סילוק בקשה לאישור תביעה ייצוגית על הסף

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סילוק בקשה לאישור תביעה ייצוגית על הסף: עניינה של החלטה זו בהכרעת בקשות סילוק על הסף שהגישו קבוצות הנתבעים השונות בהליך זה (בש"א 13468/00, בש"א 21941/00 ובש"א 22163/00). לדיון בטענות הצדדים בקשר עם בקשות אלו, תוקדם מסכת ההתדיינות בתיק והצדדים המעורבים זו. ביום 8.9.99 הגיש מר דוד גסר ("התובע" או "המשיב") לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה אליה צורפה בקשה לאישור התובענה כייצוגית (בש"א 8070/99, "בקשת האישור"). התביעה הוגשה כנגד מספר נתבעים, הנחלקים למספר קבוצות משנה. הנתבעות 1-4 הן חברות קשורות. על מנת להקל על הבנת ההשתלשלות העובדתית שתוצג להלן, יוצגו כבר כעת חברות אלו כמקטע הרלוונטי מאשכול החברות אליו מתייחסת התביעה, כפי שהיה בזמן הרלוונטי לתביעה: בנוסף נתבעו גם נושאי משרה אשר כיהנו כדירקטורים באלסינט והיוו את רוב חברי דירקטוריון אלסינט: מר עמנואל גיל ("נתבע 5" או "גיל"), מר עוזיה גליל ("נתבע 6"), מר דב תדמור ("נתבע 7"), מר מיכאל אנגל ("נתבע 8"), מר יגאל ברוכי ("נתבע 9") ומר יונתן אדרת ("נתבע 10"). חלק מבעלי התפקידים שימשו גם כנושאי משרה באלביט הדמיה: הנתבע 5, שימש כיו"ר הדירקטוריון ומבעלי מניותיה, הנתבעים 6-8 שימשו כחברי דירקטוריון והנתבע 9 שימש כמנכ"ל. לטענת התובע, הנתבעים 5-8 הינם גם בעלי עניין או מייצגים בעלי עניין בנתבעות 3 ו-4. בכתב תביעתו של גסר, שצורף לבקשת האישור, מגולל התובע מסכת אירועים אשר במסגרתם קיבלו הנתבעים 5-10 שורת החלטות, שהובילו לטענתו להעברת נכסים ורווחים של אלסינט לאלביט הדמיה. בכך לדבריו, נפגע ערכן של המניות המוחזקות על ידי התובע ובעלי מניות המיעוט. בקצירת האומר יפורטו שלוש הטענות בהן עוסק כתב התביעה: התובע פירט מספר עסקאות בגינן נגרמו לטענתו נזקים לו ולקבוצת בעלי מניות המיעוט ואילו הן: ויתור על עסקת דיאסוניקס לטובת אלביט הדמיה, מכירת חטיבת האולטראסאונד לאלביט הדמיה, מכירת חטיבות ה-MRI לחברת ג'נראל אלקטריק מדיקאל, מכירת חטיבת ה-CT לחברת פיקר, והעברת אחזקות ג'נראל אלקטריק מדיקאל בפוקוסד אלטראסאונד לאלביט הדמיה (להלן: "טענת הפרת חובת האמונים"). עוד טוען התובע כי כגמול על פעילותו של מר עמנואל גיל, לטובת אלביט הדמיה הוענקה לו אופציה לרכישת 676,709 מניות וכן הועמדה לרשותו הלוואה למימון הרכישה. כשלושה חודשים לאחר מכן רכשה אלסינט מגיל את המניות ובכך הוענק לגיל, לטענת התובע, מענק בסך 4,800,000$ (להלן: "טענת עסקת האופציות"). בנוסף טוען התובע כי בפברואר 99 הודיעה אלרון כי היא עומדת למכור את כל אחזקותיה באלביט הדמיה (37.3%) לחברת אירופה ישראל בע"מ. באותה העת התחייבה אלביט הדמיה לרכישת המניות מבעלי מניות המיעוט. אלביט הדמיה לא עמדה בהתחייבות זאת, חרף מחיר הצעת הרכש אשר היה לטענת התובע נמוך משמעותית ממחיר עסקת ההעברה (להלן: "טענת הצעת הרכש"). מספר ימים לפני הגשת תביעתו של מר גסר, הגיש הנתבע 10 לבית המשפט המחוזי בתל אביב תובענה דומה וביקש את אישורה כייצוגית (ת.א. 2426/99, "תובענת אדרת"). ביום 15.11.99 קבע המשנה לנשיא בית המשפט העליון דאז, כב' השופט לוין כי הדיון בתביעת גסר יועבר לבית המשפט המחוזי בתל אביב ויאוחד עם הדיון בתובענת אדרת (בש"א 7112/99). לאחר קביעת המותב, הגישו קבוצות הנתבעים השונות בקשות לסילוק על הסף. ביום 22.6.00 הגישה אלסינט "בקשה לסילוק התובענות והבקשות שבגדרן על הסף ולחילופין לקביעת זהותו של מי הטוען להיות תובע מייצג" (בש"א 13468/00). ביום 19.7.00 הגישו אלביט הדמיה ואלביט החזקות (להלן: "קבוצת אלביט") "בקשה לדחייה על הסף" (בש"א 21941/00) וביום 23.7.00 הגישו הנתבעים 4-9 (להלן: "אלרון ונושאי המשרה") "בקשה לקיום דיון מקדמי בשאלות משפטיות דחיית/מחיקת ההליכים על הסף" (בש"א 22163/00). במהלך חודש אוגוסט 2000 הגיש התובע את תגובתו לבקשות הסילוק ולאחריו הגישו הנתבעים את תשובותיהם. ביום 16.11.2000 נדחתה תובענת אדרת על הסף בהסכמה ונותרה על כנה תביעתו של גסר ובמסגרתה בקשת האישור. בקשות הסילוק נותרו אף הן תלויות ועומדות ונקבע מועד לדיון בעניינן. במקביל, בתביעה אחרת שהוגשה כנגד הנתבעים ואחרים בבית המשפט המחוזי בחיפה, אליה צורפה בקשה לאישורה כייצוגית (ת.