ניכוי ממשכורת עובד סוציאלי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניכוי ממשכורת עובד סוציאלי: 1. התביעה שבפנינו היא תביעתן המאוחדת (בהסכמה) של שלש התובעות המועסקות כעובדות סוציאליות בשירותה של הנתבעת (להלן: "הנתבעת" או "המועצה"). בכתבי התביעה טענו התובעות כי המועצה חבה להן סכומים שונים ובכללם החזר הוצאות משתנות, 10% משכרן שנוכה שלא כדין תחת כותרת "תכנית הבראה", וסכומים שהנתבעת הייתה חייבת להפריש עבורן לקופת גמל, אך לא הפרישה. לשם הנוחות תיקרא תובעת מס' 1 "גב' עבדאללה", תובעת מס' 2 "גב' סוטי", ותובעת מס' 3 "גב' אבו סאלח". פירוט רכיבי התביעות מרוכזים בטבלה הבאה: גב' עבדאללה גב' סוטי גב' אבו סאלח הוצאות משתנות 26,194 ₪ 35,002 ₪ 26,194 ₪ קיזוז 10% 21,960 ₪ 28,800 ₪ 23,904 ₪ הפרשי קופת גמל 53,398 ₪ 37,800 ₪ 44,676 ₪ פיצויי הלנת שכר 190,801 ₪ 166,551 ₪ 323,725 ₪ רכיבים אחרים 4,200₪ - החזרי נסיעות45,201₪ - ניכויים לקרן השתלמות שלא הועברו 2. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את טענותיהן של התובעות. לגרסתה, בשל מצבה הכלכלי הקשה היא נאלצה לבצע תוכניות הבראה שאושרו על ידי משרד הפנים. בתכנית ההבראה משנת 2004 הוחל בפיטוריהם של עובדים ובהוצאת חלק מהם לחל"ת. מצבה הכלכלי של המועצה הוסיף להיות קשה באופן שאילץ אותה לבצע בתום לב קיצוץ רוחבי בשכרם של כלל העובדים (כולל בהחזר קצובת הנסיעות), זאת מבלי שהיה לה שיקול דעת אם לעשות כן. לשיטת המועצה, עבדו התובעות לאחר הקיצוץ פחות שעות ומשכך אין להן לתבוע שכר על שעות שבהן לא עבדו. כמו כן טענה הנתבעת, כי היא נתבעה על ידי קופות הגמל באופן עצמאי ואף ניתנו בגין תביעות אלו פסקי דין ונפתחו תיקי הוצאה לפועל, כך שאין לתובעות כל עילת תביעה כנגדה. באשר להלנת השכר הבהירה הנתבעת כי האיחור בתשלום השכר נבע מנסיבות שלא היו לה שליטה עליהן, ןמשכך התבקש בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה לגובה הפרשי הצמדה וריבית בלבד. בעניין טענתה של גב' אבו סאלח להפרשי הוצאות משתנות והוצאות נסיעה, טענה הנתבעת כי לגב' אבו סאלח שולמו הוצאות משתנות בחלק מהחודשים ביתר ממה שהיא הייתה זכאית אף לשיטתה (למשל, בחודשים אפריל-יוני 04'; ספטמבר-נובמבר 04' ועוד), וכן סכומים עודפים הנוגעים לקצובת הנסיעה שקיבלה במהלך תקופת עבודתה. 3. הצדדים הגיעו לידי הסכמה דיונית לפיה מאחר ונטושות בניהם מחלוקות משפטיות בלבד, יגישו סיכומים בכתב של טענותיהם ויבקשו מבית הדין להכריע בהן לאור מכלול החומר שבתיקים. 4. הפחתת שכר א. לשלש התובעות הופחת סכום של מאות שקלים לחודש משכרן במהלך התקופה שמפברואר 2004 ועד דצמבר 2006. לטענת התובעות היה זה קיצוץ חד צדדי שערכה המועצה, ואילו הנתבעת טענה כי מדובר בחלק מיישומה של תכנית הבראה שנערכה על דעתו של ועד העובדים וועדת השימוע, שאישרה את הקיצוץ בשיעור של כ-10% משכר העובדים. לטענת הנתבעת הסכימו התובעות לעבוד במתכונת זו ולא מחו על כך. ב. התובעות הגישו לבית הדין אסופת מכתבים ששלחו נציגי הסתדרות המעו"ף לראש המועצה ובהם הובעה באופן נחרץ וברור הסתייגותה של ההסתדרות מנקיטת הצעדים החד צדדיים שיזמה המועצה במסגרת צעדי ההתייעלות וההבראה. העולה ממכתבים אלה כי טענת המועצה שכל הקיצוצים שנעשו במסגרת תכנית ההבראה בשנת 2004 נעשו בהסכמת הוועד - משוללת יסוד. כך כבר בינואר 2004 שלח יו"ר הסתדרות מרחב נצרת מכתב ליו"ר המועצה ובו הביע את התנגדותו לביצוע תכנית (הבראה) חד צדדית. ביום 25.10.04, לאחר שהמרכז לשלטון מקומי והסתדרות המעו"ף הגיעו להסכמות שונות בעניין הצורך ליישומן של תכניות הבראה ברשויות המקומיות, שיגרה היועצת המשפטית לאזור הצפון שבאגף לאיגוד מקצועי שבהסתדרות מכתב לראש המועצה ובו כתבה את הדברים הבאים: "1. הובא לידיעתי ששלחת לעובדים מכתבים בדבר פיטוריהם או בדבר קיצוץ היקף המשרה בשיעורים של עד 50% וזאת 'בהתאם לתכנית הבראה מיום 20.5.04 והחלטת מליאת המועצה מיום 07.09.04 ועל דעת נציגות העובדים....' כנכתב במכתביך האמורים. 2. ראשית דבר, הריני להודיעך חד-משמעית, כי ועד העובדים, וכן ההסתדרות, מתנגדים לפיטורים ולקיצוצים אלו ורואים אותם כבטלים מעיקרם, כאמור גם במכתבו מיום 23.10.04 של יו"ר ועד העובדים אליך. 3. הסכמת ועד העובדים הנטענת על ידך לא הייתה ולא נבראה! ... 