קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נוהג צבירת ימי חופשה: 1. התובעים שנותרו, 86 במספר, הגישו תביעה נגד רשות השידור (להלן - הנתבעת) למתן צו הצהרתי לפיו החלטת הנתבעת משנת 1996, על קיומו של הסדר בדבר ניצול ימי חופשה צבורה מעבר למכסה המותרת על פי חוק, במקביל לניצול מכסת החופשה השוטפת, בטלה בהיותה נוגדת את ההסכמים החלים על הצדדים. התובעים ביקשו, בין היתר, לחייב את הנתבעת להשיב להם, בדרך של רישום בפנקס החופשה השנתית, את ימי החופשה אשר נמחקו בהתאם להסדר משנת 1996. בנוסף מבקשים התובעים, כי בית הדין יורה לנתבעת לשלם להם את ההפרש הכספי בין התמורה אשר שולמה להם עבור ימי החופשה אותם נאלצו ליטול מחשש שמא ימחקו, לבין התמורה שהיתה משולמת להם עבור הימים מקום בו לא היו נטולים אותם כימי חופשה, אלא עובדים במהלכם. מנגד טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה מכל וכל. לטענתה, בכל הקשור לימי החופשה השנתית היא פעלה, נהגה ונוהגת בהתאם להוראות החוק והתקשי"ר ולא היה קיים מעולם נוהג או נוהל אשר אפשר חריגה ממכסת ימי החופשה הקבועה בחוק. 2. בקליפת אגוז יתואר ההליך עד להכרעתנו זו: התובעים הגישו שני כתבי תביעה נפרדים - האחד, מטעמם של 31 עובדי וגמלאי הנתבעת חברי הסתדרות העיתונאים (עב' 1776/04- עב' 1806/04). השני, מטעמם של 60 עובדי וגמלאי הנתבעת, חברי הסתדרות ההנדסאים והטכנאים (עב' 1807/04 - 1866/04). לבקשת הצדדים, החליטה השופטת שטיין ביום 23/9/04 לאחד את התביעות. משיקולים מנהליים החליט בית הדין, ביום 13/1/05, למחוק את כל התביעות הנפרדות שנפתחו ואוחדו ולפתוח תיק תביעה מאוחד אחד ביחס לכל התובעים (עב 1092/05). ג. ביום 27/2/2005 נתן בית הדין פסק דין בעניינם של שבעה תובעים. עניינו של מר גודארד נדחה, ותביעתם של שישה תובעים אחרים שהנתבעת לא מחקה או קיזזה לאף אחד מהם ימי חופשה במועדים הרלוונטיים לתביעה, נמחק בהסכמתם. ד. ביום 2/11/05 ניתנה החלטה בדבר תיקון כתב ההגנה של הנתבעת באופן שהתווספה הטענה, כי בעניינם 16 מן התובעים, לא חלה כלל החלטת הנתבעת משנת 1996, מאחר שבשנת 1996 לא צברו תובעים אלו מעבר למכסה המותרת. 3. להלן חומר הראיות שהונח בפנינו: א. התובעים לא הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם וביקשו לבסס את תביעתם על מסמכים שונים שפורטו בהודעה מיום 1/9/05 וצורפו לתיק בית הדין. בנוסף זימנו התובעים לעדות ארבעה עובדים לשעבר של הנתבעת, אשר כולם פרשו לגמלאות במועד מתן העדות והם: מר יוסי גודארד (להלן - גודארד), מר אורן יעקב (להלן - מר יעקב), מר דוד כהן (להלן - מר כהן), מר עמרם עמר (להלן -מר עמר). ב. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר צבי צימרמן, סמנכ"ל כוח אדם ומינהל (בפועל) (להלן - מר צימרמן) ומר יראון רופין, מנהל שירותי המינהל בטלוויזיה (להלן - מר רופין). התובעים ויתרו על זכותם לחקור חקירה נגדית את מר רופין על תצהירו. ג. במסגרת הסיכומים הביאו התובעים ציטוטים משני דוחות של מבקר המדינה (ס' 6-7 לפרק א') ואף צירפו קטעים מדוחות אלו לסיכומים. למען הסר ספק נדגיש כי לא נתנו לדוחות שצורפו משקל במכלול הראיות שבפנינו וזאת משני טעמים. האחד, אין מקום להוספת ראיות בשלב כה מאוחר וללא שניתנה רשות בית הדין לכך. השני - הלכה היא כי דוחות שהוציא המבקר במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי והדבר נכון גם לבתי הדין לעבודה (עע 283/07 יוסי משה נ' רשות העתיקות מוזיאון רוקפלר, , ניתן ביום 24.12.07). 