קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויי פיטורים לעובד זר בענף הבנייה: 1. התביעה שבפנינו עניינה עתירתו של התובע, עובד זר אזרח תורכיה, לתשלום הפרשי שכר עבודה, פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה, תשלום בגין ימי חג, החזר ניכויים שנוכו שלא כדין ותשלום זכויות מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבניה: תמריץ אי היעדרות, כלכלה, הפרשות לקרן פנסיה והפרשות לקרן התרבות והרווחה.   2. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת, כעולה מכתבי הטענות והראיות שהוצגו בפנינו, הינן כדלקמן: התובע הינו עובד זר אשר הועסק על ידי הנתבעת בעבודות בניה באתריה השונים, מחודש 12/01 ועד לחודש 06/05. בחודש 07/05 הועבר התובע לעבוד בחברת סטון משאבי אנוש. בין התובע לנתבעת התקיימו יחסי עובד-מעביד. הנתבעת קיבלה היתר להעסקת התובע כחוק. הנתבעת ערכה חוזה עבודה בכתב עם התובע כנדרש בחוק. הנתבעת חתומה על "הצהרת מעסיק". הנתבעת הושבתה בימי חג. הנתבעת לא שילמה לתובע תמריץ אי היעדרות. הנתבעת לא הפקידה כספים בקרן פנסיה על שם התובע. הנתבעת לא שילמה לתובע כספים עבור "קרן תרבות ורווחה".   טענות הצדדים   3. התובע טען כי הנתבעת הינה חברה בהתאחדות הקבלנים והבונים וכי על כן, על העסקתו אצלה חלות הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבניה והעבודות הציבוריות וצווי ההרחבה בענף.   לטענת התובע, הוא עבד אצל הנתבעת במשרה מלאה של כ- 240 שעות בממוצע בחודש, כאשר לטענתו לא קיבל תשלום עבור עבודתו בשעות נוספות, שכר הקבוע בדין עבור שעות קיץ ו/או תוספת שכר עבודה בשעות הלילה. לטענתו, הנתבעת שילמה לו שכר של 620$ נטו לחודש בגין 240 שעות עבודה, כאשר אין באפשרותו לפרט את דרך חישוב שכרו, שכן הנתבעת, לטענתו, לא הציגה בפניו ולו תלוש משכורת אחד. התובע טען כי על פי הערכתו, ההפרש בין השכר לו היה זכאי לבין השכר ששולם לו בפועל הוא כ- 92,000 ש"ח וביקש לחייב את הנתבעת בתשלום סכום זה בצירוף פיצויי הלנת שכר.   עוד טען התובע כי הנתבעת הלינה את שכרו מדי חודש בחודשו ולא שילמה לו אותו במועד הקבוע בדין ומשכך, לטענתו, יש לחייבה בתשלום פיצויים בגין הלנת שכרו.   בנוסף טען התובע כי במהלך תקופת עבודתו לא ניתנה לו חופשה שנתית או תמורה בגין פדיון ימי החופשה שנצברו לזכותו. לטענתו, נצברו לו במהלך תקופת עבודתו 50.8 ימי חופשה ועל כן, יש לחייב את הנתבעת בתשלום 8,088 ש"ח בגין פדיון חופשה.   עוד טען התובע כי במהלך תקופת עבודתו לא שולמו לו דמי הבראה ומשכך, יש לחייב את הנתבעת בתשלום בגין 27.33 ימי הבראה בסך של 8,391 ש"ח.   בנוסף טען התובע כי הנתבעת לא שילמה לו שכר בגין ימי החג היהודיים בהם הושבתה וכי על כן, יש לחייבה בתשלום עבור 9 ימי חג בגין כל שנה שעבד ובסה"כ 5,609 ש"ח.   כן טען כי הנתבעת לא שילמה לו תמריץ אי היעדרות וזאת על אף שבמהלך תקופת העסקתו לא החסיר ימי עבודה, למעט בימים בהם הופסקה עבודתו על ידי הנתבעת. משכך, לטענתו, יש לחייב את הנתבעת בתשלום תמריץ אי היעדרות בסך 29,572 ש"ח.   בנוסף נטען כי הנתבעת לא שילמה לתובע "תוספת כלכלה" בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה וכי על כן יש לחייבה בתשלום 35,282 ש"ח בגין רכיב זה.   