קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבודה בימי מנוחה של מאבטח: 1. לפנינו תביעה לתשלום גמול בגין העסקה ביום המנוחה השבועית, תוספת בגין שעות עבודה בימי חג, תוספת שעות נוספות במסגרת פרויקט "יהלום", דמי חופשה והבראה שהגיש התובע כנגד הנתבעת, מעסיקתו לשעבר. 2. רקע עובדתי: א. התובע הועסק על ידי הנתבעת כמאבטח במשרד המשפטים, במהלך עבודתו אף שימש כמאבטחו האישי של שר המשפטים במסגרת פרויקט "יהלום" (להלן: "הפרויקט"/"פרויקט יהלום"). ב. התובע החל לעבוד בנתבעת מחודש אפריל 1998 משך כשישה חודשים, בין הצדדים קיימת מחלוקת באם הופסקו יחסי עובד- מעביד במועד זה, מכל מקום התובע שב לעבודתו בחודש יוני 1999 ועבד בנתבעת עד ליום 01/08/04. 3. טענות התובע: א. התובע הועסק בנתבעת מחודש אפריל 1998, כעבור כחצי שנה יצא לחופשה ללא תשלום, ממנה שב בחודש יוני 1999. התובע התפטר מעבודתו בחודש יולי 2004 בשל הרעת תנאי העסקתו כפי שיפורט בהמשך. ב. התובע עבד כמאבטח במשמרות בין היתר בימי שבת וחג. הנתבעת נמנעה מלשלם לו גמול מתאים בגין העסקה ביום המנוחה השביעי ולפיכך עותר לתשלום סך של 2,500 ₪. ג. בכתב התביעה טען התובע כי לא קיבל לידיו תוספת תשלום בגין ימי חג כנדרש, בתצהירו טען כי לא שולם לידיו גמול שעות נוספות בגין עבודה בימי חג, התובע עתר לתשלום בסך 7,500 ₪. ד. התובע עבד במסגרת פרויקט "יהלום", בגין עבודה זו זכאים היו המאבטחים לתוספת תשלום מיוחדת בגין שעות נוספות, נוסף על התוספת הגלובלית ששולמה למאבטחים כך שהחל מהשעה התשיעית היה זכאי התובע לתשלום של 125% והחל מהשעה ה-11 לתשלום בשיעור של 150%. הנתבעת נהגה לשלם לתובע תוספת זו במהלך עבודתו בפרויקט, אולם בחודש אפריל 2004 הפסיקה לשלם התוספת הנדונה. התובע פנה לנתבעת בעניין פעמים רבות במהלך עבודתו אולם הושב ריקם. התובע ראה בהפחתת השכר הנדונה הרעת תנאים ומשכך, הודיע על הפסקת עבודתו, בהתאם עתר לתשלום בסך של 1,337 ₪. ה. התובע טען כי עובדים נוספים שעבדו בפרויקט קיבלו את תוספת השעות הנוספות כאמור והיות והנתבעת ביטלה תוספת זו, משך מספר חודשים כאמור, העבירה לידיהם רטרואקטיבית תשלום מתאים בחודש אוגוסט 2004, כפי שהעיד מר אורן כהן, מאבטח בפרויקט אשר העיד מטעם התובע. ו. התובע זכאי ל-12 ימי הבראה ומשכך עותר לתשלום בסך 3,672 ₪. ז. לזכותו של התובע נצברו 54 ימי חופשה והתובע זכאי לפדיון של 36 ימים מתוכם, לאור האמור עותר לתשלום בסך של 8,064 ₪. ח. התובע זכאי לפיצויי הלנת שכר שכן, פנה פעמים רבות לנתבעת על מנת שתעמוד בהתחייבויותיה כנדרש על פי דין, וזו בחרה שלא לשלם לו המגיע לו כנדרש. 4. טענות הנתבעת: א. התובע הועסק בנתבעת מחודש אפריל 1998 משך כחצי שנה בלבד, כאשר הפסיק העבודה מיוזמתו. התובע מנוע מלתבוע בגין תקופה זו שכן, חלה עליה התיישנות. בחודש יוני 1999 שב התובע לעבוד בנתבעת אולם מדובר בתקופת עבודה חדשה ונפרדת. ב. התובע עבד בנתבעת בהיקף משרה חלקי: בחודשים 06/2000-06/1999 עבד התובע בהקף משרה של 56%. בחודשים 06/2001-07/2000 עבד התובע בהקף משרה של 34%. בחודשים 06/2002- 07/2001 עבד התובע בהיקף משרה של 58%. בחודשים 05/2003-07/2002 עבד התובע