קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נוהג פיצויי פיטורים מוגדלים: רקע כללי 1. התובע החל לעבוד ב"ציון חברה לביטוח בע"מ" (להלן "חברת ציון") מתאריך 02.09.81. הנתבעת רכשה את חברת ציון והתובע המשיך בעבודתו אצל הנתבעת. בעת המעבר, לא קיבל התובע פיצויי פיטורים אלא המשיך בעבודתו תוך שמירת רצף זכויותיו במקום העבודה. תפקידיו של התובע היו מפקח ובסיום עבודתו שימש כמנהל יחידת סוכנויות. 2. ביום 15.8.02 פוטר התובע מעבודתו בנתבעת וסיים עבודתו בפועל ביום 22.08.02. .2. עם פיטוריו קיבל התובע תמורת הודעה מוקדמת עבור התקופה שעד ליום 14.10.02. התובע קיבל פיצויי פיטורים בגין תקופת העבודה מיום 2.9.81 ועד 14.10.02.   3. לטענת התובע בתביעתו, בחישוב פיצויי הפיטורים יש לכלול רכיב כלכלה ששולם לו ואשר הינו, למעשה, חלק משכרו הרגיל. עוד טוען התובע, כי אצל הנתבעת קיים נוהג לשלם 3 חודשי הסתגלות ופיצויים בשיעור 150% לכל עובד מפוטר שעבד בחברה מעל 10 שנים. התובע תובע איפוא השלמת פיצויי פיטורים עד לשיעור של 150% ותשלום שלושה חודשי הסתגלות כולל תשלום כל הזכויות הסוציאליות. כמו כן תובע הוא השלמת הפרשות לתגמולים ולפיצויים לחודשים 2/96 ועד 6/98 בהם הפרישה הנתבעת בגין 50% משכרו בלבד, במקום הפרשות ממלוא השכר. עיקר טענות הצדדים 4. לטענת התובע, על היחסים בינו ובין הנתבעת חלו הוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד בין חברת ציון לבין ההסתדרות (נספח א' לתצהיר התובע). 5. במכתב אשר נשלח אליו על ידי חברת ציון כבר בשנת 95 (נספח א' לכתב התביעה) צויין, כי עם פקיעת תוקפו של ההסכם הקיבוצי, תנאי עבודתם ושכרם של העובדים ישמרו להם כאילו חתמו על חוזה אישי. לטענת התובע, במכתב זה אף ציינה חברת ציון את הנוהג אשר היה קיים אצלה לשלם פיצויי פיטורים בגובה 150% ו-3 חודשי הסתגלות. 6. לטענת התובע, גם לאחר פקיעת תוקפו של ההסכם הקיבוצי נשמר הנוהג לשלם לעובד מפוטר 150% פיצויי פיטורים ו-3 חודשי הסתגלות. 7. התובע טוען, כי עם פיטוריו פנה למנהל משאבי אנוש של הנתבעת, מר אבישי מרגלית, על מנת לקבל זכויותיו וזה אישר את זכאותו לקבלת הכספים אך טען כי עליו לפנות למנכ"ל החברה כדי לקבל את אישורו לתשלום. משיחה שקיים עם מר מרגלית לאחר שהלה דיבר עם המנכ"ל, שיחה אשר הוקלטה ותומללה על ידי התובע, עולה כי קיים נוהג כזה בנתבעת. התובע טוען כי הנוהג חל על כל העובדים, כולל מפקחים. 8. לטענת התובע, משקיבל עם פיטוריו פיצויי פיטורים בשעור 100% בלבד, זכאי הוא לאור האמור לעיל להשלמת 50%. עוד טוען התובע כי הינו זכאי מכח נוהג זה לתשלום 3 חודשי הסתגלות בגובה 25,000 ₪ לחודש ולהפרשות סוציאליות לאותם חודשים. 9. עוד טוען התובע, כי תוספת התשלום שקיבל עבור כלכלה הייתה פיקטיבית ושולמה כרכיב קבוע גם בתקופת חופשה, מחלה, מילואים וכיוצ"ב. לטענתו, יש לכלול רכיב זה בחישוב פיצויי הפיטורים וחדשי ההסתגלות המגיעים לו. 10. לטענת התובע, ע"פ ההסכם בין הצדדים ועל פי הדין, הינו זכאי להפרשה לתגמולים ממלוא שכרו, כולל עמלות. בתקופה שמחודש 02/96 ועד 06/98 הפרישה הנתבעת לתגמולים על בסיס 50% משכרו בלבד וזכאי הוא על כן להשלמת ההפרשות מיתרת השכר. 11. לטענת הנתבעת, התובע קיבל פיצויי פיטורים ביתר, מעבר לזכאותו על פי חוק. 12. לטענתה, לא קיים בנתבעת נוהג כללי של תשלום פיצויי פיטורים מוגדלים ושלושה חודשי הסתגלות. 