4. אלה הן העובדות הנחוצות להכרעתנו זו כפי שהן עולות מכתבי הטענות כמו ממכלול הראיות שבפנינו: הנתבעת הינה רשות ממשלתית, שהוקמה מכוח חוק רשות השידור, התשכ"ה-1965. התובעים עובדי רשות השידור, בהווה או בעבר, ומשתייכים לדירוג העיתונאים ולדירוג ההנדסאים והטכנאים. במסגרת דין וחשבון ביקורת הפנים משנת 1995, אשר נערך על ידי מבקרת הנתבעת דאז, יוחד פרק לעניין "מאזן ימי חופשות ומחלות בטלוויזיה, רדיו ומינהל" (נספח א' לתצהיר מר צימרמן). ואלה עיקרי הממצאים שנקבעו בדו"ח הביקורת: "1. כ-60% מכלל עובדי הטלויזיה צוברים ימי חופשה מעבר למותר (כלומר מעבר ל-65 יום). בין הטכנאים השעור הוא גבוה במיוחד ועובר את ה-80%. העובדים לא מבקשים אישורים מיוחדים לצבירת החופשה. ברדיו נמצאו מספר ליקויים קטנים בניהול מאזני חופשה, דוגמת טעויות חישוב וכו'. במקרים הלא רבים של צבירת חופשה מעבר ל-65 יום העובדים קיבלו אישור מהסמנכ"ל. 3. לא נמצאו ליקויים בניהול מאזני חופשה במינהל." ג. בעקבות ממצאי הדו"ח, התקיים דיון בהנהלת הנתבעת והוחלט לקבוע הסדר בכל הנוגע לצבירה מעבר למכסה הקבועה של ימי החופשה השנתית לפיו, העובדים שנצברו לזכותם יותר מ-65 ימי חופשה, ינצלו את הימים העודפים במקביל לניצול מכסת ימי החופשה השוטפת השנתית וזאת במסגרת הסדר אשר יחל מיום 1/4/1996. כמו כן, החליטה הנתבעת כי עובד שלא ינצל את כל הימים באותה שנה, בהתאם להסדר ויחד עם ימי החופשה שיש לנצל באותה השנה, יבוטלו ימים עודפים אלו מתוך מאזן ימי החופשה של העובד, כך בכל שנה ושנה (להלן - ההסדר). במכתבו של סמנכ"ל כוח אדם ומינהל מיום 17/11/1995, למנהל שירותי מנהל בטלוויזיה הוצגו עיקרי ההסדר (נ/3). ד. הנתבעת החלה ביישום הסדר ובהתאם לכך, נשלחה לכל אחד מן העובדים הודעה, בתקופה הסמוכה לאחר 1/4/1996, בה נמסר על כך שהצטברו בכרטיס החופשות של העובד ימי חופשה מעבר למכסה של 65 ימים המותרים על פי החוק. במסגרת ההודעות האישיות פירטה הנתבעת את פרטי ההסדר ואופן חלוקת הימים העודפים בארבע שנות ההסדר, יחד עם מכסת ימי החופשה שיש לנצל בכל שנה ושנה. בנוסף נמסר לעובד, כי הוא נדרש לתכנן את חופשותיו בהתאם, והובהר כי אי ניצול הימים העודפים שנקבעו בהודעה ובמסגרת ההסדר, תוביל לביטול הימים על ידי הנתבעת (נ/4 והודעות שצורפו לאוגדנים 1-2). ה. במהלך חודש ספטמבר 1996 שלחה הנתבעת לעובדים והתובעים ביניהם, מכתב תזכורת, החוזר על ההסדר ועל חובתם של העובדים לנצל את ימי החופשה הצבורה המותרת וכן את מכסת ימי החופשה הרגילה לשנה השוטפת וזאת עד לתאריך 31/3/97. עוד הובהר כי אי קיום ההוראה תגרום לביטול ימי החופשה. בהתאם לאמור התבקשו העובדים לתכנן את חופשותיהם (נ/5-נ/6). ו. מאחר שהתעוררו קשיים ביישום ההסדר החליטה הנתבעת, כי עובדים שלא ניצלו את כל ימי החופשה הצבורה בשנה הראשונה להסדר (1/4/96 - 31/3/97) לא יבוטלו ימים אלו, ומועד ניצול יתרת החופשה שלא נוצלה הוארך, וניתן יהיה לנצל את יתרת הימים של שנת