קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ירידה בשמיעה 20 דציבל: השאלה העומדת להכרעה בהליך זה - האם יש להכיר בליקוי השמיעה של התובע כפגיעה בעבודה. בדיון הערכה מוקדמת הוצע על ידי המעריך (השופט (בדימוס) נויגבורן) כי הצדדים יעבירו את עניינו של התובע למומחה יועץ רפואי להכרעה בשני נושאים: האחד - האם יש ירידה בשמיעה בשתי האוזניים בשיעור של לפחות 20 דציבל בתדירויות הדיבור; השני - האם הפגיעה בשמיעה היא כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק. ככל שההכרעה בשני הנושאים הראשונים תהיה לטובת התובע, ידון בית הדין בעניין הכרה בטנטון כפגיעה בעבודה. הצעת המעריך התקבלה על ידי הצדדים. התשתית העובדתית המוסכמת למינוי המומחה הרפואי הייתה כמפורט להלן: התובע הוא יליד שנת 1943. מאז שנת 1988 עבד התובע בחברת שטל הנדסה בע"מ ועדין עובד באותה חברה. במסגרת עבודתו, היה התובע חשוף לרעש מזיק. מצבו הרפואי של התובע עולה מהחומר הרפואי שיועבר למומחה. חוות דעתו של המומחה היועץ הרפואי: בהמשך להסכמת הצדדים מינה בית הדין את דר' ביזר כמומחה רפואי. חוות דעתו הראשונה של דר' ביזר: א. האם יש לתובע ירידה בשמיעה בשתי האוזניים של 20 דציבלים לפחות בתדירויות הדיבור? לתובע ירידת שמיעה של מעל 20 דציבל רק בתדירות אחת (2000 הרץ) ורק באוזן שמאל. האם קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בשמיעה של התובע לבין חשיפה לרעש? לא ניתן לשלול קשר סיבתי בין הפגיעה בשמיעה לבין חשיפת התובע לרעש מזיק. יחד עם זאת יש להתחשב, כמובן, באלמנט הגיל ובטרשת העורקים שגרמה לירידה בפרפוזיה המומחית כפי שהודגמה במיפוי המוח שבוצע בתאריך 16.10.07. תשובות דר' ביזר לשאלות ההבהרה: בבדיקה האודיולוגית מיום 1.8.08 (מצורפת כנספח ב'): האם ירידת כושר השמיעה הממוצע בתדירויות הדיבור של 500 - 1000- 2000 מחזורים בשנייה באוזן שמאל מסתכמת ב- 26 דציבל ( 3 /35 + 20+ 25)? האם ירידת כושר השמיעה הממוצע בתדירויות הדיבור של 500 - 1000- 2000 מחזורים בשנייה באוזן ימין מסתכמת ב- 26 דציבל (3/ 25 + 25 + 30)? החישובים נכונים על פי הבדיקה. בבדיקה אודיולוגית מיום 1.10.07(מצורפת כנספח ג'): האם ירידת כושר השמיעה הממוצע בתדירויות הדיבור של 500 - 1000- 2000 מחזורים בשנייה באוזן שמאל מסתכמת ב- 25 דציבל( 3/ 30 + 20+ 25)? האם ירידת כושר השמיעה הממוצע בתדירויות הדיבור של 500 - 1000- 2000 מחזורים בשנייה באוזן ימין מסתכמת ב- 18 דציבל ( 3/ 20 + 15+ 20)? בבדיקת השמיעה מכון הדים מיום 1.10.2007 ערכי הובלת עצם (שהם הקובעים במקרים של חשיפה לרעש מזיק) הם: באוזן שמאל - 25 + 15 + 15 דציבל, שסכומם עולה לכדי 55 דציבל וממוצעם מגיע ל- 18.3 דציבל. באוזן ימין, ערכי הובלת עצם, הם 20 + 15 + 15 דציבל, שסכומם עולה לכדי 50 דציבל וממוצעם מגיע ל- 16.6. דציבל. כאמור הערכים שיש להחשיבם בדיון על נזקים הם ערכי הובלת עצם המשקפים את מצב עצב השמיעה. בבדיקה אודיולוגית מיום 1.10.07(מצורפת כנספח ג'): האם ירידת כושר השמיעה הממוצע בתדירויות