים הינה סממן למעמדה של החברה למתן שרותי סיעוד. 40. אין ספק, כי במקרה שלפנינו כל שהוכח, כי תפקידה העקרי של הנתבעת 3 הינה לשמש כ"צינור להעברת כספי גמלת הסיעוד" על פי שעות הסיעוד שאושרו על ידי המוסד לביטוח לאומי בידי המטפלת הסיעודית, ואחריותה הכספית אינה עולה על המסגרת הכוללת של שעות הסיעוד שאושרו על ידי המוסד לביטוח לאומי, כולל זכויות נילוות באופן יחסי לאותה מסגרת. 41. לא הוכח, כי התמלאו בנתבעת 3 סממני מעביד נוספים אשר פורטו בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. 42. לפיכך, לא ניתן לומר כי במקרה הנדון מדובר במעסיקים במשותף ולא הוכח, כי הנתבעת 3 היתה מעבידתה של התובעת במובן המקובל של מערכת יחסי עובד-מעביד, אלא ניתן לומר, כי הנתבעת 3 מימנה באמצעות העברת גמלת הסיעוד, לרבות הזכויות הסוציאליות הנילוות מהיקף שעות הסיעוד, שהועברו לה על ידי המוסד לביטוח לאומי חלק משכרה של התובעת, ופיקוח כי כספים אלה ישמשו למתן שירותי סיעוד בעין. התביעה להפרשי שכר: 43. התובעת טענה, כי קיבלה מידי חודש סך בשקלים של 600$ לפי שער יציג ממוצע של 4.4 ₪ לשעה ובסך של 2640 ₪, בעוד ששכר המינימום בתקופה זו, עד 3/06 עמד על סך של 3,335 ₪ ומחודש 4/06 ואילך על סך של 3540 ₪. לפיכך תבעה הפרשי שכר עד לגובה שכר המינימום בסך של 45,290 ₪. 44. הנתבעים 1 ו-2 טענו כי התובעת כלל לא עבדה במשרה מלאה , אלא בהתאם להיקף שעות הסיעוד שהוקצו למנוח בהתאם לחוק וכי הסיוע שהתובעת הושיטה למנוח היה מצומצם, שכן בני משפחתו של המנוח ביצעו חלק גדול מן המטלות. עוד נטען כי מצבו הבריאותי של המנוח לא הצריך השגחה מתמדת, הוא אף אכל בד"כ באופן עצמאי. התובעת לא נדרשה לבשל או לכבס עבור המנוח ואף לא לקלחו, אלא נדרשה להגיש לו את ארוחותיו, לטאטא את חדרו לנקות מידי פעם את הבית ולסייע לו כשהיה ניגש לשירותים. 45. מהראיות שהובאו בפנינו אין ספק, כי התובעת עבדה משרה מלאה כמטפלת סיעודית של המנוח . טענת הנתבעים או מי מהם כי עבדה משרה חלקית בהיקף של 5 שעות אינה מקובלת עלינו, לא הוכחה ואינה סבירה והגיונית בשים לב למהות עבודתה ולעובדה כי שהתה 24 שעות בביתו של המנוח לצורך טיפול והשגחה עליו. 46. התובעת הצהירה כי שהתה בביתו של התובע בכל שעות היום ועמדה לרשותו במשך כל ימות השבוע, למעט ביום מנוחתה. התובעת העידה כי "המנוח היה מתעורר בשעה 06:45 או 07:00. המנוח הלך לישון בשעה 21:00, לפעמים הוא לא ישן. הוא היה מדבר כל הלילה." התובעת העידה כי הגישה לתובע ארוחות 3 פעמים ביום וכי בתחילה הוא אכל לבד, אולם כעבור שנתיים היה לו קושי לאכול לבד והיא סייעה לו. עוד העידה כי לרוב הנתבעת 2 היתה מבשלת עבור המנוח וכי המנוח היה נזקק בלילה לשירותים והיא קמה כ-6 פעמים בלילה בכדי לסייע לו. (עמ' 5,6 לפרוטוקול מיום 25/9/08). 