ההסדר הראשונה, בשנה שלאחריה. בהתאם להחלטה כאמור, הודע לעובדים, והתובעים ביניהם, על אי ביטול ימי החופשה העודפים בשנה האמורה, והארכת ההסדר באופן שתואר בהודעה. כמו כן, הבהירה הנתבעת, במסגרת ההודעה, כי בשנת התקציב שמתחילה ב- 1/4/97, יימשך ההסדר ועל העובד לנצל את הימים הצבורים, בנוסף לימי החופשה השוטפת, ולא תותר כל צבירה נוספת של ימים אלה, ואי ניצול ימי החופשה יגרור את ביטולם (נ/7, נספח ס' לתצהיר מר צימרמן). ז. הנתבעת מחקה לתובעים שלא עמדו בהסדר את ימי החופשה שצברו מעל 65 ימים. ח. בתחילת שנת 2006 הגיעה הנתבעת למצב שבו מתוך כ-200 טכנאים המועסקים בטלוויזיה ל-26 מתוכם יתרת ימי חופשה החורגת מ-65 ימים (נספח א' לתצהיר מר רופין). ט. במרץ 2004, כשמונה שנים לאחר שהחל ההסדר ולאחר שההסדר בוצע בעניינם של חלק מן התובעים, הוגשה התביעה שבפנינו. יריעת המחלוקת 5. בכתב התביעה טענו התובעים, כי החלטת הנתבעת משנת 1996 בדבר ההגבלה בצבירת ימי החופשה ומחיקת הימים העודפים, מנוגדת להוראות חוק חופשה שנתית (ס' 4.1) , מפרה את משפט העבודה הכללי והפרטי הנוהג בין כלל עובדי הנתבעת (ס' 4.2-4.3) וכי ההחלטה מקימה בפועל אפליה בין התובעים לבין עובדים אחרים של הנתבעת (ס' 4.4). לאור טענות התובעים, בדיון המוקדם שהתקיים בפני הרשמת גרשון נוסחה הפלוגתא בין הצדדים כך: "האם עומדת לנתבעים זכות, מכוח נוהג, הסכם קיבוצי, חוק, או מכוח טענת אפליה לכך שהמצב שהיה קיים לפני שנת 1996 בכל הנוגע לצבירת ופדיון ימי חופשה ימשיך לחול, או שמא נכונה טענת הנתבעת כי יש להחיל על התובעים את הכללים שנקבעו בתקשי"ר בנושא. לשם הבהרה: הנתבעת מכחישה הן את זכותם של התובעים כאמור, והן את עצם קיומה של ההפליה הנטענת". (הדגשות של המותב) 6. בסיכומים זנחו התובעים את טענותיהם וביקשו לבסס את תביעתם על טענה אחת ויחידה והיא - קיומו של נוהג כללי ופרטי ביחסי העבודה אשר התפתח ביוזמתה של הנתבעת מאז 1973 ומקיף את כלל עובדי הנתבעת ולפיו, הותר להם לצבור ימי חופשה, על חשבון חופשתם השנתית והם זכאים לפדות את ימי החופשה שנצברו בעת הפרישה (מבוא לפרק א' ; פרק ג' ס' 1). לטענת התובעים "את 'כישלונה' של הנתבעת לאכוף על עובדיה והתובעים בכללם את הוראות חוק חופשה שנתית או את הוראותיו של התקשי"ר אין לזקוף לחובתה ולראות בכך משום כישלון שלה כרשות מנהלית/ממשלתית/ציבורית וכמעסיקה אלא שיש לזקוף זאת לזכותה כמעסיקה הנאמנה לנוהג אשר נוצר ביחסים שבינה לבין עובדיה". מוסיפים התובעים וטוענים, כי הוראות חוק חופשה שנתית והוראות התקשי"ר נסוגות בפני הנוהג שנוצר, ולמעשה להסכמי העבודה של התובעים נוסף תנאי מכללא לפיו מותר להם לצבור ימי חופשה והם זכאים לפדות את ימי החופשה שנצברו בעת הפרישה (פרק ג' ס' 2). עוד נטען כי החלטת הנתבעת משנת 1996 הינה בבחינת שינוי בתנאי העבודה ובזכויות אישיות ושינוי שכזה אינו יכול להיעשות מבלי שניתנה הסכמתם ועל כן אין לו תוקף (פרק ג' ס' 3-7). 7. מנגד טוענת הנתבעת, כי בכל הקשור לזכויות עובדי הנתבעת באשר לצבירת ימי חופשה שנתית היא פעלה, נהגה ונוהגת בהתאם להוראות החוק והתקשי"ר, כמו שאר עובדי המדינה. לטענתה, לא הוכח כל נוהג שהיה אצלה לפיו רשאים התובעים לצבור ימי חופשה ללא קץ, וקבלת טענותיהם של התובעים מנוגדת להוראות הדין ולרציונאל העומד בבסיס חוק חופשה שנתית לפיו, הזכות המוקנית לחופשה שנתית באה לעודד יציאה לחופשה ולא צבירת החופשה ופדיונה בסיום העסקה. 