13. לטענת הנתבעת, התובע עבד אצלה בתפקיד "מפקח רכישה". המדובר בתפקיד בכיר מאוד. התובע קיבל שכר גבוה ותנאי עבודה מועדפים ומשופרים מאשר עובדים אחרים של הנתבעת. לאור העובדה שהמפקחים נהנו מתנאי עבודה משופרים הרי שמעולם לא הובטח להם ולא הונהג עבורם כל נוהג המעניק להם 150% פיצויי פיטורים ותשלום תקופת הסתגלות. 14. בהסכם הקיבוצי המיוחד אליו מפנה התובע לא נכללה הוראה בדבר תשלום פיצויים מוגדלים או חודשי הסתגלות ומכל מקום, ההסכם לא חל על מפקחי רכישה והוא אף בוטל. המכתב אליו הפנה התובע התייחס למקרים הנוגעים לעובדים שאינם נושאים בתפקידו של התובע, עובדים שחל עליהם ההסכם הקיבוצי המיוחד ואשר פוטרו בעת שבה הוצא המכתב. 15. רכיב הכלכלה אינו רכיב פיקטיבי. מדובר ברכיב אמיתי המתייחס להוצאות הכלכלה של התובע ואין להכליל רכיב זה במסגרת חישוב פיצויי הפיטורים. לחילופין, בפועל, היות והתובע קיבל תשלום עודף על המגיע לו על פי חוק, סכום פיצויי הפיטורים ששולם מכסה אף תשלומים אלו. זכאות התובע להשלמת פיצויי פיטורים ולתשלום חדשי הסתגלות 16. נקדים ונאמר, כי בענייננו לא הוכיח התובע כלל ועיקר קיומו של נוהג עליו מבסס הוא את זכאותו לפיצויים מוגדלים ולתשלום חדשי הסתגלות. לעניין תביעה מכוחו של נוהג, נקבע: "זכויות במשפט העבודה נקבעות ברגיל בהסכמים אישיים והסכמים או הסדרים קיבוציים. עם זאת הכירה הפסיקה בנוהג כמקור לקיומן של זכויות במשפט העבודה. נוהג - מעצם טיבו - הינו בן חריג בעולם יחסי העבודה והוא פועל יוצא ממציאות מסוימת במקום העבודה שאינה מעוגנת בדרך כלל בהסדרים בכתב. בשל כך נפסק כי נוהג טעון הוכחה, הן לעניין קיומו והן לעניין פרטי תוכנו (ע"א 4937/92 "אגרא" נגד שיקלר, פ"ד מח (1) 818, 828). הנטל להוכחת קיומו של נוהג מוטל על כתפי הטוען לו, הוא התובע. רמת ההוכחה חייבת להיות גבוהה וברורה ונדרשת לצורך כך תשתית ראייתית רחבה ומסודרת. עדות על מקרים מסוימים בלבד בהם נקט המעסיק דפוס פעולה מסויים, אינה מספקת כדי להוכיח קיומו של נוהג רחב ומחייב."נ" ועוד נקבע: "יש לזכור כי הזכות לפיצויי פיטורים נצברת במהלך שנות העבודה, אך היא מתגבשת רק לעת סיום השרות. שיעור הפיצוי - ככל שהוא גבוה מזה הקבוע בחוק - הוא זה הקבוע בהסדרים או בנוהג הנהוגים במקום העבודה במועד הפרישה. לעניין זכות לפיצוי מוגדל שמקורה בנוהג, פשיטא שיש להוכיח את קיומו של הנוהג במועד הרלבנטי, הוא מועד סיום העבודה. כאמור, נוהג זה לא הוכח לגבי המערערת במועד סיום עבודתה (ספטמבר 1998). על כל פנים, לא הוכח בענייננו כי למערערת זכות מוקנית לשיעור פיצוי גבוה לתקופת עבודה מסוימת (עד שנת 1994), גם אם בתקופה זו (או חלקה) מקובל היה להעניק פיצוי בשיעור גבוה מזה הקבוע בחוק." [ע"ע 465/03 כהן נ' פלסטליין פוסט בע"מ (מיום 20/6/05) ההדגשות הוספו] 17. באשר לדרך ומידת ההוכחה של הנוהג קבע בית הדין הארצי בפרשת צים (עע/ 348/99 "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ נ' שמשון שרעבי, לא פורסם ): "שעה שמבקשים להטיל על מעביד חבות מכוח נוהג, הרי שיש להוכיח באופן דווקני וחד משמעי כי המעביד נותן הטבה זו לכלל העובדים או לפחות לרובם המכריע, באופן שאי מתן הזכות לעובד מסויים, משמעה אפלייה פסולה שלו כלפי כלל העובדים. לפיכך נקבע כי על המבקש להוכיח קיומו של נוהג, מוטל נטל הראייה בעניין זה, וכי עליו להוכיח באופן דווקני וחד משמעי הן את היותו של הנוהג נוהג כלפי רובם המכריע של העובדים והן מהו הגדרתו המדוייקת של הנוהג" . הטעם להלכה זו הינו ברור, שהרי עצם קביעת קיומו של נוהג, משמעה הטלת חבות על מעביד, אשר לא מצאה ביטוי מפורש בינו לבין העובד או בינו לבין כלל העובדים. 