קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות דיון בעתירת הסגרה: החלטה זו עניינה בטענת המשיבים כי לבית המשפט אין סמכות לדון בעתירת הסגרה זו, בהיעדר בקשת הסגרה פורמאלית של ממשלת ארצות הברית להסגיר את המשיבים לידיה. רקע 1. ביום 30.10.08 הגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן - העותר) לבית משפט זה עתירה להכריז על המשיבים כבני הסגרה לארצות הברית, בגין העבירות שצוינו בעתירה. העתירה הוגשה בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן - חוק ההסגרה), לאחר ששר המשפטים הורה, מכוח סמכותו לפי אותו סעיף, כי המשיבים יובאו לפני בית משפט זה כדי לקבוע אם הם בני הסגרה לארה"ב (נספח א' לעתירה; להלן - הוראת השר). בפתח הוראתו, ציין השר כי ארה"ב ביקשה להסגיר לידיה את המשיבים לצורך העמדתם לדין בשל העבירות שפורטו. בד בבד עם העתירה, הגיש העותר לבית המשפט בקשה להורות על מעצרם של המשיבים עד למתן ההחלטה בעתירה (ב"ש 5369/08) . 2. במסגרת הליך המעצר (שנדון בפני מותב אחר) טען ב"כ המשיב 3, פרופ' מן, כי נספח ד' לעתירה (מיום 20.10.08), שעליו נסמכה הוראת השר להגשת עתירה זו, אינו בקשת הסגרה אלא הודעה של הרשויות האמריקאיות על צירוף חומר חקירה וראיות. לטענתו, הודעה כזו אינה יכולה להוות תחליף לבקשה מפורשת של ארה"ב להסגיר לה את המשיבים. להמחשת טענתו בדבר העדרה של בקשת הסגרה במקרה דנן, הציג ב"כ המשיב 3 דוגמה של בקשת ההסגרה שהגישה ארה"ב לקנדה המנוסחת באופן שונה מההודעה שהוגשה לישראל בעניינם של המשיבים. 3. בהחלטתו מיום 24.11.08 קבע בית המשפט כי בחוק ההסגרה ובאמנת ההסגרה בין ישראל לארה"ב (להלן - אמנת ההסגרה או האמנה) אין הוראה מחייבת באשר לאופן ניסוחה של בקשת הסגרה. כן הפנה לדבריו של פרופ' פלר בספרו דיני ההסגרה (תש"מ-1980) לפיהם אין להסיק מהאמור באמנת ההסגרה כי קיים דגם קבוע ומסוים שלפיו יש לבנות בקשת הסגרה (שם, עמוד 387). משכך, קבע בית המשפט, כי קודם כל יש להתייחס לתוכן הדברים. על כן, לאחר שבחן את תוכנו של נספח ד' לעתירה, הגיע לכלל מסקנה כי גם אם "הצד הדקלרטיבי של המסמך הזה לוקה בחסר, עדיין המסמך על תוכנו, מהווה בקשת הסגרה" (שם, פסקה 7). לאור זאת, דחה את טענת המשיב 3. יצוין, למען שלמות התמונה, כי באותה החלטה נדרש בית המשפט גם לטענה שהעלה ב"כ המשיב 1, לפיה יש לתרגם לעברית את כל חומר הראיות שהוגש בשפה האנגלית, אך בית המשפט לא הכריע בה, באשר סבר כי על ב"כ העותר להשיב קודם לכן על השאלות שבית המשפט הציג בעניין זה בהחלטתו. 