8. משזנחו התובעים את טענתם כי עומדת להם הזכות לצבור ימי חופשה מכוח חוק/הסכם קיבוצי או מכוח טענת אפליה אין מקום לדון ולבחון טענות אלו והן נדחות. לאור האמור הכרעתנו דרושה בשאלה האם עומדת לנתבעים זכות מכוח נוהג פרטי וכללי לכך שהמצב שהיה קיים לפני שנת 1996 בכל הנוגע לצבירת ופדיון ימי חופשה ימשיך לחול. תחילה נבחן את טענת התובעים בדבר קיומו של נוהג פרטי וכלל ובהמשך נבחן את טענתם כי הנתבעת לא הייתה רשאית לעשות שינוי חד צדדי בנוהג מבלי שניתנה הסכמתם. דיון והכרעה 9. קודם לבירור השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, נעמוד על המסגרת המשפטית בעניין צבירת ימי חופשה. סעיף 24(ב) לחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965 קובע כך: "התפקוד של עובדי הרשות, התקן, השכר, הגימלאות ותנאי העבודה יהיו כשל עובדי המדינה למקצועותיהם - בהתחשב באופיים המיוחד של תפקידים המיוחדים לרשות בלבד". בהתאם לסעיף זה, בכל הנוגע לימי חופשה שנתית, על עובדי הנתבעת חלים הוראות חוק חופשה שנתית והוראות התקשי"ר. סעיף 7 לחוק חופשה שנתית מסדיר את סוגיית צבירת ימי החופשה השנתיים וקובע כך: "7(א) אין החופשה ניתנה לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות" הוראה 33.132 לתקשי"ר מסדירה את מינימום הימים שעובד חייב לנצל כל שנה, מתוך המכסה השנתית של החופשה השנתית שלו, ואת מקסימום ימי החופשה הניתנים לצבירה. באשר לעובדי הנתבעת - בשים לב לעובדה שבנתבעת נהוג שבוע עבודה בן 6 ימים, המכסה השנתית של ימי החופשה עומד על 26 ימים. מתוכם, המספר המזערי של ימי החופשה אותם חייב לנצל עובד באותה שנה הוא 14 ימים, כאשר 12 הימים הנותרים הינם המספר המרבי של ימי חופשה שניתן לצבור. בנוסף המספר המרבי של ימי חופשה שעובד רשאי לצבור בשנה הינו 65 ימים (הוראות 33.121, 33.132). הוראה 33.135 לתקשי"ר קובעת כי עובד שלא ניצל בשנה מסוימת את מספר ימי החופשה שהוא חייב לנצל, ימי החופשה שלא נוצלו יבוטלו והעובד לא יהיה זכאי להם לאחר אותה שנה, או לקבל תמורה בעדם. בנוסף נקבע בהוראה 33.137, כי עובד שלרשותו עומד בתום השנה מספר ימי חופשה הגדול ממספר המרבי שנקבע, יפסיד את זכותו לימי החופשה העודפים. 10. הנה כי כן, הוראות התקשי"ר קובעות באופן ברור ומפורש, כי עובדי הנתבעת רשאים לצבור עד 65 ימי חופשה בשנה בלבד וכי ימי חופשה שלא נוצלו, מעבר למכסה המותרת, ימחקו/יבוטלו. כאן המקום להדגיש שוב כי התובעים זנחו בסיכומיהם את טענתם כי עומדת להם זכות לצבור ימי חופשה מעבר ל-65 ימים מכוח חוק ו/או הסכם קיבוצי ואף טענו כי הנתבעת נהגה בניגוד להוראות החוק והתקשי"ר בכל הנוגע לצבירת ימי חופשה (פרק ג' ס' 1) . מן הכלל אל הפרט נוהג פרטי וכללי ביחסי הצדדים 11. מכאן נפנה לבחון את טענת התובעים כי משנת 1973 קיים אצל הנתבעת נוהג פרטי וכללי, המקיף את כלל עובדי הנתבעת, שבעטיו הם זכאים לצבור ימי חופשה מעבר למכסה המותרת בחוק ובתקשי"ר ובמועד פרישתם הם זכאים לפדיון ימי החופשה שנצברו. הלכה היא כי הוכחת נוהג "חייבת להיות חד משמעית וודאית" (דב"ע מח/40-3 דבורה חבקין נ' גחלת גמול חסכון לחינוך בע"מ, פד"ע כ 169) ונטל הוכחת הנוהג מוטל על הטוען לקיומו (ע"א 325/79 דנינו נ' פקסטרפיל בע"מ, פ"ד לה(1)). 12. נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי התובעים לא הוכיחו קיומו של נוהג פרטי וכללי לפיו עובדי הנתבעת זכאים לצבור ימי חופשה ללא הגבלה ומעבר למכסה של 65 ימים וכן לפדיון ימי החופשה שנצברו בעת פרישתם. כל שהוכח בפנינו הוא, כי במשך שנים פעלו חלק ממנהלי הנתבעת בניגוד לכללים ולנוהלי הנתבעת, התואמים את הוראות החוק והתקשי"ר, ואישרו לעובדים לצבור ימי חופשה מעבר למכסה המותרת בחוק. 13. בראש ובראשונה נציין, כי לא מצאנו בעדויות עדי התובעים את מה שביקשו מאיתנו התובעים ללמוד ולא נמצא בהן בסיס עובדתי ומשפטי לטענת התובעים בדבר נוהג. כפי שנפרט להלן, מן העדויות שנשמעו בפנינו עולה, ובאופן ברור ומופרש, כי אצל הנתבעת לא היה נוהג המאפשר לכל העובדים לצבור ימי חופשה מעבר למכסה הקבועה בהוראות התקשי"ר. 14. מר עמר שכיהן כסמנכ"ל כוח אדם ומינהל עד לשנת 2003 העיד באשר לצבירת ימי החופשה עד לשנת 1996 כך: "ש. ספר לנו עד שנת 96, עד לדוח מבקרת הפנים, שיצא בשנת 95 איך התנהלו הענינים בנתבעת לגבי צבירת ימי חופשה. ת. זו הייתה אוטונומיה של כל מדיה. מנהל הרדיו עם אנשי המנהל שלו היה אחראי למלא את הדברים האלה, וכך גם מנהל הטלוויזיה ומנהל קול ישראל, הדברים היו ידועים פחות או יותר אך הדוח נתן את הביטוי המלא למצב הקריטי שהיה בטלוויזיה וברדיו במיוחד בחטיבות ההנדסה. ש. במסגרת תפקידך תוכל לאשר לי שלא מדובר בנוהג ברור וידוע אצל כל עובדי רשות השידור במהלך אותם שנים, והיו בהחלט עובדים שנשלחו להם התראות לגבי מכסת ימי חופשה יתרה ומחקו להם בשנים קודמות. ת. לפני 96 לא זכור לי שנמחקו ימי חופשה. ש. האם היו פניות של עובדים לאשר להם צבירה יתרה. ת. אחרי 96 לפי מיטב זכרוני. לפני 96 הם היו מקבלים מאזן חופשה שכתוב כמה על העובד לצאת. זה כלל את כל הימים שמעבר ל65 יום. בדוח זה היה כתוב כמה ימים על עובד לצאת כולל ימי הצבירה ואזהרה שאם לא ייצא הם יימחקו. ש. מה שאתה אומר בעצם זה שהרשות הוציאה דוחות, הודיעה לעובדים שלה שצריך לנצל את ימי החופשה מעבר לכך וזה לא בוצע. ת. נכון" (עמ' 9 ש' 15-27 ועמ' 10 ש' 2-1, פר' מיום 26/2/06, הדגשות של המותב). הנה כי כן מעדותו של מר עמר עולה, כי במהלך השנים (עד שנת 1996) הנתבעת נהגה להודיע לעובדיה כי אסור לצבור מעל 65 ימי חופשה ועובדים שחרגו אף הוזהרו כי ימים אלו יימחקו. התנהלות זו של הנתבעת מעידה, כי הנתבעת ניסתה במהלך השנים ליישם את הכללים וההוראות בדבר צבירת ימי חופשה ועל כן לא ניתן לומר, כי הובעים ראו את הזכות לצבור ימי חופשה מעבר למכסה הקבועה בחוק כזכות מובנת מאליה בחוזה העבודה האישי. 