בהקף משרה של 59%. בחודשים 07/2004-11/2003 עבד התובע בהקף משרה של 78%. היקף המשרה הממוצע של התובע היה 56% בעוד תביעתו מתייחסת לתשלומים המגיעים לו לטענתו בהתאם למשרה מלאה. ג. הנתבעת שילמה לתובע תוספת שכר בגין עבודה ביום המנוחה השביעי בשיעור של 50% כנדרש ותביעתו בגין רכיב זה לא כומתה ולא פורטה כנדרש. ד. הנתבעת שילמה לתובע תוספת שכר גלובלית בגין שעות נוספות בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה מיום 12/07/72 (להלן: "ההסכם הקיבוצי") ובהתאם להסכם עליו חתם התובע ומשכך, אין כל בסיס לתביעה שהגיש לתשלום שעות נוספות בפרויקט יהלום ובכלל. התובע אף לא פירט את השעות הנוספות שלטענתו ביצע בפועל ואשר בגינם תבע גמול. ה. התובע לא הרים את נטל ההוכחה בכל הנוגע לתביעתו לדמי חגים, לא פרט את ימי החגים בגינם מגיע לו גמול מתאים. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי מצאה שהתובע זכאי לשלושה ימי חג ובהתאם להקף משרתו זכאי ל-1.6 ימי חג בסך 333.5 ₪. ו. תביעתו של התובע לדמי חופשה התיישנה בחלקה שכן רשאי לתבוע בגין שלוש השנים האחרונות להעסקתו בלבד. בשנת 2003 שולם לתובע גמול מתאים בגין 14 ימי חופשה, כאשר התובע היה זכאי ל-19 ימי חופשה, לאור תקופת ההתיישנות כאמור ומשכך, זכאי התובע ל-5 ימי חופשה שערכם 1,040 ₪ בלבד. ז. תביעתו של התובע לדמי הבראה התיישנה בחלקה ובהתאם להיקף משרתו הממוצע , היה זכאי ל-7.8 ימי הבראה. 7 ימי הבראה שולמו לו כנדרש במהלך עבודתו והנתבעת נותרה חייבת לתובע סך של 244.8 ₪ בלבד (0.8 יום). ח. התובע הודיע על הפסקת עבודתו במפתיע מבלי שמסר הודעה מוקדמת כנדרש ומשכך, זכאית הנתבעת לקזז את דמי ההודעה המוקדמת בסך 3,500 ₪ מכל סכום שיפסק כנגדה. ט. תביעתו של התובע לפיצויי הלנה התיישנה שכן, חלפה למעלה משנה ממועד סיום יחסי עובד -מעביד בין הצדדים. דיון והכרעה: 5. בפתח הדברים נציין כי הגענו לכלל הכרעה לפיה התובע זכאי לדמי חגים, דמי חופשה והבראה בלבד. להלן נפרש החלטתנו. 6. תקופת עבודתו של התובע בנתבעת: התובע טען כי החל לעבוד בנתבעת החל מחודש אפריל 1998 כאשר יצא לחופשה ללא תשלום לאחר כחצי שנה, ממנה שב כעבור עשרה חודשים. הנתבעת טענה כי לא חל רצף העסקה במהלך החודשים בהם לא עבד התובע שכן, התובע התפטר ואין בסיס לטענה לפיה יצא לחופשה ללא תשלום. התובע לא הביא ראשית ראיה לטענתו בדבר רצף ההעסקה ובדבר יציאתו לחופשה ללא תשלום ומשכך, אנו רואים בתקופת העסקתו בין החודשים אפריל 1998 ועד ספטמבר 1998 כתקופה מובחנת שאינה יוצרת רצף זכויות כלשהוא. מכל מקום, תקופה זו אינה רלוונטית לתביעה שלפנינו שכן, הזכויות שנתבעו בגינה התיישנו. לאור האמור תקופת ההעסקה בה נדון היא מחודש יוני 1999 ועד לחודש יולי 2004. 