4. המשיבים (למעט המשיב 4) הגישו ערר לבית המשפט העליון על ההחלטה האמורה, לרבות בסוגית התרגום שאינה מענייננו בהחלטתי זו (בש"פ 9991/08) . בהחלטתו בערר (שניתנה ביום 14.12.08), ציין כבוד השופט לוי כי "עד היום הזה לא הוגש כל מסמך הנושא את הכותרת הרשמית בקשת הסגרה או כיתוב ברוח דומה" (שם, פסקה 1). בהמשך החלטתו, הביא השופט לוי את תמצית טענת המשיבים (שלמעשה חזרו על טענותיהם בהליך המעצר), ולפיה, "הואיל ובענינם לא הוגשה בקשת הסגרה רשמית, לא היה היועץ המשפטי לממשלה רשאי לפנות לבית-המשפט המחוזי בעתירה כאמור, וממילא לא ניתן להוסיף ולהחזיקם במעצר, אשר על-פי חוק, כל עוד לא הוגשה העתירה, פִּרקוֹ מוגבל ובענינם של העוררים חלף הוא ועבר זה מכבר" (שם, פסקה 3). בהידרשו לטענה זו, כמו גם לטענה בסוגית תרגום הראיות לשפה העברית, קבע השופט לוי, כי "טענות אלו, שתיהן, נכוחות הן, ומחייבות להשקפתי את המדינה לנקוט ללא דיחוי בענינם של העותרים, כמו גם במקרים דומים בעתיד, את הצעדים הנדרשים על-פי דין" (שם, פסקה 4). השופט לוי הטעים כי הדבר מתחייב מאופיים המיוחד של דיני ההסגרה, שפגיעתם בזכויות היסוד של מי שהסגרתו מתבקשת היא קשה ובולטת, וכדי להבטיח את זכותו של המבוקש להליך הוגן. עם זאת, לאחר שהבהיר כי המבחן לקיומו של הליך הוגן קורא "לבחינה מהותית, ולא פורמליסטית, של הנסיבות הנדונות" (שם, פסקה 5), קבע השופט לוי, כי בענייננו אין מדובר בפגם מהותי המצדיק, א-פריורית, את שחרורם של המשיבים מהמעצר בשל הפגם של העדר בקשה רשמית להסגרת המשיבים לארה"ב. וכך אמר השופט לוי: "כאלה הם פני הדברים בענינם של העוררים שבפני. המסמכים שהוגשו מטעמה של ממשלת ארצות-הברית אמנם חסרים, כפי שתואר לעיל, מרכיבים אותם היית מצפה למצוא בבקשה רשמית להסגרתו של אדם בידי מדינת ישראל. דבר זה מעורר תמיהה, שכן דומה כי תיקונם של אותם פגמים אינו משימה כה כבדת משקל, עד כי הגורמים העוסקים בדבר בארה"ב, שניכר בהם כי טרחו ועמלו משך זמן רב על גיבוש הראיות שבתיק, ואף לא עמיתיהם כאן שאינם חוסכים מאמץ כדי לשכנע את בית-המשפט המחוזי כי ההסגרה היא ראויה, לא יכלו לה. אולם, חסרון זה אין בו כדי לטשטש את דמותו של ההליך שננקט והוא, מבחינה מהותית, עתירת-הסגרה לכל דבר וענין. אותה עתירה מקיפה את עיקרי החשדות נגד העוררים ואת הראיות שנאספו נגדם. היא מזהה את העוררים על פרטיהם המלאים. היא מפרטת את העילה בגינה סבורה ארצות-הברית כי יש מקום להסגירם מישראל. היא מגובה בנתונים מפורטים ונתמכת במסמכים רלוואנטיים. 'הכוונה הנלמדת ממנה', לשון הכרעתי בע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, , 5.10.00, בפסקה השביעית) היא כי זוהי בקשה להסגיר את העוררים לארצות-הברית" (שם, פסקה 6). בסופו של יום, דחה השופט לוי את הערר של המשיבים, בחותמו את החלטתו בדברים הבאים: "אך מובן הוא, עם זאת, כי כוחה של הכרעתי מגביל עצמו לגדריה של סוגית המעצר, בנסיבותיה לעת הזו. טוב תעשה, אפוא, המשיבה אם תקדים ותתקן את הליקויים שנפלו, בטרם יתבקשו הערכאות לשוב ולהידרש להם בהמשכה של הדרך" (שם, פסקה 9). 