הדיבור של 500 - 1000- 2000 מחזורים בשנייה באוזן שמאל מסתכמת ב- 25 דציבל ( 3/ 30 + 20+ 25)? האם ירידת כושר השמיעה הממוצע בתדירויות הדיבור של 500 - 1000- 2000 מחזורים בשנייה באוזן ימין מסתכמת ב- 18 דציבל (3/ 20 + 15+ 20)? הבדיקה ממכון שמר מתאריך 13.12.2007 היא בדיקת סינון בלבד ואיננה כוללת ערכי הובלת עצם ולכן איננה רלוונטית לדיוננו. לעומת זאת אין התייחסות בשאלות לערכי הבדיקה במכון השל"ה מיום 30.5.2007 (חודשיים לפני הבדיקה אליה מתייחסת השאלה הראשונה - שאלה מס' 3). הבדיקה במכון השל"ה בה ערכי הובלת העצם באוזן שמאל הם 20 + 0 + 10, סכומם מגיע לכדי 30 דציבל וממוצעם מגיע ל- 10 דציבל. ערכי הובלת העצם באוזן ימין הם 15 + 5 + 10, סכומם מגיע לכדי 30 דציבל וממוצעם מגיע גם כאן ל- 10 דציבל, ערכים נורמליים לכל הדעות. בדיקת השמיעה ממכון קולות מתאריך 23.3.2008 היא הבדיקה האחרונה מבחינה כרונולוגית ואולי עקב כך הבדיקה הקובעת. ערכי הובלת עצם באוזן שמאל הם 30 + 10 + 10 דציבל, סכומם מגיע לכדי 50 דציבל וממוצעם 16.3 דציבל. ערכי הובלת עצם באוזן ימין הם 15 + 10 + 15 דציבל. סכומם מגיע לכדי 40 דציבל, וממוצעם 13.3. דציבל. בולטת כאן בשאלות ההבהרה הנטייה להתחשב בבדיקת השמיעה הגרועה ביותר שאינה עומדת לדעתי במבחן הדיוק - אל מול הבדיקות הרלוונטיות האחרות. גם אם נתייחס רק לבדיקה האחרונה ביותר מבחינה כרונולוגית - הרי שכבר הראיתי כי אין מדובר כאן בפגם שמיעתי המקנה אחוזי נכות. טענות הצדדים: התובע טען כי: בהתאם לפסיקה בעניין אלון [עב"ל 188/08 המוסד לביטוח לאומי - אלון; לא פורסם, מיום 12.11.08], די כך שבדיקה אחת מראה ירידה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור על מנת שייקבע כי המבוטח עמד בתנאי הסף שנקבע בסעיף 84א(א)(2) לחוק - "כושר השמיעה פחת בשיעור של לפחות 20 דציבל [בתדירויות הדיבור] בכל אחת מהאוזניים" אין לקבל את טענת המוסד כי האמור בפסק דין אלון הוא בגדר אוביטר, כי בפסק הדין ניתנה הנחייה מפורשת לבדוק את תנאי הסף של פיחות לפחות ב- 20 דציבל בתדירויות הדיבור על פי האמור בסעיף 2(ג) לחוות דעתו של השופט פליטמן. דר' ביזר טעה בחוות דעתו הראשונה עת קבע כי קיימת ירידה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור רק באוזן שמאל, וטעות זו תוקנה בתשובתו לשאלות ההבהרה. המומחה לא קובע לעניין הקשר הסיבתי, הוא צריך לקבוע שיש ראשית של קשר סיבתי, ומקביעה זו יש להמשיך לדון בתיק. ב"כ המוסד טענה: לעניין הסתמכות התובע על פסק הדין בעניין אלון - האמור בו לעניין אופן הבחינה של התנאי בסעיף 84א(א)(2) הוא בגדר אוביטר, שכן השאלה היחידה שעמדה להכרעה בעניין אלון היתה האם הפיחות בכושר השמיעה חייב להיות בתדירויות הדיבור. אין לקבל את טענת התובע כי די בקיומה של בדיקה אחת לפיה חלה ירידה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור על מנת שליקוי השמיעה יוכר כפגיעה בעבודה. אם תתקבל טענת התובע, התוצאה היא שהמוסד לא יהיה רשאי לשלוח את המבוטח לבדיקות נוספות, וגם לפי האמור