א. 1318/99, "תביעת גדיש" ), קיבל כב' הנשיא דאז לינדנשטראוס בקשת סילוק שהגישו חלק מהנתבעים כאן למחיקה על הסף של התובענה ובקשת האישור האמורה (החלטה מיום 16.8.2000, "החלטת לינדנשטראוס"). על יסוד החלטת לינדנשטראוס ועוד בטרם הדיון בבקשות הסילוק גיבשו הצדדים הסדר דיוני והסכימו כי על מנת לחסוך זמן שיפוטי, הדיון בבקשות הסילוק ידחה ובמידה ו"תוגש בקשת רשות לערער וגם בקשת הרשות לערער תתקבל על ידי בית המשפט המוסמך וגם הערעור יתקבל וההחלטה תבוטל - יתחדש הדיון בבקשות שבכותרת מאותו שלב בו הופסק". ביום 17.9.2000 העניקה כב' השופטת אליעז להסדר הדיוני תוקף של החלטה. במסגרת בקשת רשות הערעור שהוגשה, בוטלה ביום 14.12.06 החלטת לינדנשטראוס (רע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ ואח' נ' אלסינט בע"מ ואח', ) ובעקבות כך פנה התובע ביום 6.8.07 בבקשה לחדש את ההליך דנן (בש"א 19042/07). ביום 9.7.08, ובחלוף הזמן הרב מהגשת הבקשות המקוריות, קיבל בית המשפט את בקשתם של הנתבעים 1-9 לעדכן את בקשות הסילוק מטעמם ואת תשובתו של התובע. בקשות הסילוק על הסף נשענות על אדנים שונים: האחד - דין התביעה כנגד הנתבעים 2-6 סילוק על הסף. השני - המשיב חסר עילת תביעה אישית. השלישי - בהעדר טענה מצידו של התובע להחזקת מניות אלסינט במועדי התגבשותן של מי מעילות התביעה - דינה סילוק על הסף. הרביעי - התובע לא שילם את אגרת בית המשפט. והחמישי - בכתב התביעה אין כל עילה כנגד אלביט החזקות. בנוסף, נוכח החלטתו של בית המשפט המחוזי בתביעת גדיש, הדוחה בין השאר את "טענת הצעת הרכש" ו"טענת עסקת האופציות", סבורים המבקשים כי הדיון החוזר בהן מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. עם עדכון כתבי הטענות, וחידוש הדיון בשלב בו הופסק, הצדדים שבו והסכימו כי בית המשפט יכריע בבקשות הסילוק על סמך החומר המצוי בתיק בלא דיון וחקירה נוספים. דיון והכרעה בפרשת רייכרט התייחס בית המשפט העליון לדיון המקדמי בטענות סף, עוד בטרם בחינתה של בקשת האישור כשקבע: "ככל שעסקינן בבקשה לסילוק התובענה הייצוגית על הסף, הרי ששאלת קיומה של עילת תביעה נבחנת ממילא במסגרת התנאים לאישורה של התובענה כייצוגית, הכוללים בין היתר את הדרישה כי התובע יראה כי קמה לו עילת תביעה אישית נגד הנתבעים (ס' 54א(א) לחוק). לפיכך, אין מקום לדון בנפרד בבקשה לסילוק התובענה על הסף באשר שאלה זו תיבדק במסגרת בחינת התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 54א לחוק" (רע"א 8332/96 משה שמש נ' דן רייכרט, פ"ד נה(5), 276 (2001)). ואכן, בפתח תשובתו לבקשות הסילוק, על שלל טענותיהן, מדגיש התובע כי לא זו העת לדון בקיומה של עילת תביעתו, שהרי זו תבחן בבוא היום יחד עם שאר התנאים המנויים בחוק במסגרת הדיון בבקשת האישור. עם זאת, בהתייחס להלכת רייכרט, מדגיש בית המשפט העליון כי במקרים חריגים יעניק בית המשפט סעד של סילוק על הסף וימנע את דיון הסרק בבקשת ההכרה של תובענה כייצוגית: "אין בדברים אלה כדי לומר כי לעולם לא ניתן יהיה לבקש את סילוקה על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית. ניתן להעלות על הדעת טענות שבדין או שבעובדה הדורשות בירור פשוט יחסית, ושיש בהן כדי להשמיט את הקרקע תחת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית כולה" (רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר-און השקעות בע"מ, ). עם חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ("החוק") והוראת סעיף 8 המאפשרת את החלפתו של התובע המייצג, ירד קרנה של עילת התביעה האישית, באופן המשפיע גם על הכרעתן של בקשות סילוק שבמוקדן תקיפת עילת התביעה האישית (בש"א (תל-אביב-יפו) 21959/07 מפעל הפיס נ' אמנון אבן טוב, ). עם זאת, "כאשר מדובר בשאלות שבית המשפט יכול להכריע בהן על אתר, ללא דיון לגופה של הבקשה לאישור התביעה כייצוגית, נוהג בית המשפט מטעמי יעילות, לדון בשאלות אלה, עוד בטרם הדיון בבקשת האישור" (מפעל הפיס, שם בהמשך). יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת חיות בעניין שועלי: "נראה לי, כי כאשר יש בפי המשיב טענה ניצחת, שבכוחה להדוף, מניה וביה, הן את התביעה והן את הבקשה לאישור שהוגשה במסגרתה, וזאת ללא חקירה ודרישה מאומצת, כי אז אין טעם ואין כל צורך לייגע את הנתבע - המשיב, בהכנת תגובה מפורטת לגוף הבקשה, על כל העלויות הגבוהות הכרוכות בכך, ממש כשם שאין טעם ואין כל צורך לייגע את בית המשפט בדיון ארוך ומורכב בכל מכלול הטענות המועלות על ידי הצדדים בבקשה לאישור" (ת"א (תל-אביב-יפו) 1476/02 שועלי יהושע נ' פניקס הישראלי בע"מ - חברה לבטוח, ). לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, הגעתי לכלל מסקנה כי בחלקו, נופל המקרה שבפני בגדרם של אותם החריגים בהם ראוי כי בקשת האישור תסולק על הסף מהטעמים שיפורטו להלן. הדיון החוזר בטענות שהוכרעו בתביעת גדיש קרנות תגמולים לאחרונה, ביום 11.1.09, נתן בית המשפט המחוזי בחיפה מפי סגן הנשיאה, כב' השופט גינת, את החלטתו בפרשת גדיש (בש"א 10029/99 ובש"א 9009/07 בת"א (חיפה) 1318/99 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ ואח' נ' אלסינט בע"מ ואח', , להלן: "גדיש קרנות גמולים"). באותה הפרשה, 12 מתוך 31 התובעים הן משקיעות מוסדיות, אשר החזיקו יחדיו כ-4% מהונה המונפק והנפרע של אלסינט וכ-9.4% מכלל החזקות הציבור במניה. התביעה