עוד טען התובע כי הנתבעת לא הפרישה עבורו כספים לקרן פנסיה, בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה ומשכך יש לחייבה בתשלום 12% מממוצע שכרו, בסך של 33,573 ש"ח. לחילופין, טען כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום הסכומים שהיה עליה להפריש לקרן החסכון לפי הסכם 99 בענף הבנין.   כמו כן טען התובע כי הנתבעת לא העבירה 0.3% משכרו לקרן הרווחה, התרבות והסמינרים, בניגוד להוראות צו ההרחבה בענף הבנין, וכי על כן יש לחייבה בתשלום 839 ש"ח בגין רכיב זה.   בנוסף טען התובע כי הנתבעת לא סיפקה לו מגורים הולמים כמתחייב מחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) תשנ"א - 1991 והתקנות על פיו.    עוד נטען כי בחודש 07/05 פוטר התובע מעבודתו והועבר לעבוד בחברת סטון משאבי אנוש. לטענתו, הנתבעת לא שילמה לו פיצויי פיטורים ועל כן יש לחייבה בתשלום פיצויי פיטורים בסך 23,314 ש"ח בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.   בנוסף טען התובע כי לא ניתנה לו הודעה מוקדמת לפיטוריו וכי על כן יש לחייב את הנתבעת בתשלום חלף הודעה מוקדמת בסך 5,953 ש"ח. כן טען התובע כי הוא חושש שהנתבעת ניכתה משכרו ניכויים שלא כדין ומעל התקרה המותרת בחוק וביקש לשמור על זכותו לתקן ו/או לכמת את התביעה לאחר קיום ההליכים המקדמיים וגילוי המסמכים הרלוונטיים. 4. הנתבעת טענה כי ההסכם הקיבוצי בענף הבנין אינו חל עליה.   לטענת הנתבעת, היא שילמה לתובע את כל הכספים להם היה זכאי על פי דין. במהלך תקופת העסקתו קיבל התובע, לטענתה, 35 ימי חופשה בתשלום ותמורת יום חופש אחד בכל אחד מחודשי העבודה ינואר-יוני 2005, כך שסה"כ קיבל 41 ימי חופשה בתשלום. כמו כן, קיבל התובע גמול עבודה בשעות נוספות, כעולה מתלושי השכר. הנתבעת טענה כי הנפיקה מדי חודש בחודשו תלושי שכר. על פי הנטען, לתובע שולמו דמי הבראה לשיעורין במהלך השנה כמפורט בתלושי השכר שהוצאו לו. לטענת הנתבעת, התובע קיבל גם תשלום בגין ימי חג, אולם בידיה להראות ביצוע תשלום זה רק לגבי חלק מהתקופה הנטענת. הנתבעת טענה כי בהתאם לתלושי השכר לחודשים 4/03 - 4/05 קיבל התובע 128 שעות כ"תשלום חג", דהיינו, 16 ימי עבודה. באשר לניכויים משכרו של התובע טענה הנתבעת כי ניכתה משכר התובע את הסכומים המותרים לה על פי החוק והתקנות ולא מעבר לכך.   הנתבעת טענה כי התובע אינו זכאי לתשלום תמריץ אי היעדרות, שכן נעדר מעבודתו לא אחת לפי צרכיו ובקשתו וכי אם ימצא כי התובע זכאי לתשלום רכיב זה - יש לקזז ממנו את הפרמיה ששולמה לתובע בחלק ממשכורותיו.   כמו כן, לטענתה, התובע אינו זכאי לתוספת כלכלה. התובע חתם על הסכם העבודה בינו לבינה בו הוסדר נושא אספקת המזון, הנתבעת סיפקה לו בהתאם מזון ומשקאות ומכל מקום, אין הוא זכאי לפדיון רכיב זה לאחר סיומם של יחסי עובד-מעביד.   באשר להפרשות לקרן טענה הנתבעת, כי קרן כאמור לא היתה קיימת במועד עבודתו של התובע וכי ממילא אין התובע זכאי לקבל את הכספים שאמורים היו להיות מופרשים עבורו משעזב את עבודתו מרצונו.   