מקרה ביטוחי 3 חודשים לפני סיום הפוליסה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה ייצוגית נגד החרגת מקרה ביטוחי 3 חודשים לפני סיום הפוליסה: בפני בקשה לאישור תובענה ייצוגית לפי הוראות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו- 2006 (להלן:"חוק תובענות ייצוגיות"). רקע וטענות הצדדים עניינה של הבקשה הינה פוליסת ביטוח אובדן כושר עבודה (להלן: "הפוליסה") אשר נועדה להבטיח מתן פיצוי חודשי מוסכם במקרה בו עקב מקרה ביטוחי המבוטח הפך לבלתי כשיר לעבודה. הפוליסה מוצעת ע"י חמש המשיבות בשני תנאים זהים. התנאי הראשון הינו "תקופת המתנה", תקופה זו מתחילה ביום קרות האירוע הביטוחי ומסתיימת לאחר תקופה הקבועה בפוליסה. אצל חמש המשיבות תקופה זו נמשכת כ-3 חודשים. בתום "תקופת ההמתנה", במידה והמבוטח עדיין אינו כשיר לעבודה תחל חברת הביטוח, מיום זה ואילך, בתשלומי ביטוח חודשיים. התנאי השני הינו המועד בו תחדלנה חברות הביטוח מתשלום דמי הביטוח. בכל הפוליסות של חמש המשיבות המועד הוא כדלקמן: תום תקופת הפוליסה, או גמר שנת הביטוח בה מלאו למבוטח 65 שנים, או ביטול פוליסת ביטוח החיים אליה צורפה הפוליסה, או מות המבוטח. שני התנאים הללו יוצרים מצב שבמידה והמקרה הביטוחי יקרה כשלושה חודשים לפני מועד סיום תקופת הפוליסה, המבוטח כלל לא יזכה בתשלומי ביטוח (להלן:"תקופת אי הכיסוי"). המשיבות גובות מכל מבוטחיהן פרמיות חודשיות גם בתקופת אי הכיסוי. לגבי עובדות אילו אין מחלוקת בין הצדדים. המבקשת מס' 1 הינה חברה פרטית בע"מ, המבקש 2 משמש כמנהל בחברה. ביום 1/11/02 המבקשת 1 ביטחה את המבקש 2 בביטוח אובדן כושר עבודה אצל המשיבה 1. ביום 1/1/99 בוטח המבקש 3 אצל המשיבה 2 בביטוח אובדן כושר עבודה. החל מחודש נובמבר 1993 בוטח המבקש 4 אצל המשיבה 3 בביטוח אובדן כושר עבודה. ביום 1/11/80 בוטח המבקש 5 אצל המשיבה 5 בביטוח אובדן כושר עבודה. המבקשים כולם שילמו למשיבות השונות את הפרמיה החודשית בתקופת "אי הכיסוי" מבלי שהמשיבות פירטו כי זוהי תקופה עליה המבקשים ישלמו תשלום חודשי, אך לא יקבלו תגמולי ביטוח אם ייווצר אירוע ביטוחי.המבקשים טוענים כי היקף הנזק המוערך באופן ראשוני לשנים 1998-2004 הוא 47.51 מליון. אנו עוסקים בשלב הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, על כן אין צורך לדון ולהכריע במקרה לגופו, אלא, לבחון האם מתקיימים סיכויי תביעה.לכן, אציג בקצרה את טענות הצדדים. טענות המבקשים המבקשים מלינים על העובדה כי המשיבות גובות פרמיה חודשית בתקופת אי הכיסוי למרות שהן יודעות כי לא ישלמו תשלומי ביטוח בתום "תקופת ההמתנה". המבקשים טוענים כי ניתן ללמוד מס' 1 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן:"חוק הביטוח") כי החוק קובע כי קיים קשר ישיר בין חבות המבוטח לשלם דמי ביטוח ובין חבות חברת הביטוח לשלם תגמולי ביטוח. המבקשים מדגישים כי ניתן ללמוד מהסעיף כי "מקרה ביטוח" הינו אירוע המוגדר בחוזה הביטוח שבמידה ויתקיים, המבוטח זכאי לתגמולי ביטוח. בכל פוליסות הביטוח של המשיבות "מקרה ביטוח" מוגדר כאובדן כושר עבודה. המבקשים טוענים כי בתקופת אי הכיסוי "מקרה ביטוח" כהגדרת ס' 1 לחוק הביטוח לא יכול להתקיים, זאת משום חוסר תשלום תגמולי הביטוח. המבקשים מוסיפים כי על עובדה זו ניתן ללמוד גם מספרו של אורי ידין, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי, 1984). אשר קובע כי עסקינן בחיובים שלובים או מקבילים. המבקשים מדגישים שחוק הביטוח בס'16 (ב) קובע כי "(ב) נעשה