ולצידה בקשת ההכרה כתובענה ייצוגית, התבססה על אירועים שונים ובתוכם עסקת האופציות שהוענקו לגיל והצעת הרכש. בפסק הדין, לאחר התדיינות ארוכת שנים בין הצדדים, דחה בית המשפט את בקשת הייצוג ביחס לעילות תביעת גדיש ובכללן ביחס לטענת הצעת הרכש ולטענת עסקת האופציות. בשל חשיבות ההכרעה לענייננו, יובאו קביעותיו בהרחבה. באשר לטענת הצעת הרכש קבע בית המשפט, שעילת תביעה זו אינה ראויה להתברר במסגרת הליך קבוצתי: "יש חשיבות למועד רכישת המניות גם לעניין השאלות שמעוררים הדיווחים והפרסומים השונים בעניין הצעת הרכש. אמנם שאלת טיבו של מצג מסויים בנוגע לחברה משותפת הן למי שעל סמך מצג זה רכש מניות החברה והן למי שעל סמך מצג זה נמנע מלמכור מניותיה. ברם, טענות התביעה בהקשר זה מבוססות על שורה של פרסומים ודיווחים, ואלה נבדלים ביניהם באופן הצגת עניין הצעת הרכש. עובר למכירת השליטה בה, דיווחה אלביט הדמיה, כי בכוונתה לפעול לאיחוד עסקיה עם אלסינט, לאו דווקא על דרך הצעת רכש, אך באופן שיקנה לבעלי המניות באלסינט פרמיה על מניותיהם. זאת, מבלי לציין, כי בה בעת מתנהלים מגעים למכירת השליטה בה, פרט שהיה בו כדי לשנות התמונה לגבי סיכוייה של כוונה זו להתממש ולהנמיך בהתאם את רמת הציפיות. בדיווחיה של אלסינט הדמיה לאחר העברת השליטה בה השתנתה הכוונה לפעול לאיחוד העסקים לכוונה לבחון אפשרות להצעת רכש. על פי מידע זה טרם התגבשה כוונה ממשית לפעול למיזוג החברות ועל כן רמת הציפיות שיש בו כדי לעורר נמוכה יותר. אני סבור בנוסף, כי שאלת הסתמכותו של מי שרכש את מניותיו לפני יום 18.2.99 והמשיך להחזיק בהן במועד הגשת התביעה, על הדיווחים בנוגע לאיחוד העסקים בין אלביט הדמיה לאלסינט, אינה ניתנת לבירור באופן קבוצתי. אין זה סביר לצאת מנקודת הנחה, שאלמלא אותם דיווחים כל רוכש כאמור היה מוכר את מניותיו עובר ליום 2.11.99. יש הרי הרוכשים מניות לטווח ארוך. יתרה מכך, חלק מדיווחים והפרסומים עליהם מבססות המבקשות טענותיהן נעשו בארץ ובעברית בזמן שאלסינט נסחרה בבורסה לניירות ערך בארצות-הברית, כך שלא בהכרח שכלל בעלי מניותיה נחשפו להם" (גדיש קרנות גמולים, פסקה 38, ההדגשות נוספו). ובאשר להענקת האופציות למר עמנואל גיל, הנתבע 5, קבע בית המשפט: "ככל שהאירועים השונים גרמו לנזק לבעלי המניות באלסינט, בשני מקרים מדובר בירידה בשווי המניות עקב נזק שנגרם לחברה. כך הוא הנזק הנטען מעסקת גיל וכן הנזק הנטען מעסקת המלונות והמרינה. ביחס לעסקה הראשונה אני מקבל את טענת המשיבים, כי לכל היותר יש בטענות התביעה לגביה להצמיח עילת תביעה לאלסינט עצמה, אך לא לבעלי המניות בה" (גדיש קרנות גמולים, פסקה 43, ההדגשות נוספו). לטענת המבקשים "נדרשים טעמים כבדי משקל, להצדיק הטרחתו של נתבע פעמיים להתגונן בפני בקשות לאישור תובענות שהוגשו נגדו כייצוגיות. קל וחומר בעניין שלפנינו, היכן שמדובר בהליכים סבוכים ויקרים, אשר נמשכו בעניין גדיש לא פחות מ-9 שנים ברציפות!" (פסקה 9 לתשובת קבוצת אלביט). בפרשת רוזנפלד התייחסה כב' השופטת חיות לסיטואציה דומה, בה נדונה בפניה בקשת אישור של תובענה כייצוגית לאחר שבקשה דומה נדחתה על ידי כב' הנשיא דאז וינוגרד, בפסק דינו בעניין מלק: "נראה לי, כי המקרה שלפנינו הוא אכן אחד מאותם מקרים המצדיקים דיון נפרד בטענות המקדמיות. כך, למשל, טענת ההתיישנות שהועלתה נגד תביעת היחיד היא, בעיניי, מסוג הטענות העשויות להצדיק דיון מקדים, אך הטעם המרכזי המצדיק במקרה שלפנינו דיון מקדים, בטרם תידון בקשת האישור לגופה, נעוץ בכך שבית המשפט דחה בעבר בקשה דומה באותו ענין, לאישור תביעה כתובענה ייצוגית. [...] עניין דומה כבר נדון והוכרע באופן הדוחה בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית, ועובדה זו יוצרת מצב דברים מיוחד המצדיק בדיקה מקדמית, נפרדת, במסגרתה על המבקש להראות מה טעם יש בדיון מחודש באותה סוגיה. במילים אחרות, לנוכח פסק הדין בעניין מלק, מוטל על המבקש להראות כי קיים הבדל בין התביעה שבכאן ובין התביעה, שאישורה נתבקש בענין מלק, וכן עליו להראות כי הבדל זה הוא כה ממשי ומשמעותי עד כי פסק הדין אשר ניתן בענין מלק, אינו עומד לו לרועץ, כבר בפתח הדברים. ודוק, לבית המשפט נתון הכוח, מטבע ברייתו, לסלק על הסף תביעה, מקום ששוכנע כי הגשתה איננה אלא שימוש לרעה בהליך משפטי, או הטרדה בלתי נסבלת של הצד שכנגד [...] לפיכך, היה ויתברר כי המבקש השתמש בזכות הגישה לבית המשפט לצורך העלאת בקשה לאישור תביעתו כתובענה ייצוגית, מבלי שיש בה כל נפקא מינא לעומת הבקשה לאישור שנדחתה בענין מלק, אזי ניתן לראות בבקשה שהגיש הטרדה של הצד שכנגד, שאין לקבלה, ובמקרה כזה ניתן לסלקה על הסף מבלי לדון בה לגופה. משוכה מקדמית זו, שיש להציב בפני המבקש, מטעמים של חשש לשימוש לרעה בהליכי בית המשפט, יש לה חשיבות כפולה ומכופלת ככל שעסקינן בבקשות לאישור תביעות כתובענות ייצוגיות, וזאת