18. ומן הכלל אל הפרט. אין חולק בין הצדדים, כי בהסכם הקיבוצי המיוחד בין חברת ציון ובין ההסתדרות שהיה בתוקף בשעתו, לא נקבע כי יש לשלם לעובד אשר מפוטר לאחר 10 שנים פיצויי פיטורים מוגדלים ותקופת הסתגלות. 19. התובע הפנה למכתב שקיבלו עובדי חברת ציון בשנת 95' ואשר דן בתנאי העסקת העובדים לאחר פקיעתו של ההסכם הקיבוצי המיוחד. במכתב, אשר נכתב על ידי מנכ"ל חברת ציון, מר אברהם ר.סיבר, ציין מר סיבר: "…בכל התקופה שעברה קיימנו דו שיח עם נציגות העובדים מתוך נסיון להגיע לסיכום לטובת החברה והעובדים. בשלב ראשון ניסינו להגיע להסכם קיבוצי אולם משנוכחנו כי לא ניתן להגיע להסכם כזה שיאפשר להנהלה לנהל החברה כמתחייב מחובותה ואחריותה, הודענו ב- 15.1.95 לנציגות העובדים כי אין בכוונתנו לחתום על הסכם קיבוצי מיוחד. החלטה זו הינה פועל יוצא של המקובל בענף הביטוח. בעקבות הודעה זו התנהל מו"מ בין נציגות העובדים ובינינו ובישיבה ביום 22.02.95 סוכמו הפרטים הבאים: עובדים בחברה יעבדו במתכונת הסכמים אישיים. הסכמים אלה יכללו התחייבות לא לשנות את תנאי השכר עד 31.10.95. עובד שיחתם עימו הסכם אישי בכתב, יקבל פיצוי חד פעמי בשיעור משכורת אחת על כל רכיביה השוטפים, שתנתן בתשלום השכר הסמוך למועד החתימה. סכום זה יהווה פיצוי מוסכם עבור כל תביעות שהיו (אם היו) לעובד בגין התקופה שחלפה עד מועד החתימה. עובד שיפוטר בתקופה זו יקבל פיצויי פיטורין בגובה 150% (בניכוי כספי פיצויים בקרנות ובקופות השונות) ו-3 חודשי הסתגלות. עובד שירצה לפרוש בתקופה זו יראה כמפוטר. עובד שלא ירצה לחתום על הסכם אישי לא יחוייב לחתום…" (ההדגשה הוספה). 20. מעיון בסיפא של המכתב עולה, כי אין בו התחיבות עתידית לתשלום פיצויים מוגדלים, אלא כל שנאמר בו הינו, כי עובד שיפוטר או שיבקש לסיים עבודתו בתקופה זו ולא מוכן יהיה לחתום על הסכם עבודה אישי יוכל לקבל פיצויים מוגדלים ו 3 חודשי הסתגלות. כאמור לעיל, על התובע להוכיח קיומו של הנוהג במועד סיום העבודה (שנת 2002) ולא את ההסכמה שהיתה יפה לשעתו בשנת 95'. 21. בתצהירו, לא פרט התובע שמות של עובדים אשר פוטרו בשנת 2002 וקיבלו פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור 150%. כן לא פרט שמות של עובדים שפוטרו וקיבלו תשלום עבור 3 חודשי הסתגלות. 22. בחקירתו הנגדית הודה התובע כי כלל לא בדק כמה פיצויי פיטורים קיבלו עובדים אחרים (ע' 10 לפרוטוקול). התובע נשאל: "גם אחרים בתפקיד שלך לא בדקת?" והשיב: "לא בדקתי. בד"כ אף אחד לא היה אומר לך, גם אם הייתי שואל. עד כמה שאני זוכר לא פיטרו בתקופתי מנהלי יחידה ולכן אינני יודע כמה פיצויים." התובע נשאל: "האם אתה יודע שהיו מנהלי יחידה שקיבלו פיצויי פיטורים." והשיב: "לא שאני מכיר מישהו שפוטר. לא ידוע לי שקיבלו." וכן: "שאלה: האם אתה יודע על מנהלי יחידה כלשהם שקיבלו 150 אחוז. תשובה: אין לי מושג. שאלה: האם אתה יודע על מפקחים שהתפטרו בתקופתך תשובה: היו שהתפטרו. שאלה: האם עשית בירור לפני המשפט כאן, לגבי מפקחים