קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיכוב הליכים בשל תניית בוררות: 1. לפני בקשה לעיכוב הליכי התביעה שהגישו המשיבים נגד המבקש בשל קיומה של תניית בוררות לה כפופים הצדדים, לטענת המבקש, ונוכח האמור בהסכמים עליהם חתמו. לחלופין, מבוקש לדחות המועד להגשת בקשת רשות להגן, עד לאחר 30 יום מיום מתן החלטה בבקשה זו. 2. ביום 24.9.08 הגישו המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר, במסגרתה עתרו לחייב את המבקש לשלם להם סכום של 22,750,000 דולר תמורת מניות המוחזקות על ידם בחברת אמריס אחזקות בע"מ, וזאת בשל מימוש אופציית מכירה (Put Option) שניתנה להם על ידי המבקש, לפיה התחייב לרכוש את המניות בסכום הנ"ל עם מימוש האופציה. 3. בין המשיבים (ביחד עם אדם נוסף בשם ישראל שוחט) לבין המבקש נחתם ביום 3.7.07, שעניינו רכישת מניות בחברת אמריס אחזקות בע"מ (להלן: "אמריס"), שהינה חברה שייסדו המשיבים ומר שוחט (להלן: "הסכם הרכישה"). במסגרת ההסכם רכש המבקש מאת המשיבים ומשוחט 195,000 מניות בנות 1 ₪ ע.נ. ממניות אמריס, המהוות 65% ממניות החברה. בסעיף 3.1 להסכם ניתנה לתובעים אופציית מכירה, לפיה התחייב המבקש לרכוש מן התובעים את יתרת מניותיהם באמריס, תמורת סך כולל של 22,750,000 דולר. בהסכם הרכישה נקבעה תניית בוררות, לפיה כל מחלוקת הנוגעת להוראות ההסכם או להפרתן, תוכרע בבוררות שתתנהל במוסד הישראלי לבוררות עסקית (סעיף 14 להסכם). 4. במעמד החתימה על הסכם הרכישה מסר המבקש למשיבים שטר חוב, הנושא תאריך מיום 28.6.07. בשטר החוב התחייב המבקש, באופן בלתי חוזר, לשלם למשיבים בתוך 14 ימי עסקים מהיום שתינתן על ידם הודעה מתאימה בכתב, סך של 22,750,000 דולר, כנגד מסירת שטרי העברת מניות בחברת אמריס. בשטר החוב כלולה תניית שיפוט המקנה את סמכות השיפוט הבלעדית בסכסוכים הקשורים לשטר לבית המשפט המוסמך בתל-אביב. 5. ביום 7.7.08 נחתמה בין המבקש לבין המשיבים "תוספת להסכם רכישת מניות מיום 3.7.2007", במסגרתה הודיעו המשיבים למבקש על רצונם במימוש האופציה (להלן: "התוספת להסכם"). בתמורה למניותיהם, התחייב המבקש בתוספת להסכם להעביר למשיבים איגרות חוב סחירות או ניירות ערך סחירים אחרים בתוך 14 יום ממועד חתימת התוספת להסכם, קרי: עד ליום 21.7.08, ואם לא יעשה כן - ישלם למשיבים תוך 14 יום את הסך של 22,750,000 דולר. בתוספת להסכם נכללה תניית שיפוט (סעיף 3.3), בה נקבע כי חרף האמור בסעיף 14 להסכם הרכישה (תניית הבוררות) - תהא הסמכות הבלעדית לדון בכל סכסוך הנובע מן התוספת להסכם לבית המשפט המוסמך בתל-אביב. ביום חתימת התוספת להסכם הפקידו המשיבים בנאמנות, אצל עו"ד דפנה זוסמן-שניצר, שטרי העברת מניות חתומים. על אף האמור, ולמרות שניתנו למבקש מספר ארכות לקיים את התחייבותו, לא העביר המבקש למשיבים את אגרות החוב כאמור בהסכמים הנ"ל. 6. לטענת המבקש, ההסכם המרכזי בין הצדדים, אשר יוצר ומסדיר את האופציה, הינו הסכם הרכישה. הסכם זה, לטענתו, קובע באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי המחלוקות בין הצדדים, וכל ענין אחר הנוגע להסכם הרכישה, ידונו בפני בורר יחיד בהתאם לכללי הבוררות של המוסד הישראלי לבוררות עסקית. המבקש סבור כי המשיבים אינם יכולים להסתמך על שטר החוב מיום 28.6.07 על מנת לעקוף את תניית הבוררות, וזאת נוכח העובדה שגם שטר החוב כפוף להסכם הרכישה. בדומה, גם התוספת להסכם הרכישה איננה באה אלא להוסיף על האמור בהסכם. לפיכך, יש לנהוג במקרה זה בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 ולעכב את ההליכים בתביעה דנן. 7. המשיבים אינם מכחישים קיומה של תניית בוררות בהסכם