מקרה הביטוח בלתי אפשרי אחר כריתת החוזה, מתבטל החוזה מאליו והמבוטח זכאי להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול." המבקשים טוענים כי קל וחומר באשר למצב של תקופת "אי הכיסוי". המבקשים טוענים כי המשיבות לא מסרו כל מידע על כוונתן לגבות דמי ביטוח גם עבור תקופת אי הכיסוי. המשיבות לא עשו זאת במסגרת הפוליסה, לא במועד כריתת חוזה הביטוח ולא במועד תשלום תגמולי הביטוח לכן מדובר בהטעיה. בעשותן כן מפרות המשיבות את חובות הגילוי המוגברות המוטלות עליהן בהיותן חברות ביטוח. המשיבות הפרו את חובת הגילוי הקבועה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א - 1981 (להלן:- "חוק הפיקוח") והתקנות שהוצאו על פיו (תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), תש"ם-1980 (להלן:- "תקנות הפיקוח")) וכן את חובת ההבלטה הקבועה בהן. המבקשים מוסיפים כי על המשיבות היה לציין הן את העובדה כי במשך 3 חודשיים המבוטח משלם לריק והן את העובדה כי לאור חוק חוזה הביטוח ס'16(ב) זכאי המבוטח לבטל את הביטוח בכל עת שיחפוץ. מכאן, כי חברות הביטוח הפרו את חובת הגילוי המוגברת המוטלת עליהן לאור הפסיקה והספרות. המבקשים טוענים כי אי ציון העובדה כי ס'16 (ב) לחוק הביטוח מאפשר החזרת סכום הפרמיה של תקופת אי הכיסוי הינה הטעייה, משום שאין כל ספק שמבוטח סביר ורציונאלי היה מבטל את הפוליסה בנסיבות אילו. המבקשים טוענים כי נוצר תנאי מקפח בחוזה אחיד לאור ס' 3 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 הקובע כי: "..בית משפט ובית הדין יבטלו או ישנו, בהתאם להוראות חוק זה, תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות (להלן - תנאי מקפח)." (הדגשה שלי צ.ב.) המבקשים מדגישים כי המבחן לקיומו של תנאי מקפח הינו כי התנאים בחוזה מעניקים זכויות לספק בלבד אשר אין כנגדם התחייבויות של ממש (ראה לעיל ספרו של אורי ידין). המבקשים מוסיפים כי קביעה שאכן מתקיים תנאי מקפח אינה מבטלת את החוזה אלא רק את התנאי האמור ובמקרה דנן תוצאת הביטול הינה השבת תשלום הפרמיה עבור תקופת "אי הכיסוי". לסיכום, המבקשים טוענים כי המשיבות הפרו את חוזי הביטוח, הטעו את המבוטחים, הפרו חובות חקוקות (ובהן חובות האמון והגילוי מכוח חוק הפיקוח ותקנותיו), הפרו את חובת תום הלב המוגברת המוחלת עליהן, הפרו את חובות האמון המוטלות עליהן כלפי מבוטחיהן וכן כי קיים תנאי מקפח בחוזה אחיד. המבקשים טוענים כי עילות התביעה מתאימות להגשת תובענה ייצוגית מכוחו של חוק תובענות ייצוגיות ומדובר בשאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה. עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל על-ידי המבקש בתום לב ובדרך הולמת. באשר לטענת ההתיישנות אשר הועלתה ע"י המשיבות בכתב ההגנה המבקשים טוענים כי טענה זו איננה נכונה. המשיבות טוענות כי העילה נוצרה "לכל המאוחר" במועד ההתקשרות בפוליסה. המבקשים טוענים כי העילות נוצרו ב"מועד קרות הנזק", כלומר, תשלום הפרמיות בגין תקופת אי הכיסוי. המבקשים מפרטים כי לאור האמור בס' 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [תיקון אחרון: 3/10/06] (להלן: "פקודת הנזיקין"). " 89. תחילת התיישנות לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק." (הדגשה שלי צ.