47. הנתבעת 2 העידה כי שכרו את שירותי התובעת בכדי להשגיח על המנוח בשעות היום והלילה ובכדי לסייע לו בפעולות היומיומות, זאת כלשונה: "ש. למה שכרתם את התובעת? ת. להשגיח על המנוח. ש. להשגיח ביום ובלילה? ת. אבי תפקד עד לדקה האחרונה שלו, הוא לא נזקק לטיטולים, להשגיח ביום ובלילה, זה אומר שהם היו אוכלים יחד, היא היתה יושבת בחדר שלה לראות טלויזיה והוא היה במיטה שלו, אני יום יום ביקרתי אותו, הבאתי אוכל, והשגחתי." 48. הנתבעת 2 אמנם העידה כי היא נטלה חלק גדול בפעולות ההשגחה על אביה וכי היא זו שבישלה עבורו באפון קבוע, היא סייע לו להתרחץ ואף כיבסה עבורו את בגדיו ועדותה היתה אמינה בעינינו, אף עדותו של מר ישראל חדד, בנו של המנוח תמכה בעדותה של הנתבעת 2. אולם אין בכך בכדי לקבוע כי התובעת לא מילאה תפקידה וישבה בחוסר מעש, כפי שניסתה לטעון הנתבעת 2 בעדותה. לא סבירה בעינינו הטענה כי שירותי התובעת לא היו נחוצים למנוח וכי הוא לא נזקק לשירותי התובעת מעבר לשעות הסיעוד שהוקצו לו על ידי המל"ל והקרן לניצולי שואה. 49. זאת ועוד. עדותה של התובעת כי סייעה לתובע אף בשעות הלילה, לא נסתרה על ידי הנתבעת 2 ועל ידי מר חדד, שכן אלה העידו כי לא ידעו כמה פעמים המנוח התעורר בלילה והאם נזקק לשירותיה, שכן בשעות אלה שהו התובעת והמנוח לבדם. 50. בנסיבות אלה, סבורים אנו כי התובעת השכילה להוכיח מתכונת העסקה במשרה מלאה ועל רקע קביעה זו יש לבחון זכאותה להפרשי שכר מינימום שתבעה. 51. התובעת היתה זכאית בגין משרתה לשכר מינימום כפי שהיה ידוע מעת לעת. לטעמנו יש לראות בדמי הכיס השבועיים בסך 100 ש"ח ששולמו לתובעת חלק משכר עבודתה. 52. הנתבעת 2 הודתה, כי השלימה השכר שקיבלה מאת הנתבעת 3 לשכר של 600 $ לפי השער היציג ביום התשלום (עמ' 31 לפרוטוקול מיום 25/1/09) וכן שילמה לה 100 ₪ כדמי כיס שבועיים ומעבר לכך לא שילמה לתובעת כל תוספת. 53. אמנם, לא הובאה מפי הנתבעת 2 כל ראיה מה שיעור השכר שהשלימה מידי חודש בחודשו אך גרסתה, כי אכן השלימה השכר ל- 600 $ לפי השער היציג ושילמה לתובעת 100 ₪ כדמי כיס - לא נסתרה. 54. כמו כן עולה מעדות הנתבעת 2, כי לצורך חישוב הפרשי השכר ששילמה לתובעת נלקחו בחשבון גם הסכומים היחסיים ששילמה הנתבעת 3 מידי חודש בחודשו ע"ח זכויות סוציאליות כגון הבראה וחופשה, ושנכללו בסכום ההמחאה של הנתבעת 3. 55 כל אלה מובילים למסקנה, כי גם אם לא נערך חישוב פרטני על ידי התובעת בגין הפרשי שכר שתבעה בגין כל חודש וחודש, הרי שלאור הראיות שבפנינו, וקביעתנו כי יש לכלול את דמי הכיס החודשיים בשכרה של התובעת, הוכח כי, לכאורה, התובעת זכאית להפרשי שכר מינימום (לעומת השכר שקיבלה בפועל לפי השער היציג) בסך של 16,230 ₪ לפי החישוב הבא: 3,335 ₪ - (600 $ . 4.4 + 400 ₪) . 34 חודשים = 10,030 ₪. 3,540 ₪ - (600 $ . 4.2 + 400 ₪) . 10 חודשים = 6,200 ₪. 56. מהסך הנ"ל יש לקזז סכומים בגין מגורים (110.11 ₪), מים, חשמל וארנונה (65.68 ₪), שנטען על ידי הנתבעים 1 ו-2 בכתב הגנתם, הסכומים המדוייקים פורטו על ידי ב"כ הנתבעים בתחילת הדיון (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 25/9/08), אין לקזז הסך של 103.14 ₪ בגין ביטוח רפואי אשר לא הובאה כל ראיה מטעם הנתבעת, כי אכן שולם סכום זה בפועל. 