דווקא בשל כך שלא קם מעשה בית-דין בענין זה לגבי כל אחד מן התובעים הייצוגיים הפוטנציאליים בקבוצה, וכבר נפסק כי תביעה ייצוגית היא כלי רב עוצמה, אשר אם לא ייעשה בו שימוש זהיר ומאוזן, עלול שכרו לצאת בהפסדו [...] נתבע הניצב מול האפשרות שתביעת היחיד המוגשת נגדו תהפוך לתביעה ייצוגית, על כל המשמעויות והסיכונים הכלכליים הכרוכים בכך, ישקיע, מטבע הדברים, משאבים ניכרים ויוצאי דופן, על מנת להדפה. משהתמודד הנתבע בהצלחה עם בקשה לאישור בסוגיה מסויימת, אין הצדקה לחשוף אותו פעם נוספת, ואולי פעמים רבות נוספות, לאותה התמודדות, על כל ההשלכות הכרוכות בכך, מבחינתו, אלא אם כן קיים הבדל ממשי ומשמעותי בין הבקשה לאישור שנדחתה בעבר ובין הבקשה הנוספת. בהעדר טעם ממשי ומשמעותי כזה, יש לראות בבקשה הנוספת הטרדה חוזרת של הנתבע שאין לסובלה. (בש"א 1414/00 בת"א (תל-אביב-יפו) 1043/00 רוזנפלד יוסף נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי ואח', , ההדגשות נוספו). במסגרת הערעור על החלטה זו צידד בית המשפט העליון בעמדתו של בית המשפט המחוזי וציין כי: "הסתמכותו של בית המשפט על פסק דינו של הנשיא וינוגרד הינה ראויה ואין יסוד להתערבותנו" (ע"א 10688/02 יוסף רוזנפלד נ' הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי, ). כיום, באמצעות ניהולו של ה"פנקס" מבקש החוק למנוע את הישנותה של סיטואציה זו. סעיף 5(א)(2) לחוק מורה למבקש לבדוק את הפנקס ובמידה ומצא כי בקשה דומה לאישור תלויה ועומדת, עליו לציין זאת בבקשתו. אם אכן כך על בית המשפט לנהוג כקבוע בסעיף 7(א) לחוק. סעיף זה מחזק את התפיסה כי אין לחשוף את הנתבעים ל"סיכון כפול". בטבלת ההשוואה בסעיף 5 לתשובת אלרון ונושאי המשרה, מצביעים המבקשים על הדימיון הרב שבין הנטען בכתבי הטענות בעניין גדיש קרנות תגמולים ובהליך דנן. דימיון העולה כדי זהות באשר לסוגיות הנדונות בהליכים אלו בעניין עסקת האופציות והצעת הרכש. ככל והדברים אמורים ביחס לטענות אלו, הרי שאלו נדונו בהרחבה ובמשך זמן רב והוכרעו בפסיקתו של בית המשפט המחוזי בחיפה. אף שהכרעתו של בית המשפט המחוזי אינה חלוטה, הרי שאין להידרש להן בשנית במסגרת הליך זה, בבחינת "גלגול שני" שאינו באמצעות ערכאת הערעור. דומני שמותב זה אף מנוע מלעשות כן. יודגש כי המבקש לא הצביע על טעם ממשי בגינו יש לשוב ולהדרש לסוגיות שהועלו כבר על ידי המשקיעות המוסדיות ותובעים נוספים בפרשת גדיש קרנות תגמולים, אשר חשו עצמם נפגעים מאותם האירועים עליהם מבוססת, בין היתר, בקשת האישור שהגיש התובע. לא נעלם מעיני כי התובע הגיש את תשובתו "המעודכנת" לבקשות הסילוק על הסף ביום 10.12.08 ופסק הדין בעניין גדיש קרנות תגמולים ניתן ביום 11.1.2009. עם זאת, התובע היה מודע לניהולו של ההליך המקביל אשר התנהל משך שנים ארוכות ובכתבי טענותיו נמנע מליתן טעם מדוע יש לשוב ולהידרש לסוגיות הנידונות. למעלה מזו, בין התובע והנתבעים סוכם הסדר דיוני התולה את ניהולו של הליך זה בהכרעת ההליך בעניין גדיש קרנות תגמולים. לאור החלטת לינדנשטראוס הצדדים הסכימו כי הדיון בבקשות הסילוק דכאן יוקפא. אף שההליך התחדש לאור פסיקת בית המשפט העליון בעניין החלטת לינדנשטראוס, הרי שבינתיים הוכרעה בקשת האישור בעניין גדיש קרנות תגמולים לאחר דיון ארוך ומקיף, אף שהכרעה זו אינה חלוטה ופורסם כי הוגש ערעור בעניינה. עם זאת, משהוכרעו טענות עסקת האופציות והצעת הרכש על ידי המשנה לנשיאה, כב' השופט גינת, יהא הדיון הנוסף בהן משום "שימוש לרעה בהליכי משפט" מצד התובע והכבדה מיותרת על הנתבעים, כאמור בהלכת רוזנפלד. כן יהא בכך לסטות מהוראת סעיף 7 לחוק, הגם שחלף המועד לאיחוד הדיון בבקשות, הרי שהתכלית שביסוד הסעיף היא מניעת התדיינות כפולה, חשיפת נתבעים לסיכון כפול ולהכרעות מנוגדות. ברוח זו פסקה כב' השופטת ברון בפרשת ערוצי זהב: "לא מצאתי כל הבדל ממשי ומשמעותי המצדיק שמיעה מחדש של בקשת הייצוג שבפני לאחר שבקשת הייצוג ב"עניין ג'בארין" נדחתה. במצב דברים זה, התעקשות המבקשים לדבוק בבקשת הייצוג מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, המצדיק את סילוק בקשת הייצוג על הסף" (בש"א (תל-אביב-יפו) 26780/04 סולימאן אלקרינאוי ואח' נ' ערוצי זהב ושות' ואח', ). אכן, משהתמודדו הנתבעים עם בקשת האישור באשר לטענות שהועלו כנגד עסקת גיל וכנגד הצעת הרכש, ונדמה כי הם עתידים להמשיך התמודדות זו במסגרת הליכי הערעור, אין לחשוף אותם פעם נוספת להתדיינות משפטית בסוגיות אלו במסגרת הליך זה. יש לדחות על הסף את תובענת התובע בכל הנוגע לעילות שנדונו ושהוכרעו או שיוכרעו. יתר טענות הנתבעים בניגוד לאמור ביחס לעילות שהוכרעו, טוענים הנתבעים מספר טענות שעניינן עילת תביעתו האישית של התובע. א. העדר עילת תביעה כנגד נושאי המשרה - לטענת הנתבעים, אף אם יתקבלו טענותיו של התובע, הרי שאין בידו כל עילת תביעה כנגד הנתבעים 5-9 אשר שימשו כנושאי משרה באלסינט. לדבריהם, אין חולק כי החובות החלות על נושאי משרה, חובות הזהירות וחובות האמונים, מופנות כלפי התאגיד. הנתבעים הפנו לשורת פסיקות ובכללן דבריה של כב' השופטת שטרסברג-כהן: "כעקרון, אין החברים בה [בחברה - מ.