באשר לתשלומים לקרן תרבות או לקרן רווחה טענה הנתבעת, כי תשלומים כאמור לא סוכמו עם התובע וכי מכל מקום אין הוא זכאי לפדיונם. עוד טענה כי אם ימצא כי התובע זכאי לתשלום רכיב זה - יש לקזז ממנו את הפרמיה ששולמה לתובע בחלק ממשכורותיו.   בנוסף טענה הנתבעת כי לא פיטרה את התובע, אלא נאלצה להפסיק ולשמש מעסיקתו, בהתאם להחלטת הממשלה 2446, אשר קבעה כי עובדים בענף הבנין יועסקו אך ורק באמצעות תאגידי כוח אדם ולא ישירות על ידי קבלני הבנין. בפועל התובע המשיך לעבוד עבורה, אולם דרך חברת סטון שירותי כוח אדם עמה התקשרה. לאחר זמן מה ומרצונו החופשי עזב התובע את עבודתו על דעת עצמו, כך שאין לחייבה בתשלום פיצויי פיטורים לתובע ואף לא בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. כמו כן, משעזב התובע את עבודתו מרצונו לא קמה לו כל זכות לתשלום הודעה מוקדמת.   הנתבעת טענה כי גם אם יימצא כי היא חבה שכר כלשהו לתובע ו/או פיצויי פיטורים אזי יש לפטור אותה מתשלום פיצויי הלנה באשר נמנעה מתשלומים אלו בשל טעות כנה. תצהירים ועדויות   5. מטעם התובע הוגש תצהיר עדותו הראשית עליו נחקר במסגרת עדות מוקדמת בפני כב' הרשמת צדיק (בדיון מיום 19.6.07). מטעם הנתבעת הוגשו שני תצהירים של מר ישעיהו חכשורי, בעליה של הנתבעת ושני תצהירים של מר אברהם אלקחי, איש הקשר בין העובדים התורכים לבין הנתבעת. חקירותיהם של העדים נשמעו בפנינו.   דיון והכרעה   תחולת ההסכם הקיבוצי בענף הבניה ו/או צו ההרחבה מכוחו על הנתבעת   6. התובע טען לחלותו של ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבנין על הנתבעת, בהיותה לטענתו, חברה בהתאחדות הקבלנים והבונים. הנתבעת טענה כי לא הוכחה חברותה בהתאחדות הקבלנים והבונים וכי הוראות ההסכם הקיבוצי אינן חלות עליה. במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בפנינו ביום 28.5.08 הוגש אישור מטעם התאחדות הקבלנים והבונים בדבר היות הנתבעת חברה בה משנת 2000 ועד לשנת 2006 (המסמך סומן ת/1). אישור זה מייתר את הדיון במחלוקת בדבר תחולת ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבניין על הנתבעת ואנו קובעים בזאת כי בהיות הנתבעת חברה בהתאחדות הקבלנים והבונים בתקופת העסקתו של התובע - הרי שהוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבניין חלות על יחסי העבודה בין הצדדים.   יודגש כי בהתאם לפסק הדין בעניין ע"ע 453/06 ניקולא דאטקו נ' י. שומרוני בע"מ ואח' (פסק דין מיום 20.8.07), ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה וצווי ההרחבה מכוחו, חלים על התובע ללא קשר למעמדו או אופן חישוב שכרו (חודשי, יומי או שעתי).   פיצויי פיטורים   7. אין מחלוקת כי בסוף חודש יוני 05' הופסקה עבודתו של התובע בנתבעת, עקב שינוי שיטת ההעסקה של עובדים זרים בענף הבניין וכי החל מחודש יולי 05' הועסק התובע באמצעות תאגיד מורשה להעסקת כוח אדם - חברת סטון בע"מ. התובע טען כי חילופי המעבידים מזכה אותו בפיצויי פיטורים.   