15. עדותו של מר יעקב, ששימש כמנהל כוח אדם בטלוויזיה, מחזקת אף היא את טענת הנתבעת כי לא היה נוהג מוסכם המאפשר לעובדים לצבור ימי חופשה ללא הגבלה. בשל חשיבות הדברים נביא אותם כאן כלשונם. במסגרת החקירה הראשית העיד כדלקמן: "כמנהל כ"א בטלוויזיה הייתי מאוד ליברלי אפשרתי ואישרתי למרות התנגדות ההנהלה צבירות ימים מעבר ל65 יום ומעולם לא הנחתי את הכפופים לי לנכות את החופשה שמעבר ל65 יום, זה קרה אך ורק שפרשתי. אולי יש לזה קשר שהייתי פעם יו"ר ועד עובדים" (עמ' 13 ש' 14-11, פר' מיום 26/2/06, הדגשות של המותב) בחקירתו הנגדית העיד כך: "ש. אמרת בעדותך שפעלת בניגוד לעמדת ההנהלה לגבי ההוראות שנגעו למכסת ימי חופשה וצבירתם. ת. לא אמרתי בניגוד אלא בשונה. ידעתי שזו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה. ש. תאשר לנו שהיתה דרישה של ההנהלה שעובדי רשות השידור לא ייצברו מעבר ל65 ימי חופשה, ואתה לא נהגת כך. ת. בידיעת ההנהלה כמובן, לא עשיתי את זה בגניבה. הם ראו את זה במסגרת ההודעות שלי לתיק האישי של העובדים. ש. תאשר לי שההנהלה צידדה ביקשה ודרשה שהעובדים יתנהלו בהתאם להוראות התקשיר לאורך כל השנים כשהיית מנהל כ"א. ת. מה זה ההנהלה דרשה, יש נהלים שעבדנו לפיהם. הנוהל אומר שבנתבעת שאדם רשאי לצבור עד 65 יום ולא מעבר לזה. נוהל זה ידוע לי לאורך כל שנות עבודתי ברשות. אנחנו קבענו נוהל שנתנו צבירה מעבר לזה בידיעת ההנהלה והם סגרו את העין" (עמ' 14 ש' 24-13, הדגשות של המותב). הנה כי כן, מעדותו עולה כי כמנהל כוח אדם בטלוויזיה הוא פעל בניגוד לנוהלי הנתבעת, שהיו ידועים לו היטב, ואישר צבירת ימי חופשה מעבר ל-65 ימים. אנו דוחים את טענתו הסתמית של מר יעקב בדבר "קביעת נוהל" שיאפשר צבירה מעבר למותר. בחקירתו הנגדית לא ידע מר יעקב להסביר מתי נקבע הנוהל, מי הגורמים שאישרו את הנוהל ובסופו של דבר הודה כי לא היה אישור פורמאלי למעשיו (עמ' 15 ש' 8-1). 16. זאת ועוד, עדותו של מר דוד כהן באשר לנוהג כביכול המאפשר צבירת ימי חופשה לא היתה עקבית. בתחילת עדותו העיד כי "לא הייתה שום בעיה לצבור ימים" (עמ' 17 ש' 7-4) והוא לא ידע כי ישנה הוראה האוסרת לצבור מעבר ל-65 ימים (עמ' 18 ש' 5-1). במהלך חקירתו הנגדית, כאשר עומת עם מסמכים שונים בעניינו המלמדים שהוא ידע כי אסור לצבור מעבר ל-65 ימים והוא אף הגיש במהלך השנים בקשות שונות לאפשר לו חריגה מעבר למכסה (נ/12-נ/14) חזר בו מר כהן מעדותו והעיד, כי ידע שאסור לצבור מעל 65 ימים (עמ' 19 ש' 2-1). 17. העולה ממכלול העדויות שפורטו הוא שלא היה נוהג פרטי וכללי אצל הנתבעת לפיו אפשר לצבור ימי חופשה ללא הגבלה, כפי שטענו התובעים. הוכח בפנינו, כי הנתבעת פעלה להפצת הנהלים והכללים בהתאם להוראות התקשי"ר ואף יישמה את ההוראות על חלק גדול מעובדי הנתבעת. העובדה שבמשך שנים, חלק מעובדי הנתבעת, בעיקר בטלוויזיה, הפרו את הנהלים בהסכמת הממונים וצברו ימי חופשה מעבר למכסה המותרת בהוראות התקשי"ר, אין בה די כדי לבסס נוהג פרטי וכללי במקום העבודה. 18. עוד חשוב לציין, כי טענת התובעים בדבר נוהג כללי ופרטי אצל כלל עובדי הנתבעת, לא מתיישבת עם הממצאים והמסקנות העולים מדו"ח ביקורת הפנים משנת 1995 לפיהם, לא נמצאו חריגות אצל עובדי המינהל והרדיו וגם אצל עובדי הטלוויזיה החריגות היו מנת חלקם של חלק מעובדי הטלוויזיה. אם היתה נכונה טענת התובעים בדבר נוהג כללי אצל כלל עובדי הנתבעת, מדוע נוהג זה לא קוים אצל מאות עובדים אחרים של הנתבעת. 