7. אנו רואים בפיטורי העובדים ובהפחתת משרותיהם/שכרם צעדים חד צדדיים המנוגדים להסכמים הקיבוציים". ממכתב זה עולה מפורשות כי לא ניתנה כל הסכמה של ועד העובדים ושל האורגן המייצג את התובעות להפחתת השכר. המועצה צירפה מכתבים שנשלחו לשני עובדי מועצה בשלהי שנת 2004 ושבהם הודיע ראש המועצה לעובדים כי בהתאם לתכנית ההבראה ועל דעת נציגות העובדים ובהסכמתם יופחת היקף משרתם ו/או הם יצאו לפרישה מוקדמת. סבורים אנו כי אין במכתבים אלה כדי לבסס את הנטען על ידי המועצה כי כל מהלך הפחתת השכר, שהוא מושא התביעה שבפנינו, נעשה בהסכמת ועד העובדים ובהסכמת התובעות עצמן. לא מדובר במכתבים על הפחתת שכר אלא על קיצוץ בהיקף המשרה וביציאה לגמלאות. כמו כן בדיוק כנגד מכתבים אלה נשלחו מכתביהם של נציגי ההסתדרות, ששללו את הסכמת הוועד. לא מצאנו בסיס גם לטענה כי התובעות הועסקו בפועל בשיעור משרה מופחת ומשום כך אין הן זכאיות לקבל את מלוא שכרן. מתלושי השכר שהוצגו לנו על ידי התובעות עולה שהיקף המשרה של כל אחת מהתובעות נשאר עקבי ויציב במהלך כל תקופת ההעסקה. גב' עבדאללה וגב' אבו סאלח הועסקו בהיקף משרה של 75% ואילו גב' סוטי הועסקה בהיקף משרה של 100%. ג. ביום 11.11.04 חתמו הסתדרות המעו"ף ומרכז השלטון המקומי על הסכם עקרונות לצורך הבראת הרשויות המקומיות. ההסכם נחתם במסגרת הליך של ס"ק שהתנהל בבית הדין הארצי לעבודה (הוגש לרישום כהסכם קיבוצי 7032/04), ונקבע בו כי: "3. הרשויות המקומיות הפועלות במסגרת תיקון 31 לחוק ההסדרים ואשר חתמו על תכנית הבראה מאושרת עם ההסתדרות, יעשו כל שלאל ידם לתשלום השכר המלא של עובדיהן במהלך התכנית ובהקדם האפשרי... 4. באותן רשויות בהן חלה תכנית הבראה המאושרת על ידי משרד הפנים ומתקיימות בהן הפחתות שכר ודחיית תשלומים, להן זכאים העובדים מכח הסכם קיבוצי, באופן חד צדדי על ידי המעסיק, ולמעט נושאים שבהם תלויים ועומדים הליכים משפטיים, מוסכם כדלהלן: התשלומים הנוגעים לשנת 2004 יוחזרו לעובדים על ידי הרשויות המקומיות. כמו כן תבוטלנה ההחלטות החד צדדיות הללו הפוגעות בזכויות שנקבעו בהסכמים קיבוציים כאמור...". הנה כי כן ההסכם משלהי שנת 2004 קובע ברורות כי גם ברשויות שבהן חלה תכנית הבראה המאושרת על ידי משרד הפנים ושבמסגרתה מבוצעות הפחתות שכר חד צדדיות על ידי המעסיק, יהיה על הרשות להחזיר את הכספים שנוכו לידי העובדים. הנתבעת לא הוכיחה כי בתכנית ההבראה משנת 2004 נכללו קיצוצי שכר שהוסכמו על ידי מוסדות ההסתדרות ושאושרו על ידי משרד הפנים. כל שהוצג הוא אישורו של משרד הפנים לתכנית ההבראה שהכינה הרשות, אך אין בפנינו כל נתון לגבי הסוגיה מושא המחלוקת. הנתבעת צירפה את ההסכם הקיבוצי המיוחד שעליו חתמה עם הסתדרות המעו"ף ביום 12.7.07. הסכם זה מאוחר לתקופה מושא התביעה ואין בו כדי ללמד על תכנית הבראה שאישרה לכאורה את הפחתות השכר החד צדדיות. יתירה על כן, גם בהסכם זה אין כל הסכמה להפחתת שכר ולהיפך. המועצה התחייבה שלא להפחית שכר מעבר להפחתת שכר "עידוד הצמיחה" בהתאם להסכם הקיבוצי מיום 22.5.03, לרבות אי הפחתת כספים המשולמים בגין אחזקת רכב לעובדים. ד. המועצה בסיכומיה הרבתה להדגיש את שתיקתן של התובעות במהלך התקופה שבה הופחת שכרן, לטענתן שלא בהסכמה, כנימוק לדחיית התביעה ברכיב זה. אנו סבורים כי משהובעה התנגדותה של ההסתדרות למהלכים החד צדדים, ומשאלה נעשו בניגוד גמור להוראותיו של ההסכם הקיבוצי המהווה את הסכם העקרונות, אין באי מחאתן של התובעות כדי להוות הסכמה. שלוחיהן של התובעות פעלו למענן הן במסגרת הפניות ליו"ר המועצה והן במסגרת המאבק המשפטי בבית הדין הארצי לעבודה, שהניב את הסכם העקרונות, ובו הגנה על זכותן לשכר מלא. בסוגיה דומה, שעסקה בהפחתה חד צדדית של שכר עבודה של עובדי קיבוץ כינרת, דחה לאחרונה בית הדין הארצי (ע"ע 772/07 תמר אסתר - קיבוץ כינרת, לא פורסם , מיום 1.12.08) את ערעורה של עובדת הקיבוץ בנימוק שהיא לא הוכיחה את גרסתה ולפיה היא סירבה לחתום על מסמך ההסכמה להפחתת שכר, וכן "לאור ההלכה לפיה כאשר עובד ממשיך בעבודתו משך פרק זמן ארוך בשכר המופחת, מבלי שימחה על כך, יש לראות בכך ראיה להסכמתו להפחתה (ראו: עע 1397/02 שושנה קורקוס - "שנאב" חברה לשמירה וניקיון, טרם פורסם, , ניתן ביום 