7. תוספת שכר בגין עבודה ביום המנוחה השבועי: א. התובע טען כי הנתבעת שילמה לו תוספת שכר חלקית בלבד בגין עבודה שביצע בשבת. התובע לא פרט את היקף השעות שלטענתו מגיעות לו ובגין אלו משמרות עתר לתשלום הנדון. התובע ערך טבלה המתייחסת לשעות העבודה שביצע חודש בחודשו מבלי שהתייחס קונקרטית לימי העבודה שבגינם תבע גמול מתאים. ב. אף לגופו של עניין, נראה כי התובע עותר לתשלום גמול בגין עבודה במשמרות שהחלו במהלך יום השבת ונמשכו לאחר צאת השבת, כך שיקבל גמול מתאים בשיעור של 150% בגין השעות שבצע לאחר צאת השבת. אנו מקבלים טענות הנתבעת בנדון, התובע לא ערך חישוב מפורט בדבר הגמול המגיע לו לטענתו בנוסף, אנו סבורים כי התובע אינו זכאי לגמול עבודה במנוחה השביעית בגין עבודה שביצע בצאת השבת. בע"ע 1038/00 מנחם- שאול יוסף-פונדק שאול (לא פורסם, , ניתן ביום 19/12/02) קבע בית הדין הארצי: "לפי סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א - 1951, המנוחה השבועית המגיעה לעובד היא בת 36 שעות הכוללת - לגבי יהודי - את יום השבת. בפרשת יעקוביאן (ע"פ 1002/02 מדינת ישראל נ. יעקביאן - טרם פורסם ), קבע בית הדין הארצי כי את המונח "שבת" יש לפרש בזיקה למורשת ישראל ולא כהגדרתו של "יום" בחוק הפרשנות תשמ"א - 1981. לפי זה "השבת", לעניין זכויות עובדים, מסתיימת עם צאת השבת ועבודה במוצאי השבת - כשלעצמה- אינה עבודה בשבת. עם זאת, ייתכנו מקרים שעבודה במוצאי שבת תחשב כעבודה במנוחה השבועית, אם לא קדמה לה הפסקה רצופה של 36 שעות כדרישת סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה. שילוב של עבודה ביום שישי אחר הצהריים ועבודה במוצאי שבת יכול, בתנאים מסוימים, להחשב כעבודה במנוחה השבועית, אלא שעניין זה טעון - כפי שפסק בית הדין האזורי - הצגת תמונה מפורטת ומדויקת לגבי שעות העבודה בכל מועד רלבנטי, דבר שלא עשו המערערים." לאור האמור, משלא הניח התובע כל תשתית לפיה עבד ביום המנוחה השבועי מבלי שנתנה לו חופשה מתאימה בת 36 שעות עובר ליום המנוחה, הרי שאין בסיס לשלם לתובע גמול מיוחד בגין עבודה שבצע לאחר צאת השבת. 8. תוספת בגין עבודה בימי חג: בכתב התביעה טען התובע כי לא קבל תוספת תשלום בגין עבודה בימי חג בתצהירו טען כי לא קבל תוספת תשלום בגין שעות עבודה נוספות בימי חג. התובע לא טען מהם ימי החג נשואי התביעה ולא פרט הקף השעות הנוספות המגיעות לו כנדרש ומשכך, אנו דוחים תביעה זו. עם זאת, הנתבעת התייחסה לימי החג שחלו במהלך תקופת עבודתו של התובע וטענה כי זכאי לדמי חג בסך של 333.5 ₪ ומשכך, מצאנו לחייבה בסכום הנדון. 9. תוספת שעות נוספות במסגרת פרויקט "יהלום": א. התובע טען כי זכאי לתוספת תשלום בגין שעות נוספות שבצע במסגרת פרויקט יהלום. לחיזוק טענתו, הביא התובע עד מטעמו, אורן כהן, ששימש בתפקיד דומה לשלו וטען כי למאבטחים במסגרת הפרויקט שולם גמול שעות נוספות כטענת התובע. עוד העיד כהן כי הנתבעת חדלה מלשלם גמול זה בין החודשים אפריל 2004-יולי 2004 כשבחודש אוגוסט שילמה לעובדיה החזר רטרואקטיבי בגין גמול זה. ב. הנתבעת טענה כי שילמה לתובע תוספת גלובלית בגין שעות נוספות בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה הקובע: "6. ...יהיה המעביד רשאי בהסכמת העובד, להוסיף על שכרו של העובד בעד יום עבודה פלוני תוספת כוללת בשיעור של 9% לפחות משכר העבודה הרגיל המשתלם לפי התעריף המצורף להסכם זהבעד כל שעות העבודה, באותו יום. במקרה כזה יהיה המעביד פטור מלשלם לאותו העובד גמול עבודה בשעות נוספות בעד עבודה שבוצעה באותו יום. ... 9. ההסדר הנזכר בסעיף 7 לעיל ייערך בכתב...