5. בעקבות החלטתו של השופט לוי, ולאחר שבקשת העותר להבהרת ההחלטה נדחתה, סברו באי כוח העותר כי הפגם העיקרי שאליו התייחסו באי כוח המשיבים היה העדרו של מסמך מטעם משרד המשפטים של ארה"ב למשרד המשפטים בישראל, "האומר בצורה ברורה שרשויות ארה"ב מבקשות את הסגרת המשיבים" (סעיף 42 לעמדת העותר בנוגע לקיומה של בקשת הסגרה מארה"ב). משכך, ביקשו באי כוח העותר ממשרד המשפטים האמריקאי שמסמך כזה ישלח אליהם. בעקבות זאת, ביום 29.12.08, נשלח מכתב מאת עו"ד מרי אלן וורלו, מנהלת המחלקה לעניינים בינלאומיים במשרד המשפטים של ארצות הברית (המחלקה המטפלת שם בענייני הסגרה), לעו"ד גל לברטוב, מנהל המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה (נספח יד לעמדת העותר; להלן - המכתב). מפאת החשיבות שהעותר מייחס למכתב זה, אביא כאן את כותרתו ותוכנו במלואו. כותרת המכתב היא: “Re: The Request of the United States for the Extradition of Itzhak Abergil, Meir Abergil, Sasson Barashy, Moshe Malul, and Israel Ozifa from Israel”. תוכנו של המכתב, כפי שתורגם לעברית על ידי באי כוח העותר, הינו כלהלן: "מר לברטוב היקר, נודע לנו מהצוות במחלקתך כי התקיים דיון לפני מספר ימים בפני בית המשפט העליון של ישראל בנוגע לבקשתה של ארה"ב להסגרתם של יצחק אברג'יל, מאיר אברג'יל, ששון בראשי, משה מלול וישראל אוזיפה (להלן: "המבוקשים") מישראל בהמשך לאמנת ההסגרה בין מדינת ישראל לארה"ב, אשר נחתמה ביום 10 בדצמבר 1962, כפי שנקבע בפרוטוקול שנחתם ביום 6 ביולי 2005 (להלן: "האמנה"). בעקבות בקשתה של מחלקתך בהמשך לדיון זה, אנו מבקשים לחזור בשנית, כפי שכבר הובהר וצוין באופן חד משמעי באיגרות דיפלומטיות קודמות, כי ארצות הברית ביקשה את הסגרתם של המבוקשים. מכתבים קודמים מארצות הברית בנוגע לבקשה למעצר זמני ולהסגרה היו בהתאמה מלאה לדרישות של האמנה והם עקביים לנוהג ולסטנדרט בארה"ב לבקשות הסגרה במקרים כגון זה. על מנת לענות על כל שאלה בעניין הכוונה של ארה"ב בנוגע להסגרה, איגרת דיפלומטית מס' 76/08, מיום 21 בנובמבר 2008, ממשיכה ומבהירה שארה"ב ביקשה את הסגרתם של המבוקשים בהתאם לאמנה. לא צריכה להישאר שום אי בהירות לעניין עמדתה של ארה"ב בעניין זה, ועם זאת אנו חוזרים ומצהירים שארצות הברית מבקשת את הסגרתם של המבוקשים המפורטים לעיל. מסמכים המפרטים והתומכים בבקשה להסגרת המבוקשים הוגשו לרשויות מדינת ישראל, בהתאם לדרישות האמנה". תמצית עיקרי טענות הצדדים 6. בדיון המקדמי בעתירה שהתקיים ביום 15.2.09, טען ב"כ המשיב 1, עו"ד שפטל, כי "אין מקום אפילו להשמיע טענות מקדמיות. כי אין בפני בית המשפט בכלל הליך" (ע' 3). זאת, משום שלא הוגשה בקשת הסגרה מפורשת ורשמית בעניינם של המשיבים, חרף החלטתו של השופט לוי, שהורה כזכור כי על העותר לנקוט ללא דיחוי בצעדים הנדרשים על פי דין לתיקון