קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת בקשה לאישור תביעה ייצוגית על הסף: א. מהות הבקשה זוהי בקשה למחיקה ו/או דחיה על הסף של בקשת המשיב המתוקנת (בש"א 5180/08, להלן: "בקשת האישור המתוקנת") להכיר בתובענה שבכותרת כתביעה ייצוגית מכוח חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"). ב. עובדות רלבנטיות עניינה של בקשת האישור המתוקנת, בפעילויות המבקשות 1-2 שהן עמותות המספקות לחבריהן, וביניהם המשיב, השתלמויות מקצועיות וימי עיון תמורת דמי חבר שנתיים הנגבים ע"י מעסיקי העמיתים ומועברים ישירות למבקשות 1-2. המשיבה 3 הינה חברה המספקת שירותים למבקשות 1-2 ונמצאת בבעלות מלאה של המשיבה 3. דמי החבר השנתיים נגבים מהעמיתים בהתאם להוראות הסכם קיבוצי שנחתם ביום 31.10.99 בין מעסיקים שונים לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה והסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים (נספח א'1 לבקשת האישור המתוקנת, להלן: "ההסכם הקיבוצי"). ההסכם הקיבוצי קובע, בין היתר, שהחל מיום 1.1.2000, יהיו העובדים זכאים להחזר דמי חבר שנתיים בשתי אגודות פרופסיונאליות, מתוך רשימה המצורפת להסכם הקיבוצי, אשר אליהן משתייכים העובדים בתחום עיסוקם (סע' 10 להסכם הקיבוצי). המעסיקים החתומים על ההסכם הקיבוצי הם: מרכז השלטון המקומי בישראל בשם כל הרשויות המקומיות; שלוש הערים הגדולות (ירושלים, ת"א וחיפה); המוסדות להשכלה גבוהה; הסוכנות היהודית לא"י; ההסתדרות הציונית העולמית; הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד; הנהלת קופת החולים הכללית; והסתדרות מדיצינית הדסה. טענת המשיב בתמצית היא, כי במהלך השנים 2001-2006, לא אפשרו המבקשות 1-2 לחבריהן העמיתים לצבור את הזכות להשתתף בהשתלמויות שלא נוצלו בשנת פעילות אחת, ולנצלן בשנות הפעילות הבאות; ו/או לא אפשרו המבקשות 1-2 להשיב לעמיתים את דמי המנוי השנתיים, בגין אי מימוש זכותם להשתתף בהשתלמויות באותה שנת פעילות. לעמדתו, החלטת המבקשות 1-2 למנוע אפשרות לצבירת הזכויות מהווה למעשה העלאה בפועל של מחיר ההשתלמויות ו/או דמי החבר בניגוד להסכם הקיבוצי אשר קוצב את הסכומים שיועברו בגין ההשתלמויות (סע' 3 ב' לבקשת האישור המתוקנת). המבקש מוסיף וטוען כי ייחוד כספי העמיתים אך ורק לשנה בה שולמו ואי החזרת כספים שלא שימשו לייעודם, מהווה התעשרות לא הוגנת על גבם; בניגוד למצג של המבקשות 1-2 לפיו הן פועלות שלא למטרות רווח (סע' 3 א' ו-ד' לבקשת האישור המתוקנת). המשיב עותר לקבלת סעד כספי מהמבקשות בסך של למעלה מ-66 מיליון ₪. מכאן הבקשה לאישור התובענה כתביעה ייצוגית אשר הוגשה במקורה לבית המשפט ביום 2.3.08 (להלן: "בקשת האישור המקורית"); בתאריכים 28.5.08 ו-8.9.08 התקיימו בפניי דיונים מוקדמים במעמד הצדדים, ובתאריך 21.9.08 ניתנה החלטתי בבקשת המשיב לגילוי ועיון במסמכים, עפ"י הסדר דיוני בין הצדדים. ביום 2.3.09 הגיש המשיב בקשה לתיקון בקשת האישור המקורית ובקשה לתיקון כתב התביעה; ביום 21.4.09 התקיים דיון מוקדם נוסף בנוכחות הצדדים אשר נסב סביב בקשת התיקון של המשיב. ביום 26.4.09 נעניתי לבקשת התיקון וביום 10.5.09 הוגשה בקשת האישור המתוקנת. המבקשות הגישו את תגובתן לבקשת האישור המתוקנת ביום 2.8.09; ובד בבד עם הגשת התגובה הגישו את הבקשה נשוא דיוננו לסילוק על הסף של בקשת האישור המתוקנת. לטענת המבקשות, יש