בעניין אלון יש לאפשר למומחה הרפואי לשלוח בעצמו את המבוטח לבדיקה נוספת. במקרה הנדון, בו מונה מומחה, יש לפעול על פי הפסקה השלישית בעניין אלון, כלומר שהמומחה הרפואי יכול להתייחס לכל הבדיקות ולא לניתן להגביל אותו לבדיקה אחת, בה הודגמה ירידה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור. חוות דעתו של המומחה מפורטת, ומובהר בה מדוע יש להעדיף את הבדיקות שמראות שלא מתקיים התנאי של ירידה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור. כן מסביר המומחה הרפואי מדוע המדד הנכון הוא מדד הולכת העצם. כן הסביר המומחה הרפואי שהבדיקה מחודש אוגוסט 2007 אינה עומדת במבחן הדיוק. בית הדין לא יכול להתעלם מחוות דעתו המקצועית רפואית של המומחה היועץ הרפואי, והדברים מקבלים משנה תוקף לאור סט הבדיקות הרפואיות בהן לא מתקיים תנאי הסף. על פי חוות דעתו של המומחה הרפואי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע. הכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, מנימוקים שיפורטו להלן. השאלה הראשונה בה עלינו להכריע היא האם התקיים בתובע תנאי הסף שנקבע בסעיף 84א(א)(2) לחוק - כושר השמיעה פחת בשיעור של לפחות 20 דציבל [בתדירויות הדיבור] בכל אחת מהאוזניים (להלן - תנאי הסף)? בעניין אלון [עב"ל 188/08 המוסד לביטוח לאומי - אלון; לא פורסם, מיום 12.11.08] פסק בית הדין הארצי כך: כיצד תקבע ירידה בשמיעה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור? מבחן הפחתת השמיעה בשיעור של 20 דציבל בתדירויות הדיבור, הינו כאמור מבחן סף טכני פורמאלי שנועד לסנן מבין התביעות להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, את אלו שלקוי השמיעה בהן הינו פחות מ-20 דציבל בכל אחת מהאוזניים. לאמור מספר משמעויות. ראשית - כיוון שמדובר במבחן סף סינון טכני, המבחן המהותי של הקשר הסיבתי בין החשיפה לרעש מזיק וליקוי השמיעה בשיעור שלא יפחת מ-20 דציבל - אינו רלבנטי לבחינת התביעה בשלב המקדמי של בחינת הפיחות בשמיעה. (ההדגשה במקור). שנית - לגבי בדיקת השמיעה ומקום ביצוע בדיקת השמיעה, יש לקבוע, כי בדיקת שמיעה עליה ניתן להסתמך, הינה בדיקה שאינה ארכאית ואשר עולה ממנה שהנבדק לא התחזה, ואשר בוצעה במכון רשמי מוכר הנותן שירות, למשל לקופות החולים, או במסגרת בתי החולים. זאת, להבדיל למשל ממכון פרטי המעוניין רק למכור מכשירי שמיעה. שלישית - נשאלת השאלה מה קורה אם פקיד התביעות דוחה תביעה להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, מהטעם, שהפחתת השמיעה על פי בדיקות השמיעה (גם ללא קשר לשאלת הקשר הסיבתי של הליקוי חשיפה לרעש בעבודה) אינה מגעת ל-20 דציבל בכל אוזן. במקרה כזה, זכות המבוטח להגיש תביעה לבית הדין על החלטת פקיד התביעות ולטעון בה, תוך ביסוס טענתו על ממצאי בדיקות שמיעה, כי הפחתת שמיעתו אינה פחותה מ-20 דציבל בכל אוזן. על בית הדין במקרה כזה, למנות מומחה יועץ רפואי בשאלת העמידה של התובע באותו תנאי סף. במאמר מוסגר, נציין כי על פי הדין הקודם לא היה מקום כלל להיזקק