הרכישה, אך טוענים כי התביעה שהגישו איננה נסמכת על הסכם הרכישה, אלא על שטר החוב ועל התוספת להסכם, שבאו לשנות מהסכם הרכישה וקבעו כי הסמכות הבלעדית בכל התדיינות בין הצדדים תהא לבית המשפט המוסמך במחוז תל-אביב. לטענתם, בכתב התביעה ציינו במפורש כי תביעתם מבוססת על התחייבותו של המבקש בשטר החוב ובתוספת להסכם, ולכן אין תחולה לתניית הבוררות שבהסכם הרכישה. עוד טוענים המשיבים כי חיוביו של המבקש הוסדרו במפורש בשטר החוב, אשר נתן לחיובים אלו מעמד שטרי ועצמאי. כמו כן, חיובים אלו אושררו בתוספת להסכם, במסגרתו הסכימו הצדדים לשנות את אופן התשלום תמורת האופציה. לפיכך, להסכם הרכישה ולתניית הבוררות שבו אין כל רלוונטיות לתובענה. יתר על כן, בהסכם התוספת ישנה הוראה מפורשת לפיה בכל הנוגע לעניינים המוסדרים בתוספת להסכם, הרי על אף תניית הבוררות שבהסכם הרכישה, תהא סמכות השיפוט הייחודית והבלעדית לבית המשפט המוסמך במחוז תל אביב. הוראה זו הינה תולדה של סיכום מפורש בין המבקש לבין מר קושניר, בעל השליטה ומנהלה של המשיבה 2 (סעיף 35 לתצהירו של מר קושניר, בעל השליטה ומנהלה של המשיבה 2). למעלה מן הדרוש טוענים המשיבים כי המבקש הודיע להם לאחרונה כי הוא מבטל את הסכם הרכישה בו נקבעה תניית הבוררות, וזאת בשל טענות למירמה מצד המשיבים. לגישתם, המבקש אינו יכול לטעון מחד גיסא לבטלות מדעיקרא של ההסכם, ומאידך גיסא לבקש להפעיל תניית בוררות שנקבעה בו. אשר לבקשתו החלופית של המבקש, למתן אורכה להגשת בקשת הרשות להגן, סבורים המשיבים כי יש לדחותה. לטענתם, המבקש עשה דין לעצמו כאשר לא הגיש בקשת רשות להגן במועד, ואף לא צרף לבקשתו תצהיר לאימות העובדות הנטענות בה. 8. לאחר עיון בשלושת המסמכים עליהם מתבססים הצדדים, ובפרט נוכח לשונה הברורה והחד-משמעית של תניית השיפוט בתוספת להסכם, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים. אמנם אינני משוכנע כי התביעה שהגישו מבוססת אך ורק על שטר החוב ועל התוספת להסכם, וכי היא איננה נוגעת כלל להסכם הרכישה. הסכם הרכישה הוא המקור להתחייבותו של המבקש לרכוש מן המשיבים את יתרת מניותיהם באמריס. שטר החוב והתוספת להסכם קשורים קשר הדוק להסכם הרכישה, והדבר עולה במפורש מלשונם. כך, צויין הן בשטר החוב והן בתוספת להסכם כי האמור בהם הינו "בהמשך" (pursuant) לאמור בהסכם הרכישה. כמו כן, בתוספת להסכם נקבע כי כל המונחים שלא הוגדרו בו, תהיה הגדרתם כאמור בהסכם הרכישה. ללא הסכם הרכישה לא היה מקום למסירת שטר החוב למשיבים, ולא היה מקום לכריתת התוספת להסכם, במסגרתו הודיעו המשיבים על מימוש האופציה שהוקנתה להם בהסכם הרכישה. עם זאת, ברור לחלוטין שהעילה הישירה להגשת התביעה היא הפרת התוספת להסכם ושטר החוב. אולם העיקר הוא זה: צודקים המשיבים בטענתם כי בכל הנוגע לחילוקי דעות הנוגעים למימוש האופציה, גוברת תניית סמכות השיפוט הייחודית שבהסכם התוספת על תניית הבוררות שבהסכם הרכישה, וזאת הן משום שהתוספת להסכם מהווה הסכם מאוחר יותר, והן משום היותה הסכם ספציפי המתייחס למימוש האופציה (זו מומשה לאחר חתימת הסכם הרכישה), בעוד הסכם הרכישה עסק גם בעניינים אחרים. תניית סמכות השיפוט שבתוספת להסכם (סעיף 3.3) קובעת כהאי לישנא: “…Notwithstanding the Arbitration Clause in the Agreement (clasue 14), the competent court of Tel-Aviv - Jaffa Israel shall have sole jurisdiction over matters and disputes related to the Addendum and arising there from”. מדובר בתנייה חד-משמעית, אשר קובעת מפורשות כי על אף האמור בהסכם הרכישה, סמכות השיפוט בכל הנוגע לסכסוכים הקשורים בהסכם התוספת, תהא לבית המשפט