57. הוכח, כי התובעת גרה בחדר נפרד והודתה, כי לא שילמה כל סכום עבור כלכלתה (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 25/9/08). 58. התובעת אף לא התייחסה בסיכום טענותיה לטענת הקיזוז הנ"ל. 59. לפיכך, הנתבעים 1 - 2 זכאים לקזז סך של 176 ₪ לחודש X 46 חודשים = 8,096 ₪ מהפרשי שכר המינימום שפורטו לעיל. 60. לאור כל שנאמר לעיל, התובעת זכאית להפרשי שכר מינימום בסך של 8,134 ₪. 61. עוד נציין בשלב זה, כי מאחר והזכויות הנוספות ששולמו לתובעת על ידי הנתבעת 3 נלקחו בחשבון על ידי התובעת בשיעור שכרה לצורך חישוב הפרשי שכר המינימום, יש לקזזם מתביעותיה הנוספות של התובעת לתשלום פדיון דמי הבראה וחופשה כפי שאכן התובעת בהגינותה עשתה כן בחישוביה ובסיכום טענותיה. 62. אין התובעת זכאית לפיצויי הלנת שכר בשל המחלוקת הכנה שהתעוררה בעניין זכאותה של התובעת להפרשי שכר ולפיכך התביעה בגין רכיב זה דינה להידחות. האם זכאית התובעת לתוספת בשיעור של 30% לשכר המינימום 63. התובעת אף טענה כי נסיבות העסקתה עונות על אשר נפסק בפרשת ע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'אן - מעיין משה ואח', פד"ע ל"ט, 409 (להלן - פרשת טודוראנג'אן), ועל כן מן הראוי, לפסוק לה, בנוסף להפרשי שכר מינימום המגיעים לה, גם תמורת 30% לשכר המינימום על עבודתה. יצוין כי התובעת לא תבעה גמול בגין עבודה בשעות נוספות אלא תוספת בגין שכר מינימום בתוספת של 30% בהתאם לפסיקת בתי הדין הארצי. 64. ההלכה שנפסקה בפסק הדין האמור,עברה שינויים ותהפוכות בפסיקה מאוחרת יותר, וזאת לפחות מאז פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ב ע"ע 157/03 גלוטן - יעקב (פס"ד מיום 1/1/07). כמו כן, גם ההלכה שנפסקה בע"ע 157/03 כבר אינה עומדת במלוא תוקפה, מאז פסק דין אחר של בית הדין הארצי לעבודה, שניתן בע"ע 270/08 Bodeic - דוני , (פס"ד מיום 12/2/09). בפסק הדין ב-ע"ע 270/08, נקבע כי גמול השעות הנוספות אמור להיות משולם על פי השעות הנוספות שהעבודה בהן הוכחה (גם אם בדרך של הוכחת מסגרת שעות עבודה), ולא כגמול כללי באופן של שיעור מסוים קבוע וגלובלי משכר המינימום, כפי שתבעה התובעת. 65. יצוין כי התובעת לא הניחה כל בסיס עובדתי, לפיו יש לזכותה ברכיב זה מלבד טענתה כי עובדי סיעוד זכאים לתוספת של 30% לשכר המינימום. 66. לפיכך, דין תביעת התובעת ברכיב זה - דינה להידחות. התביעה לתשלום פיצויי פיטורים: 67. התובעת עבדה בשירות המנוח מיום 12/5/03 ועד ליום 22/2/07, לאחר סיום השבעה שחל בשל פטירתו ביום 16/2/07. 68. אין חולק כי עם סיום עבודתה אצל המנוח לא שולמו לה פיצויי פיטורים. 