הפגם האמור. בטיעונו זה, שחזר למעשה על טיעונו של בא כוח המשיב 3 בהליך המעצר, דיבר עו"ד שפטל בשם המשיבים כולם שהצטרפו לטענתו. בהשלמת טיעון בכתב שהגיש (ביום 16.2.09), צירף עו"ד שפטל העתק צילומי של מספר עמודים מתוך מסמך שכותרתוUSAM 9-15.000 International Extradition and Related Matters , המהווה לדבריו "קובץ הנחיות של התובע הכללי בארה"ב", ובו מצוינת מפורשות החובה להגיש בקשת הסגרה רשמית -for Extradition Formal Request. 7. בתגובתם בכתב לטענת באי כוח המשיבים, טענו באי כוח העותר כי המכתב של עו"ד וורלו, יש בו כדי לתקן את הפגם של היעדר מסמך של משרד המשפטים של ארצות הברית, בציינו באופן מפורש שארצות הברית מבקשת את הסגרתם של המשיבים. עוד חזרו על טענתם כי חוק ההסגרה והאמנה שבין ישראל לארה"ב אינם קובעים פורמט מסוים שלפיו יש להגיש בקשות הסגרה. כן טענו בתגובתם כי בדיון שהתקיים בהליך המעצר, ביום 30.12.08 (יום לאחר המצאתו של המכתב), לא העלה עוד איש מבאי כוח המשיבים את הטענה שהמכתב אינו מספק את דרישתם לתיקון הפגם שנפל בבקשת ההסגרה, בשל היעדר בקשת הסגרה פורמאלית. 8. בהמשך הדיון בטענות המקדמיות, שהתקיים ביום 2.3.09, טען עו"ד שפטל, כי המכתב האמור אינו מהווה בקשת הסגרה פורמאלית -for Extradition Request, אלא מכתב פרשנות - "המכתב הזה מפרש את מה שיש" (ע' 79-80). עו"ד שפטל הוסיף כי כותרתו של המכתב אף היא אינה מהווה בקשת הסגרה, אלא מתייחסת לנושא של בקשת הסגרה (":Re"). בא כוח המשיב 2, עו"ד פלדמן, הוסיף כי מבחינת הדין הישראלי הפנימי יש להשקיף על בקשת ההסגרה כמקבילה לכתב אישום המוגש נגד נאשם בישראל, באומרו כי "כתב אישום מכונן את ההליך הפלילי והוא מסמך פורמאלי, הוא מסמך שיש לו צורה, יש לו אופי ויש לו תוכן, ולא היה מספיק שיאמר התובע - אני רוצה להאשים, אני כבר הגשתי בקשה למעצר עד תום ההליכים" (ע' 84). בא כוח המשיב 3, פרופ' מן, ציין כי בטיעונו בפני בית המשפט העליון בערר על ההחלטה מיום 24.11.08 בהליך המעצר, הפנה את השופט לוי לדוגמה של בקשת ההסגרה שהגישה ארצות הברית לקנדה, שם נכתב באופן מפורש "Extraditon Request". בא כוח המשיב 4, עו"ד שגב, טען כי שתי האיגרות הדיפלומטיות שהועברו לעותר בשלב הליך המעצר, מהוות חומר תמיכה לבקשת הסגרה פורמאלית, שהיתה צריכה להיות מוגשת לישראל, אך אינן כשלעצמן בגדר בקשת הסגרה. לכל היותר, כך טען, ניתן לראותן כאיגרות פרשנות, וכך גם יש לראות את המכתב. עו"ד שרון, המייצג אף הוא את המשיב 1, טען כי יש ללמוד גזירה שווה מהסוגיה של הצהרת תובע, שבעניינה מצאה פרקליטות המדינה להוציא הנחיות מסודרות כיצד לנסח הצהרה כזו, לאחר שבתי המשפט שחררו לא אחת חשודים בעבירות חמורות מהטעם של ניסוח לקוי של נוסח הצהרת התובע. לדידו, לנוכח השלכותיה החמורות של בקשת ההסגרה לעומת הצהרת תובע, היכולה לכל היותר להוביל להארכת מעצר של חמישה ימים, הרי שקל וחומר כי יש להקפיד על נוסח מפורש של בקשת הסגרה. 