א.] יכולים לתבוע בשמה אלא במקרים חריגים בהם רשאי חבר בחברה להפעיל את זכות התביעה של החברה על ידי תביעה נגזרת. תביעה זו שונה במהותה מהתביעה האישית ומהתביעה הייצוגית. היא מוגשת על ידי בעל מניות שלא בשמו ושלא בשל פגיעות אישיות בו ובבעלי מניות אחרים אלא בשם החברה הנפגעת. בעקרון, חובת הדירקטורים להתנהגות בתום לב ובהגינות על פי פקודת החברות, היא כלפי החברה ולא כלפי בעלי מניותיה ומשכך עילת תובענה נגדם קיימת, אם קיימת, רק לחברה ולא למי מ"נפגעיה". פרופ' צ. כהן, בעלי מניות בחברה זכויות תביעה ותרופות (תל -אביב, תשנ"א) עמ' 378 ,376. לעקרון זה השלכה על עקרון נוסף בדיני חברות והוא, אי התערבות בעלי מניות בהחלטות החברה, למעט במקרים חריגים שנקבעו. מכאן שעל בעל המניות המבקש לתבוע בשם החברה בתביעה נגזרת, מוטל הנטל להראות כי הופרה זכות של החברה וכי נתקיימו תנאים המצדיקים שהוא יריב את ריבה. התביעה הנגזרת מתבררת באופן דיוני ומהותי שונה לחלוטין מתביעה אישית ומתביעה ייצוגית על פי החוק (ע"א 324/88 ברבלק נ. שביט, פ"ד מה(562 (3)). אין לטשטש את התחומים שבין תביעה נגזרת לתביעה ייצוגית אף שבשתיהן יכול ויש לבעלי המניות עניין" (ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא(2), 312 (1997), ההדגשות נוספו). יצוין כי הלכה פסוקה זו חזרה ונשנתה במספר פסקי דין (כך למשל: המ' (תל-אביב-יפו) 12624/95 יעקב טסלר נ' פס-פורט בע"מ) ; ת"א (תל-אביב-יפו) 3386/98 בארי רפאל ואח' ואח' נ' נצבא חברה להתנחלות בע"מ ואח', ) וצידדו בה דעות המלומדים (ראה למשל פרופ' צ' כהן בעלי מניות בחברה, זכויות תביעה ותרופות (מהדורה שניה) 376). ב. העדר עילת תביעה אישית - לטענת הנתבעים, עיון בכתב התביעה מלמד כי התובע אומד את נזקו בראי נזקיה של אלסינט ולשיטתו, נזקו נגזר מה"חסר" בשווי נכסיה של אלסינט. הנתבעים מדגישים כי בשורת פסקי דין נקבע כי בסיטואציה זו, ירידת ערך המניות משקפת את נזקה של החברה ואינה מקימה "עילת תביעה אישית" (כך למשל: ע"א 3051/98 ברוך דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ ואח', פ"ד נט(1) 673, 683 (2004) ; ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא(2) 312, 322 (1997)). לדברי הנתבעים, עילות כתב התביעה עוסקות בנזק המשני אשר נגרם לתובע לטענתו. העסקות אותן הוא מונה פגעו אף לדבריו של התובע בשווייה של החברה וממילא נפגע גם ערך החזקותיו. כך למשל בלשונו של התובע, ביחס לעסקת דיאסוניקס: "הנתבע 5, אשר היה בעל מניות בנתבעת 2 [אלביט הדמיה] חמד את העסקה הנ"ל לטובת הנתבעת 2 על חשבון הנתבעת 1 [אלסינט] ועל חשבון בעלי המניות בה" (סעיף 15.א.3 לכתב התביעה, ההדגשה אינה במקור). ההלכה הפסוקה כפי שהתפתחה גורסת כי נזק ממין זה הינו נזק משני שאינו מקים עילת תביעה אישית. כך למשל בפרשת דרין עסק בית המשפט בטענת התובעים כי החזקותיה של דסק"ש בישקר (ובעוד שתי חברות קטנות) נמכרו לוורטהיימר במחיר הפסד. הפער בין התמורה החוזית המוסכמת ובין שווי השוק נתפס אצל התובעים כנזקם של בעלי מניותיה של דסק"ש מהעסקה. "הנזק לו טוען המערער הוא בירידת שווי החזקותיו בדסק"ש עקב מכירת ישקר. השאלה הנשאלת היא, לפיכך, האם אמנם נגרם נזק אישי לבעל מניות - נזק המעניק לו זכות אישית - בשל פעולות שעשו אורגנים של החברה, ואשר הביאו לירידת ערך מניותיו בחברה? התשובה היא, ככלל, בשלילה (פרשת "מגן וקשת", עמ' 326). הסיבה לכך הינה, שהנזק מן העסקה - ככל שאמנם התקיים - נגרם בראש ובראשונה לחברה, שהנכס שלה הוא שנמכר במחיר הפסד. הזכות להטבת הנזק, ועימה עילת התביעה, מצויות בידי החברה. אכן, אפשר שבעקבות העסקה נפגע שווי ההחזקות שבידי בעלי המניות מן הציבור. אלא שנזק זה, ככל שאמנם התקיים, הוא באופן טיפוסי נזק משני. זהו נזק אשר נגזר מנזקה של החברה. הוא אינו עומד בפני עצמו, כנזק המקים עילת תביעה אישית על-פי סעיף 52יא לחוק ניירות ערך. זהו נזק משותף לכל בעלי המניות כולם (בהם חלק מן המשיבים), וככזה אינו מייחד דווקא את בעלי המניות מן הציבור. ברגיל, הנזק יוטב באופן אחיד אם וכאשר תתבע החברה את נזקיה-היא ותזכה בפיצויים. הפיצוי לחברה אמור להביא לעלייה בשוויין של מניות החברה. אכן, לא כל "נזק" במציאות הכלכלית הוא "נזק" בר-תביעה במובן המשפטי [...] כיום מוסדר הליך התביעה הנגזרת בסעיפים 206-194 לחוק החברות. הליך זה מהווה את "דרך המלך" להתערבות מותרת של בעל מניות בעמידה על זכויות החברה, מקום שאלה מופקרות על-ידי מנהליה. אכן, זהו הכלי שמקנה הדין לבעל המניות לקידום תביעה, שעניינה נזק שנגרם לחברה. (ע"א 