1.6.2004)". בפסק הדין קורקוס, שאליו מפנה בית הדין הארצי, נדון מקרה שבו המשיכו עובדות חברת כח אדם לעבוד לאחר שהפחיתו משכרן תוספת כספית שניתנה להן בגין מעבר לחמישה ימי עבודה בשבוע. הטבה זו שילמה חברת כח האדם משך למעלה מארבע שנים, ומשביטלה זאת, שבתו העובדות מספר שעות ומחו על הפחתת השכר, אך בהתערבות נציגת מועצת הפועלים חזרו לעבודתן והמשיכו לעבוד באותה מתכונת משך שלש שנים. בית הדין הארצי אמר כי חרף ההפחתה בשכר, לא התפטרו העובדות ולא הגישו תביעה לבית הדין, אלא המשיכו בעצת הארגון היציג שלהן לעבוד במתכונת זו, ומשכך יש לראות בהתנהגותן הסכמה להפחתה. עיון בעובדות מושא פסק הדין בערעור מוליך למסקנה כי אין זהות בין מקרה זה למקרה מושא התביעה שבפנינו. מבירור העובדות שם לא עלה כי ההתסדרות פעלה אל מול חברת כח האדם לאחר אקט המחאה, ומשכך תמוה מדוע בחר הארגון לחדול מלפעול למימוש זכויותיהן של העובדות. במקרה דידן, הגישו התובעות לבית הדין מכתבים שונים כמוזכר לעיל, שנשלחו הן במהלך שנת 2004 והן מאוחר יותר, ב-18 לחודש יולי 2005, ובו הודיע מזכיר הסתדרות הפקידים מטעם ההסתדרות ליו"ר המועצה כי הארגון רואה בחומרה את המשך הפחתות השכר והקיצוצים הנעשים בניגוד להוראות הסכם העקרונות וכן לחוקת העבודה. מזכיר הסתדרות הפקידים סיים את מכתבו בכותבו כי: "אנו רואים בחומרה רבה הפרות אלו ונפעל בהתאם במישור הארגוני והמשפטי". אמנם ההפחתה נמשכה, ואין בפנינו מסמכים המתעדים את השתלשלות הצעדים שנקטה ההסתדרות מיולי 2005 עד ל-2007, אולם בסופו של יום נחתם ביולי 2007 הסכם קיבוצי בין ההסתדרות לבין המועצה שהסדיר את עקרונות ההבראה במועצה, וממילא נראה כי הצדדים לא שקטו על שמריהם וניהלו ביניהם מו"מ שייתן מענה הולם לבעיה האובייקטיבית שבה שרויה הייתה (ועדיין) המועצה. בנסיבות אלו, איננו סבורים כי יש לראות בעובדה שהתובעות המשיכו לעבוד ולא התפטרו או לחילופין לא מיהרו להגיש תביעה לבית הדין כהתנהלות המביעה את הסכמתן. למעלה מן הדרוש נוסיף כי דרכו של עובד, המגלה כי פוגעים בזכויותיו באופן חד צדדי תוך כדי עבודתו, אינה קלה כלל ועיקר. הדרישה כי יתפטר נוכח ההפחתה או כי יפנה לבית הדין בתביעה כנגד מעבידו, צריכה להיבחן גם לאור הנזק הנגרם לו כעת עם נקיטת הצעד החד צדדי ומאידך החשש מכך שיתבע את מעבידו ויהיה נתון ליחס עוין או לפיטורים. המציאות והשכל הישר מלמדים כי קיימת משרעת רחבה של שינויים שמעביד עורך בתנאי העסקתו של העובד, אך זה חורק שיניים וממשיך להיות מועסק הן בשל החשש מפיטורים והן בשל הידיעה כי פנייתו להליך משפטי כנגד מעביד שעדיין הוא מועסק בשירותו, עלול להעמידו במצב דברים בעייתי - אם בשל חרב הפיטורים המאיימת ואם בשל מערכת יחסים בינאישית שתיפגע. בשל כך, אין לראות בכל שתיקה של העובד מעין הסכמה, אלא יש לבחון היטב את גרסתו ואת המניעים שעמדו בבסיס השתיקה, ואת מכלול נסיבות העניין לרבות פניות של נציגות העובדים. ה. סיכומם של דברים הוא כי התובעות זכאיות להשבת שכרן שהופחת, בהתבסס על הנטען על ידן בכתבי התביעה ועל אותם תלושי השכר שהוצגו בפנינו. נציין כי חרף העובדה שלא הוצגו כל תלושי השכר, הרי שהמועצה לא הכחישה את העובדה שהיא הפחיתה את שכרן של התובעות ולא הציגה תחשיב חלופי, אלא טענה כי ההפחתה בוצעה בהסכמה. משכך, יש לקבל את טענת התובעות בהתבסס על תלושי השכר שכן צורפו (שהם רוב רובם של התלושים): גב' סוטי - 799 ₪ X 36 חודשים = סך של 28,764 ₪. גב' עבדאללה - 610 ₪ X 35 חודשים + 334.45 ₪ בגין ההפחתה בחודש מאי 2004, ובסך הכל 21,684 ₪. גב' אבו סאלח - 664 ₪ X 36 חודשים, ובסך הכל 23,904 ₪. (נעיר, כי תלושי השכר של תובעת זו הוגשו במסגרת כתב התביעה רק עד לחודש ינואר 06'. המועצה אמנם הכחישה באופן גורף את כל האמור בכתבי התביעה, אולם בד בבד אישרה שניכתה מהתובעות סכומים בגין תכנית ההבראה, ונימקה זאת בהסכמת הגורמים לכך. משטענה זו נסתרה, ומשמתלושי השכר שהוגשו עולה מתכונת קבועה של הפחתה בשיעור זהה, והמועצה אף לא הגישה תחשיב חלופי - אנו מקבלים את סכום התביעה במלואו). 