19. נוסיף, כי לא נעלמה מעיננו העובדה, שמתוך תשעה עובדים שלטענת התובעים שולם להם במועד פרישתם פדיון ימי חופשה מעבר למכסה בחוק, הוכח כי לגבי שישה, נפדו 65 ימי חופשה כדין ולא מעבר לכך. עוד הוכח, באשר לשלושת העובדים הנוספים, כי הנסיבות שהוביל לפדיון ימי חופשה מעבר ל-65 ימים היו חריגות ואין ללמוד ממקרים אלו על קיומו של נוהג כזה או אחר. 20. ולסיום נסיר מדרכנו את טענת התובעים, כי הנוהג בדבר צבירת ימי חופשה ללא הגבלה קיים משנת 1973. מלבד טענה כללית וסתמית, שעלתה לראשונה בסיכומים, התובעים לא הביאו ולו ראשית ראיה לקיומו של הנוהג החל משנת 1973 ועל כן נדחית טענה זו. 21. סיכומו של דבר נדחית טענת התובעים בדבר קיומו של נוהג פרטי וכללי אצל הנתבעת לפיו הם זכאים לצבור ימי חופשה מעבר למכסה המותרת בהוראות התקשי"ר ולפדיונם בעת הפרישה. האם רשאית הנתבעת לעשות שינוי חד צדדי בהסדר צבירת ימי חופשה 22. כאמור טוענים התובעים, כי הנוהג שהיה קיים אצל הנתבעת הפך לתנאי מכללא בהסכם העבודה שלהם, והחלטת הנתבעת משנת 1996 הינה בבחינת שינוי חד צדדי בתנאי העבודה ובזכויות אישיות ושינוי שכזה אינו יכול להיעשות מבלי שניתנה הסכמתם ועל כן אין לו תוקף. 23. נקדים ונאמר, כי אפילו נכונה היתה טענת התובעים כי משנת 1973 היה קיים נוהג פרטי וכללי אצל הנתבעת, המקיף את כלל עובדי הנתבעת, ולפיו העובדים זכאים לצבור ימי חופשה מעבר למכסה המותרת בחוק ובתקשי"ר (וכפי שפירטנו לעיל אין אנו קובעים כך) אנו קובעים, כי הנתבעת פעלה כדין בהחליטה בשנת 1996 על הסדר התואם את הוראות הדין, וזאת מאחר שאין לאכוף עליה העסקה בתנאים החורגים מהוראות התקשי"ר. להלן נפרט את הטעמים להחלטתנו. 24. המסגרת הנורמטיבית לבחינת הסוגיה של שינוי חד-צדדי בתנאי ההעסקה הוכרעה במספר הלכות, הן של בית הדין הארצי והן של בית המשפט העליון, בשבתו כבית דין גבוה לצדק (ובעיקר ראו בג"צ 239/83 מילפלדר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ"א (2) 210; ע"ע 300353/97 מדינת ישראל נ' משה נהרי, פד"ע לה 318 (2000)). בעניין מילפלדר עמד בית המשפט העליון על הלגיטימיות של שינוי חד צדדי של תניות מכללא, בחוזה בין הצדדים, בדרך של התנהגות לאורך זמן. וכך כתב כב' השופט ברק (כתוארו אז): "תניה בחוזה, ההנחה היא, כי היא מתקיימת כל עוד מתקיים החוזה. אכן, כל עוד החוזה כולו לא בא לסיומו, והוא ממשיך לעמוד בתוקפו, ממשיכות לעמוד בתוקפן תניותיו השונות (המפורשות או המשתמעות). צד לחוזה אינו רשאי (ואין לו זכות) ואינו יכול (אין לו כוח) לקרוע מעל החוזה תניות אלו או אחרות ולהביא בהן שינוי על-ידי מעשה חד-צדדי. החוזה הוא יחידה אחת, המאגדת בתוכה מכלול של הסדרים. צד לחוזה אינו רשאי ואינו יכול להפריד כרצונו בין חלקי החוזה ולהכניס בו שינויים חד-צדדים כרצונו. אכן, אם צד לחוזה עומד על רצונו להכניס שינוי בתניות החוזה, עליו להביא תחילה את החוזה כולו לסיומו - כפי שהוא רשאי לעשות. משעשה כן, עליו לכרות חוזה חדש, תוך שעליו לשכנע את בעל דברו להסכים לתוכנו של החוזה החדש, שלא יכלול בחובו את התניות אותן מבקשים להשמיט". הפסיקה הבחינה בין שינוי חד צדדי של הסדר חוקי, לשינוי חד צדדי של הסדר לא חוקי. בעניין נהרי נדון עניינו של עובד שעבד בשירות המדינה כמטפל מוסמך, ובמסגרת החלטה של המדינה עבד רק במשמרות לילה, במשך תקופה ארוכה, אשר השתכללה לתנאי מכללא בחוזה העבודה שלו. בית הדין דחה את הערעור ואף חייב את המדינה לשלם