קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור שכנגד בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין: עיינתי בבקשת הוועד המחוזי למחיקת הערעור בעל"ע 23/08 על הסף; בתגובת המשיב (המערער בעל"ע 23/08) לבקשה; ובתגובת הוועד המחוזי לתגובה. פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי ניתן ביום 30.10.08. ערעורו של הוועד המחוזי (על"ע 21/08) הוגש ביום 11.12.08. צוין בו כי פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי הומצא לוועד המחוזי ביום 16.11.08. ערעורו של המשיב הוגש ביום 30.12.08. לא צוין בו מתי פסק הדין הומצא למשיב, אך נאמר בו שערעור הוועד המחוזי על פסק הדין הומצא למשיב ביום 21.12.08. ערעור המשיב הוכתר בשם "ערעור שכנגד". המשיב אינו חולק על טענת הוועד המחוזי לפיה ככל שלא ניתן להגיש ערעור שכנגד, הרי אז ערעורו הוגש באיחור (היינו לאחר חלוף 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין). טענת המשיב היא שניתן להגיש ערעור שכנגד על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי. אם הטענה נכונה, כי אז ערעור המשיב הוגש במועד (9 ימים לאחר קבלת הערעור הראשי). הוועד המחוזי גורס כי הטענה אינה נכונה וכי אין זכות להגשת ערעור שכנגד לאחר המועד היחיד הקבוע בדין להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי, שהנו 30 יום ממועד קבלת הפסק (סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961). דעתי כדעת הוועד המחוזי. המונח "ערעור שכנגד" מתפרש בשני אופנים. האופן הראשון הוא ערעור המוגש על ידי הצד שכנגד על אותו פסק דין אשר לגביו צד אחר לסכסוך כבר הגיש ערעור, באופן ששני הערעורים נדונים יחד. "ערעור שכנגד" במובן הזה קיים גם בהליכים משמעתיים לפי חוק לשכת עורכי הדין (ראו תקנה 9 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), תשמ"ט-1988, לפיה בית המשפט רשאי להורות על איחוד ערעורים שהגישו מספר בעלי דין על אותו פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי; יצוין כי תקנות אלה ממשיכות לחול גם לאחר העברת הדיון בערעורי לשכת עורכי הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים, כאמור בסעיף 23 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981). בדומה לכך בהליכים פליליים, שם מצינו לא אחת את השימוש בביטוי "ערעור שכנגד" (ראו, למשל, ע"פ 118/53 וערעור שכנגד מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י(1) 281; ע"פ 185/88 וערעור שכנגד יהלום נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 541; ע"פ 7895/04 וערעור שכנגד פלוני נ' מדינת ישראל, , פסק דין מיום 2.8.06; ורבים נוספים). הפירוש השני הוא ערעור המוגש על ידי הצד שכנגד לאחר חלוף המועד להגשת ערעור ראשי מצדו על פסק הדין, וזאת בהסתמך על ספירת התקופה להגשת הערעור לא מהיום בו הומצא לו פסק הדין אלא מהיום בו הומצא לו ערעור שהגיש צד אחר על פסק הדין. ערעור שכנגד כזה רשאי להגיש משיב בערעור ראשי, בהתאם לתקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, "תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור... אולם לא יאוחר משבעה ימים לפני התחלת הדיון בערעור". האפשרות להגיש ערעור שכנגד במועד זה, היינו לאחר המועד המקורי להגשת ערעור על פסק הדין, מוגבלת בסדר הדין האזרחי לנושאים הקשורים בזיקה עניינית לנושא הנדון בערעור הראשי. ערעור שכנגד במובן הזה, לא ניתן