המוסמך בתל אביב. די בכך כדי לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים. 9. זאת ועוד: המבקש, כפי שעולה מנספח א' לבקשה שהגיש, שלח למשיבים הודעה בדבר ביטול הסכם הרכישה. בהודעה טען המבקש כי מעובדות שהתגלו לו לאחרונה הסתבר לו שהמשיבים הונו אותו לפני חתימת הסכם הרכישה, וגרמו לו לחשוב כי שווי נכסיה של אמריס הינו בסך של 65 מיליון דולר, בעוד שלמעשה מדובר בחברה שאיננה סולבנטית. נוכח ההונאה הנטענת, ובעקבות הודעת ביטול ההסכם, דרש המבקש מן המשיבים כי ישיבו לו את כל הכספים ששולמו על ידו בעקבות העסקה. ביטול חוזה בשל פגם לרצון פועל למפרע (ע"א 248/77 בנק הפועלים בע"מ נ' גרבורג, פ"ד לב(1) 253). משטוען המבקש לבטלות מדעיקרא של ההסכם, כאשר לטענתו ההסכם נכרת בשל הטעיה ובוטל בשל כך, אין הוא יכול להאחז בתניית הבוררות שבהסכם לצורך עיכוב ההליכים בתביעה שהוגשה נגדו. הכלל הינו כי משבוטל הסכם מחמת פגם ברצון, שולל הביטול גם את תוקפו של סעיף הבוררות הנכלל באותו חוזה (ראה ד' פרידמן ונ' כהן חוזים, תשנ"ב-1992, כרך ב', עמ' 1111; ס' אוטולנגי בוררות-דין ונוהל, כרך א' (מהדורה רביעית ומיוחדת, 2005), עמ' 243). המבקש טוען כי נוכח הודעת ביטול ההסכם ששלח למשיבים, ממילא יתמנה בימים הקרובים בורר אשר ידון במסכת העובדתית שהינה גם הבסיס לתביעה שהגישו המשיבים נגדו. אין זה רצוי, לגישתו, שאותם צדדים יתדיינו על אותה מסכת עובדתית בשני טריבונלים נפרדים. סבורני כי טעם זה פועל דווקא כנגד המבקש. בורר איננו מוסמך לדון בשאלת תוקפו של הסכם שממנו נובעת סמכותו, כמו גם בתוקף ביטול ההסכם בשל הטעיה (ראה אוטולנגי בספרה הנ"ל, בעמ' 243, ובר"ע 130/71 משיח נ' רביע, פ"ד כה(2) 572). האפשרות היחידה לדון בשאלות אלו היא יחד עם התביעה שהוגשה נגד המבקש בבית המשפט המוסמך. גם מטעם זה יש לדחות את בקשת עיכוב ההליכים שהגיש המבקש. 10. אשר לבקשתו החלופית של המבקש, לדחיית המועד להגשת בקשת הרשות להגן, טוען המבקש כי מדובר בבקשה הנשענת על יסודות איתנים מאחר שמחד גיסא, הסיכוי שהבקשה לעיכוב הליכים תתקבל הינו גדול, ומאידך גיסא, המשאבים שיידרש המבקש להשקיע בבקשת הרשות להגן, לאור רוחב היריעה, אינם פרופורציונליים בנסיבות העניין. המבקש הפנה בהקשר זה לדברי כב' השופט א' גרוניס ברע"א 10227/06 בובליל נ' עו"ד אינדיג, . אלא שכב' השופט גרוניס באותו עניין הביע הסתייגות מהתנהלות כמו זו של המבקש. כב' השופט גרוניס פסק כי בדרך כלל על הנתבע להגיש את כתב ההגנה או בקשת הרשות להגן בד בבד עם בקשתו המקדמית. רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, כאשר נראה על פני הדברים שיש סיכוי סביר שהטענה המקדמית תתקבל, ונראה כי הנתבע צריך להשקיע משאבים רבים ביותר, שאינם פרופורציונליים בנסיבות הענין, על מנת להתגונן לגופם של דברים - ראוי ליתן לו ארכה להגשת טענותיו. אין זה המקרה שבפני, כאשר על פני הדברים הבקשה לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות עומדת בסתירה ברורה ללשון התוספת להסכם. זאת ועוד, המבקש לא תמך טענותיו בבקשה בתצהיר, לתמיכת הטענה בדבר הצורך להשקיע משאבים מרובים וחסרי פרופורציה בהגשת בקשת רשות להגן. בנסיבות אלה, לא היה מקום לקבל הבקשה לדחיית המועד להגשת בקשת הרשות להגן. משלא ניתנה למבקש ארכה להגשת בקשת הרשות להגן - היה עליו להגיש את הבקשה במועד. 11. סוף דבר: הבקשה לעיכוב הליכים והבקשה לדחיית המועד להגשת בקשת הרשות להגן נדחות. המבקש ישלם למשיבים שכ"ט עו"ד בבקשה זו בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.עיכוב הליכיםתניות בחוזהחוזהיישוב סכסוכיםתניית / סעיף בוררותבוררות