להורות על מחיקת ו/או דחיית בקשת האישור המתוקנת על הסף, בשל כל אחד מהטעמים כדלקמן: העדר סמכות עניינית; בית המשפט אינו יכול להעניק למשיב את הסעד המבוקש; העדר עילה ויריבות בין המשיב לבין המבקשת 3; למשיב אין עילת תביעה כנגד המבקשות מאחר והן אינן בגדר "עוסק"; כתבי בי-דין שהוגשו ע"י המשיב אינם עונים על דרישות החוק; המשיב לא שילם את האגרה כנדרש עפ"י דין. המשיב מצידו כופר בטענות המבקשות וגורס, בין היתר, כי בקשת הסילוק לא הוגשה ע"י המבקשות בהזדמנות הראשונה ויש לדחותה מחמת חוסר תום לב בניהול ההליך המשפטי ו/או מחמת ויתור על טענות שלא הועלו במועד. ג. היש להורות על מחיקה ו/או דחייה על הסף של בקשת האישור המתוקנת? בפתח הדברים יובהר שטענות הסף שהועלו ע"י המבקשות בבקשה דנן, פורטו כבר בתגובתן לבקשת האישור המקורית (סע' 80 - 104), וכן בתגובתן לבקשת האישור המתוקנת שהגיש המשיב (סע' 83 - 117). טענות אלה לא נדונו ולא הוכרעו ע"י בית המשפט עד כה. אשר על כן אני דוחה את טענות המשיב לדחיית בקשת הסילוק מחמת חוסר תום לב מצד המבקשות ו/או מחמת איחור העולה לכדי זניחת טענותיהן. 1. העדר סמכות עניינית לטענת המבקשות, התובענה הייצוגית נשוא בקשת האישור המתוקנת הינה הלכה למעשה תקיפה עקיפה של ההסכם הקיבוצי, הקובע הוראות בנושא שיעור דמי החבר בעמותות כדוגמת המבקשות 1-2, וכן את ההטבה בדמות החזר דמי חבר ומניעת האפשרות להעביר את הזכויות לעמית אחר וכיו"ב. לעמדתן, תקיפת הסכם קיבוצי, חוקיותו וביצועו מסורה בלעדית לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה; וסעיף 10 (3) לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי תביעה הינה למעט תביעה של עובד שחל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו, והמעביד של אותו עובד הינו צד להסכם קיבוצי. אשר על כן הן עותרות לדחיית בקשת האישור המתוקנת והתביעה על הסף, בשל העדר סמכות עניינית בהתאם לסעיף 101 (א) (2) לתקנות סד"א, או לחילופין למחיקת התביעה בהעדר עילה המוכרת בחוק תובענות ייצוגיות. המשיב מצידו גורס שהתביעה שהוגשה על ידו אינה מתייחסת להסכם הקיבוצי והוראותיו, אלא להתנהגות הספקים כדוגמת המבקשות 1-2, שהתקשרו עם לקוחותיהן בזכות ההסכם הקיבוצי, ואשר מפרות את ההתקשרות ביניהן ובין העמיתים, לרבות המשיב, תוך הטעיה וניצול. לעמדתו, ההסכם הקיבוצי שהמבקשות 1-2 אינן צד לו, אמנם קובע הוראות לגבי דמי החבר ומהווה הסיבה בגללה צורכים העמיתים את שירותי ההשתלמויות והנופש באמצעות המבקשות; אולם אין בכך לשלול את היותם של העמיתים בגדר "צרכנים" שהוטעו ע"י "עוסק". המסגרת הנורמטיבית ויישומה בענייננו כידוע, ככלל אין לדון בבקשה לסילוק על הסף של תובענה ייצוגית בנפרד מהדיון בבקשה לאישור התובענה [ר' רע"א 8332/96 שמש נ' רייכרט, פ"ד נה(5), 276, 290 (2001)]. אשר לבקשה לסילוק הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להבדיל מסילוק התובענה גופה), נקבע כי סעד שכזה יינתן במקרים חריגים וקיצוניים, בהם ברור על פני הדברים שאין בבקשה ולא כלום [ר' פס"ד שמש לעיל וכן רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר און השקעות בע"מ (13.8.07)]. עם זאת, ביהמ"ש העליון לא שלל לגמרי אפשרות דיון בסוגיה זו מאחר וניתן להעלות על הדעת טענות שבדין או שבעובדה הדורשות בירור פשוט יחסית, ושיש בהן כדי להשמיט את הקרקע