והעתק ממנו יישלח לאחר חתימתו למועצת הפועלים אשר בתחומה מועסק העובד". ג. הנתבעת טענה כי משחתם התובע על הסכם מתאים בנדון ומששולם לו גמול מתאים הרי שאינו זכאי לתוספת תשלום בגין שעות נוספות. הנתבעת לא טענה כי ההסכם עליו חתם התובע , בדבר קבלת תשלום גלובלי בגין שעות נוספות, הועבר למועצת הפועלים כנדרש בהוראות ההסכם הקיבוצי, עם זאת, לא מצאנו לפסוק לתובע גמול שעות נוספות כנתבע על ידו שכן תביעתו לא הוכחה כנדרש. התובע לא הוכיח בראיות מספקות לטעמנו כי הנתבעת התחייבה לתשלום תוספת השעות נוספות בפרוייקט, כנטען על ידו. בנוסף, התובע לא ערך חישוב מתאים ולא פירט את מסגרת השעות שבגינה מגיע לו לטענתו, גמול שעות נוספות ולאור האמור, מצאנו לדחות תביעתו בנדון. ד. נציין כי במהלך דיון ההוכחות, הציג התובע לפנינו לראשונה, ריכוז דו"חות נוכחות ותלושי שכר מתקופת עבודתו בנתבעת שכן, עד למועד הגשתם, הוצגה בפני בית הדין אך טבלה שנערכה על ידי התובע בכל הנוגע לשעות העבודה הרגילות ו"שעות השבת" שביצע. הנתבעת טענה כי הגשת המסמכים בשלב כה מתקדם של הדיון הביאה להתמשכות ההליך ובוצעה בניגוד לסדרי הדין. טענה זו של הנתבעת מוטב ולא היתה נטענת שכן, המסמכים הנדונים היו בידיה במהלך הדיון בתיק ומשום מה, בחרה שלא להציגם בפני בית הדין או להעבירם לתובע, כנטען על ידו. מה גם שמסמכים אלו נזכרים אף במסגרת רשימת המסמכים שנמצאו בידי הנתבעת בהתאם להודעה שהגישה לבית הדין עוד ביום 07/06/06 (ראה ת/5). 10. התיישנות: הנתבעת טענה כי חלק מרכיבי התביעה התיישנו; התביעה לפיצויי הלנה, התביעה לדמי חופשה בגין תקופה החורגת משלוש השנים שקדמו למועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים והתביעה לדמי הבראה בגין תקופה החורגת משנתיים שקדמו למועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים. התובע טען עוד במהלך עבודתו ומיד עם סיומה, פנה לנתבעת לשם קבלת הרכיבים הנדונים ומשזו פטרה אותו בלך ושוב תוך נסיון למשוך ההליכים ככל יכולתה, פנה לבית הדין. התובע לא שקט על זכויותיו והתנהלות הנתבעת היא שהביאה למצב בו נאלץ להתמודד עם טענת התיישנות כך שמהותית אין מקום לקבוע כי תביעתו ברכיבים האמורים התיישנה. אין בידינו לקבל טענת התובע בנדון, פעמים רבות נסיון לפתור סכסוך מחוץ לכתלי בית הדין אינו נושא פרי אולם אין בכך כדי לשנות את התקופה הקבועה בחוק ובדין לעניין ההתיישנות. לאור האמור מצאנו כי התביעה לפיצויי הלנה התיישנה שכן, חלפה למעלה משנה ממועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים ועד למועד הגשת התביעה. באשר לדמי החופשה וההבראה מצאנו לקבל טענות הנתבעת ביחס לתקופת ההתיישנות הרלוונטית, כפי שיפורט להלן. 11. דמי חופשה: א. התובע טען כי זכאי לפדיון 34 ימי חופשה, לעומתו טענה הנתבעת כי זכאי לפדיון של 5 ימי חופשה בלבד שכן, לאור תקופת ההתיישנות זכאי היה ל-19 ימי חופשה כאשר 14 ימים שולמו על ידי הנתבעת במהלך שנת 2003 משכך זכאי לחמישה ימי חופשה בסך 1,040 ₪. ב. אין בידינו לקבל טענות התובע בדבר ימי החופשה המגיעים לו עם זאת, מצאנו כי התובע זכאי לפדיון של 17 ימי חופשה. התובע סיים עבודתו בחודש יולי 2004 משכך רשאי