להגיש לא בהליכים פליליים ולא בהליכים משמעתיים לפי חוק לשכת עורכי הדין. לשון אחרת: שעה שבמובן זה של המונח עסקינן, אין לקבל את טענת המשיב בתגובתו לפיה "הגשת ערעור שכנגד הינה זכות יסוד בהליכים המשפטיים בין אם המדובר בהליכים אזרחיים ובין אם המדובר בהליכים פליליים או משמעתיים". כאשר מדובר בהליכים פליליים, חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אינו מכיר במושג "ערעור שכנגד" אלא דורש שערעורי שני הצדדים על פסק הדין של הערכאה הראשונה יוגשו תוך 45 יום מנתינתו (ראו פרק ו' לחוק). בהתאם לכך הובהר כי "בהליכים פליליים לא מתקיים הליך כזה של ערעור שכנגד" (ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353, 359). אפילו בהליכים אזרחיים לא מוחל תמיד ההסדר הקבוע בתקנה 434. אמנם הרישא של תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "סדר הדין בכל ענין אזרחי המובא לפני בית משפט... יהיה לפי תקנות אלה"; ואמנם מכוחה של קביעה זו ניתן להגיש ערעור שכנגד גם בהליכים שאינם מוסדרים במישרין בתקנות סדר הדין האזרחי (כגון הליכים מינהליים: בש"א 5537/98 חברת חוף הכרמל נופש ותיירות (1989) בע"מ נ' עמותת אדם טבע ודין, פ"ד נג(1) 385, 388). אולם הסיפא של תקנה 2 מסייגת את הדברים באומרה כי "במידה שבענין פלוני נוהגים לפי סדר דין אחר - לא ינהגו לפי תקנות אלה". הלכה פסוקה היא כי קיומם של סדרי דין מיוחדים בעניינים אזרחיים או כעין-אזרחיים, שאינם מכילים הסדר של ערעור שכנגד, מונע אימוצו של הסדר זה מתקנות סדר הדין האזרחי. בהתאם לכך נפסק כי לא ניתן להגיש ערעור שכנגד לערעור המוגש לבית המשפט המחוזי על החלטת ראש ההוצאה לפועל (רע"א 7768/95 רוזנר נ' פי.אפ.איי. אסטבלישמנט, פ"ד מט(5) 159). כיוצא בזה לא ניתן להגיש ערעור שכנגד לערעור המוגש לבית המשפט העליון על החלטת רשם סימני המסחר (בג"ץ 5/81 יעקבי תל-ארזה בע"מ נ' רשם הפטנטים המדגמים וסימני המסחר, פ"ד לה(3) 433). ערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין אינו ערעור אזרחי או כעין-אזרחי, שהרי הדין המשמעתי מסווג כדין כעין-פלילי (על"ע 8/84 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' וולובלסקי, פ"ד לח(4) 757, 764; בש"א 471/91 שר הבריאות נ' ברון, פ"ד מה(2) 661, 662). בהתאם לכך הודגש הדמיון שבין הדיון המשמעתי לבין הדיון הפלילי והצורך להימנע מדימוי הדיון המשמעתי לדיון האזרחי וכלליו, תוך שאיפה "לקבוע את סדרי הדין בדיון המשמעתי בהשראת סדרי הדין בהליך הפלילי" (על"ע 14/83 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב נ' קובלר, פ"ד לח(2) 207, 211). נמצא כי יש לדמות את הערעור שלפנינו לערעור פלילי, בו לא קיימת זכות להגשת ערעור שכנגד לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק להגשת ערעור ראשי. זאת ועוד: גם אילו ניתן היה לראות בערעור שלפנינו ערעור בעל אופי אזרחי או כעין-אזרחי, עדיין לא היה מקום להכיר בזכות להגשת ערעור שכנגד בגדרו, וזאת ברוח ההלכות שנפסקו בבג"ץ 5/81 וברע"א 7768/95 הנ"ל. לפי הלכות אלו, כאשר מדובר בהליך שאינו מוסדר במישרין בתקנות סדר הדין האזרחי, הנכונות להתיר הגשת ערעור שכנגד בגדרו מותנית בכך שאין הוא ענין שנוהגים בו לפי סדר דין אחר, כאמור בסיפא של תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), תשמ"ט-1988, אינן מזכירות כלל את תקנות סדר הדין האזרחי, ואינן כוללות הוראת "סל" בדבר פנייה לתקנות סדר הדין האזרחי