9. בתשובה לטענות אלה חזרו באי כוח העותר על עמדתם כי המכתב עונה על הדרישה לבקשת הסגרה - הן בהיבט הפורמאלי והן בהיבט המהותי, בהוסיפם כי המכתב אינו בגדר מסמך פרשנות אלא בגדר הבהרה חד משמעית של מבקשת ההסגרה כי מדובר בבקשת הסגרה. עם זאת, בהינתן שבסעיף 10 לאמנת ההסגרה נקבע כי בקשת הסגרה תוגש בדרך הדיפלומטית, הודיעו באי כוח העותר כי מוכנים הם לפנות לרשויות האמריקאיות ולהעביר את תוכנו של המכתב באמצעות הצינורות הדיפלומטיים. דיון 10. לאחר ששקלתי את טענות באי כוח הצדדים, באתי למסקנה כי דין טענתם של המשיבים - להידחות. 11. השאלה הצריכה הכרעה בהחלטה זו הינה, האם המכתב (מיום 29.12.08) - בהצטרפו לשאר המסמכים שהמציאה ארצות הברית בעניינם של המשיבים, ובכללם חומר חקירה וראיות, איגרות דיפלומטיות והבהרות - עונה על הדרישה להגשתה של בקשה רשמית להסגרתם. דעתי היא, כי יש להשיב על כך בחיוב. אנמק. 12. ראשית, בהחלטתו ציין השופט לוי כי "עד היום הזה לא הוגש כל מסמך הנושא את הכותרת הרשמית בקשת הסגרה או כיתוב ברוח דומה". בינתיים, הוגש כאמור המכתב, שכותרתו "בעניין: בקשתה של ארצות הברית להסגרתם של יצחק אברג'יל, מאיר אברג'יל, ששון בראשי, משה מלול וישראל אוזיפה מישראל". טוען כזכור עו"ד שפטל, כי אין זו כותרת של בקשת הסגרה פורמאלית, אלא כותרת המפנה לבקשת הסגרה קודמת, שכאמור לא הוגשה, ותוכן המכתב לדבריו אינו אלא פרשנות למסמכים שכבר הוגשו, כך שאין בו כל חידוש. אין בידי לקבל טיעון זה, משום שגם אם יש משהו בהבחנתו החדה של עו"ד שפטל, עדיין מדובר במסמך שכותרתו המפורשת היא בקשה להסגרת המשיבים. על כן, ניתן לראות בו כבקשה רשמית להסגרתם של המשיבים. למצער, ובהינתן שאין מתכונת מסוימת לניסוחן ותוכנן של בקשות הסגרה (המוגשות בדרך דיפלומטית), ניתן לראות במכתב מסמך שכותרתו נושאת כיתוב ברוח דומה לבקשה כאמור. בנוסף, אין מקובלת עלי טענתו כי תוכנו של המכתב הינו פרשנות למסמכים שהוגשו בעבר. כטענת באי כוח העותר, מדובר בהבהרה, להבדיל מפרשנות, מפי בעל הדבר עצמו (רשות אמריקאית), שחוזר ומבהיר כי מכלול המסמכים והנתונים שהגיש לישראל הינם בגדר בקשת הסגרה. אף השופט לוי, בהחלטתו, קבע כזכור כי הכוונה הנלמדת מהם היא שמדובר בבקשה להסגיר את המשיבים לארה"ב. 13. שנית, הלכה היא כי משפט שנערך בלא כתב אישום כדין, הרי הוא בטל (ראו ע"פ 146/51 נואסר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו, ע' 308; וראו גם מ' שלגי וצ' כהן סדר הדין הפלילי מהדורה שניה, תשס"א - 2000, ע' 236) (להלן - שלגי וכהן). מקובלת עלי טענת המשיבים כי דין זה חל גם על הליך הסגרה בפני בית המשפט, מקום בו לא הוגשה לבית המשפט עתירת הסגרה כדין; ובלשונו