5. התביעה לתשלום הפרשים בגין אחזקת רכב וקצובת נסיעות א. במהלך תקופת עבודתן קיבלו התובעות כחלק מרכיבי שכרן גם רכיב של הוצאות משתנות (נטו), וזאת עד לחודש ינואר 2007 אז חדלה הנתבעת מלשלם להן רכיב זה. לטענת התובעות במהלך כל תקופת עבודתן שולמה להם קצובת אחזקת רכב מופחתת באשר הן היו זכאיות לתשלום עבור 550 ק"מ לפי חישוב של 1 ₪ בצירוף מע"מ לכל קילומטר. בסיכומיה טענה המועצה כי היא שילמה לתובעות את מלוא ההוצאות המשתנות והוצאות אחזקת הרכב האחרות המגיעות להן על פי דין. ב. בחוזר מנכ"ל מס' 427 מנובמבר 2004 (נספח א' לסיכומי התובעות) התייחס מר יעקב אגמון, מנכ"ל מרכז השלטון המקומי, לנוהג השורר בעניין השתתפות הרשויות המקומיות באחזקת הרכב של העובדים הסוציאליים המועסקים על ידן, והבהיר כי התקצוב הנוהג הוא עבור 550 ק"מ למשרה מליאה, לפי ערך של 1 ₪+מע"מ ל-1 ק"מ. ביום 9.10.07 שלח מר ששון גמליאל, יו"ר ארגון העובדים הסוציאליים במחוז חיפה והצפון, מכתב לתובעות (נספח ב' לסיכומי התובעות) ובו כתב כי: "כל העובדים הסוציאליים ברשויות זכאים להוצאות רכב על פי חוזר מנכ"ל מרכז השלטון המקומי מר יעקב אגמון". כמו כן צורף טופס תנאי שכר שניתן לגב' אבו סאלח בחתימתו של מר גמליאל נכון לחודש מאי 2006 (נספח ה' לסיכומי התובעות), ובו נכתב כי התובעת זכאית לאחזקת רכב בשיעור "550 ק"מ לפי תעריף 1.10 ₪". מסקנת הדברים היא כי התובעות זכאיות לתשלום הוצאות משתנות בגין אחזקת רכב בשיעור של 550 ק"מ בחישוב של 1 ₪ בצירוף מע"מ לכל קילומטר. המועצה לא חלקה על זכאותן של התובעות לקבלת רכיב זה בין שאר רכיבי שכרן והראיה כי היא שילמה להן רכיב זה. משכך כל שנותר הוא רק לקבוע אם הן קיבלו את מלוא הסכומים בהתבסס על מכתבו של יו"ר הארגון היציג שלהן, שלא הוכחש. מבחינת תלושי השכר של התובעות עולות המסקנות הבאות: גב' סוטי - מתלושי השכר שהגישה לבית הדין גב' סוטי לתקופה שמפברואר 2004 ועד אוגוסט 2007 עולה כי לגב' סוטי שולמו אמנם הוצאות משתנות בגין 550 ק"מ, אך התעריף ששולם עבור כל קילומטר עמד על סך של חצי שקל בלבד. גב' סוטי קיבלה בנוסף למספר הק"מ הקבוע מידי חודש תוספת עבור ק"מ נוספים בחודשים ספורים, מבלי שניתן לכך הסבר: ספטמבר 04' - 240 ק"מ; מרס 05' -90 ק"מ; מאי 05' - 250 ק"מ; פברואר 06' - 180 ק"מ. התובעת לא הציגה בפנינו את כל תלושי השכר שבגינם תבעה ועל כן כל שהוכח בפנינו הוא זכאותה להפרשים בגין 35 חודשים עד לדצמבר 06', ולמלוא הקצובה עבור שמונת החודשים שמינואר 07' ועד אוגוסט 07'. התובעת חישבה את ההפרשים לפי שיעור המע"מ של 15.5%, שהוא שיעור המע"מ הנמוך שהוטל מחודש יולי 2006 ואילך, ומשום כך אף אנו נקבע את זכאותה בהתאם לכך. בגין 35 חודשים זכאית התובעת לסך של 22,234 ₪. בפועל היא קיבלה 10,005 ₪ בגין כל החודשים (לרבות אלו שקיבלה בהם יותר) ומשכך היא זכאית להפרש בסך של 12,229 ₪. בגין שמונת החודשים שמינואר 07' ואילך לא הציגה לנו המועצה כל סיכום שהושג ולפיו ניתן היה להפחית את הקצובה, ואף בתכנית ההבראה שנחתמה ביולי 07' סוכם מפורשות כי "הרשות המקומית מתחייבת שלא לבצע צעדים חד צדדיים...למען הסר ספק מודגש כי לא יבוצעו כל הפחתות בשיעורי אחזקת הרכב לעובדים...". משכך, זכאית גב' סוטי לתשלום סך של 635.25 ₪ בגין כל אחד מהחודשים ובסך הכל ל- 5,082 ₪. גב' עבדאללה - גם גב' עבדאללה קיבלה את ההוצאות המשתנות בשיעור של חצי שקל עבור 413 ק"מ (המהווים 75% מ-550 ק"מ, בהתאם להיקף המשרה שבה הועסקה). תלושי השכר שהציגה גב' עבדאללה היו לתקופה שמפברואר 04' ועד לאפריל 07', כשהחל מינואר 07' אף היא לא קיבלה כלל את רכיב ההוצאות המשתנות. בגין 35 החודשים שמפברואר 04' ועד דצמבר 06' זכאית התובעת להפרשים בשיעור כולל של 9,467.5 ₪. הואיל ובחודש פברואר 04' קיבלה התובעת תוספת חד פעמית להוצאות המשתנות עבור 360 ק"מ, יש לנכות סך של 180 ₪ ומשכך זכאותה של התובעת מסתכמת ב- 9,288 ₪. עבור ארבעת החודשים שבהם לא קיבלה התובעת הוצאות משתנות כל עיקר, תשלם הנתבעת סך של 1,908 ₪. גב' אבו סאלח - גב' אבו סאלח צירפה לכתב התביעה תלושי שכר לתקופה שמפברואר 04' ועד ינואר 06', ולא צירפה מסמכים נוספים לאחר הגשת כתב התביעה. גב' אבו סאלח הועסקה בהיקף משרה של 75% וקיבלה הוצאות משתנות עבור 413 ק"מ בחישוב של חצי שקל לכל ק"מ. תלושי השכר הוגשו ל-24 חודשים ומשכך זכאית הייתה התובעת לקבל סך של 11,448 ₪. היא קיבלה סך של 4,956 ₪ וההפרש הוא על סך של 6,492 ₪. ברם, מתלושי השכר עולה שגב' אבו סאלח קיבלה מעבר