לאותה השאלה. (ההדגשה הוספה). במקרים הדרושים אין מניעה, כי בית הדין עצמו יורה על שליחת המבוטח למכון שיקבע על ידו לעריכת בדיקת שמיעה שתוצאותיה יועברו למומחה לחיווי דעתו בשאלת העמידה בתנאי הסף. רביעית - שאלה נוספת שמתעוררת בהקשר כזה הינה - כיצד לפסוק במקרה שישנן מספר בדיקות שמיעה. אחת, לפיה חלה הירידה בשמיעה בשיעור שאינו פחות מ-20 דציבל, ואחת שלא חלה ירידה כזאת. על פי איזו בדיקת שמיעה יצטרכו פקיד התביעות ובית הדין לקבוע את העמידה או אי העמידה בתנאי הסף של ירידת שמיעה בתדירות הדיבור של לא פחות מ-20 דציבל ? בנוגע לכך יש לשים אל לב, כי בעיקרו של דבר בדיקת שמיעה בתדירויות הדיבור אינה אובייקטיבית, לכן, ניתן להניח לגבי תוצאותיה, שאדם שאינו שומע לא יאמר בבדיקת השמיעה שהוא שומע, להבדיל מאדם שומע היכול לומר שאינו שומע. משום כך נהג הכלל של העדפת תוצאות בדיקת השמיעה הטובה ביותר. אולם מאידך יש לשים גם אל לב, כי תיתכן החמרה במצב השמיעה מסיבה זו או אחרת. במקרה שכזה יש להעדיף את בדיקת השמיעה העדכנית יותר על פני הבדיקה הישנה הטובה יותר. לאור האמור אפשר היה לקבוע כלל, שיש להעדיף את בדיקת השמיעה הטובה יותר רק אם היא מאוחרת יותר; אלא שכללים כאלה מסבכים את מבחן הסף הפשוט; וכיוון שמבחן הסף הוא מבחן טכני פורמאלי יש להעדיף לאור תכליתו את בדיקת השמיעה שתוצאותיה מעידות על עמידה במבחן סף ירידת השמיעה הנדרש, על פני הבדיקה שתוצאותיה אינן מעידות על כך. (ההדגשה הוספה). האמור ראוי לחול כמובן גם במקרה שתביעה ראשונה של המבוטח נדחתה על סמך בדיקה לפיה הוא לא עמד במבחן הסף של הפחתת השמיעה; ולאחריה הוא הגיש תביעה נוספת המושתתת על בדיקה חדשה לפיה הוא עומד באותו מבחן סף. במקרה שכזה, לא ניתן יהיה להסתמך על תוצאות בדיקת השמיעה הראשונה לעניין העמידה בתנאי הסף בעת בחינת התביעה השנייה. חמישית, שאלה אחרת נוגעת לתוצאות בדיקת השמיעה בתדירויות הדיבור, הינה האם יש לקבוע עמידה במבחן הסף על פי תוצאות בדיקת ה- SRT או על פי מבחן תוצאות בדיקת הדיסקרימינציה. כאן הכלל צריך להיות שיש לקבוע את העמידה בתנאי הסף של פיחות בשמיעה בתדירויות הדיבור בשיעור של 20 דציבל על פי תוצאות בדיקת השמיעה לפיה היתה נקבעת נכות בגין ירידה בשמיעה של 20 דציבל בהתאם למבחני הנכות. (ההדגשה במקור). שישית, לא יכול להיות ספק כי הדין החדש מסרבל את הליך ההכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, מרבה התדיינויות ומאריך את משך בירור התביעה. יעילות הדיון מחייבת לכן את המוסד לביטוח לאומי לברר מלכתחילה בתביעה להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה את קיום כל תנאיו של הדין, לרבות ליבון השאלה המובנת מאליה באשר לקיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לרעש מזיק בעבודה לליקוי השמיעה, על מנת שהמומחה הרפואי שימונה על ידי בית הדין יוכל בחוות דעת אחת להשיב לכל השאלות הנדרשות. בכך ימנע המצב בו המבוטח ירוץ הלוך ושוב בין פקיד התביעות לבית הדין עד לקבלת תביעתו להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה (ההדגשה במקור). בעניין אלון נדונה אמנם השאלה אם הפיחות שחל בכושר השמיעה לעניין סעיף 84א(א)(2) לחוק חייב שיהא בתדירויות הדיבור או האם די כי חל פיחות בכלל התדירויות (התדירויות הנמוכות מתדירויות הדיבור; תדירויות הדיבור והתדירויות הגבוהות כולן כאחת). אולם, ב"סוף דבר" לפסק הדין נקבע כי יש לבחון את הפיחות בשמיעה הנזכר בסעיף 84א(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי בממוצע תדירויות הדיבור, קרי 500 - 1000 - 2000 מחזורים בשניה, וכי "בחינת הירידה בשמיעה תיעשה כאמור, בשים לב להנחיות המפורטות בסעיף 2ג לחוות דעתו של השופט פליטמן". לאור האמור, אנו דוחים את טענת המוסד כי מדובר ב"אוביטר" ולא בהלכה מחייבת, ולפיכך, ההנחיות שנקבעו בסעיף 2(ג) לחוות דעתו של השופט פליטמן בפסק דין אלון הן ההנחיות המחייבות הן את המוסד ואת בית הדין האזורי. יחד עם זאת, איננו סבורים כי הפסיקה בעניין אלון מביאה לתוצאה לפיה יש לקבל את התביעה, לנוכח קיומה של בדיקת שמיעה אחת המראה על ירידה בשמיעה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור. טענת התובע, לפיה ככל שיש בדיקה אחת בה מתקיים תנאי הסף, המומחה הרפואי אינו יכול לחוות את דעתו בשאלת עמידת התובע בתנאי הסף על פי תוצאות כל הבדיקות שהובאו לעיונו אינה סבירה ואינה מתיישבת הן עם הפסיקה בעניין אלון והן עם הפסיקה בעניין ברלכיס, מנימוקים שיפורטו להלן: ההנחיות שנקבעו בעניין אלון הן הנחיות החלות על פקיד התביעות ובית הדין האזורי שדן בערעור על החלטתו של פקיד התביעות, כאשר הם בוחנים את השאלה אם המבוטח עמד "בתנאי הסף הטכני פורמאלי", על מנת שעניינו של המבוטח יועבר לבדיקה המהותית, שהיא בדיקה מקצועית רפואית. הפרשנות הנכונה לכללים שנקבעו בסעיף 2(ג) לחוות דעתו של השופט פליטמן בעניין אלון היא שככל שתוצאות בדיקות השמיעה שונות זו מזו, ורק לפי בדיקה אחת מתקיים תנאי הסף, אין מקום לדחיית התביעה על הסף אלא יש להעביר את התביעה לבחינה המהותית על ידי מומחה יועץ רפואי, אשר יבחן בין היתר גם את עמידת התובע בתנאי הסף, על יסוד כל החומר הרפואי בעניינו של המבוטח. המבחנים שנקבעו בפסק דין אלון אינם מגבילים את שיקול דעתו של המומחה הרפואי בקביעה אם המבוטח עמד בתנאי הסף, ואת חוות דעתו עליו לתת בהתחשב בכל בדיקות השמיעה בעניינו של המבוטח, ואין הוא כבול לתוצאות בדיקת השמיעה בה נקבע כי מתקיים תנאי הסף. בעניין ברלכיס נקבע כי "ככל יש מחלוקת בנדון זה [עמידת המבוטח בתנאי הסף של ירידה בשמיעה של לפחות 20 דציבל בתדירויות הדיבור - ל.ג.] במהלך בירור תביעה שהוגשה לפקיד התביעות או לבית הדין (בשל מספר בדיקות שמיעה עם תוצאות שונות וכד') רשאי פקיד התביעות להיעזר ברופא מוסמך בנדון זה ובית הדין רשאי להיעזר בחוות דעתו של מומחה יועץ רפואי". גם לפי הפסיקה בעניין ברלכיס במקרה שלבדיקות השמיעה תוצאות שונות יש להעביר את עניינו של המבוטח למומחה יועץ רפואי אשר יקבע אם המבוטח עומד בתנאי הסף. התוצאה לה טוען התובע, לפיה די בקיומה של