3051/98 ברוך דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ ואח', פ"ד נט(1), 673 (2004), ההדגשות נוספו). בפרשה זו, עמד כב' נשיא בית המשפט העליון דאז ברק, על הראציונאלים העומדים בבסיס כלל זה וביניהם עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה, החשש מריבוי תביעות, וחשש מהעדפה לא הוגנת של בעלי המניות. הלכת דרין שבה ואושרה בע"א 9014/03 אברהם גרינפלד נ' שמעון לסר ואח', , ולאורה פסקה גם כב' השופטת קרת מאיר בעניין קליאוט ישראל כי "בנסיבות המפורטות לעיל נראה כי הדרך הנכונה להגיש את התביעה הינה בדרך של תביעה נגזרת, שכן לא נוצרה למבקש עילת תביעה אישית כנגד המשיב" (בש"א 24722/05 קליאוט ישראל נ' חברת הלוואה וחסכון בע"מ ואח', ). ברוח זו, אף צויין בהחלטת בית המשפט מיום 29.5.08 כי: "התובע יערך להשיב מדוע בעילות שאינן העילות המכונות "חסר בשווי המניות" הוא התובע הראוי למשל ולא החברה" ג. מועד החזקת המניות - בבקשת האישור ביקש התובע להגדיר את הקבוצה המיוצגת ככזו הכוללת את "כל מי שהיה ביום 18.2.99 בעל מניות מיעוט בנתבעת 1 / המשיבה 1 ואת כל מי שמחזיק במניות המיעוט גם ביום הגשת התביעה" (סעיף ג' לפתיח בקשת האישור). לטענת הנתבעים, עילות התביעה התגבשו כולן לכל המאוחר ביום 18.2.99. המשיב מצידו מצהיר כי הוא מחזיק במניות במועד הגשת התביעה (9.9.09). לפיכך לשיטתם, כתב התביעה כלל אינו מגלה עילת תביעה. בנוסף, בכלל הקבוצה אפשר וקיימים חברים אשר רכשו את מניותיהם לאחר המועד הקובע, והפסיקה כבר קבעה בהתייחס לסיטואציה זו כי מחזיק במניה אינו רשאי לתבוע בגין עילות שהתרחשו בטרם למועד רכישת המניה על ידו (רע"א 1701/93 טבע תעשיות פרצבטיות בע"מ נ' זת חברה לייעוץ כלכלי בע"מ, פ"ד מז(5) 476 (1993)). ד. העדר עילה כנגד אלביט החזקות - לטענת קבוצת אלביט, לתובע אין כל טענה באשר להתנהלות אלביט החזקות ונראה כי זו צורפה לתובענה אך בהיותה גורם בשרשרת החברות הנתבעות. בהתייחס לטענות אלה, השיב התובע כאמור כי המדובר בתקיפת קיומה של עילת התביעה האישית ועל זו להתברר במהלך הדיון בבקשת האישור. יחד עם זאת, טוען התובע כי המסכת אותה גולל בכתב התביעה מצביעה על קיפוח שיטתי של בעלי מניות המיעוט. לשיטתו, אין המדובר בנזקה של החברה או בנזקם של בעלי מניותיה כולם, כי אם בנזק שנגרם לבעלי מניות המיעוט בה. לדברי התובע "בעלי מניות הרוב דאגו אך לעצמם והפקירו את בעלי מניות המיעוט, קיפחו אותם ועשקו אותם ע"י דילול קופתה של אלסינט מכל וכל" (סעיף 54 לתשובת התובע). לפיכך סבור התובע כי "התובענה חוסה בצילה של הוראת סעיף 235(א) לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג-1983" (פסקה 18 לתשובת התובע). אשר לאפשרות הגשתה של התביעה הנגזרת העיר התובע כי: "המבקשים מנסים לאלץ את המשיב 1 להגיש תביעה נגזרת בשם אלסינט. והרי אלסינט כלל לא קיימת כיום. אם היתה מוגשת תביעה נגזרת, הרי כל הכסף שהיו התובעים זוכים לו, היה מועבר לאלסינט, ומי שהינו הבעלים של אלסינט, הם הנתבעים עצמם, והכסף היה חוזר אליהם בדלת האחורית" (פסקה 51 לתשובת התובע). בפרשת מגן וקשת קובע בית המשפט: "הכלל הוא, בעיקרון, כי כאשר בעל מניות סובל נזק בלתי תלוי בנזק שאותו סובלת החברה, קמה לו תביעה אישית בלתי תלויה בנזק שנגרם לחברה. אולם אם הנזק נגרם לבעל מניות עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיה, וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, לא קמה - בדרך כלל - לבעל מניות עילת תביעה אישית. זהו נזק משני המשקף את נזקי החברה. לכלל הנ"ל חריגים מכמה סוגים, וביניהם, נזק שנגרם כתוצאה מהפרת זכות חוזית של בעל מניות בתור שכזה או נזק שנגרם לבעל מניות או לקבוצת בעלי מניות השונה מהנזק שנגרם לבעלי מניות אחרים, או נזק שנגרם עקב קיפוח המיעוט. מקרים הנופלים לגדר החריג הם למשל, כאשר לאחר מיזוג מוקפא מיעוט בעלי המניות על-ידי בעלי מניות רוב בתנאים בלתי הוגנים, או כאשר הרוב בחברה-אם, מרוקן מתוכן חברה-בת בטרנזאקציות בלתי הוגנות בין החברות האם והבת" (מגן וקשת, פסקה 15 לפסק הדין, ההדגשות נוספו). לדברי התובע, תביעתו נופלת בגדר החריג הנוגע לריקון תוכנה של חברת הבת על ידי הרוב בחברת האם. לפיכך סבור התובע כי באמתחתו עילת תביעה אישית נגד "כל אחד ואחד מהמבקשים" הקשור בצורה כזו או אחרת באשכול החברות. בתגובתם של הנתבעים לטענה זו, נאמר כי התובע לא נתן טעם מדוע אין בידיו לממש את זכויותיו בדרך של תביעה נגזרת, טעם הכרחי הנדרש למבקש לבוא בשערי החריג שבסעיף הנזכר. למעלה מכך, לטענת הנתבעים, דוקטרינת "עושק המיעוט" כלל אינה חלה על חברות ציבוריות. וממילא היא אינה חלה בעניינינו שכן אלסינט היתה במועדים הרלוונטיים חברה ציבורית שאף נסחרה בבורסה של ניו-יורק. הנתבעים גם הצביעו על האבחנה אותה עורך כב' הנשיא, כתוארו אז, ברק, אשר קובע לטענתם