הנתבעת טענה כי מחודש יולי 05' נמנע ממנה מלשמש מעסיקה של עובדים זרים וזאת בהתאם להחלטת ממשלה מספר 2446, בה נקבע כי כל העובדים הזרים יועסקו באמצעות תאגידי כח אדם ולא ישירות על ידי קבלני הבנין. בהתאם לכך פעלה הנתבעת והעבירה את עובדיה, לרבות את התובע, לחברת סטון בע"מ. עם זאת, התובע לא פוטר אלא המשיך לעבוד באתריה של הנתבעת, תוך המשך קיומם של יחסי עבודה ביניהם, וכעבור מספר חודשים החליט מרצונו וביוזמתו לעזוב את עבודתו. משכך, לטענתה, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים.    8. מקרה דומה של הפסקת עבודה אצל הנתבעת עקב אותה החלטת ממשלה, נדון על ידי ראש המותב בתיק זה בעניין עב 5817/06 דגליאר איסמט נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ (פסק דין מיום 24.12.08). באותו מקרה נקבע כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים, תוך אימוץ הנימוקים שהועלו בעניין עב 8900/05 ברלה נ' זילברמינץ ובנו בע"מ, (פסק דין מיום 8.1.2008). מצאנו לנכון לצטט את אותם הנימוקים גם בענייננו:   "אשר לדעתנו יאמר - כי המסקנה המתבקשת ממכלול הדברים היא כי עבודתו של התובע בנתבעת אכן הופסקה במועד שהופסקה, קרי - בתום חודש מאי 2005, בשל החלטת הממשלה 2446 מיום 15/8/04, אשר אימצה את דו"ח הצוות הבין-משרדי בדבר העסקת עובדים זרים. דו"ח בו הומלץ על העסקת עובדים זרים בענף הבנייה באמצעות תאגידים מורשים ולא ישירות על-ידי קבלני הבניה, עליהם נמנית גם הנתבעת.   אנו סבורים כי אין בעובדה שהפסקת עבודתו של התובע, כפי שיושמה על ידי הנתבעת, הייתה פועל יוצא של שינוי מדיניות שלא היה בשליטת הנתבעת כדי לשנות את המסקנה כי הפסקת עבודה זו משמעותה פיטורים. שכן, החלטה זו כוונה כלפי חברות הבנייה, לרבות הנתבעת, והיא חייבה אותן לנקוט בצעד אקטיבי וחד משמעי של הפסקת יחסי העבודה עם העובדים הזרים ובכללם גם התובע. צעד זה עונה להגדרה של פיטורים כאקט חד צדדי וברור של הפסקת עבודה הננקט על ידי המעביד.   נציין כי העובדה שהפסקת העבודה נעשתה כנראה מטעמים שנכפו על הנתבעת אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין משמעותה. נציין כי לא אחת נאלצים מעבידים לנקוט בצעד של הפסקת עבודתם של עובדים בשל אילוץ כזה או אחר לרבות אילוצים כלכליים שאינם בשליטתם, כאשר בעובדה זו אין כדי לשנות מהמסקנה כי בפיטורים מדובר."   אף אם נכפה על הנתבעת להפסיק את העסקת התובע, כמו גם את יתר עובדיה הזרים, אין בכפייה זו כדי לשנות את העובדה כי בפיטורים מדובר.   9. התובע המשיך בעבודתו באתרי הנתבעת אולם תחת מעסיקה אחרת, ששילמה את שכרו, שדיווחה לרשויות על העסקת התובע ושאשרת העבודה הונפקה על שמה. מר חכשורי לא ידע להשיב מה היו בדיוק תנאי העסקתו של התובע בחברת סטון ואף לא ידע לאמר אם לתובע נשמר רצף עבודתו בעקבות המעבר אם לאו (ר' עדותו, עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 5-6, עמ' 24, ש' 10). מר חכשורי העיד כי ההסכם שנחתם עם חברת סטון מצוי בידו ואף הביע נכונות להציגו בפני בית הדין, אולם בסופו של יום לא הוגש ההסכם לתיק בית הדין, כך שאין באפשרותנו לקבוע באם נשמר לתובע ותקו ורצף עבודתו או לאו. יצויין כי מהעתק טופס 106 שצורף כנספח ה' לסיכומי התובע עולה באופן ברור כי התובע עבד בנתבעת עד לחודש 06/05. לאור האמור, שוכנענו כי בהעברת התובע לחברת סטון נותקו יחסי העבודה עם הנתבעת ויש לראות בנסיבות סיום ההעסקה - פיטורים.   