בעניינים שלא זכו בהן להסדר מפורש. בכך שונים ההליכים המשמעתיים לפי חוק לשכת עורכי הדין מהליכים אחרים בהם קיימת הוראת "סל" שכזו, דוגמת הליכים מינהליים (נשוא הלכת בש"א 5537/98 שלעיל) לגביהם מורות התקנות כי "בכל עניין של סדר דין שלא נקבע בתקנות אלה, רשאי בית המשפט לנהוג לפי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, בשינויים המחויבים, או בדרך אחרת הנראית לו, בנסיבות העניין, מועילה להכרעה צודקת ומהירה" (שם, בעמ' 388). בנוסף, המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי נבדל מהמועד להגשת ערעור על פסק דין לפי תקנות סדר הדין האזרחי הן במשך התקופה (30 יום לעומת 45 יום) והן במקור הנורמטיבי בו נקבעה התקופה (הערעור המשמעתי - חקיקה ראשית בסעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין; הערעור האזרחי - חקיקת משנה בתקנות סדר הדין האזרחי). כבר שנינו כי כאשר "המועד להגשת הערעור נקבע בגוף הפקודה" הרי "הדבר מצביע על הכוונה, שכל הליך של תקיפה, המכוון להחלטת הרשם, יוגש תוך אותו מועד... הגבלת מועד הערעור בפקודה ובתקנות אינה מתיישבת עם קיומו של ערעור שכנגד. לפיכך חלה בענייננו הסיפא לתקנה 2 מתקנות הדיון" (בג"ץ 5/81 הנ"ל, בעמוד 436). המשיב מפנה למספר דוגמאות המוכיחות, לשיטתו, כי בית המשפט העליון שדן עד לאחרונה בערעורים לפי חוק לשכת עורכי הדין, היה נכון לאפשר בהם הגשת ערעורים שכנגד אף לאחר חלוף המועד להגשת ערעור ראשי. אלא שדוגמאות אלה אינן תומכות בהכרח בנטען. הערעור שכנגד בעל"ע 8601/06 הוגש ביום 22.10.06, בעוד הערעור הראשי (על"ע 8184/06) הוגש 14 ימים בלבד קודם לכן, ביום 8.10.06, כך שאין מדובר בהפרש של "זמן רב" כפי שטוען המשיב, מה גם שבתווך הפרידו ימי חול המועד סוכות. הערעור שכנגד בעל"ע 7323/06 הוגש ביום 10.9.06, כלומר 34 ימים בלבד לאחר מתן פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי (מיום 7.8.06), שמהם יש להפחית את פרק הזמן שעד להמצאת פסק הדין לצדדים ולהוסיף ולהתחשב בכך שהערעור שכנגד הוגש ביום א' (היינו הפחתה של יום ו' ושבת). הערעורים בעל"ע 4743/02 וב-6 הערערים שאוחדו עמו, עסקו ב-4 פסקי דין של בית הדין המשמעתי הארצי, כך שלא ניתן לקבוע כי נדונו במסגרתם ערעורים שכנגד שהוגשו לאחר הזמן. לגבי הערעורים בעל"ע 2095/91 ובעל"ע 2557/91, שנדונו לפני שנים לא מעטות, אין נתונים במאגר הממוחשב לגבי מועדי הגשתם, ולא ניתן לדעת האם חל בהם איחור בהגשת הערעור שכנגד או האם ניתנה בהם ארכה להגשת הערעור שכנגד. אם כבר מנסים להתחקות בצורה בלתי-אמצעית אחר האופן שבו הדברים התנהלו בבית המשפט העליון, ניתן לעיין בהחלטת הרשם ש' צור מיום 4.3.91 בעל"ע 4804/90 הועד המחוזי של לשכת עורכי נ' פלוני . באותה החלטה נדחתה בקשת הוועד המחוזי להארכת מועד להגשת ערעור מטעמו על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי, למרות שערעור הוועד המחוזי הוגש 9 ימים בלבד לאחר הגשת ערעורו של עורך הדין על אותו פסק דין (היינו בתוך המועד להגשת ערעור שכנגד על פי תקנות סדר הדין האזרחי), ולמרות שערעורו של עורך הדין הוגש במועד. נקבע, כי העובדה שבלאו הכי תלוי ועומד ערעור של עורך הדין על פסק הדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור הוועד המחוזי, וכי כוחו של הכלל בדבר הליך אחר תלוי ועומד אינו מגיע עד כדי השוואת דינו של ערעור לפי חוק לשכת עורכי הדין לדינם של הליכים אזרחיים בהם "נעשתה כבר חריגה