ב.) המבקשים טוענים כי העילות אותן הם מציגים הינן הטעייה והפרת חובה חקוקה, עילות נזיקיות הדורשות הוכחת נזק ועל כן יש לפנות לתנאי ס' 89 לפקודת הנזיקין. בשלב זה אני אכן מקבלת את טענת המבקשים. ה"נזק" נוצר למעשה בקרות ה"אירוע הביטוחי", כלומר כ-3 חודשים לפני תום הפוליסה. לפיכך, אני דוחה את טענת ההתיישנות אותה העלו המשיבות. עתירת המבקשים הינה כדלהלן: ביהמ"ש מתבקש ע"י המבקשים לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית; ביהמ"ש מתבקש לקבוע כי: הקבוצה בשמה הוגשה התובענה הייצוגית תכלול את כל מבוטחי המשיבות הזכאים אשר שילמו (או לגבי צווי העשה- ישלמו) פרמיות בגין תקופת אי הכיסוי. המבקשים יהיו תובעים ייצוגיים וכי בא כוחם יהא ב"כ המייצג. עילות התובענה הן הפרת סעיפים 38 ו-39 בחוק הפיקוח, הטעיה לפי סעיף 55 בחוק הפיקוח, הפרת הסכם והטעיה לפי דיני החוזים, הפרת חובה חקוקה, הפרת החובה לנהוג בתום לב לפי ס' 39 לחוק החוזים, לקבוע כי קיים תנאי מקפח בחוזה אחיד וכי המשיבות עשו "עשיית עושר שלא במשפט" בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979. הסעד המבוקש לכל חבר בקבוצת התובעים הוא השבת כלל דמי הביטוח אשר נגבו בפועל מחברי הקבוצה בגין תקופת אי הכיסוי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור בס' 28(ג) לחוק הביטוח מיום הגבייה ועד יום ההחזר בפועל. כמו כן מתבקש ביהמ"ש ליתן צו המחייב את המשיבות להפסיק לגבות דמי ביטוח בגין תקופת אי הכיסוי ולהורות כי ההחלטה בבקשה תפורסם. טענות המשיבות המשיבות טוענות כי אילו תנאי הפוליסה ואילו סיכוניה וסיכוייה. המשיבות טוענות שלאור העובדה שהצדדים החליטו במהלך קדם המשפט כי אין לערוך חקירה נגדית למצהיר מהצד שכנגד, כלל העובדות המפורטות בתצהיר מפורשות כעובדות שאין חולקים עליהן. לכן, המשיבות טוענות, העובדות אשר מפורטות בתצהירים מטעמן הן למעשה עובדות מוכחות. מכאן עולה כי תקופת ההמתנה היא למעשה מעין "השתתפות עצמית", הפוליסה תומחרה ואושרה ע"י אקטואר ואושרה ע"י המפקח על הביטוח. המחיר הכולל מתייחס לכל תקופת הביטוח ונפרס לתשלומים, כך שהקורלציה הינה בין הסכום הכולל של הפרמיות לבין תקופת הכיסוי בפועל וכי החישוב של הפרמיה הוא מורכב. המשיבות טוענות כי התצהיר מטעם המבקשים משולל עובדות לתמוך בבקשה, מלבד הפוליסה עצמה שצורפה בחלקה לבקשה. המשיבות טוענות כי לא ניתן להוכיח קיומה של הטעייה, משום שהמבקשים לא קראו את הפוליסה ועל כן לא יכולים לטעון להסתמכות. באשר לטענת המבקש כי ההטעיה היא משום אי ציון אפשרות ביטול הפוליסה, המשיבות טוענות כי הביטול מעוגן בחוק ואין דרישה להציגו. המשיבות מחויבות לאור חוק הביטוח להציג פקיעה ולא ביטול. עוד מוסיפות המשיבות כי אם המבקשים היו מבטלים את החוזה כ-3 חודשים טרם פקיעתו, למעשהו היה שימוש לרעה בזכות, זאת משום שהמשיבות כבר נשאו בנטל הסיכון שנטלו על עצמן במסגרת חוזה הביטוח. המשיבות מדגישות כי אין קשר סיבתי בין ההטעיה הנטענת לבין הנזק הנטען של המבקשים, משום שהמבקשים לא קראו את החוזה וכי לא קיים נזק. המשיבות טוענות כי ס' 16(ב) לחוק הביטוח לא רלוונטי לעניין זה משום שהנסיבות מביאות לכך שקיים סיכון שבתקופת "אי הכיסוי" המבוטח לא יקבל כסף מהביטוח. המשיבות טוענות כי אין בסיס להעלאת טענת ה"עושק" בהתאם לס' 55 לחוק הפיקוח, הן משום שהמבקשים העלו טענה זו רק בסיכומיהם והן משום שלא מתקיים במקרה זה "עושק" לפי הגדרת הפסיקה. המשיבות שוללות את קיומה של טענת ה"טעות" משום שזוהי טעות שולית ביחס לעסקה ואין עסקינן בטעות יסודית. המשיבות טוענות כי אין מדובר בתנאי מקפח משום שהסכום חושב ע"י אקוטאר. המשיבות מוסיפות כי סיכויי התובענה קלושים ואין בעילות שהועלו במסגרתה שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לחברי הקבוצה, שכן לא מתקיימת קבוצה הומוגנית משום שקיימות 5 חברות ביטוח שונות. משכך קיימת דרך בירור אישית העדיפה על פני בירור בדרך של תובענה ייצוגית. דיון והכרעה התביעה הייצוגית הינה כלי משפטי אשר מטרתו הגנה על האינטרס הציבורי, הגנה זו הוסדרה ע"י המחוקק בחוק תובענות ייצוגיות בצורה של הסדר אחיד ברור ומפורט, החל משנת 2006. תכליתו חוק תובענות ייצוגיות, כפי שניתן ללמוד מסעיף המטרה, הינה קביעת כללים אחידים בעניין זכות ההגשה והניהול של תובענות ייצוגיות, כדי לשפר את ההגנה על הזכויות. כלומר, ניתן ללמוד כי המחוקק חפץ לקדם את אכיפת הדין וההרתעה מפני הפרתו, זכות הגישה לערכאות והאפשרות לסעד הולם לנפגעים תוך ניהול יעיל והוגן של התביעות. כלי משפטי זה נועד על מנת לשרת תובע ייצוגי בשם קבוצה של נפגעים, כאשר נוצרה פגיעה בעלת מכנה משותף לכלל חברי הקבוצה, אשר כל חבר מחברי הקבוצה לא היה מגיש תביעתו באופן אינדיבידואלי. קיים חשש כי כלי משפטי זה ינוצל למטרות סחטנות,כך שנתבעים יבחרו להגיע לפשרה רק כדי לא לשאת בהוצאות משפט ואילו לתובעים הייצוגיים לא עומדת בעיה זו בשל אי תשלום האגרה. לשם כך המחוקק קבע כי בהליך זה, משום היותו חריג, נדרש אישור טרם כניסתו למסלול של הוכחות התביעה לגופה. תפקידו של השופט לסנן ולברור מבין התביעות את אילו אשר ראויות לשמש כתביעות ייצוגיות. יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) ברע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ (14/12/06): .."אנו מצויים בשלב הנוגע להליך האישור המקדמי, שהינו כעין "מסננת" לאיתורן של תביעות אשר המסגרת של תובענה ייצוגית מתאימה לבירורן"..(הדגשה שלי צ.ב.) שלב ראשון אותו יש לעבור במסגרת החלטה האם יש לאשר תובענה ייצוגית הינו, כי קיים סיכוי להצלחת התביעה. זאת ניתן ללמוד מס'8 לחוק התובענות ייצוגיות. 8. אישור תובענה ייצוגית בידי בית המשפט (א)   בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1)   התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (הדגשה שלי צ.ב.) השאלה העומדת לפתחנו היא האם לאור הוראות הדין ולאור לשונן של הפוליסות רשאיות המשיבות לחשב את תגמולי הביטוח ולא להפחית מהם את התשלום עבור חודשי אי הכיסוי למבקשים ולשאר בני הקבוצה אותה הם מבקשים לייצג? אני סבורה כי התשובה על השאלה הינה שלילית. למעשה, המשיבות לא ציינו מפורשות בחוזה דבר על תקופת אי הגילוי וכן לא על האפשרות הניתנת למבוטח לאור ס' 16(ב) לבטל את חוזה הביטוח ולקבל החזר לכספיו. יש לבחון בעניין זה מהי היקפה של חובת הגילוי החלה על חברת ביטוח. בתקנות הפיקוח, אשר תוקנו מכוח סעיפים 38 ו-39 בחוק הפיקוח, נקבעו מהם הפרטים אותם חייבים לגלות בפוליסת הביטוח: "...בפוליסה יצוינו לפחות כל אלה: (...) (3) הסיכון המבוטח וגבולות האחריות של המבטח; (4) תנאים וסייגים לחבות המבוטח או להיקפה..." ס' 3 לחוק הביטוח קובע כי: "... תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצוינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם..." למעשה, השילוב של שתי ההוראות בסעיפי החוק אותם הצגתי לעיל תוחמים את חובת הגילוי החלה על המבטח. על העיקרון של חובה זו ניתן ללמוד גם מעקרון תום הלב אשר קיים בדיני החוזים. חובת הגילוי החלה המבטחת הינה חובה פוזיטיבית לגלות למבוטח במסגרת הפוליסה אותו היא מציעה לו, כל פרט חיוני ובעיקר להדגיש ולנמק את גבולות האחריות והסייגים לאחריות המבטחת. חובת הגילוי של המבטח כוללת שני מרכיבים: איסור הצגת מצג שווא וחובת גילוי יזום. כלומר, חל איסור על המבטח למסור תיאור מטעה של העסקה אותה ערך עם המבוטח וכן חלה עליו חובה לנדב מידע אף אם לא שאל לגביו המבוטח באופן ספציפי. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט א' רובינשטיין בעניין רע"א 4897/07 ‏הראל חברה לביטוח בע"מ נ' צבי בן עדי (, ניתן ביום 09/03/2008): "...נהוג לראות את חוזה הביטוח כמחייב חובת גילוי מוגברת (fidei uberrimae) - "לא רק שנדרש מן הצדדים שיפעלו בגילוי לב יותר מסוגי חוזים אחרים, אלא גם מקפידים אתם בכל הנוגע לדיוק ולדווקנות בניסוח הדברים וכמובן גם בכיבודם" ... אין צריך להכביר מלים על הרציונל לכך, שהוא דבר הלמד מעניינו ומן השכל הישר: אדם שם מבטחו הכלכלי המעשי לעת צורך או חלילה לעת משבר, ועל כן כדי שיופטר הגורם המבטח על התמונה להיות, כאמור חדה..." על המבטח חלה חובה נוספת, להבליט בפוליסה כל מגבלה אשר יכולה להיווצר. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופטת פורקצ'יה בע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סיגלית קדוש (, ניתן ביום 25/06/2007): "... לחובת הגילוי החלה על המבטח מכוח עקרונות כלליים מצטרפת חובה סטטוטורית מיוחדת להבליט מגבלות וסייגים לחבות המבטח. סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח קובע, כי אין המבטח זכאי להסתמך על סייג להיקף חבותו, אם לא פירט אותו בפוליסה בסמוך לנושא אליו הוא נוגע, או שציין אותו בהבלטה מיוחדת. חובת הבלטת ההגבלות, כאמור, נקשרת לחובה לוודא שהמבוטח מודע לקיומן. מכוח פסיקת בית המשפט זה בפרשת ישר (עמ' 773) מוטלת אחריות אקטיבית על חברת הביטוח לוודא שהמבוטח מבין את פשר הגבלות הכיסוי. עליה להסב תשומת לבו של מבוטח לתנאי הפוליסה בדרך שתהא מובנת לו, ולוודא כי הוא ער לכך שתוקפה חל רק בהתקיים אותם תנאים. הפרת חובה זו עלולה לחסום את זכותו של המבטח לטעון לקיומם של סייגים בשלב מאוחר יותר..."(הדגשה שלי צ.ב.). על מהותה של חובה זו עמדו בספרם המלומדים דודי שוורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח (חובות גילוי, פרשנות ומגמות התפתחות) הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן 2005: "...ככלל מוטלת על המבטח חובת גילוי קונקרטית הכוללת בחובה את החובה לוודא שהמבוטח מודע להיבטים השונים של עסקת הביטוח. מבטח ייחשב למי שהפר את החובה, גם אם הייתה למבוטח אפשרות להתחקות על ההיבטים השונים של עסקת הביטוח בעצמו...אם בדיני החוזים הכלליים יקשה על צד לחוזה...להימלט מהאשם הרובץ לפתחו, הרי בחובת הגילוי של המבטח בדיני הביטוח, אשם זה לא יעמוד למבוטח לרועץ, אלא הוא ייהנה ממשטר משפטי של אחריות כמעט מוחלטת של המבטח כלפיו..." (הדגשה שלי צ.ב.). מן הכלל אל הפרט. המשיבות נמנעו מלהדגיש בפני המבקשים הן במהלך המו"מ והן בפוליסת הביטוח עצמה אודות תקופת "אי הכיסוי" והתשלום בגינה. איני מקבלת את טענת המשיבות כי המבקשים יכולים היו ללמוד על תקופה זו, לאור הפסיקה והספרות, גם במקום בו יכול היה המבוטח ללמוד על מצב ביטוחי לבדו, גם שם, קיימת חובה על המבטח להדגיש את העניין בפניו. לא הוצגו בפני נתונים אשר ממחישים כיצד נעשה בפועל החישוב של הפוליסה איני יכולה להיות בטוחה בצורה חד משמעית כי אכן לא חייבו המשיבות את מבוטחיהן עבור תקופת אי הכיסוי ועל כן אינני יכולה להתייחס לטענה זו. קיימת חובה על חברת הביטוח לנהוג בתום לב מוגבר וכן חובת גילוי מוגברת, לכן, ראוי ונכון כי חברות הביטוח יסבירו ויפרטו בחוזה הביטוח בדבר תקופת "אי הכיסוי". אינני יכולה לקבל את טענת המשיבות כי מדובר ב"השתתפות עצמית" שעל המבטח לשלם בכדי להזיל עלויות. בהקשר לטענה זו טענו המשיבות כי מדובר ב"ניהול סיכונים". המשיבות לא הוכיחו את החישוב של הפרמיה, לכן אינני יכולה לדעת בוודאות כי אכן לא נגבו סכומים גבוהים בשל תשלום ה"השתתפות העצמית". סעיף 55 בחוק הפיקוח אוסר על הטעיית המבוטח באשר לכל פרט המהותי לעסקת הביטוח: "...