שהתפטרו. תשובה: לא. שאלה: האם עשית בירור לגבי מפקחים שפוטרו. תשוב: לא. שאלה: האם עשית בירור לגבי תשלום פיצויי פיטורים 150% למפקחים שפוטרו או התפטרו. תשובה: לא." 23. התובע הביא כעד מטעמו את מר חלפון אהרון, מנהל חשבונות בחברת ציון אשר עבד בנתבעת עד סוף 2002. בתצהירו הצהיר מר חלפון כי קיים בנתבעת נוהג לפיו עובדים שעבדו מעל 10 שנים ופוטרו קבלו 150% פיצויים וכן 3 חודשי הסתגלות. כן הצהיר מר חלפון כי מר אבישי מרגלית, מנהל כ"א חזר בפניו מספר פעמים על קיומו של נוהג זה. 24. קביעתו הנחרצת של העד בדבר נוהג תשלום פיצויים מוגדלים התערערה בחקירתו הנגדית. בחקירתו הנגדית העיד מר חלפון כי לא בדק האם עובדים שפוטרו לאחר 10 שנות עבודה בנתבעת קיבלו פיצויי פיטורים מוגדלים. מר חלפון נשאל: " האם אתה בדקת לפני שכתבת תצהיר, לגבי פיצויי פיטורים שקיבלו מנהלי יחידה, והשיב: "לא בדקתי. גם מנהלי יחידה שעבדו 20 שנה. לא בדקתי גם לגבי אלה שפוטרו ואלה שהתפטרו. האם אתה מכיר את מוטי שפירא, מנהל יחידה. ת. לא. ש. האם אתה מכיר מנהל יחידה בשם שלומי שעיה. ת. כן. לא בדקתי איתו אם הוא קיבל 150 אחוז פיצויי פיטורים. ש. לגבי מפקחים, האם בדקת לגבי מפקחים שהתפטרו, האם בדקת את פיצויי הפיטורים שלהם. ת. לא בדקתי אף אחד." 25. התובע הביא כעדה נוספת את אחותו, הגב' שרה ששון. גב' ששון אשר עבדה בחברת ציון מ-10/79 ועד 01/98 הצהירה כי קיים בנתבעת נוהג לשלם פיצויי פיטורים בגובה 150% ושלושה חודשי הסתגלות. גב' ששון טענה כי טיפלה בעובדים הבכירים "אשר כולם קיבלו את הסכומים הנ"ל". לטענתה היא אינה מכירה עובד שפוטר לאחר שעבד בנתבעת מעל 10 שנים ולא קיבל את ההטבות הנ"ל. 26. גם גרסתה של גב' ששון לא עמדה במבחן החקירה הנגדית. מחקירתה של גב' ששון בפנינו עלה, כי אינה יכולה לתת ולו דוגמא אחת לעובד אשר קיבל פיצויי פיטורים בשיעור 150%. כאשר נשאלה גב' ששון לגבי עובדים בחברה טענה כי איננה יודעת כמה פיצויי פיטורים קיבלו וכי לא ראתה את הפיצויים שלהם. גב' ששון חזרה וטענה טענה סתמית כי היו מפקחים שקיבלו פיצוי פיטורים מוגדלים : "הנוהג היה כזה. אני לא יכולה להגיד כמה קיבלו, בודאי שלא. אני יודעת מה שאני עשיתי". (עמ' 18 לפרוטוקול. 27. בפנינו הובא תמליל שיחה שנערכה בין התובע ובין מר אבישי מרגלית, מנהל משאבי אנוש בנתבעת. חרף טענת התובע, גם מהתמליל לא עולה כי מר מרגלית הודה בקיומו של נוהג אצל הנתבעת לשלם את ההטבות שתבע התובע. 28. מר אבישי מרגלית העיד בפנינו כי היה נוהג לפיו כאשר מפטרים עובד בתנאים מסוימים, מקיימים דיון על נושא פיצוייו. מר מרגלית העיד כי במקרים מסוימים, במיוחד כאשר דובר בעובדים עם משכורת נמוכה, היה צורך לשקול האם לתת להם פיצויים מוגדלים לאור גובה שכרם, מצבם המשפחתי, יכולתם למצוא מקום עבודה אחר וכו'. 29. מר מרגלית העיד כי מעולם לא התקיים דיון בנוגע לעובדים אשר השתכרו שכר בגובה שכרו של התובע ובמעמדו. ( עמ' 4 לפרוטוקול מול שורות 1-6). מר מרגלית העיד כי היו עובדים שקיבלו פיצויי פיטורים בגובה 150% אלא שמדובר באנשים מסוימים ובתקופה מסויימת. העובדים שהיו זכאים ל150% הם עובדים שעבדו תקופה ממושכת של למעלה מ-15 שנים, עם דרגות שכר נמוכות, עם מצב משפחתי קשה ועובדים שיהיה קשה להם להסתגל במקום עבודתם החדש. מר מרגלית חזר על טענתו לפיה מפקחים מעולם לא קיבלו פיצויי פיטורים מוגדלים (עמ' 6 לפרוטוקול). 