לנהרי את השכר ששולם לו במשמרות לילה. יחד עם זאת, בדעת רוב נקבע, כי עבודה במשמרת לילה באופן קבוע, נוגדת את סעיף 22 לחוק שעות עבודה ומנוחה ומשכך קבע כב' הנשיא אדלר כדלקמן: "האם מעסיק רשאי לשנות הסדר בלתי חוקי כדי שיהיה חוקי? התשובה, לדידי, לא רק חיובית כי אם מחויבת, כך שהנהלת המעון הייתה רשאית להפסיק את ההסדר הבלתי חוקי של העסקת המשיב רק במשמרת הלילה. חוקי המגן של משפט העבודה מיועדים להגן על העובדים, כך שעובד לא יועסק במשמרת הלילה באופן תמידי על-מנת שיוכל לקיים חיים רגילים, לרבות חייו המשפחתיים. עם זאת אין בהסכמת העובד במשך שנים רבות לעבוד בסידור הנוגד את הוראות החוק כדי להעניק לו זכות לקחת חלק בהפרה של אותו חוק" לעובד אין זכות לעבוד במשמרת לילה באופן קבוע, בניגוד להוראות החוק, אולם יש לו זכות לקחת חלק בהפרה של אותו חוק". (ע"ע 300353/97 מדינת ישראל נ' משה נהרי, פד"ע לה 318 (2000), הדגשות של המותב). בע"ע 350/03 מדינת ישראל נ' גרינשפן ואח' (ניתן ביום 24.4.06 ) נדון שוב מקרה בו הועסקו עובדים במשך שנים רבות בעבודה במשמרת לילה בלבד, תוך הפרת הוראת ס' 22 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951. בית הדין הארצי פסק, כי העברת העובדים לעבודה בסיס משמרות, באופן אשר יפסיק את ההפרה של ס' 22 לחוק, הינה פעולה כדין מצד המעבידה, וכי בית הדין לא יאכוף הסכם לא חוקי. ולגופו של עניין- 25. במקרה דנן, אף לשיטתם של התובעים הנוהג הנטען על ידם, באשר לצבירת ימי חופשה ללא הגבלה ופדיונם בעת הפרישה, נוגד את הוראות התקשי"ר. בנסיבות אלו, אף אם היינו מקבלים את טענת התובעים בעניין נוהג המאפשר צבירת ימי חופשה ללא הגבלה, הנתבעת היתה רשאית ואף חייבת לשנות את הנוהג בהיותו מנוגד לחוק. כאן המקום להדגיש, כי מצאנו שההסדר שנקבע על ידי הנתבעת בשנת 1996 הוגן, סביר, וכמובן תואם את הוראות הדין. הנתבעת ערכה איזון ראוי בין זכויות העובדים לבין הצורך ליישם את הוראות החוק וקבעה הסדר שלא פגע בתובעים. הנתבעת לא מחקה את ימי החופשה שצברו העובדים מעבר למכסה המותרת, אלא אפשרה להם לשמור על זכויותיהם ונתנה לכל עובד את האפשרות לנצל את ימי החופשה שצבר בפריסה במשך מספר שנים. 26. לא זו אף זו. גם אם הייתה נכונה טענת התובעים בדבר נוהג הרי שבשנת 1996 הודיעה הנתבעת כי נוהג זה בוטל ועל ההסדר החדש. התובעים לא עשו דבר במשך כ-8 שנים ולא הביעו כל הסתייגות ומחאה מהחלטת הנתבעת. בהתנהגותם זו הביעו התובעים את הסכמתם לשינוי שבוצע על ידי הנתבעת וגם מהטעם הזה יש לדחות את טענותיהם. לאור כל האמור נקבע כי הנתבעת פעלה כדין בהחליטה על ההסדר בשנת 1996. מחיקה על הסף 27. משנדחו כל טענות התובעים לגופן מתייתר הצורך לדון בטענת הנתבעת כי יש לדחות על הסף את תביעתם של 17 תובעים בהעדר עילה. סוף דבר 28. התביעה נדחית. 29. הוצאות - משלא נמצא בסיס עובדתי ומשפטי לתביעה ובשים לב להתנהלות התובעים לאורך כל ההליך, על התובעים לשאת בהוצאות הנתבעת בגין הליך זה. התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות על ניהול הליך זה בסך כולל של 25,000 ₪, אשר יחולק בין התובעים באופן שווה. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין. נוהג (ביחסי עבודה)דמי חופשה שנתית