משכך, אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים עקב הפסקת עבודתו בנתבעת בחודש יוני 05' והעברתו לחברת סטון בע"מ.   10. יצויין כי התובע נקב בסכום תביעה שונה בגין רכיב זה בכתב התביעה, בתצהיר ובסיכומים. בכתב התביעה הועמד סכום התביעה בגין רכיב זה על סך של 23,314 ש"ח, בתצהירו הועמד סכום התביעה בגין רכיב זה על סך של 17,200 ש"ח ואילו בסיכומיו הועמד סכום התביעה על סך של 12,663 ש"ח. התובע לא סיפק כל הסבר לשינויים אלו בסכומים הנתבעים ואף לא הסביר את הבסיס לחישוב בכל אחד מהמקרים. עם זאת, מששוכנענו כי התובע זכאי היה בנסיבות הפסקת עבודתו לפיצויי פיטורים, אין בחוסר העקביות של החישובים שנעשו כדי לפגוע בזכאותו זו. חישוב פיצויי הפיטורים יעשה אפוא על פי שכרו של התובע בחודשי עבודתו האחרונים. שכרו של התובע בחודשי עבודתו האחרונים עמד על סך של 3,534 ש"ח. על כן, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 12,663 ש"ח (43/12 חודשים X 3,534 ש"ח). 11. באשר לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, מצאנו לנכון להעמידם במקרה דנן על הפרשי הצמדה וריבית בלבד מיום סיום ההעסקה, מששוכנענו בדבר קיומה של מחלוקת כנה בדבר עצם קיום החוב.   הפרשי שכר   12. בכתב התביעה טען התובע כי השכר ששולם לו במשך תקופת עבודתו היה נמוך באופן מהותי מהשכר אשר לו היה זכאי, בין היתר בשל אי תשלום שכר עבור שעות נוספות, שכר עבור שעות קיץ ותוספת שכר עבור עבודה בשעות הלילה. התובע העריך הפרשים אלו בסך של 92,000 ש"ח. בתצהירו ובסיכומיו טען התובע בנוסף כי קיימת אי התאמה בין השכר שקיבל בפועל כמופיע בלוחות התשלומים לבין השכר המצויין בתלושי השכר. בתצהירו ובסיכומיו העמיד התובע את סכום תביעתו בגין ההפרשים הנטענים על סך של 8,281 ש"ח (בהתאם לטבלה המפורטת בסעיף 29 לתצהירו). בנוסף טען התובע בתצהירו להפרשי שכר בגין אי תשלום מלוא שכרו בעבור עבודה בשעות נוספות והעמיד את התביעה בגין רכיב זה על סך של 361 ש"ח (בהתאם לטבלה המפורטת בסעיף 36 לתצהירו) ובסיכומיו על סך של 8,495 ש"ח.   13. התובע הצהיר כי בכל האתרים בהם עבד מטעם הנתבעת, היו שעות עבודתו קבועות: בימים א' - ה' עבד בין השעות 06:00 - 17:00, כאשר ניתנה לו הפסקה בת שעה במהלך היום, וביום ו' עבד בין השעות 06:00 - 16:00 (סעיף 9 לתצהירו). מכאן עולה כי התובע עבד 10 שעות ביום. בחקירתו בפני כב' הרשמת צדיק העיד כי עבד מהשעה 06:00 ועד לשעה 20:00 או 21:00, כל הזמן, גם בחורף וגם בקיץ וכי הפסקת צהריים היתה בין השעות 13:00 ל- 13:30 (עמ' 1 לפרוטוקול 19.6.07, ש' 7-14, עמ' 2, ש' 5-6).   על פי הנטען בתצהיר, בתחילת ההעסקה הובהר לתובע כי ישתכר 620$ לחודש, ללא קשר לשעות עבודתו. בהמשך סוכם עימו כי שכרו יעלה לסך של 700$ ואף 800$ והובהר לו כי בכל יום בו לא יעבוד תפחת משכורתו בהתאם (סעיף 21 לתצהירו). יש לציין כי בעדותו בפני בית הדין העיד כי הובטחה לו משכורת של 600$ וכי מעולם לא קיבל פחות מ- 600$ (פרוטוקול 19.6.07, עמ' 2, ש' 21-25).   