30.     לאחר ששקלנו את העדויות והראיות שבאו בפנינו, אנו קובעים שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח קיומו של נוהג מחייב לתשלום פיצויי פיטורים מוגדלים ותשלום 3 חודשי הסתגלות לכל עובד מפוטר אשר עבד בנתבעת למעלה מ-10 שנים. אף שהוכח כי היו מקרים של עובדים שפוטרו וקיבלו פיצויי פיטורים בשיעור 150%, אין כל עדות לכך שהסדר שכזה חל על כלל העובדים שפוטרו ובמיוחד אין עדות לכך שהתנאי לקבלת הפיצויי המוגדלים הוא עבודה של 10 שנים ומעלה ותו לא. העובדה שרק חלק מהעובדים שפוטרו קיבלו 150% פיצויים שוללת נוהג כולל להעניק פיצויים בשיעור 150% לכל מי שפוטר.   עצם קיומם של מקרים בהם שולמו למפוטרים פיצויי פיטורים מוגדלים אינו מלמד, בהכרח, על נוהג. להוכחת נוהג אין די בהצגת מספר מקרים כאמור, אלא יש להראות קיומה של שיטה המבוססת על עקרונות אחידים לתשלום הפיצויים המוגדלים החלה על מספר מייצג ורחב של מקרים. התובע לא עמד בנטל זה.   31.       כמו כן, עדותו של מר מרגלית בדבר ניהול דיון לגופו של עניין בכל מקרה ומקרה של עובד שפוטר מעבודתו אמינה בעינינו ולא נסתרה. 33. סיכומו של דבר, התובע לא הוכיחו קיומו של נוהג מחייב מכוחו הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים מוגדלים ותשלום שלושה חודשי הסתגלות. לאור האמור - התביעה ברכיב זה נדחית. מהותו של רכיב הכלכלה   34. לטענת התובע, הנתבעת לא חישבה את תוספת הכלכלה שקיבל כחלק משכר היסוד שלו, והוא זכאי כי רכיבי "כלכלה נטו" ו- "כלכלה גילום" יכללו בשכרו לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. 35. לטענת הנתבעת, אין מדובר ברכיב פיקטיבי, אלא, בתוספת אשר ניתנה כהחזר עבור הוצאות בגין ארוחות. לפיכך, מדובר בתוספת שאינה נכללת בשכר היסוד לצורך חישוב פיצויי פיטורים. עוד טוענת הנתבעת כי לתובע שולמו פיצויי פיטורים ביתר וכי סכום פיצויי הפיטורים ששולם מכסה ממילא גם תוספת זו ככל שיקבע שהיא חלק משכר היסוד ויש להביאה בחישוב הזכויות. 36. לא כל רכיב המופיע בתלוש המשכורת כ"תוספת", אכן מהווה תוספת "אמיתית". לעיתים מדובר ב"תוספת" שהיא "פיקטיבית" ואז יש לראותה כחלק משכר היסוד וחובה על המעביד לכלול אותה בחישוב לצורך תשלום הפיצויים. אין ללמוד דבר מהכינוי או מהשם שניתן לרכיב מסוים המופיע בתלוש המשכורת ולעולם יש לבדוק את מהות התשלום מבחינה עובדתית ו"לגופו של עובד". (ראה דב"ע מב/44-3 רות גולדברג נ' עירית בת ים פד"ע יג 338; דב"ע מג/4-2 ההסתדרות הכללית נ' מדינת ישראל פד"ע טז 169; ע"ע 300370/97 אברהם זבדי נ' איי.די.אי. טכנולוגיות בע"מ, לא פורסם ). 37. כדי שסכום המשתלם כשכר עבודה יהווה "תוספת" ולא חלק מהשכר הכולל המשמש לחישוב פיצויי פיטורים, על התשלום להיות מותנה בתנאי או במצב, כך שאם לא מתקיים התנאי או משתנה המצב - לא ישולם גם אותו התשלום. על-פי אותו רציונל, "החזר הוצאות" - גם הוא אינו נכלל בחישוב הפיצויים, וזאת, אף אם ישולם בסכום קבוע מידי חודש. נטל השכנוע לכך שתשלום מסוים המכונה "תוספת" מהווה חלק אינטגרלי משכר העבודה, מוטל על העובד. מנגד, נטל השכנוע כי ב"שכר כולל" נכלל רכיב שאינו "שכר עבודה" - מוטל על המעביד (ע"ע 300124/98 משה אהרונוביץ נ' ערוגות מושב עובדים, לא פורסם ). 