של עו"ד שפטל: "באין בקשת הסגרה אין דיון" (ע' 4). אלא שלא זה המצב במקרה שלפנינו. קיימת אמנם קביעה של בית המשפט העליון, מפי השופט לוי, כי בקשת ממשלת ארה"ב להסגרת המשיבים לידיה (נספח ד' לעתירה) לוקה בחסר, כמבואר לעיל. עם זאת, לצד קביעה זו, מצא השופט לוי כי "חיסרון זה אין בו כדי לטשטש את דמותו של ההליך שננקט, והוא, מבחינה מהותית, עתירת הסגרה לכל דבר ועניין" (פסקה 6 להחלטתו). משכך, אין המדובר בפגם היורד לשורש סמכותו של בית המשפט, דבר שעשוי אכן לגרור אחריו טענה מקדמית של חוסר סמכות, כי אם בטענה מקדמית של פגם או פסול בעתירת ההסגרה (באנלוגיה לסעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982; להלן - החסד"פ). בבוא בית המשפט לבחון טענת פגם או פסול בעתירת ההסגרה, להבדיל מטענת חוסר סמכות, עליו להביא בחשבון את הוראת סעיף 238 לחסד"פ, המורה בזו הלשון: "פגמים שאינם פוגמים בדין ליקוי טכני בעריכתו של מסמך הנערך לפי חוק זה, אין בו כדי לפגום בתקפם של ההליכים על פיו, אולם אם נראה לבית המשפט כי יש בדבר חשש לעיוות דינו של הנאשם, רשאי הוא לדחות את הדיון למועד אחר או להורות הוראה אחרת כדי להסיר את החשש". בדונם לסעיף זה, כתבו שלגי וכהן בספרם דלעיל: "אין לפסול כתב אישום בשל ליקויים שבניסוח גרידא, אם כוונת התביעה ברורה, ואם אכן ברורים מקריאתו טיבה של האשמה וטיבן של העובדות הנטענות נגד הנאשם. בנסיבות כאלה טענתו של הנאשם, כי הופתע בהגנתו מחמת ליקוי שבניסוח, לא תישמע. אותו טעם דין הוא ביסוד ההוראה בסעיף 238 לחוק סד"פ לפיו ליקוי טכני בעריכתו של מסמך הנערך לפי החוק אין בו כדי לפגום בתקפם של ההליכים על פיו" (שם, בע' 236). לאור כל האמור לעיל, ברי כי בענייננו אין חשש לעיוות דינם של המשיבים, או לפגיעה בזכותם הבסיסית להליך הוגן. לפיכך, ככל שעדיין יימצא כי קיים ליקוי בבקשת ההסגרה שהגישה ממשלת ארצות הברית לממשלת ישראל בעניינם של המשיבים, אין בו כדי לפגום בתקפם של הליכי ההסגרה המתנהלים נגדם. 14. לא ראיתי צורך לדון בטענות האחרות שהועלו על ידי באי כוח המשיבים, משום שאין בהן כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי. 15. בשולי הדברים אוסיף, כי היום, בשעה 14:08, במהלך כתיבת החלטה זו, הגישו באי כוח העותר הודעה לבית המשפט לפיה פנו לרשויות ארה"ב בבקשה לקבלת איגרת דיפלומטית אשר תבהיר, פעם נוספת, כי ארה"ב מבקשת את הסגרתם של המשיבים. איגרת כאמור הועברה היום משגרירות ארה"ב למשרד החוץ, וצורפה להודעתם. באיגרת נאמר, כי ארצות הברית ביקשה בעבר, ומבקשת גם כיום, את הסגרתם של המשיבים לידיה, תוך שהיא מפנה גם למכתבה של עו"ד וורלו. ואולם, לנוכח העובדה שהאיגרת הוגשה בשעה מאוחרת, ולמשיבים לא ניתנה הזדמנות להגיב עליה, לא ראיתי להידרש לה. 16. לסיכום - טענת המשיבים נדחית. מעצרדיוןהסגרה