מסויימת מן המועדים ומתאפשר לבעל דין להגיש ערעור שכנגד אף לאחר חלוף הזמן להגשת ערעור עצמאי". מסקנתי הנה אפוא כי המשיב הגיש את ערעורו באיחור, וכי אין בידיו להצדיק את האיחור בטענה הרואה בערעורו ערעור שכנגד. מסקנה זו מעוררת את הצורך לדון בבקשה החלופית של המשיב, והיא שבית המשפט יאריך לו את המועד להגשת הערעור עד ליום הגשתו בפועל (30.12.08). המשיב מנמק בקשה זו בנוהג ששרר, לדבריו, בבית המשפט העליון, לפיו מעולם לא נדחה ערעור שכנגד בשל איחור בהגשתו. נימוק נוסף אותו מעלה המשיב הנו שהוועד המחוזי המציא לו את ערעורו רק ביום 21.12.08, לאחר חלוף המועד להגשת ערעור ראשי מצדו, מה עוד שגם באותה הזדמנות הערעור לא הומצא לב"כ המשיב שייצג אותו בהליכים בפני בית הדין המשמעתי הארצי אלא למשיב עצמו. הארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי מותנית בקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 2(ב) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית משפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), תשמ"ט-1988). בכך שונה דינו של ערעור כזה מערעור פלילי, אשר לגביו מוענק לבית המשפט בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי "שיקול דעת רחב" בהארכת המועד להגשת הערעור, בלא הגבלה לטעם מיוחד (ב"ש 230/86, לעיל, בעמ' 355; ב"ש 665/83 מדינת ישראל נ' שרייבר, פ"ד לז(3) 363). בנסיבות המקרה שלפנינו לא הוצג טעם מיוחד להארכת המועד. כאמור, המשיב לא הוכיח את טענתו לפיה בבית המשפט העליון לא נדחה מעולם ערעור שכנגד בשל איחור בהגשתו. נהפוך הוא: בהחלטת רשם בית המשפט העליון בעל"ע 4804/90 הנ"ל, נמחק ערעור שכנגד על הסף בשל הגשתו מספר ימים לאחר חלוף המועד להגשת ערעור ראשי על פסק הדין. ממילא אין רבותא בעובדה שערעורו של הוועד המחוזי הומצא למשיב לאחר המועד להגשת ערעור ראשי מצדו, שהרי המשיב איחר את המועד להגשת ערעורו עוד לפני המצאת ערעור הוועד המחוזי לידיו. בכל מקרה, נימוק זה אינו עולה כדי "טעם מיוחד" להארכת מועד בהתאם לפרשנות שניתנה לדרישה זו בפסיקה. נפסק לא אחת כי טעות של בעל דין בהבנת המצב המשפטי בנוגע לספירת המועדים אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד (בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס, פ"ד ל(2) 617; ב"ש 17/86 אלפיחא אגודה שיתופית למים נ' שוקייר, פ"ד מ(1) 318, 320). ריכוכה המסוים של הלכה זו בשנים האחרונות (כמתואר ברע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, , החלטה מיום 29.1.02) אפשרי "מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה", כמו למשל "מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף" (שם). הודעה שכזו לא ניתנה על ידי המשיב שלפנינו, ואין בפיו טענה המצביעה על הפחתת הפגיעה בציפיית הוועד המחוזי לכך שבהעדר ערעור במועד מצדו לא יהיה ניתן לפתוח שוב את הקביעות שניתנו לחובתו בפסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי. נזכיר שוב את הקביעה בעל"ע 4804/90 הנ"ל, לפיה קיומו של ערעור תלוי ועומד על אותו פסק דין אינו מהווה כשלעצמו טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור על ידי הצד שכנגד. זאת ועוד: המשיב לא הגיש תצהיר לתמיכה בבקשתו להארכת מועד, כנדרש ממי שטוען לקיומו של טעם מיוחד. על יסוד כל האמור אני מורה על מחיקת הערעור בעל"ע 23/08. ערעור שכנגדלשכת עורכי הדין (משמעת)ערעורעורך דיןלשכת עורכי הדין