לתבוע דמי חופשה בגין שלוש השנים שקדמו למועד זה. מחישוב שערכנו בהתאם לקבוע בסעיף 3(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, מצאנו כי בגין החודשים 7/01-5/02 זכאי התובע ל-8 ימי חופשה. בגין החודשים 05/2003-06/2002 זכאי התובע ל-9 ימי חופשה ובגין החודשים 07/2004-11/2003 זכאי התובע ל-10 ימי חופשה וסך הכל זכאי ל- 27 ימי חופשה. ג. הנתבעת טענה כי שילמה לתובע עבור 14 ימי חופשה במהלך שנת 2003, עם זאת לא הביאה ולו ראשית ראיה בעניין. התובע צירף את מרבית תלושי השכר שקיבל מהנתבעת ואכן, בתלוש השכר לחודש 06/2003 מצאנו כי התובע קיבל תשלום עבור 10 ימי חופשה. משלא הציגה הנתבעת בפנינו את תלוש השכר במסגרתו לטענתה שילמה לתובע עבור 4 ימי חופשה, אין לה להלין אלא על עצמה ובהעדר ראיה לתמוך בטענתה זו, אין בידינו לקבלה. לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובע עבור 17 ימי חופשה כששכר יום עבודה יחושב בהתאם לטענת הנתבעת בתצהירה בסך של 208 ₪ (ראה סעיף 9 ה' לתצהיר אריה כהן) וסך הכל 3,536 ₪. 12. דמי הבראה: התובע טען כי זכאי ל-12 ימי הבראה, הנתבעת טענה שלא כך הוא שכן, ניתן לתבוע דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודת התובע בלבד, במסגרתן היה זכאי ל-7.8 ימי הבראה, לאור הקף משרתו. הנתבעת שילמה לתובע בחודש יולי 2003 תשלום בגין 7 ימי הבראה משכך, התובע זכאי לתשלום בגין 0.8 יום הבראה בלבד. איננו מקבלים טענת התובע שכן, זכאי לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו בלבד. משהציגה הנתבעת בפנינו פירוט בדבר אחוזי המשרה שביצע התובע בפועל הרי שיש לערוך חישוב מתאים בהתאם לאמור. בחודשים 05/2003-07/2002 עבד התובע בהקף משרה של 59% משכך זכאי ל- 4.13 ימי הבראה בגין תקופה זו. בחודשים 07/2004-11/2003 עבד התובע בהקף משרה של 78% משכך זכאי ל- 4.6 ימי הבראה בגין תקופה זו. מששילמה הנתבעת לתובע תשלום עבור 7 ימי הבראה כאמור, הרי שהתובע זכאי לתשלום בגין 2.59 ימי הבראה בסך של 792.54 ₪. 13. קיזוז דמי הודעה מוקדמת: הנתבעת טענה כי יש לקזז סך של 3,500 ₪, דמי הודעה מוקדמת, מכל סכום שיפסק כנגדה שכן, התובע הודיע לנתבעת על כוונתו לסיים עבודתו במפתיע מבלי שימסור הודעה מוקדמת כנדרש. הנתבעת צרפה מכתב התפטרות שמסר לידיה התובע (ראה נספח א' לכתב התביעה) אולם לא ברור מהו המועד בו נמסר בפועל והנתבעת לא הוכיחה טענתה לפיה זכאית לדמי הודעה מוקדמת, משכך, אנו דוחים טענתה בנדון. 14. סוף דבר: א. הנתבעת תשלם לתובע סך של 3,536 ₪ בגין דמי חופשה, הסכום ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 01/08/04 ועד ליום התשלום בפועל. ב. הנתבעת תשלם לתובע סך של 792.54 ₪ בגין דמי הבראה, הסכום ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 01/08/04 ועד ליום התשלום בפועל. ג. הנתבעת תשלם לתובע סך של 333.5 ₪ בגין דמי חגים, הסכום ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 01/08/04 ועד ליום התשלום בפועל. ד. לאור התנהלות הנתבעת במסגרת ההליכים ולאור התוצאה אליה הגענו, הנתבעת תשא בהוצאות התובע בסך 3,500 ₪.ענף השמירהעבודה בשבת / חגעובד אבטחה (מאבטח)