בדיקת שמיעה אחת לפיה מתקיים במבוטח תנאי הסף של הפחתת כושר הדיבור ב- 20 דציבל בתדירויות הדיבור כדי להביא לקביעה כי נתקיים במבוטח תנאי הסף, וזאת גם אם לפי בדיקות שמיעה אחרות התובע לא עמד בתנאי הסף אינה סבירה. אין זה סביר שעמידתו של התובע בתנאי הסף תיקבע על ידי בדיקת שמיעה אחת אקראית, ועל המומחה הרפואי להתעלם מכל הבדיקות האחרות. כאמור, בקיומה של בדיקה אחת די כדי להעביר את עניינו של המבוטח למומחה רפואי אשר יבחן את עמידת המבוטח בתנאי הסף, אולם בסמכות המומחה הרפואי לקבוע אם המבוטח עמד בתנאי הסף על פי מכלול בדיקות השמיעה המועברות לעיונו. לאור האמור לעיל, משהועבר עניינו של התובע למומחה הרפואי, חוות דעתו של המומחה הרפואי היא הקובעת אם התובע עמד בתנאי שנקבע בסעיף 84א(א)(2) לחוק - ירידה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור. ומן הכלל אל הפרט: בהתאם לפסיקה - בית דין זה פסק לא אחת חוות דעתו של המומחה מטעמו היא בבחינת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי וככלל, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו ע"י המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן (ראה לעניין זה דב"ע נו 244 - 0 המוסד לביטוח לאומי נגד יצחק פרבר, לא פורסם, עב"ל 1035/04 דינה ביקל נגד המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם). עב"ל 579/06 צמח - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, מיום 23.8.07). בחוות דעתו הסביר דר' ביזר באופן מפורט וברור מדוע לדעתו לא מתקיים בתובע תנאי הסף. נדגיש, כי גם הקביעה מה הוא המדד הרלוונטי לבדיקת הירידה בשמיעה (הולכת עצם או הולכת אוויר) היא קביעה רפואית שבסמכותו של המומחה הרפואי. כמו כן הבהיר דר' ביזר כי הבדיקה מחודש אוגוסט 2007 אינה עומדת במבחן הדיוק. לאחר בחינת טענות התובע, אנו קובעים כי התובע לא הוכיח טעם המצדיק שלא לקבל את חוות דעתו של דר' ביזר בעניין עמידתו בתנאי הסף. זאת ועוד. על פי המוסכם בין הצדדים עניינו של התובע הועבר למומחה הרפואי גם בנושא הקשר הסיבתי, דהיינו האם הפגיעה בשמיעה היא כתוצאה מחשיפה לרעש. לפיכך, לא ברורה טענת ב"כ התובע כי "המומחה לא קובע קשר סיבתי. הוא צריך לקובע שיש התחלה של קשר סיבתי" שכן על פי המוסכם בין הצדדים המומחה הרפואי בדק גם את הקשר הסיבתי בין הפגיעה בשמיעה לבין החשיפה לרעש. בעניין זה השיב דר' ביזר בחוות דעתו הראשונה כי "לא ניתן לשלול קשר סיבתי בין הפגיעה בשמיעה לבין חשיפת התובע לרעש מזיק. יחד עם זאת יש להתחשב, כמובן, באלמנט הגיל ובטרשת העורקים שגרמה לירידה בפרפוזיה המומחית כפי שהודגמה במיפוי המוח שבוצע בתאריך 16.10.07". אנו סבורים, כי קביעה זו אין די בה על מנת להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעה בשמיעה לבין החשיפה לרעש, ולכן יש לדחות את התביעה גם מהטעם שלא הוכח קשר סיבתי בין הפגיעה בשמיעה לבין החשיפה לרעש. סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל, תביעתו של התובע נדחית, ללא צו להוצאות. שמיעה