התובע הצהיר בנוסף כי תלושי השכר שהנפיקה הנתבעת הינם למראית עין בלבד, כאשר לטענתו, הם אינם משקפים את השכר אשר קיבל בפועל (סעיף 23 לתצהיר). התובע צירף לתצהירו לוחות תשלומים שנתיים לשנים 2001-2005 (נספחים ה'1 - ה'5), כאשר לטענתו, הסכומים המופיעים בלוחות התשלומים הם הסכומים אשר שולמו לו בפועל (ס' 26 לתצהירו). התובע פירט בסעיפים 29 ו- 36 לתצהירו את הפרשי השכר להם הוא זכאי, לטענתו, באמצעות שתי טבלאות במסגרתן חושב ההפרש שבין השכר אשר שולם לו בפועל על פי לוחות התשלומים ועל פי כרטיסי עבודתו, לבין השכר לפי תלושי השכר.   14. הנתבעת טענה כי עם התובע סוכם בחוזה ההעסקה על תשלום של 600$ נטו בחודש וכי בפועל השתכר התובע סכומים גבוהים בהרבה. עד לחודש 3/2003, שולם לתובע כמו ליתר העובדים, שכר גלובאלי. החל מחודש זה, שולם לו שכרו על בסיס שעות העבודה (ס' 6-7 לתצהיר מר חכשורי). עוד טענה הנתבעת, כי ההפרשים בין תשלומי הנטו בדולרים לבין התשלום המפורט בשקלים בתלוש השכר נובעים מהפרשי שער, שכן התובע ערך חישוביו על פי השער היציג בעוד היה עליו לערוך חישוביו בהתאם לשער הקניה במזומן לפיו ערכה החברה את חישוביה. הנתבעת טענה כי לא היתה לה כל חובה להמיר עבור התובע את הסכום השקלי לדולרים וכי עשתה כן מתוך רצון להיענות לבקשתו. כן נטען כי תלושי השכר שהונפקו לתובע משקפים נכונה את שכרו (סעיפים 10-12 לתצהיר מר חכשורי). בסיכומיה טענה הנתבעת כי תביעת התובע להפרשי שכר איננה אלא תביעה לגמול שעות נוספות במסווה וזאת מאחר והתובע לא השכיל להוכיח כנדרש את תביעתו לגמול שעות נוספות.   15. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, את עדויותיהם ואת הראיות שהוצגו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי אין לקבל את תביעת התובע ברכיב זה, לא לעניין הפרשי השער ולא לעניין ההפרשים בגין אי תשלום שעות נוספות.   כאמור לעיל, הסכומים בהם נקב התובע בכתב התביעה שונים מהותית מהסכומים שננקבו בתצהיר ובסיכומים, כך שספק אם ניתן לאמצם.   16. מעבר לאמור, שוכנענו כי תלושי השכר משקפים נכונה את השכר ששולם לתובע.   מעיון בתלושי השכר ובלוחות התשלומים עולה כי ההפרשים בין הסכומים המופיעים בלוחות התשלומים לבין הסכומים המופיעים בתלושי השכר הינם נמוכים. הנתבעת סיפקה הסבר סביר לפער בחישובים, כאשר לטענתה, התובע ערך חישוביו לפי השער היציג בעוד היא המירה את הכספים משקלים לדולרים על בסיס שער הקניה. כמו כן, התובע חישב את שכר החודש בשער של ה- 9 לאותו החודש, בעוד שכנטען על ידי הנתבעת, היה עליו לחשב את השכר על פי השער ב- 9 לחודש העוקב, חודש קבלת המשכורת. בנוסף, מעיון בטבלה שבסעיף 29 לתצהיר התובע (אשר צורפה גם כנספח ב' לסיכומיו) עולה כי שערי הדולר בהם נקב התובע אינם תואמים בכל החודשים את השערים היציגים מטעם בנק ישראל (ר' נספח ה' מטעם הנתבעת). הסברים אלו מניחים את דעתנו באשר לפערים הלא גבוהים שבין הסכומים המופיעים בתלושי השכר לבין הסכומים המופיעים בלוחות התשלומים. באשר להפרש הנטען בחודש 03/05 (הפרש של 3,373 ש"ח) הסבירה הנתבעת כי בחודש זה קיבל התובע מקדמה ע"ס 750$ עליה חתם וצירפה כאסמכתא לכך את טופס קבלת השכר לחודש זה (נספח ח' לסיכומי הנתבעת).   