תחת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית כולה. נראה לי כי ניתן לעשות שימוש באפשרות זו במקרה דנן, לגבי חלק מטענות הסף הנטענות. סעיף 3 (א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה, המונה רשימה סגורה של עניינים בהם ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית. סעיף 10 לתוספת השניה קובע לאמור: "(1) תביעה בעילה אשר לבית דין אזורי לעבודה הסמכות הייחודית לדון בה לפי סעיף 24(א)(1), (1א) או (3) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, ובלבד שלא נדרש במסגרתה סעד של פיצויי הלנת קצבה, פיצויי הלנת שכר או פיצויי הלנת פיצויי פיטורים לפי הוראות סעיפים 16, 17 ו-20 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. (2) תביעה של עובד בעילה לפי סעיף 6א לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, תביעה של עובד בעילה לפי סעיפים 2 ו-3 לחוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז-2007, או לפי חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996. (3) בפרט זה - "תביעה" - למעט תביעה של עובד שחל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו, והמעביד של אותו עובד או ארגון מעבידים שהוא חבר בו, צד להסכם הקיבוצי; "הסכם קיבוצי" - הסכם קיבוצי לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, או הסדר קיבוצי בכתב. מן האמור עולה, כי קיומו של הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו של העובד מונע הגשת תובענה ייצוגית בתביעות בהן מסורה לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון לפי סעיף 24 (א)(1), (1א) או (3) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה"). סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה מונה שורה של נושאים בהם מסורה סמכות דיון ייחודית לבית הדין האזורי, ולענייננו רלבנטיים הסעיפים הבאים: ס"ק (א) (1) אשר זו לשונו: "בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". וכך קובע ס"ק (א) (1א): "בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי- קבלתו". ובהתאם לס"ק (א) (3): "תובענות של חברים או חליפיהם או של מעבידים או חליפיהם נגד קופות גמל, כמשמעותן בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, או תובענות של קופות הגמל נגד חבריהן או חליפיהם או נגד מעבידים או חליפיהם הכל אם התובענות נובעות מהחברות בקופות או מחבותם של מעבידים לקופות, לפי הענין וכן כל תובענה לקצבה הנובעת מיחסי עובד ומעביד". הנה כי כן, סעיף 10(1) לתוספת השניה מתיר להגיש תובענה ייצוגית בכל עילה הנוגעת ליחסי עובד-מעביד, לרבות בשאלות כגון קיומם של יחסי עבודה, זכויות הנובעות מחוזה העבודה או מסיומם של יחסי העבודה, משא ומתן לקראת כריתת חוזה עבודה וקבלה או אי קבלה של אדם לעבודה. ודוק: תובענה ייצוגית באחת מן העילות הנ"ל תוגש לבית הדין לעבודה. במקרה שבפנינו, עילות התובענה המנויות בסעיף 7 לבקשת האישור המתוקנת הן: הטעיה וניצול מצוקת הצרכן; התעשרות לא הוגנת וחוסר תום לב בביצוע חוזה. עילות אלה אינן נמנות אף לא על אחת מהעילות המנויות בסעיף 24 ס"ק (א)(1), (א)(1א) ו- (א)(3) לחוק בית הדין העבודה. לפיכך לא מתקיים התנאי המפורט בסעיף 10(1) לתוספת השניה, ומשכך אין אנו נדרשים לבחון את קיומו של הסייג שבס"ק (3) לסעיף 10, הדן בתביעה של עובד שחל עליו הסכם קיבוצי. לאור האמור לעיל, טענת המבקשות להעדר סמכות עניינית עקב תקיפה של הסכם קיבוצי, - דינה להידחות. 