69. הנתבעים 1 ו-2 טענו בעניין זה כי חבות תשלום פיצויי הפיטורים, אם קיימת חלה על הנתבעת 3 בלבד בין היתר, משום שהנתבעת 3 היא מעסיקתה של התובעת ומשום שקיבלה מן המל"ל תעריף גבוה מזה ששילמה לתובעת ושכלל בתוכו אף "דמי פיצויים". לחילופין טענו כי אף אם חלה עליהם החבות לתשלום פיצויי פיטורים, הרי שגובה התשלום צריך להיגזר משכר מינימום ומהיקף משרה חלקי של 5 שעות עבודה בלבד. (ס' 52 לסיכומי הנתבעים 1 ו-2) 70. לעניין פטירת מעביד קיימת הוראת חוק מפורשת - סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, הקובעת כדלקמן: "עובד שעבודתו נפסקה מחמת פטירה או פשיטת-רגל של מעבידו, ובתאגיד - פירוקו או מחיקתו, זכאי לפיצויי-פיטורים כאילו פוטר"(ההדגשות הוספו - א.ר.ק.). הנה כי כן המחוקק מכיר בפיטורים רעיוניים של עובד, בבחינת "כאילו פוטר", שעה שמדובר במעביד שנפטר. 71. משכך זכאית התובעת לפיצויי פיטורים מן הנתבע 1, שכן עבודתה הופסקה בשל פטירת המנוח. 72. באשר לשיעור פיצויי הפיטורים, כפי שקבענו לעיל, שכרה הקובע של התובעת הינו שכר מינימום והיקף משרתה הוא משרה מלאה ולא חלקית כפי שטענו הנתבעים 1 ו-2. 73. אך לא הוכחה טענת התובעת כי יש לכלול בשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים תוספת של 30% בגין היותה עובדת סיעודית. 74. בשים לב לוותקה של התובעת ולשכר המינימום שהיה בתוקף במועד פיטוריה, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 13,570 ₪ (3540ש"ח*46/12). 75. יצוין כי ביום 19/11/08 הפקידו הנתבעים 1ו-2 בקופת בית הדין סך של 13,570 ₪ בגין רכיב פיצויי הפיטורים. לפיכך סכום זה יועבר במלואו לתובעת מקופת בית הדין. 76. ובאשר לטענת הנתבעים כי החבות לתשלום פיצויי הפיטורים מוטלת על הנתבעת 3 בלבד, אין בידינו לקבלה. ראשית, קבענו בפסק דין זה כי לא הוכחה הטענה כי הנתבעת 3 היתה מעסיקתה של התובעת ולכל היותר אחראית לתשלום חלק משכרה וזכויותיה עד לגבול של 63 שעות סיעודיות להן היה זכאי המנוח על פי החוק. 77. מעבר לכך, מעדותו של מר אונגר, אשר היתה אמינה עולה כי הנתבעת 3 יצרה קשר עם התובעת לאחר פטירתו של המנוח והציעה לה לעבוד במקום אחר אצל מטופל סיעודי אחר, אולם לטענתו התובעת סירבה להצעה. עדותה של התובעת בנקודה זו היתה מתחמקת ובלתי אמינה (עמ' 11,12 לפרוטוקול מיום 25/9/08) ושוכנענו כי אכן הוצעה לה עבודה במקום אחר אך התובעת סרבה, ככל הנראה משום שרצתה לעבור ולעבוד באזור מרכז הארץ. בנסיבות אלה, לא מצאנו כל מקום לחייב את הנתבעת 3 בתשלום פיצויי הפיטורים. תמורת הודעה מוקדמת: 78. התובעת טענה כי עם פיטוריה, זכאית היא אף לתמורת הודעה מוקדמת. הנתבעים טענו כי התובעת איננה זכאית להודעה מוקדמת כיוון שלא פוטרה אלא עבודתה הופסקה באופן פתאומי בשל פטירת המנוח. 79. במקרה שלפנינו, יש לראות התובעת כמי שפוטרה על פי הוראות החוק שכן, יחסי עבודה נפסקו ונותקו עקב פטירת מעבידה, המנוח. 80. קיימת דעה לפיה פטירתו של מעביד מסכלת את חובת מתן ההודעה המוקדמת ועזבונו לא יידרש לתשלום תמורתה לעובד שאיבד את מקום עבודתו עקב מות המעביד. אולם, כשנדרש בית הדין הארצי לעבודה לתביעתו של עובד סיעודי זר, אשר מעבידו שבו טיפל נפטר, החליט בית הדין לזכות את העובד בתמורת הודעה מוקדמת לאור מסקנתו כי יש ליתן לחוק הודעה מוקדמת פרשנות תכליתית להגשמת מטרתו. (ע"ע 1267/04 אלנה זכריה - עיזבון קימלמן ואח' , פס"ד מיום 21/12/06, מפי כבוד השופטת נילי ארד). 