לרכיב המגיע לה על פי הוראות המרכז לשלטון מקומי גם תשלומים נוספים בגין אותו רכיב, כמפורט לקמן, וזאת מבלי שהציגה הסבר כלשהו לשאלה מדוע קיבלה תוספות אלו: לשנת 2004: החודש מס' הק"מ הסכום ששולם אפריל 680 340 מאי 800 400 יוני 860 430 ספטמבר 3000 1500 אוקטובר 1200 600 נובמבר 1550 775 סך הכל: 4045 לשנת 2005: החודש מס' הק"מ הסכום ששולם ינואר 2400 1200 פברואר 1200 600 מרס 1200 600 מאי 1100 550 יוני 310 155 נובמבר 310 155 דצמבר 2470 1235 בסך הכל: 4495 מסקנת הדברים היא שגב' אבו סאלח קיבלה ביתר בגין ההוצאות המשתנות שלהן הייתה זכאית ותביעתה בגין רכיב זה נדחית. ג. קצובת נסיעות של גב' אבו סאלח - התובעת טענה כי היא מתגוררת בסכנין, במרחק העולה על 50 ק"מ ממשרדיה של המועצה. עד לחודש פברואר 07' שולמה לה קצובת נסיעות בסך של 1,012 ₪ לחודש אולם ממרס 07' ואילך קוצצה הקצובה ב - 420 ₪ לחודש. המועצה הכחישה בכתב ההגנה את זכאותה של התובעת להפרשים הנטענים וטענה כי היא שלמה לתובעת את מלוא הקצובה המגיעה לה ואף ביתר. המועצה אישרה כי לאחר ביצוע תכנית ההבראה הוחלט לקצץ מדמי הנסיעות. ההוראות בדבר תשלום השתתפות המועצה בהוצאות הנסיעה של עובדים בשירותה עוגנו בחוקת העבודה של העובדים ברשויות המקומיות. בע"ע 100/06 עיריית טירה - עבד אלרחמן קשוע (לא פורסם, , מיום 22.5.06) נפסק כי: "הזכאות לתשלום קצובת נסיעה לעובדי הרשויות המקומיות מעוגנת בהוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, והיא תבחן על ידנו מתוקף הוראות החוקה". בסעיף 26.902 נקבע כי קצובת הנסיעות המרבית החודשית לעובד העובד חמישה ימים בשבוע, תהיה בשיעור של נסיעה אחת הלוך וחזור באוטובוס ציבורי ממקום מגורי העובד למקום עבודתו (ובחזרה) כפול 17, ובסעיף 26.903 נקבעו הסכומים המרביים לכל עובד, כאשר מיום 1.10.99 הועמד סכום זה על סך של 455.6 ₪ לעובד המועסק חמישה ימים בשבוע. בנוסף לסך האמור זכאי עובד גם לקבל עד סך של 312 ₪ לחודש אם בנוסף על התחבורה הבינעירונית הוא זקוק כדי להגיע לעבודתו גם לתחבורה עירונית. סעיף 26.903 החריג את העובדים המתגוררים בעיירות פיתוח מהקצובה המרבית שנקבעה בחוקה וקבע כי הם זכאים להחזר בגין נסיעות ללא הגבלה של הסכום המרבי. לתובעת שולמו סכומים העולים על הסכומים המרביים שנקבעו בחוקה זאת עד לשנת 2004. התובעת לא הצביעה על המקור לזכאותה לסכומים העודפים שקיבלה. אמנם המועצה נהגה לשלם סכומים אלה למצער משנת 2004 ואילך, אולם מדובר על רכיב המהווה רכיב הוצאות שבידיו של המעביד לשנותו כחלק מהפררוגטיבה הנמצאת בידיו. לעניין זה יפים דבריו של בית הדין הארצי בעס"ק 1016/01 עיריית טבריה - הסתדרות העובדים הכללית החדשה (לא פורסם , מיום 19.9.02), שם דנו בביטול אחזקת רכב לקבוצת עובדי העירייה , ובית הדין ראה בכך כרכיב הוצאות, ואמר: בעניין פרוטארום נפסק שכאשר התשלום בגין אחזקת רכב נמצא להיות משולם כהחזר הוצאות, "רשאית הנהלת המפעל לשנותו כדי לצמצם את הוצאותיה, ושינוי כזה נכלל במסגרת סמכותה לנהל את העסק". אולם, כזאת ייעשה, בהעדר הוראה אחרת בחוק או בהסכם קיבוצי (ראו: שם בעמ' 14-15). מובן שאם הזכות להחזר הוצאות מוענקת על ידי הסכם קיבוצי, אין המעביד יכול לשנותה ללא שנועץ בוועד העובדים, וזאת על יסוד הוראת סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, המקנה להוראות בהסכם קיבוצי מעמד של הוראות אישיות בחוזה עבודה, אולם חוקת העבודה - שהיא ההסכם הקיבוצי בענייננו - אינה מחייבת את מתן הסכומים שקיבלה התובעת, וממילא אין חובה על המועצה להמשיך ולשלם סכומים אלה, מה גם שטענתה היא כי היא נאלצה לקצץ ברכיב זה בשל תכנית ההבראה שלה נדרשה וכן שלא הוצג בפנינו מקור משפטי אחר, המהווה נורמה משפטית מקבילה, שהוראתיו מיטיבות עם התובעת. התובעת גם לא צירפה תלושי שכר להוכחת הטענה שאכן קצובת הנסיעות שקיבלה הופחתה, וכן לא הוכיחה את הסכומים הנטענים על ידה בכתב התביעה. משכך, נדחית התביעה בגין רכיב זה. 6. התביעה בגין אי הפרשה לתגמולים בכתבי התביעה טענו התובעות כי המועצה לא הפרישה עבורן את הסכומים שאותם מחויבת הייתה להעביר לקופת הגמל בגובה של 5% משכרן. בנוסח דומה, הציג בא כח התובעות את התביעה בסעיף ה"כללי" שבפתח הסיכומים, בכותבו: "על פי החוק הייתה אמורה להפריש לקופת