(א) מבטח או סוכן ביטוח לא יתאר תיאור מטעה עסקת ביטוח המוצגת לפני לקוח פלוני ולא יכלול תיאור מטעה בפרסום לציבור. (ב) לענין זה, "תיאור מטעה" - תיאור הניתן בעל פה, בכתב או בדפוס, שיש בו כדי להטעות בענין מהותי בעסקה; בלי לגרוע מכלליות האמור יראו עניינים אלה כמהותיים בעסקה... (2) מהותה של עסקת הביטוח, היקף הכיסוי הביטוחי, הסייגים לו והתנאים המוקדמים לקיומו..." יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת פלפל בא 2668/99 בורובסקי דניאלה נ' מנורה בע"מ - חברה לביטוח (, ניתן ביום 16/06/2002): "...איסור ההטעיה הוא חד וברור- כל תכליתו להבטיח את זכות המבוטח וחירותו לבחור את המוצר הביטוחי המתאים לו באמת. חירות לבחור- משמע, בחירה על בסיס מידע מלא ומבוסס. לאור מסגרת נורמטיבית זאת חלה על חברות הביטוח חובת זהירות מוגברת מפני הטעיית הלקוח. מכאן צומחת חובת גילוי מוגברת של חברות הביטוח. חוזה הביטוח מהווה דוגמה מובהקת לחוזים המחייבים דרגה גבוהה מן הרגיל של אמון, של גילוי ושל תום לב- הווה אומר- "מירב הנאמנות" מהצדדים"... "..בענייננו חל עקרון הגילוי ותום הלב על פיו חייב כל צד לחוזה הביטוח לגלות לצד האחר כל עובדה שיש בה כדי להשפיע על החלטתו, או לפחות על החלטת אדם סביר במצבו, אם להתקשר בחוזה אם לאו ובאילו תנאים..." ניתן ללמוד מדבריה של כב' השופטת פלפל, כי מקום שחברת הביטוח ערות לכך שעלול להיווצר פער בין הבנתו של המבוטח וכוונתו לבין תוצאותיו של אירוע הביטוח על-פי הפוליסה, קמה חובת גילוי יזומה מצדן: עליהן להסב את תשומת ליבו של המבוטח, כאשר אי-גילוי הפרטים החסרים עלול להיחשב כמצג-שווא. במקרה שבפני, המשיבות אכן נמנעו מלגלות גילוי מלא באשר לתשלום הפרמיה בתקופת "אי הכיסוי". אינני מסכימה עם טענת המשיבות כי עובדה זו ברורה מאליה וכי המבקשים היו צריכים לקחת אותה בחשבון במסגרת ניהול הסיכונים שלהם. למעשה, חברות הביטוח במקרה זה הטעו את ציבור מבוטחיהן בכך שלא פירטו והדגישו את תקופת "אי הכיסוי" מהותה ומשמעותה מבחינת המבוטח. לסיכום, אני אכן סבורה כי קיימת עילת תביעה וכי ישנם סיכויים כי התביעה תתקבל . כעת, אעבור לבחינת התנאים לאישור תובענה ייצוגית כפי שקבועים בחוק תובענות ייצוגיות: חוק תובענות ייצוגיות מתיר בסעיף 2 בתוספת השנייה להגיש תובענה ייצוגית נגד מבטח ומתווה בסעיף 8(א) את הדרך לאישורה של תובענה כתובענה ייצוגית כדלהלן: "...8(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב..." סעיף 4 בחוק קובע מי רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית ובשם מי - "...