17. זאת ועוד, מעיון בטבלאות המופיעות בסעיפים 29 ו- 36 לתצהיר התובע, עולה כי כאשר הסכום המופיע בלוח התשלומים היה נמוך מהסכום המופיע בתלוש השכר, טען התובע כי הינו זכאי להפרש. מאידך, כאשר הסכום המופיע בלוח התשלומים (ואשר לטענת התובע שולם לו) היה גבוה מהסכום המופיע בתלוש השכר, צויין כי אין הפרש ולא צויין ההפרש הממשי בין הסכומים (ר' לדוגמא חישוב ההפרשים בטבלה שבסעיף 29 בחודשים 02/05, 04/05 וחישוב ההפרשים בטבלה שבסעיף 36 בחודשים 03/05, 06/05).   חישוב חד צדדי זה אינו מקובל עלינו, כאשר לטעמנו, היה על התובע להפחית מהפרשי השכר להם הוא טוען את הסכומים ששולמו לו ביתר בחודשים אלו.   מעבר לאמור, על אף שהתובע טען כי תלושי השכר הינם למראית עין, הרי שערך את חישובי מרבית תביעתו על בסיסם.   מתלושי השכר עולה באופן ברור כי במרבית חודשי עבודתו שולם לתובע גמול שעות נוספות. מכל מקום, התובע לא השכיל להוכיח את תביעתו לשעות נוספות, כאשר מתצהירו ומעדותו בפני בית הדין עולה תמונה שונה באשר לשעות העבודה אותן עבד בפועל. לאור כל האמור, אין באפשרותנו לקבל את חישובי התובע בעניין הפרשי השכר להם הוא טוען.   18. משכך, דין התביעה להפרשי שכר להדחות.   ניכויים שלא כדין   19. התובע טען בכתב התביעה כי הוא חושש כי הנתבעת ניכתה משכרו ניכויים שלא כדין ומעל התקרה המותרת בחוק ועל כן הוא שומר על זכותו לתקן ו/או לכמת מחדש תביעתו זו לאחר קיום הליכים המקדמיים וגילוי המסמכים הרלוונטיים.   בפועל לא הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה.    עם זאת, בתצהירו פירט התובע סכומים אשר לטענתו נוכו שלא כדין משכרו ללא פירוט מדוייק, עבור מגורים לא הולמים, עבור ביטוח רפואי, עבור מזון ועבור כרטיסי טיסה ובסך הכל 28,560 ש"ח.   20. לא ניתן להוסיף רכיבי תביעה במסגרת תצהיר עדות ראשית מבלי לתקן את כתב התביעה, כפי שגם נקבע בפסק דין שניתן לאחרונה בבית דין זה בפני כב' השופטת בן יוסף, בתביעה בין עובד אחר של הנתבעת לבין הנתבעת (עב 5814/06 מטין אילדניז נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ, , פסק דין מיום 6.1.08).   משכך, איננו נדרשים לרכיבים הנתבעים בגין ניכויים שלא כדין.   הלנת שכר   21. בכתב התביעה טען התובע: "הנתבעת הלינה את שכר התובע מידי חודש בחודשו, ולא שילמה אותו במועד הקבוע בדין, אלא באיחור רב" (סעיף 29 לכתב התביעה). בתצהירו טען התובע כי "בכל חודש קיבלתי משכורת מאת מר אברהם, אשר הציג עצמו כנציגה של הנתבעת, אדגיש כי איני זוכר את המועד המדויק בו שולם לי שכרי, למיטב זכרוני שולם לי פעם שכרי בתחילת החודש ופעם בסוף החודש" (סעיף 39 לתצהיר).   משמדובר בטענה של הלנה לגבי שכר ששולם בפועל, אך באיחור - על התובע היה לפרט מהם החודשים בהם הולן שכרו ומהו המועד בו שולם שכרו בפועל. משלא עשה כן, מדובר בטענה כללית ובלתי מפורטת, שאינה מאפשרת לבית הדין ליתן סעד בגינה.    22. משכך, דין התביעה ברכיב זה - להדחות. דמי הבראה 23. בכתב התביעה תבע התובע 27.33 ימי הבראה (6 ימי הבראה בגין השנתיים הראשונות ו- 8 ימי הבראה לכל שנה שלאחר מכן) בסך 8,391 ש"ח (סעיף 39 לכתב התביעה). בתצהירו שינה התובע גרסתו וטען: "עפ"י עצה משפטית שקבלתי אני זכאי לקבל 13 ימי הבראה לכל תקופת עבודתי. עיון בתלושי שכרי, אשר צורפו לתצהירי זה, מלמד כי הנתבעת שלמה לי רק בעבור 8.5 ימי הבראה בלבד, משכך חבה לי הנתבעת סך 1,431 ש"ח (306 ש"ח X 4.5 ימי הבראה)" (סעיף 61 לתצהיר). גם בסיכומיו טען התובע לזכאותו ל- 13 ימי הבראה בגין תקופת העסקתו. 