38. הנתבעת הודתה כי רכיב הכלכלה שולם לתובע באופן קבוע, גם בזמן העדרות. כן העיד מר מרגלית, עד הנתבעת, כי התובע מעולם לא נדרש להמציא אישור או קבלות כתנאי לקבלת התשלום. מר מרגלית העיד, כי במידה והתובע היה מזמין מישהו לארוחה והיה ממציא על כך קבלה, הייתה הנתבעת משלמת לו על כך "ללא קשר לתשלום הזה...כאירוח" ( ר' עדותו של מר מרגלית בעמ' 10 לפרוטוקול). 39. בחקירתו החוזרת טען מר מרגלית כי מדובר בהחזר הוצאות אמיתי. לטענתו, בתחילה היו המפקחים מביאים קבלות על כל ארוחה ואז הוחלט כי ילקח הסכום היומי שמאושר למפקחים להוציא על ארוחות, יוכפל ב- 19 ימים כפול 10 חודשים והסכום שיצא חולק על פני 12 חודשים. מר מרגלית ציין כי הסכום הוכפל ב- 10 חודשים ולא ב-12 חודשים כי יש חופשים ומילואים. 37. טענה זו של הנתבעת לא הוכחה. הנתבעת לא הביאה כל ראיה לכך שבתחילה, סכום התוספת שולם כנגד קבלות ועבור ימי עבודה בפועל בלבד בטרם הפכה אותו לגלובלי וקבוע. כן לא הציגה הנתבעת כל ראיה על הסכום היומי המאושר או על דרך חישוב הסכום הקבוע כפי שתואר בכלליות בדברי העד מטעמה. 38. משהוכח בפנינו כי הסכום שולם באופן קבוע מידי חודש ללא קשר לימי העבודה באותו החודש ואף בתקופות העדרות, ומשקיבל התובע החזר הוצאות נוספות גם בגין "ארוח" כנגד קבלה, סבורים אנו כי יש לראות ברכיב הכלכלה חלק מן השכר הרגיל ולא כהחזר הוצאות. 39. על פי הפסיקה בבבג"צ 4838/03 קרן קיימת לישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', , "דין השכב חייב שיהא אף דין הרכב. הרכב בא בעקבות השכב שכן בלא שכב אין רכב. הרכב טפל הוא לשכב ובאשר ילך השכב שם ילך הרכב... וכך, מקום שבו תשלום או הטבה פלונים הניתנים לעובד הם בגדר "שכר", אף גילומם יהא שכר..." משקבענו כי התוספת בגין כלכלה לא הייתה בבחינת "תוספת" המותנית בקיומו של תנאי כלשהו ויש לראותה כחלק מן השכר הרגיל, מסקנה זהה יש להסיק לעניין מהות גילומה. אשר על כן, הן את רכיב הכלכלה והן את גילומה יש להחשיב לצורך תשלום פיצויי הפיטורים. 40. עם זאת, הנתבעת טענה כי לתובע שולמו פיצויי פיטורים ביתר, בסכום העולה על ההפרש הנתבע עבור הכלכלה וגילומה. לטענתה, על פי חישוב פיצויי הפיטורים שנערך לתובע היה על התובע לקבל פיצויי פיטורים בגובה 528,125 ₪ בלבד בהתחשב בתקופת עבודה של 253.5 חודשים ומשכורת קובעת של 25,000 ₪. לטענתה, על פי טופס 161 שולמו לתובע פיצויי פיטורים בסך 600,984 ₪. בחקירתו (עמ' 3 לפרוטוקול) הודה התובע בקבלת סכומים נוספים של כ- 20,000 ₪ ששוחררו לו מקרן מקפת, כך, שסה"כ קיבל קרוב ל- 621,000 ₪ פיצויי פיטורים, למעלה מ- 90,000 ₪ ביתר. סכום זה מתקזז מהסך הנתבע בגין הכלכלה. 41. לטענת התובע, הנתבעת התחייבה לשלם לו עם פרישתו פיצויי פיטורים כחוק בגין התקופה מיום 1/5/98 ועד 14/10/02, ובאשר לתקופה הקודמת התחייבה היא לשלם לו את סכום הפיצויים שעמד לזכותו ביום 30.4.98, צמוד למדד ליום התשלום. התחייבות זו עולה ממכתבו של מר מרגלית בדבר תנאי פרישתו של התובע מיום 25.08.02 . התובע טוען כי גם בחקירתו הודה מר מרגלית בהתחייבות הכלולה במכתב ודרך חישוב הפיצויים על פיו (עמ' 10 לפרוטוקול). לטענתו, מאחר וביום 30.04.98 סכום הפיצויים אשר עמד לזכותו היה 406,550 ₪ (על פי הודעתו של מר מרגלית מיום 7.07.98- צורף לתצהיר תובע) הרי שביום סיום עבודתו הוא עומד על סך 489,497 ₪. בנוסף יש לחשב את פיצויי הפיטורים המגיעים לו עבור תקופת עבודתו השניה באופן הבא: 4.5 שנים * 25,000 ₪ משכורת קובעת = 110,416 ₪. 