הגמל את חלקה שהינו 5% מהשכר החודשי של כל תובעת". בהמשך הסיכומים הפנה בא כוחן של התובעות לאמור בסעיף 16 שבמסמך של ההסתדרות החדשה ואיגוד העו"ס שבו מפורטים תנאי השכר המשולמים לעובד סוציאלי, ובו נכתב: "על המעסיק להפריש 5% ממרכיבי השכר הלא פנסיוניים ולהעביר יחד עם חלקו שהוא בשיעור 5% ל'קופת גמל עו"ס', בבנק יהב, חשבון מס' 554000". בא כח התובעות הפנה את בית הדין לתלושי השכר שמהם עלה בבירור כי הנתבעת לא הפרישה את הסכומים האמורים. בכתב ההגנה טענה המועצה כי היא נתבעה בעבר על ידי קופת הגמל שבה חברות התובעות ואף ניתנו בחלק מהתביעות פסקי דין. בסיכומיה לא התייחסה המועצה לטענה זו ואף לא צירפה כל מסמך המעיד על תביעה שנתבעה על ידי קופת גמל בגין הרכיבים שלא שולמו, ומשכך לא הוכחה טענתה. חובת ההפרשה בגין רכיבי שכר שאינם פנסיוניים לעובדים סוציאליים מעוגנת בסעיף 80.14 לחוקת העבודה, ומועד תחולתה הוא מיום 1.1.96. משאין חולק על זכאותן של התובעות להפרשות אלו, אשר החל מיום 1.12.97 עמדו על 5% משכר העובד שמוטל על המעסיק להפריש (ובמקביל לנכות משכר העובד עוד 5%), ומשמתלושי השכר עלה כי המועצה לא מילאה אחר חובה זו, וכן לא הציגה כל מסמך המאשר כי נתבעה בגין רכיב זה - זכאיות התובעות לתשלום חלק המועצה. הואיל והתובעות לא פרטו כיצד הגיעו לתחשיב שבכתבי התביעה שהגישו, ולבית הדין אין כל יכולת לחשב את זכאותן, ניתנת להן אפשרות להגיש תחשיב משלים מטעמן תוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה. בתחשיב תפורטנה השנים שבגינן נתבעת המועצה; יצוינו הרכיבים שאינם פנסיוניים ושבגינם על המועצה היה להפריש ויפורטו הסכומים הנתבעים בגין כל רכיב ורכיב. התחשיב יועבר לבית הדין וכן לידי בא כח הנתבעת אשר יוכל תוך 30 יום מיום קבלתו למסור לבית הדין את עמדתו בנוגע לאמור בו, וכן למסור תחשיב חלופי מפורט ומנומק מטעמו. בית הדין יהיה רשאי ליתן פסק דין משלים בעניין רכיב זה בהסתמך על האמור בתחשיבי הצדדים. ככל שלא תגשנה התובעות את התחשיב במועד האמור, תידחה התביעה בגין רכיב זה. 7. התביעה לפיצויים בגין העדר הפרשות לקרן השתלמות א. גב' אבו סאלח טענה כי המועצה ניכתה משכרה כספים שיועדו לקרן ההשתלמות לעובדים סוציאליים ק.ל.ע., אך בפועל לא העבירה אותם לקרן. גב' אבו סאלח צירפה לכתב התביעה תדפיס מבנק יהב ובו חישוב הפיגורים עבור איחור בהפקדות שבוצעו לחשבון התובעת בגין קרן ההשתלמות, ולטענתה עולה ממנו כי המועצה חבה לה סך של 45,201 ₪. המועצה טענה כי דין התביעה בגין רכיב זה להידחות הואיל וקיים מעשה בית דין, באשר הקרן תבעה את המועצה וניתנו נגדה פסקי דין שבגינם אף נפתחו תיקים בהוצאה לפועל. כמו כן טענה המועצה כי זכות התביעה במקרה שכזה היא רק לקרן כנגד המועצה ולא לעובד עצמו. בסיכומיו התייחס בא כח התובעת לטענת המועצה וכתב כי בגין הסכום מושא התביעה טרם נתבעה המועצה על ידי מאן דהוא. ב. ראשית נציין כי על פי התדפיס שצירפה התובעת לכתב התביעה לא היו פיגורים בהפקדות הסכומים שנוכו ממנה, והאיחורים נבעו רק מהפקדת ההפרשות שהמועצה חבה בהן ושלא הופקדו במועדן. הדברים אף אושרו במכתבו של בנק יהב לתובעת מיום 1.11.07, ובו צוין כי חוב הקרן עמד על סך של 31,739 ₪ והייתרה היא ריבית פיגורים. השוואה של הסכומים הנקובים במכתב לבין אלו המופיעים בתדפיס מאשרת כי מדובר על חובה של המועצה בלבד ולא על כספים שנוכו מהתובעת ושלא הועברו לקרן, ומכאן שטענתה בעניין זה נדחית. לסיכומיה צירפה הנתבעת פסק דין שנתן תוקף להסכמות קרן ההשתלמות ק.ל.ע והמועצה באשר לסילוק החוב לתקופה שמאוקטובר 06' ועד מרס 07'. כן הציגה הנתבעת מכתב מבא כוחה של ק.ל.ע ובו פירוט תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו כנגד המועצה בגין חובותיה לק.ל.ע. לתקופה שמינואר 01' ועד מרס 07'. פירוט החודשים תואם את פירוט החודשים המופיע בתדפיס שעליו ביססה התובעת את התביעה. הואיל והקרן תבעה את המועצה בגין התשלומים שהיא חבה לה עבור כל עובדיה הסוציאליים, ומשלא הוכיחה התובעת אחרת, הרי שניתן לקבוע כי אף החובות מושא התביעה שבפנינו כלולים בתוככי תביעתה זו, ושבגינם ניתנו פסקי דין ונפתחו תיקי הוצאה לפועל לשם גבייתם. משכך, מתקיימים כל היסודות לקיומו של השתק פלוגתא המקים מעשה בית דין ומונע מהתובעת לתבוע את המועצה: קיימת זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שעמדה לדיון לבין זו שמתבררת; קיימת זהות בין הצדדים (התובעת והקרן הם חליפים לעניין זה); הפלוגתא הוכרעה בפסקי דין והיא חיונית להכרעה בענייננו. לאור זאת דינה של התביעה ברכיב זה להידחות. 