2. בית המשפט אינו יכול להעניק למשיב את הסעד המבוקש לטענת המבקשות, בית המשפט אינו יכול להעניק למשיב את הסעד לו הוא עותר, קרי, השבת כספים לעמיתים חברי העמותות, מאחר ואין כל זיקה כספית בין העמותות לבין העמיתים (דמי החבר מועברים לעמותות ישירות ע"י המעסיק); וכן מן הטעם שהמבקשות 1-2 הן עמותות שאינן יכולות לבצע חלוקת רווחים לעמיתיהן. לעמדת המשיב אין מדובר בהשבה אלא בפיצוי בגין נזק שנגרם לצרכנים אשר לא קיבלו תמורה בעבור כספם; כמו כן לטענתו אין מדובר בתביעה לחלוקת רווחים שהרוויחו העמותות. איני מקבלת את טענת המבקשות בהקשר זה. המשיב השתית את תביעתו על סעיף 1 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, המאפשר להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד "עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח. במידה ותתקבל טענתו זו, וייקבע שהמבקשות הן "עוסק" כאמור לעיל, אין כל מניעה, ברמת העקרון, שבית המשפט יעניק לו סעד ואין רלבנטיות לקיומה או העדרה של זיקה כזו או אחרת בין המשיב ושאר חברי הקבוצה לבין המבקשות; ו/או לאיסור החל על עמותות לחלק רווחים לחבריהן. 3. העדר עילה ויריבות בין המשיב למבקשת 3 לטענת המבקשות, אין בין המשיב לבין המבקשת 3 כל יריבות, שכן המשיב לא הצביע על כל עוולה שביצעה כלפיו המבקשת 3, מלבד הטענה הכללית כי היא שותפה למעשי התרמית וההטעיה שבוצעו לטענתו כלפי העמיתים. המשיב הפנה לסע' 5 ו-6 לבקשת האישור המתוקנת בהם מיוחסת למבקשת 3, בין היתר, עילת הטעיה כלפי צרכני ההשתלמויות, הם העמיתים. די בכך ובעובדה שהמבקשת 3 נמצאת בבעלות מלאה של המבקשת 1, כדי להביא לדחיית טענת המבקשות לסילוק בקשת האישור על הסף על יסוד העדר עילה ו/או העדר יריבות בין המשיב לבין המבקשת 3. 4. העדר עילת תביעה נגד המבקשות 1-2 לטענת המבקשות, המשיב לא הצביע על עילת תביעה כנגדן בהתאם להוראת סעיף 1 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, בין היתר, נוכח העובדה שבהתייחס לפעולות המיוחסות להן בבקשת האישור, הן אינן "עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן; ומערכת היחסים בינן לבין חבריהן אינה כזו שניתן להתייחס אליה כ"עניין שבינו לבין לקוח". טענה זו של המבקשות נשענת על שלושה אדנים והם: פעילותן אינה למטרות רווח; פעילותן אינה פעילות עסקית, אלא ציבורית, חברתית וחינוכית; ולאור תכליות חוק הגנת הצרכן וחוק תובענות ייצוגיות אין לראות בהן "עוסק". על סמך החומר שהוצג בפני בית המשפט, ניתן לכאורה להגיע למסקנה גם בנושא זה. ברם סבורתני, שההלכה המצמצמת והאפשרות של חזרה בשלב ההוכחות בנושא חשוב זה, - מחייבים אותי להותיר את הדיון למסגרת ההוכחות בבקשת האישור, וכך אני קובעת. לאור הלכות אלה גם מתייתר הצורך לדון בשתי הטענות הנוספות שהעלו המבקשות לסילוק על הסף: האחת - שכתבי בי-הדין שהוגשו ע"י המשיב אינם עונים על דרישות החוק; והשניה - אי תשלום אגרה בגין סכום התביעה שהועמד על סך של 66.24 מיליון ₪. למעלה מן הצורך יוער, שטענות פרצדוראליות-טכניות מעין אלה, כשלעצמן, לא יהוו טעם בלעדי לסילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת את בקשת האישור המתוקנת לראיות לתאריך 27/10/09 שעה 08:30. כל צד ישא בהוצאותיו.תביעה ייצוגית