12 לפיכך הינו זכאי לכל הפחות לפיצויי פיטורים בגובה: 599,913 ₪ ואין מדובר בפיצויי פיטורים ששולמו ביתר. 42. מקבלים אנו טענת הנתבעת כי הפרש הפיצויים בגין רכיב הכלכלה מתקזז אל מול פיצויי הפיטורים ששולמו לתובע מעבר למגיע על פי חוק. להלן נבאר החלטתנו. 43. אין ולא יכול להיות חולק, כי חישוב הפיצויים על פי חוק מביא לתוצאה על פיה שולמו לתובע פיצויים ביתר. טענות התובע מתבססות על תנאי הפרישה שבמכתבו של מר מרגלית מיום 25.08.02 בו פרט מר מרגלית כי כחלק מתנאי פרישתו יקבל התובע כפיצויי פיטורים את סכום הפיצויים שהצטבר לזכותו ביום 30.04.98 בתוספת הצמדה וכן משכורת חודשית אחרונה כפול תקופת עבודתו מיום 1.05.98. 44. אלא מאי, שבמכתב מיום 25.8.02 גם נכתב: "להלן סיכום תנאי פרישתך מהחברה..." וכן- "עם תשלום האמור במכתב זה יצאה החברה ידי חובתה כלפיך בגין תקופת עבודתך בה ולא יהיו לך כל תביעות נגד החברה בגין אותה תקופה". התובע התבקש לאשר הסכמתו למסמך על כל האמור בו בחתימתו, אולם אין בפנינו עותק חתום על ידו. 45. בחקירתו הופנה מר מרגלית למכתב והשיב כי "זה מכתב שניסחנו יחד, אני חתום עליו". 46. מהמכתב עולה בבירור כי הסכמתה של הנתבעת לאמור במכתב באשר לתנאי הפרישה, לרבות תשלום פיצויי הפיטורים העולים על זכאות התובע מכח החוק, היתה לתשלום גמר חשבון לתובע עבור תקופת עבודתו ובלבד שלתובע לא יהיו עוד כל תביעות ממנה. מעדות מר מרגלית עולה, כאמור, כי המכתב נוסח יחד עם התובע. 47. משהעלה התובע במסגרת תביעתו זו תביעות ודרישות נוספות כנגד הנתבעת, טענה הנתבעת בפתח כתב הגנתה כי המדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית לאחר שהתובע קיבל כספים ביתר בניגוד לדין או ההסכמות בין הצדדים, וכי מכל מקום, יש לקזז את הסכומים הנתבעים מהסכום ששולם ביתר. 48. בין אם הסכים התובע מפורשות לתנאי האמור משום שניסוח המכתב היה יחד עמו ועל דעתו, ובין אם לא הביע הסכמה אולם קיבל לידיו את הכספים ולא העלה הסתייגות בנוגע להכללת רכיב הכלכלה בחישוב הפיצויים, מקבלים אנו טענת הנתבעת כי הסכמתה לתשלום הסכומים העודפים מותנית היתה בהעדר תביעות מצד התובע, ומשבחר התובע להגיש תביעתו זו, רשאית היא לקזז מהסכומים ששולמו ביתר, מעבר לזכאות שעל פי חוק, את הפרשי הפיצויים הנובעים מהכללת רכיב הכלכלה בשכר היסוד. לנוכח קביעתנו זו, הפרש הפיצויים מתקזז במלואו כנגד הפיצויים העודפים ששולמו לתובע ודין תביעת התובע ברכיב זה להדחות. הפרשות לתגמולים וקופת פיצויים 49. התובע טוען, כי היה על הנתבעת להפריש לתגמולים (5%) וכן לקופת הפיצויים (8.33%) ממלוא משכורתו והיא עשתה כן בכל תקופת עבודתו למעט בחודשים 02/96 - 06/98 בהם על דעת עצמה ובאופן חד צדדי החליטה לבצע הפרשה בשיעור 50% בלבד מהשכר או לחילופין ניכתה מהתובע את חלקה בהפרשות. לטענתו, הינו זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשה לתגמולים ולפיצויים על מלוא שכרו , לפי שכרו האחרון במכפלת 13.33% כפול 28 חודש, סה"כ 46,655 ₪. התובע ציין, כי זכאותו להשלמת ההפרשות לפיצויים נובעת מהסיכום שבינו ובין הנתבעת כי הוא זכאי לקבל את כל סכומי הפיצויים שנצברו בפוליסה. 