8. התביעה לפיצויי הלנת שכר א. התובעות הלינו על כך שהנתבעת לא שילמה את שכרן במועד במהלך התקופה שמחודש נובמבר 05' ועד לחודש יוני 07', ותבעו לקבל פיצויי הלנת שכר. המועצה הכחישה באופן כללי את הסכומים ואת המועדים שציינו התובעות בכתבי התביעה, והוסיפה כי ככל ששילמה באיחור, היה זה בתום לב ועקב נסיבות שלא היו לה שליטה עליהן. המועצה הרחיבה וטענה כי מצבה הכלכלי קשה מנשוא עד שלאחרונה החליט משרד הפנים על פירוקה לנוכח הגרעון הענק שנוצר בקופתה. בסיכומיו הרחיב בא כח הנתבעת בעניין וטען כי המועצה נמצאת בהליכי הבראה זה מספר שנים אך עקב תקופת המיתון שבה נמצאת המדינה, צומצמו הכנסותיה הן מתקציבי הממשלה והן מגביית חובות מתושביה. תכניות ההבראה לא הועילו להבראתה והמועצה פוזרה על ידי משרד הפנים ובמקומה מונה חשב מלווה כממלא מקום וזאת עד למינויה של הוועדה שעמדה בראשות המועצה. לנוכח מצבה זה נוהלו מגעים ארוכים לייצוב המצב הכלכלי עד לחתימה על תכנית הבראה חדשה בשנת 2007 שבה המועצה קיבלה על עצמה להפחית מתקציבה סכום ניכר, וכן לפטר עובדים ולהוציא חלק מהם לחל"ת. המועצה אף צמצמה בהוצאותיה השוטפות והיא ממשיכה לעשות מאמץ עליון לתשלום שכר העובדים בשירותה. בשל כך טענה המועצה כי יש לבטל או להפחית את שיעור הפיצוי עד להפרשי הצמדה וריבית כחוק. ב. בית הדין הארצי כבר קבע בפרשת עיריית לוד את ההלכה הנהוגה בעניין הלנת שכר ברשויות המקומיות, ולא מצאנו כי יש מקום בענייננו לחרוג מהקבוע שם. הדברים חזרו ונשנו זה לא מכבר בפסק דינו של בית הדין הארצי בפרשה בה תבעה עובדת סוציאלית את עיריית קלנסאווה בשל הלנת שכרה, ובית הדין שב ואמר: "סוגיית חיובן של רשויות מקומיות שנקלעו למצוקה כלכלית בפיצויי הלנת שכר נדונה בהרחבה בערעור עיריית לוד (ע"ע 1242/04 עיריית לוד - אבלין דהן ואח', , ניתן ביום 28.7.2005). באותו פסק דין מצא בית הדין הארצי לחייב את עיריית לוד בתשלום פיצויי הלנה בשיעור של 25% לשנה על חלק מן השכר המולן ששולם באיחור שאינו עולה על השכר הממוצע במשק. בפסק הדין הודגש המעמד המיוחד של פיצויי הלנה כסנקציה המוטלת על המעביד שאינו מקיים את חובתו לשלם שכר לעובדיו. עוד נקבע כי, עקרונית, מצב כלכלי קשה אינו מהווה הצדק לאי תשלום שכר ופורטו השיקולים הרלבנטיים המצדיקים הפחתת פיצויי ההלנה בכל עניין ועניין... בהתחשב במדיניות הברורה של הפסיקה בנושא פיצויי הלנה, בזכויות העובדים לקבל את שכרם בזמן, יש לחייב את העיריה לשלם למערערת פיצויי הלנת שכר מופחתים בשיעור שנתי של 25% על חלק השכר המולן ששולם לה באיחוד, ככל שהוא אינו עולה על השכר הממוצע במשק, זאת מהיום בו אמור היה השכר להיות משולם לפי החוק ועד יום תשלומו בפועל". (ע"ע 82/07 ראס עאיידה - עיריית קלנסואה, לא פורסם, , מיום 23.12.08). דומנו כי אין מקום לשנות מהמדיניות הנהוגה בפסיקת בתי הדין גם במקרה שבפנינו. המועצה לא השכילה להצביע על נימוק משכנע שיש בו כדי לאבחן בין המקרה מושא התביעה לבין הנסיבות שהיוו את התשתית העובדתית שבפרשת עיריית לוד. המועצה אמנם קיבלה אישור ממשרד הפנים לתכנית ההבראה שלה בשנת 2004, אך תכנית זו לא אושרה על ידי ההסתדרות, וכלל לא ברור מה היו תוצאותיה. המועצה לא הציגה כל נתון שיש בו כדי ללמד מה אירע מני שנת 2004 ועד ליולי 2007, אז נחתמה תכנית הבראה שעוגנה בהסכמות בינה לבין הסתדרות ואף נרשמה כהסכם קיבוצי. זמן ניכר חלף שבאמצעו, כפי שטען בא כח המועצה בסיכומיו, הודחו ראשי המועצה , מונה חשב כללי ומונתה ועדה לטיפול בענייני המועצה. התרחשות זו מזכירה כמעט אחד לאחד את שאירע בעיריית לוד ואין בנתונים כפי שהוצגו כדי לשכנענו כי המועצה עשתה כל שלאל ידה לשלם לתובעות את שכרן במועד שבו היה עליה לעשות כן. ואולי דווקא "היא הנותנת" - עצם העובדה שמשרד הפנים פיטר את קברניטי המועצה ומינה ועדה קרואה מלמד כי נמצאו כשלים של ממש בתפקוד ראשי המועצה ולא ניתן היה להמשיך ולהפקיד את ניהול ענייני המועצה בידיהם. יש בכך כדי ללמד על אחריותם