(א) אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: אדם שיש לו עילה בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה..." סעיפים אילו מפרטים את התנאים הצריכים להתקיים בכדי שבית המשפט יוכל לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית. למעשה, תנאים אילו דורשים כי המבקש יוכיח שתביעתו הוגשה בתום לב, כי זוהי הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בסוגיה אשר במחלוקת בין הצדדים וכי הוא ייצג את שאר חברי הקבוצה בצורה הולמת. אעבור לבחינת התנאים הנ"ל: ראשית, לאור האמור בס' 4 יש לבחון האם קיימת לתובע עילה אישית. אני אכן סבורה כי המבקשים הם בעלי תביעה אישית, זאת משום שהתקשרו בחוזי הביטוח השונים עם המשיבות. ברצוני להדגיש כי אין צורך בשלב זה להוכיח נזק. המבקשים אכן עמדו בדרישת הסעיף והוכיחו נזק לכאורי שכן החוק דורש כי "די בכך שהמבקש יראה כי לכאורה נגרם לו נזק" (סעיף 4(ב)(1) בחוק). כפי שפירטתי לעיל, המבקשים אכן הוכיחו כי יש להם סיכוי סביר שהתביעה תוכרע לטובתם ולטובת הקבוצה אותה הם שואפים לייצג. ברצוני להדגיש לעניין זה כי אין דרישות מחמירות למידת השכנוע בקיומה של עילה לכאורה, על מנת שלא לגרום להתמשכות השלב המקדמי, וכדי לא להרתיע תובעים ייצוגיים פוטנציאליים. ראו לעניין זה דבריו של כב' השופט בנימיני בבש"א 1895/05 אמיר שהי נ' תדיראן מוצרי צרכיה בע"מ (, ניתן ביום 14/02/2008). "..מאזן הנוחות בבקשה מעין זו נוטה בדרך כלל לרעת הנתבע הייצוגי, המבקש לעכב את ההחלטה, שהרי מדובר בהחלטת ביניים אשר איננה מעניקה סעד אופרטיבי כלשהו שיש צורך בעיכובו. ה"נזק" היחיד שיכול להיגרם לנתבע הייצוגי הוא המשך ניהול התובענה, ובהחלט קיימת אפשרות שזו תידחה בסופו של דבר. הצורך להמשיך ולנהל את התובענה, על כל הכרוך בכך, איננו בבחינת "נזק" יוצא דופן בהליך המשפטי, וממילא זכאי בעלֿֿ הדין הזוכה להחזר הוצאותיו. כך גם אין לקבל את הטענה כי המשך ניהול התובענה גורם נזק תדמיתי קשה לנתבע הייצוגי. "נזק" זה נובע, אם בכלל, מעצם אישור התובענה הייצוגית, ולא מהמשך ניהולה (זה היה אחד הנימוקים לדחיית בקשה לעיכוב החלטה המאשרת תובענה ייצוגית.." (הדגשה שלי צ.ב.). בענייננו התגברו המבקשים על אבן נגף זו, שכן הוכח לכאורה כי נגרם להם נזק בעקבות אי הגילוי על התשלום בגין תקופת "אי הכיסוי". ס'8(א)(1) קובע כי התובענה צריכה להציג שאלה משפטית או עובדתית המשותפת לכלל חברי הקבוצה. ברצוני להדגיש כי אין הסעיף דורש זהות מוחלטת בכל השאלות הדרושות להכרעה, אלא, רק בשאלות המהותיות לדיון. המשיבות טוענות כי קיימת שונות בין חברי הקבוצה שכן תנאי הביטוח שונים ממבוטח למבוטח. אינני סבורה כי טענה זו יכולה לעמוד למבקשים לרועץ, זאת משום שלאור האמור בס' 20 לחוק תובענות ייצוגיות, אין צורך להוכיח כי הנזק זהה לכלל חברי הקבוע. לכן, העובדה כי חוזי הביטוח שונים ממבוטח למבוטח אינה משנה את העניין הזהה העומד לדיון ואת העובדה כי לא נאמר למבוטחים כי בתקופת "אי הכיסוי" הם ממשיכים לשלם ללא תמורה. השוני נעוץ בעובדה כי ישנו הבדל בתשלום הפרמיה החודשית בין המבוטחים לאור קריטריונים שונים, הדבר משנה רק לעניין התשלום, קרי, הנזק של כל מבוטח. ראו לעניין זה את דבריו של דר' אלון קלמנט במאמרו 'קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006', הפרקליט מ"ט (תשס"ז) 131, 141: "...מובן שבכל תובענה ייצוגית תיתכנה שאלות שאינן משותפות לכל חברי הקבוצה המיוצגת. בדרך כלל תהיינה השאלות המשותפות קשורות לאחריותו של הנתבע, ואילו הסעדים הנתבעים על ידי כל אחד מהתובעים יהיו שונים. לכן ברור כי השונות בסעדים אינה יכולה, כשלעצמה, לעמוד בדרכה של התובענה לאישור כייצוגית..." מכאן כי הבקשה שלפנינו אכן עומדת בתנאי אשר קבוע בס' 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. אני סבורה כי תובענה ייצוגית הינה הדרך ההולמת ביותר לברר את