כי תנאי לתחולת חריג קיפוח המיעוט הוא קיומו של נזק "מיוחד" / מובחן מנזקה של החברה או כזה שאינו נגזר מירידה בשווי נייר הערך של החברה (דרין, בפסקה 30 לפסק הדין). בבקשותיהם העלו הנתבעים טענות כבדות משקל. כך למשל טענתם כי חובות נושאי המשרה הן כלפי החברה ולתובע אין כל עילה לתביעתם. במאמרה "אחריות נושאי משרה בחברה - כיווני התפתחות בפסיקה" סוקרת פרופ' צ' כהן את הוראת החוק הישראלי בסוגיה זו לצד ניתוח משפט משווה וקובעת: "על אף שהפרת חובה על ידי נושאי משרה בחברה יש בה כדי לגרום נזק לא רק לחברה, אלא גם לבעלי המניות ולנושים, קובע חוק החברות כי החובה היא כלפי החברה. הלכה זו מקובלת בכל מדינות ה-common law. כך הוא המצב בארצות הברית, באנגליה, באוסטרליה ובניו-זילנד. צמצום האחריות כלפי החברה מוכרת גם בשיטות משפט קונטיננטליות. כך הוא הדין באוסטריה, בדנמרק ובאיטליה [...] בתזכיר חוק לתיקון פקודת החברות (אחריות נושאי משרה בחברה), התשמ"ט-1988, הוצע להטיל את חובת האמונים של נושאי המשרה לא רק כלפי החברה אלא גם כלפי כל אחד מבעלי מניותיה. הצעה זו נדחתה, וכבר בשלב של הצעת החוק צומצמה החובה כלפי החברה בלבד" (צ' כהן "אחריות נושאי משרה בחברה - כיווני התפתחות בפסיקה" קרית המשפט ה', 106-107 (2004), ההדגשות נוספו). בהמשך סוקרת המחברת את שיקולי המדיניות הרבים המצדיקים את צמצומה של חבות נושאי המשרה רק כלפי החברה. אמנם, במקרים חריגים, בהם למשל "דירקטור קיבל על עצמו לשמש נאמן או שלוח של בעל מניות" יחוב נושא המשרה חובת אמונים לבעל המניות, אך זאת שלא מכוח דיני החברות, אלא בשל הנסיבות המיוחדות העוסקות ביחסי האמון בין הצדדים (שם, 106). לפיכך, היה מקום לכאורה לדחות את בקשת האישור, ככל והיא נוגעת לנושאי המשרה, על הסף. התובע נוקט בבקשה ובנוסח התביעה, בלשון כללית בקשר עם חובות נושאי המשרה כלפיו וכורך, כפי שהודגם, טענות כלפי בעלי מניות הרוב וכלפי נושאי המשרה. נראה כי גם התובע סבור כי נושאי המשרה חבו את חובת האמונים לאלסינט, ולה בלבד. כך למשל בסעיף 10 לכתב התביעה שצירף לבקשת האישור נאמר: "בכוחה של הנתבעת 2 [אלביט הדמיה] היה למנות את חברי הדירקטוריון של הנתבעת 1 [אלסינט] ... אשר נהגו לפי האינטרסים של החברה הממנה ובעלת השליטה, היא הנתבעת 2, ולפי האינטרסים של נתבעת 4 [אלרון] ולא לפי האינטרסים של בעלי המניות של הנתבעת 1, בה כיהנו ועל האינטרסים שלה היו אמורים לשמור ולה חבו חובת נאמנות" (ההדגשות אינן במקור). זאת, אף שבמקום אחר סבור התובע כי נושאי המשרה "מפרים את חובותיהם כלפי הנתבעת ובעלי מניות המיעוט שבה" (שם בסעיף 12). בתשובתו לבקשות הסילוק טוען התובע כי אין המדובר בעסקאות כושלות או בקבלת החלטות שגויה, כי אם ב"עסקאות שיטתיות לריקון אלסינט מכל תוכן, הכבדה על נכסיה, הגדלת התחייבויותיה מחד, ומאידך הגדלת הונם של המבקשים אם באופן אישי ואם לטובת החברות האחרות מקרב המבקשות, וכל זאת על חשבון המבקשת 1 [אלסינט], בעידודה, בשיתוף פעולה מלא עימה ותוך קיפוח קשה של בעלי מניות המיעוט שלה" (פסקה 59 לתשובת התובע). התובע אף רומז לקנוניה בין נושאי המשרה ובין שאר הנתבעים גם במהלך ההתדיינות כשטען "שוב הוכיחו הנתבעים את שיתוף הפעולה המנצל שלהם ע"י תגמול הנתבע 4 [כך במקור] בהסכם שהוסתר מביה"מ" (פסקה 58 לתשובת התובע). משכך, הגם שלא בלי היסוס, דומני כי חלופת הדברים מלמדת כי אין בין טענות הנתבעים "טענה ניצחת, שבכוחה להדוף, מניה וביה, הן את התביעה והן את הבקשה לאישור שהוגשה במסגרתה, וזאת ללא חקירה ודרישה". לאור תמונת המצב הלכאורית אותה מציג התובע, דומה כי נותר סדק צר לבחינתן של טענות קשות שמעלה התובע כנגד נושאי המשרה במסגרת הדיון בבקשת האישור, מבלי שידחו על הסף, זאת בשים לב ל"עלויות הגבוהות הכרוכות בכך". אין חולק כי עולה של בקשת האישור הרובץ על נתבע עלול להכביד עליו, אך מנגד אין להטיל על המבקש, עוד בטרם הדיון המקדמי בבקשתו להוכיח את מילואם של כל התנאים המהווים בסיס הכרחי לקיומה של עילת תביעתו הן קיומה של עילת תביעה לכאורית והן עמידה בתנאי הסף כקבוע בחוק. אף שבמקרה זה גבוהות המשוכות העומדות בפני התובע להוכיח קיומה של עילת תביעה אישית כנגד נושאי המשרה, ככל וזו אכן קיימת בנסיבות החזקתו במניותיה של חברה ציבורית, שוכנעתי לבסוף כי אין מקום לדחות את בקשתו על הסף בקשר עם ה. מהמקובץ עד כה עולה כי מחד יש לסלק את העילות שכונו לעיל עילת הצעת הרכש ועילת עסקת האופציות ומאידך יש להמשיך ולברר את בקשת האישור ביחס לטענת הפרת חובת האמונים, כפי שכונתה לעיל. ודוק, אין בשימוש בכינוי זה כדי להביע דעה כי חלה חובת אמון של נושאי משרה כלפי בעל מניות. כמו כן אין באי סילוקה על הסף של התובענה כדי להביע עמדה כי ניתן לקרא לתוך בקשת האישור את מה שאין בה. אי הענות לבקשה משמעה כי בית המשפט אינו יכול בשלב זה, בקשר עם טענות