של ראשי המועצה לגרעון התקציבי שבגינו לא שולם שכרן של התובעות במועד, ואין מקום לתלותו רק בנסיבות חיצוניות שאין למעביד שליטה עליהן. משכך, אנו עושים שימוש בסמכותנו ומורים למועצה לשלם לתובעות פיצויי הלנה מופחתים עבור תקופת העבודה נובמבר 05' ועד יוני 07' (כמפורט לקמן בסעיף 9) בשיעור של 25% לשנה, וזאת עד לסך של השכר הממוצע במשק. כל סכום העולה על סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית. 9. סוף דבר בסיכומם של דברים אנו מקבלים את מרבית רכיבי התביעה ומורים למועצה לשלם לתובעות את הסכומים המפורטים לקמן: א. תביעה להשבת כספים שנוכו שלא כדין בשל תכנית הבראה: גב' סוטי - סך של 28,764 ₪. גב' עבדאללה -סך של 21,684 ₪. גב' אבו סאלח - סך של 23,904 ₪ ב. התביעה לתשלום הפרשים בגין אחזקת רכב וקצובת נסיעות: גב' סוטי - סך של 17,311 ₪. גב' עבדאללה - סך של 11,196 ₪. גב' אבו סאלח - התביעה נדחית. ג. התביעה בגין אי ההפרשה לתגמולים: תביעה זו מתקבלת בכפוף לכך שהתובעות תגשנה תחשיב מטעמן תוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה, שבו תפורטנה השנים שבגינן נתבעת המועצה; יצוינו הרכיבים שאינם פנסיוניים ושבגינם על המועצה היה להפריש וכן הסכומים המדויקים שנתבעים. התחשיב יועבר לבית הדין ולידי בא כח הנתבעת, אשר יוכל תוך 30 יום מיום קבלתו למסור לבית הדין את עמדתו בנוגע לאמור בו, וכן למסור תחשיב חלופי מפורט ומנומק מטעמו. בית הדין יהיה רשאי ליתן פסק דין משלים בעניין רכיב זה בהסתמך על האמור בתחשיבי הצדדים. ככל שלא תגשנה התובעות את התחשיב במועד האמור, תידחה התביעה בגין רכיב זה. ד. המועצה תישא בתשלום פיצויי הלנת שכר בגין התקופה שמנובמבר 05' ועד יוני 07' כמפורט בטבלה דלקמן. נעיר, כי הטבלה נערכה על יסוד תחשיבי התובעות כפי שצורפו לכתבי התביעה, כשעד לסכום של השכר הממוצע במשק תתווסף ריבית בשיעור של 25% שנתי ואילו למעלה ממנו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בלבד. בהתאם לטבלה שצירפה גב' סוטי הרי שתביעתה לפיצויי הלנה בשיעור מלא היא רק עד לחודש דצמבר 06', והחל מפברואר 07', היא תובעת הצמדה וריבית בלבד. בהתאם לכלל שאין לזכות את התובע ביותר ממה שתבע, אנו נפסוק לה פיצויי הלנה כנ"ל עד לחודש דצמבר 06' וממועד זה הפרשי הצמדה וריבית בלבד. כמו כן בתחשיבים שצורפו נתבעו סכומים דומים בגין אותם חודשים ללא שניתן הסבר מדוע חבה המועצה לשלם בגין אותו חודש תשלום של שתי משכורות. משכך, נמנענו מלפסוק יותר מאשר בעבור חודש אחד. יום החיוב גב' עבדאללה גב' סוטי גב' אבו סאלח יום התשלום הסכום המולן יום התשלום הסכום המולן יום התשלום הסכום המולן 1.11.05 27.12.05 5054 27.12.05 6504 27.12.05 5038 1.12.05 5.1.06 9319 5.1.06 6495 5.1.06 10207 1.1.06 10.5.06 5185 10.5.06 6459 10.5.06 5409 1.2.06 17.7.06 5748 17.7.06 7334 17.7.06 6222 1.3.06 4.8.06 3630 4.8.06 4585 4.8.06 4237 1.3.06 7.8.06 1555 7.8.06 1965 7.8.06 1082 1.4.06 28.9.06 5186 28.9.06 6552 28.9.06 6501 1.5.06 28.9.06 5185 28.9.06 6551 28.9.06 5590 1.6.06 28.9.06 7274 28.9.06 8808 28.9.06 9415 1.7.06 21.12.06 5825 11.12.06 7242 11.12.06 7234 1.8.06 21.12.06 5216 11.12.06 6005 11.12.06 9095 1.9.06 21.12.06 5216 11.12.06 8190 11.12.06 6742 1.10.06 21.12.06 5216 11.12.06 6354 11.12.06 7790 1.11.06 21.12.06 5216 21.12.06 6351 21.12.06 6742 1.12.06 30.5.07 5216 30.5.07 6603 30.5.07 6741 1.1.07 12.6.07 5070 12.6.07 6378 1.2.07 9.7.07 5587 1.4.07 4000 9.7.07 6746 1.3.07 9.7.07 5587 9.7.07 6747 1.4.07 24.7.07 5587 24.7.07 6542 23.7.07 6747 1.5.07 23.7.07 5587 24.7.07 6096 23.7.07 6747 1.6.07 25.7.07 6602 25.7.07 7184 25.7.07 7341 התביעה לפיצויים בגין העדר הפרשות לקרן השתלמות - נדחית. כן נדחית תביעתה של גב' אבו סאלח בגין קצובת הנסיעה שלה. הנתבעת תשלם לכל אחת מהתובעות סך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ בגין הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דינן. 10. לעיון לעניין התחשיבים לצורך פס"ד משלים ביום 15.5.09. 11. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. עובדים סוציאלייםמשכורתניכויים ממשכורת