81. בעניין זכריה המערערת פוטרה מעבודתה למחרת פטירתה של המנוחה ולא ניתנה לה כל אפשרות להתארגן. במקרה שלפנינו התובעת שהתה בבית המנוח בשבעת ימי האבל, קיבלה שכר עבורן ועזבה אחר כך לאזור המרכז לאחר שהוכח, כי סירבה להצעה חילופית שהוצעה לה על ידי הנתבעת 3. 82. בנסיבות אלה, גם אם מצאה התובעת עבודה חילופית בכוחות עצמה, אין בה כדי לשלול זכאותה לקבלת תמורת הודעה מוקדמת, אשר החובה לשלמה עולה מהוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001, לרבות התכלית העומדת בבסיס ההוראה לתשלום דמי הודעה מוקדמת (אם העובד עובד בתקופה זו) או תמורת הודעה מוקדמת - אם המעביד ויתר על עבודתו. 83. לפיכך, סבורים אנו כי בנסיבות המקרה שלפנינו, זכאית התובעת לתמורת הודעה מוקדמת 5בשיעור שכרה החודשי האחרון ובסך של 3,540 ₪. התביעה לפדיון דמי הבראה 84. התובעת טוענת, כי שולמו לה דמי הבראה בתקופת עבודתה אצל המנוח, למעט בגין 14 חודשי העסקתה האחרונים ובגינם תובעת סך של 2,596 ₪ עבור 8.16 ימי פדיון במכפלת 318 ₪ ליום. 85. הנתבעת 2 הודתה בעדותה כי לא שילמה לתובעת כל תוספת מעבר לגובה שכר שעמד על סך של 600$ ו-100 ₪ דמי כיס בכל שבוע. הנתבעת 2 אמנם העידה, כי "כל שנה שילמתי לה הבראה וחופשה." אך לא הוכיחה טענתה זו בראיה כלשהי (עמ' 29 לפרוטוקול). 86. הנתבעת 3 שילמה מידי חודש בחודשו תשלום על חשבון דמי הבראה כפי שעולה מתלושי השכר שהוצגו לתיק. 87. זכאות התובעת לדמי הבראה מאת הנתבעת 3 הינה פועל יוצא מהיקף משרתה שבגינה שילמה הנתבעת 3 לתובעת חלק משכרה. 88. סכומים אלה יש לקזז מתביעת התובעת לפדיון דמי הבראה שכן, הטבה זו לא נלקחה בחשבון בחישוב הפרשי שכר המינימום שזוכתה התובעת בפסק דין זה. 89. היקף משרתה של התובעת בגינה התחייבה הנתבעת 3 לשלם שכרה וזכיותיה היה בשיעור של 33.8%. 90. לפיכך, על הנתבעת 3 היתה מוטלת החובה לשלם בגין התובעת לתקופה מ-1/06 עד 2/07 (התקופה שבגינה תובעת התובעת פדיון דמי הבראה) סך של 924 ₪ (318 X 8.6 X 33.8%). 91. מעיון בתלושי השכר עולה, כי הנתבעת 3 שילמה בגין תקופה זו דמי הבראה בשיעור של 1,122.5 ₪. 92. לפיכך, על הנתבעת 1 לשלם לתובעת יתרת פדיון חופשה בסך של 1,474 ₪ (2,596 ₪ - 1,122 ₪). 93. התביעה נגד הנתבעת 3 לתשלום יתרת פדיון חופשה - נדחית. התביעה לפדיון חופשה 94. התובעת מודה, כי קיבלה במהלך תקופת עבודתה אצל המנוח ועד לסוף שנת 2005 דמי חופשה בסך של 750 ₪ בלבד. לטענתה זכאית היא להשלמת פדיון חופשה בעבור התקופה מ-5/03 ועד 12/05. עוד נטען, כי משנת 2006 ועד למועד פיטוריה, לא קיבלה חופשה שנתית ולכן זכאית לפדיון דמי חופשה אף בגין תקופה זו ובסך כולל של 5,096 ₪. 