אילו, על סמך המצוי בפניו, להגיע לכלל דעה גמורה כי הן חסרות כל סיכוי. ראוי גם להבהיר כי אין בכך כדי להביע דעה באשר לסיכוי טענות אילו להתקבל. לפני סיום בשולי הדברים יש להוסיף שתי הערות: האחת עניינה בטענת הנתבעים כי הואיל והתובע לא שילם את האגרה כדין יש לסלק את בקשתו. יצוין כי, אלרון ונושאי המשרה אף פנו באמצעות בא כוחם בדרישה לתובע כי יסדיר את התשלום בסך של 36,184₪. התובע טען כי הוא אינו מחוייב כלל בתשלום האגרה ואף על פי כן בסופו של יום אכן הוסדר לכאורה תשלום הסכום הנזכר ביום 24.9.08. מנגד קובלים הנתבעים כי התובע לא צירף תצהיר מטעמו בתמיכה לטענתו העובדתית כי התשלום הוסדר וכמו כן לא צרף כל אסמכתא המעידה על כך. עוד מוסיפים הנתבעים וטוענים כי לאור תקנות בית המשפט (אגרות), תשס"ז-2007, העדר תשלום האגרה אינו מאפשר את הגשתה של התביעה ובכך לא נקטע מרוץ ההתיישנות אשר הגיע זה מכבר לסיומו. הנתבעים מדגישים כי גם אם שולמה האגרה, זו שולמה בחלוף למעלה מ-7 שנים מעת שנולדו עילות התביעה דנן. יצוין כי כיום, לאחר תיקון חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006, הוסדר פטור המבקש מתשלום אגרה, אך עד להסדרה זו התלבטה הפסיקה מהו האופן הנכון של גביית האגרה במקום בו לא נתברר עדיין מהו היקף הסעד הנתבע. סעיף 5(א)(1) לחוק קובע כי "מי שמבקש להגיש תובענה ייצוגית יגיש לבית המשפט בקשה בכתב לאישור התובענה הייצוגית ויצרף אליה את נוסח התובענה ...". היינו, על התובע להגיש את התובענה הייצוגית רק לאחר אישורה (סעיף 3 לחוק), אישור הניתן במסגרת ההליך המקדמי של הכרעת בקשת האישור. עד להגשתה, אין התובע מגיש כביכול כל תובענה, אלא אם יבחר להגיש תובענה אישית נפרדת. משנרפא הפגם, ככל ואכן התרחש, בקשר עם הגשת התובענה בהליך זה, איני מוצא מקום לסלק את הבקשה על הסף מטעם זה, המצריך ברור נוסף במסגרת הדיון לגופה של הבקשה. מה גם שהוראות החוק חלות על בקשות תלויות ועומדות, גם על בקשות שהוגשו קודם לחקיקתו ולתחולתו. החוק מסדיר הן את שאלת האגרה והן את שאלת ההתיישנות. מבלי קבוע בשלב זה מסמרות, הרי שלא מצאתי כאמור, לעת הזו, לסלק על הסף את הבקשה בשל טענות אילו. ההערה השנייה עניינה בהתנהלותם של הנתבעים כטענת התובע. בקשות הסילוק הוגשו בעת בה אוחד הדיון בתובענת גסר יחד עם תובענת אדרת. בהסכמת הצדדים נמחקה בקשת האישור אותה הגיש אדרת, מבלי לפרט מהן נסיבות הסתלקותו של מר אדרת מבקשתו. בתצהיר שהגיש טוען אדרת, אשר כיהן עד שלהי שנת 1998 כנשיא אלסינט, כמנהל העסקים הראשי שלה וכחבר דירקטוריון אלסינט כי: "אוכל להוכיח ... כי פעולותיהם, מעשיהם ומחדליהם של המשיבים ... החלטות שנתקבלו על ידיהם והחלטות שנמנעו מלקבלן , גרמו לפגיעה של ממש בחברה, לקיפוחי ולקיפוחם של שאר בעלי מניות המיעוט" (סעיף 5.6 לתצהיר אדרת), ובתביעה שצירף לבקשתו עולות טענות חמורות כנגד התנהלותם של הנתבעים. בסעיף 16 מתייחס החוק להסתלקות מבקשה לאישור או מתובענה ייצוגית: מבקש, תובע מייצג או בא כוח מייצג, לא יסתלק מבקשה לאישור או מתובענה ייצוגית, אלא באישור בית המשפט, וכן לא יקבל, במישרין או בעקיפין, טובת הנאה מהנתבע או מאדם אחר בקשר להסתלקותו כאמור, אלא באישור בית המשפט. מבקש, תובע מייצג או בא כוח מייצג, המבקש להסתלק מבקשה לאישור או מתובענה ייצוגית, יצרף לבקשת ההסתלקות המוגשת לבית המשפט, תצהיר ובו יגלה, בגילוי נאות, את כל הפרטים המהותיים הנוגעים להסתלקות. [...] הנתבעים חוזרים ומדגישים את התחולה הרטרואקטיבית של הוראות החוק לעניינינו. יחד עם זאת, אין סעיף 16 לחוק היום הכלי הנכון לברר את פרטי הסתלקותו של אדרת מבקשתו הואיל ואדרת כבר אינו תובע וכך באישור בית המשפט. ככל שהתובע טוען לקנוניה בקשר עם הסתלקות אדרת מן התובענה, הרי שלא יכול היה לצפות את אותה הסתלקות בעת הגשת בקשת האישור, אולם יושם אל לב כי טענת הקנוניה ככזו, בקשר עם העסקאות נשואות התביעה והבקשה, לא נטענה ככזו במפורש ולכך יינתן משקל בבוא העת. בעקבות חילופי הטענות בהליך טרומי זה, ובשים לב לקביעות בית המשפט בהלכת דרין, ישקלו הצדדים את המשך התנהלותם בהליך זה. לאור האמור, אין צורך בקיומם של חמשת ימי דיוני ההוכחות כפי שנקבע והם בטלים. היה והתובע עומד על בקשתו לקבלת מידע בקשר עם הסתלקות אדרת, יגיש הוא בקשה נפרדת בקשר עם כך בתוך 15 יום, ימי פגרת החג שלא במניין הימים. בכפוף לכך מסתיימים ההליכים המקדמיים לבירור בקשת האישור. בקשת האישור נקבעת לדיון שלא להוכחות ולתאום מועד לשמיעתה, ליום 8.6.09 שעה 14:00. לאור האמור לעיל, ובהתחשב בהיקף הבקשות והתגובות, אני מוצא כי על המשיב לשאת בשכר טרחת עורך דין המבקשים בבקשות, בלא קשר לתוצאות המשך ההליכים, בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ למבקשת 1 וכסכום הזה למבקשות 2-3 יחדיו וכך גם למבקשים 4-9 יחדיו.סילוק על הסףתביעה ייצוגית