50. נקדים ונציין, כי התביעה בכל הנוגע לתקופה שקדמה ליום 23/3/96- התיישנה. התובע צרף לתצהירו 3 מכתבים שקיבל מחברת ציון בין השנים 96-98 ובהם צוינו יעדי התפוקה השנתיים והתקבולים לשנים אלה וכן שיעור ההפרשות לפוליסת ביטוח ולתגמולים. 51. התובע לא הגיש כל ראיה לכך שקודם לשנת 96' הופרשו עבורו תגמולים ממלוא שכרו ולפיכך, לא הוכיח כי הנתבעת מחוייבת היתה להמשיך ולהפריש ממלוא השכר או כי פעלה באופן חד צדדי להפחתת ההפרשה כטענתו. 52. במכתב אשר נשלח לתובע בתאריך 9.01.96 ואשר התייחס ליעדי התפוקה והתקבולים לשנת 1996, צוין בסעיף 3 הקרוי תנאים סוציאליים כי בגין 50% מהכנסותיו של התובע ממענקי תפוקה ושימור, אך לא יותר מאשר בגין פי שלושה מהכנסתו משכר, יופרשו עבורו הפרשות לפיצויים תגמולים. עוד צויין, כי ההפרשה תבוצע לפוליסת ביטוח וכי לא תבוצענה הפרשות בגין מענקים מיוחדים, מענקי גיוס, מענקי נסיעות וכל מענק אחר בין אם מוזכר במכתב ובין אם לאו וכן, כי בביטוח אובדן כושר עבודה הפיצוי החודשי יהיה 75% מהמענק החודשי הממוצע בכל רבעון (נספח ח' לתצהיר תובע) . מכאן, שבשנת 96' לא הייתה חובה להפריש לפיצויים ותגמולים על מלוא השכר, אלא, רק על 50% מהשכר. 53. בתאריך 5.02.97, נשלח לתובע מכתב נוסף אשר התייחס ליעדי התפוקה והתקבולים לשנת 1997. בסעיף 5 למכתב צוין: "השנה כבעבר נמשיך וננכה 10% מסך התקבול החודשי המגיע לך אולם סכום זה לא יוחזר בחודש ה-13 אלא ישמש להרחבת בסיס התנאים הסוציאליים כמפורט בהמשך." בסעיף 6 צוין: "תנאים סוציאלים 6.1 הפרשה מלאה לביטוח מנהלים וגמול אי כושר על מלוא התגמול הנובע מסעיפים 3,2,1 שבמסמך זה. 6.2 בנוסף תבוצע הפרשה לקרן השתלמות בשעור 7.5% מצד המעסיק ו- 2.5% מצידך. וזאת לגבי תקבוליך הנובעים כאמור בסעיף 6.1. " העולה מהאמור, כי החל משנת 97' הוחלט על הרחבת התנאים הסוציאליים באופן שההפרשות לביטוח המנהלים תהינה על מלוא שכרם של העובדים וכי ינוכו לצורך זה משכרם של העובדים 10% בכל חודש. 55. בתאריך 1.01.98 נשלח לתובע מכתב נוסף. במכתב צוין כי ימשך הניכוי בסך 10% מהתקבולים לצורך הרחבת התנאים הסוציאלים וכי תמשכנה ההפרשות לביטוח מנהלים על מלוא התגמולים. 56. מכאן, שרק החל משנת 97' הוחלט להרחיב את "בסיס התנאים הסוציאלים" קרי, להפריש הפרשה מלאה על כל תקבולי התובע לביטוח מנהלים וגמול אי כושר. לא הוכח כי קודם לכן הוסכם על הפרשה בשיעור מלא או שהנתבעת פעלה כך בפועל. התובע אף העיד כי היו תקופות בהן לא הועברו הפרשות כלל, אולם על תקופות אלו לא תבע. טענת התובע כי היה שינוי חד צדדי מצד הנתבעת בנושא ההפרשות, נדחית. 57. נטל ההוכחה כי הנתבעת לא הפרישה עבורו את מלוא ההפרשות כפי שנתחייבה מוטל על התובע. התובע לא הציג כל ראיה המעידה על חסר בהפרשות בתקופה שמשנת 1997 ועד 1998 ביחס להכנסותיו מעמלות. העובדה כי עד הנתבעת לא זכר ולא ידע להשיב משנשאל בעניין הנתונים מאותה התקופה (כ-10 שנים קודם לכן) אינה הופכת את נטל הראיה ואינה פוטרת את התובע מחובתו להוכיח תביעתו, דבר שלא עלה בידו. 58. לסיכום, תביעתו של התובע על כל ראשיה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 1500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצרוף מע"מ כחוק. התשלום יבוצע תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. 60. באפשרות הצדדים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. פיצוייםנוהג (ביחסי עבודה)פיטוריםפיצויי פיטורים