הסוגיה. עסקינן בסכומי כסף נמוכים יחסית (תשלום פרמיה בגין 3 חודשים), קיימת כמות רבה של אנשים אשר יכולים להיות לחבור בתביעה זו. לכן, זוהי הדרך הראויה וההולמת ביותר לבירור השאלות שבמחלוקת ובוודאי שיש לבכרה על-פני בירור תובענות אינדיבידואליות אשר ירבו התדיינות-מזה וימשיכו את המצב הלא ראוי של ריבוי פסיקות מנוגדות. חברת הביטוח הינה גוף בעל עוצמה כלכלית רבה. לכן יש להשתמש בתובענה הייצוגית, בנסיבות אילו אף ככלי אשר מטרתו הרתעה מפני הפרת החוק ומניעת שימוש לרעה, לכאורה, בכוח הרב הנתון בידי חברות הביטוח. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת שבח בא 2695/04 נהור רונן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (, ניתן ביום 25/11/2007): "...תובענה ייצוגית חדלה להיות חיזיון נפרץ במחוזותינו והגשתה הפכה זה מכבר להליך שכיח בבתי המשפט. לא אחדש, איפוא, דבר אם אומר כי הגורם הדומיננטי בתביעה הייצוגית הינו הפרקליט המנהל את התובענה, כלפיו מופנית הדרישה לייצוג הולם. במקרה דנן נחה דעתי, והמשיבה לא תחלוק על כך, כי עסקינן בפרקליטים מוכשרים ומנוסים אשר יש בכוחם לנהל את התובענה בדרך הראויה והנכונה..." (הדגשה שלי צ.ב.) אינני סבורה כי המבקשים או באי כוחם לא ייצגו באופן הולם וראוי את חברי הקבוצה. לאור האמור לעיל, הבקשה להגשת תובענה ייצוגית מאושרת בהתאם לעילות, הסעדים והתנאים המפורטים בהחלטה זו. לאור האמור בסעיף 14 בחוק תובענות ייצוגיות, נקבע כי: הגדרת הקבוצה התובעת היא כל מבוטחי המשיבות הזכאים אשר שילמו (או לגבי צווי העשה- ישלמו) פרמיות בגין תקופת אי הכיסוי. זהות המבקשים ובאי כוחם מפורטת בכותרת של בקשה זו. עילות התובענה הן הפרת סעיפים 38 ו-39 בחוק הפיקוח, הטעיה לפי סעיף 55 בחוק הפיקוח, הפרת הסכם והטעיה לפי דיני החוזים, הפרת חובה חקוקה, הפרת החובה לנהוג בתום לב לפי ס' 39 לחוק החוזים, לקבוע כי קיים תנאי מקפח בחוזה אחיד וכי המשיבות עשו "עשיית עושר שלא במשפט" לאור חוק לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979. השאלות המשפטיות עובדתיות העומדות להכרעה הינן: האם יכולות המשיבות שלא לנמק ולפרט אודות תקופת אי הכיסוי בפוליסות הביטוח השונות. הסעד המבוקש לכל חבר בקבוצת התובעים הוא השבת כלל דמי הביטוח אשר גבו בפועל מחברי הקבוצה בגין תקופת אי הכיסוי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור בס' 28(ג) לחוק הביטוח מיום הגבייה ועד יום ההחזר בפועל. ליתן צו המחייב את המשיבות להפסיק לגבות דמי ביטוח בגין תקופת אי הכיסוי. 6. בא כוח המבקשים ידאג לפרסום הודעה על אישור התובענה הייצוגית, כאמור בסעיף 25 בחוק תובענות ייצוגיות. הודעה זו תכלול את הפרטים הנדרשים על פי סעיף 14(א) בחוק, בהתאם להחלטה זו. טיוטת ההודעה תוגש לבית המשפט לאישור בתוך 14 יום (כנדרש על פי סעיף 25(ד) בחוק). ההודעה תפורסם בעיתונים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", והמשיבות תשאנה בהוצאות הפרסום בחלקים שווים. עותק של ההודעה, לאחר פרסומה, יישלח למנהל בתי המשפט לשם רישומה בפנקס (סעיף 25(ז) בחוק). המשיבות יגישו כתב הגנה בתוך 45 ימים מיום מתן ההחלטה. המשיבות ביחד ישלמו למבקשים ביחד שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ. המזכירות תמציא העתק החלטה זו למנהל בתי המשפט לשם רישומה בפנקס התובענות הייצוגיות. המזכירות תמציא את ההחלטה לב"כ הצדדים בדואר רשום ותזמן אותם לקדם משפט בתובענה עצמה בפני שופט או רשם שייקבע. מקרה ביטוחפוליסה