95. הנתבעים 1 ו-2 טענו כי התובעת אינה זכאי ת לפדיון חופשה שנתית, שכן ללא כל קשר לשאלת זהות מעסיקה של התובעת, הרי שהנתבעת 3 נשאה בתשלום זכויותיה הסוציאליות של התובעת, לרבות חופשה שנתית, כפי שעולה מתלושי שכרה. 96. הנתבעת 3 טענה, כי שילמה לתובעת פדיון חופשה שנתית במלואו בהתאם לשיעור גמלת הסיעוד שהנתבעת 3 העבירה לה. 97. כלל הוא כי הנטל להוכיח את מספר ימי החופשה שניצל העובד מוטל על המעביד. זאת, נוכח הוראות חוק חופשה שנתית המחייבות אותו בניהול פנקס חופשה (דב"ע לח/ 73-3 ביטון מכלוף - נפתלי הכט, פד"ע י' 390). 98. הנתבעים 1 ו-2 לא הציגו בפנינו כל רישום או ראשית ראייה באשר לימי החופשה שניצלה התובעת. מעדותה של התובעת, אשר לא נסתרה עולה כי החל מחודש 11/04 ואילך התובעת עבדה בימי המנוחה תמורת 150 ש"ח ויצאה לחופשה של יום אחד פעם אחת בחודש ע"ח מנוחה שבועית. 99. התובעת קיזזה מחישוביה את הסכומים שקיבלה באמצעות הנתבעת 3, ובסך של 2,250 ₪ (סעיף 31 לסיכום טענותיה) אולם, כפי שעולה מתלושי השכר לשנת 2006 זוכתה התובעת ב- 595 ₪ נוספים על חשבון דמי חופשה בגין שנה זו ולפיכך יש לקזז גם סכום זה מתביעתה, היינו, סך כולל של 2,845 ₪. 100. כאשר הנתבעת 2 הודתה בעדותה כי לא שילמה לתובעת כל "תוספת" לשכרה מעבר להשלמה לסכום הדולרי שסוכם עם התובעת, ולא הוכח בפנינו כי התובעת ניצלה ימי חופשה שנתית בתשלום, זכאית התובעת להשלמת פדיון חופשה מאת הנתבע 1 וכפי שיפורט להלן. 101. השכר הקובע לצורך חישוב זכויותיה הינו שכר המינימום האחרון, היינו, 3,540 ₪ . 102. השכר היומי הינו בשיעור 141.6 ₪. 103. התובעת תבעה פדיון בגין 36 ימי חופשה עבור שלוש שנות עבודתה האחרונות (סעיף 23ד' לסיכום טענותיה) הצדדים לא חלקו על שיעור הימים הכולל שתבעה התובעת. 104. לפיכך, התובעת היתה זכאית לפדיון חופשה בשיעור 5,096 ₪. 105. מהסך הנ"ל יש לקזז סך של 2,845 ₪, ששולמו לה על ידי הנתבעת 3 ולפיכך זכאית ליתרת פדיון חופשה בסך של 2,251 ₪. סוף דבר: 106. הנתבע 1 ישלם לתובעת הזכויות הבאות תוך 30 יום: א. הפרשי שכר עבודה בסך 8,134 ₪. ב. פיצויי פיטורין בסך של 13,570 ₪. (הסכומים מופקדים בקופת בית הדין) ג. פדיון דמי הבראה בסך 1,474 ₪. ד. פדיון חופשה שנתית בסך 2,251 ₪. הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 23.2.07 עד לפירעון המלא בפועל. 107. התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 - נדחית. 108. ובאשר להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד - הנתבע 1 ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 3,000 ש"ח + מע"מ תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסך הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין עד לפירעון המלא בפועל. התובעת תשלם לנתבעת 3 בגין דחיית תביעתה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 3,000 ש"ח + מע"מ תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסך הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין עד לפירעון המלא בפועל. יחסי עובד מעביד