24. עיון בתלושי השכר שבנספח ו' לתצהיר התובע מעלה כי הנתבעת שילמה לתובע דמי הבראה בגין 14.5 ימים (בחודשים 09/04 - 11/04 - 1.5 ימי הבראה בכל חודש, בחודש 12/04 - 7 ימי הבראה, בחודשים 1/05 - 6/05 - 0.5 ימי הבראה בכל חודש), היינו, מעבר לימי ההבראה הנתבעים על ידי התובע. יצויין כי אין כל הוראה בדין האוסרת על מעסיק לשלם לעובד דמי הבראה בשיעורין, מדי חודש בחודשו. 25. משהוכח כי לתובע שולמו דמי הבראה אף מעבר לסכום הנתבע על ידו - התביעה ברכיב זה נדחית. פיצוי בגין אי ההפרשה לביטוח פנסיוני   26. בכתב התביעה טען התובע כי בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבניין, היה על הנתבעת להפריש סכום בשיעור של 12% משכרו מדי חודש עבור קרן פנסיה ולחילופין את הסכומים לפי הסכם 99'. בתצהירו ובסיכומיו העמיד התובע תביעתו ברכיב זה על שיעור של 6% משכרו.   אין מחלוקת כי הנתבעת לא העבירה סכומים כלשהם בגין חסכון פנסיוני עבור התובע, אלא שלטענתה, אין התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן, משלא הוכח כי ההסכם הקיבוצי חל על הצדדים, משבפועל לא הוקמה קרן חסכון בהתאם לתוספת תש"ס ומשהתובע עזב את עבודתו מרצונו.   27. איננו מקבלים טענות אלו. כפי שפורט לעיל יש לראות בסיום יחסי העבודה בין הצדדים פיטורים, הוכחה תחולתו של ההסכם הקיבוצי על הצדדים ואין באי הקמת הקרן כדי לפגוע בזכותו של התובע להפרשות לפנסיה. לפי ההלכה הקיימת, משלא הפריש מעסיק את ההפרשות לקופת הגמל - עליו לשלם לעובד ישירות את אותן הפרשות בשל הנזק שנגרם לעובד (ע"ע 324/05 אצ'לדייב נ' עמישב, , פסק דין מיום 27.3.06).   על פי ההסכם הקיבוצי ותוספת תש"ס, על המעסיק להפריש לזכותו של העובד סך של 6% משכרו לקרן פנסיה. סעיף 7.8 בפרק י"ג להסכם הקיבוצי מוציא את העובדים הזרים מתחולת ההסדר הפנסיוני, אך קובע הסדר חלופי, לפיו יערוך המעביד לעובדיו תוכנית חסכון ויפריש 4% משכרו של העובד לתוכנית זו.   28. משקבענו כי ההסכם הקיבוצי חל על הצדדים (בניגוד לעניין עב 5529/01 אוגוסטין וולטיר נ' כ.ר. בנייני איילון בע"מ, (פסק דין מיום 26.12.05) אליו הפנה התובע בסיכומיו, בו לא הוכחה חלותו של ההסכם בענף הבניין) ומשאין חולק כי הנתבעת לא הפרישה עבור התובע סכומים כלשהם לקרן פנסיה, אנו קובעים כי על הנתבעת לפצות את התובע בסכום השווה לסכום אשר היה עליה להפריש עבורו לפנסיה בשיעור של 4% משכרו.   בסיכומי התובע נטען כי בהתאם לתוספת תש"ס, השכר הקובע לחישוב ההפרשות לקרן פנסיה יהיה בצרוף תוספת כלכלה ותמריץ אי העדרות, כך שהשכר החודשי לחישוב ההפרשות הינו בסך 4,685 ש"ח (3,534 ש"ח + 642.88 ש"ח תמריץ אי היעדרות + 509.09 ש"ח כלכלה). הנתבעת לא הציגה כל גרסה נגדית באשר לחישובי התובע בהתאם לתוספת תש"ס. משכך, החישוב שנערך על ידי התובע לענין זה מקובל עלינו (מלבד לעניין ה- 6%) ואנו מחייבים את הנתבעת בתשלום בגין אי הפרשות לפנסיה בסך 8,058 ש"ח (4% X 4,685 X 43 חודשים).    דמי כלכלה   29. בכתב התביעה טען התובע כי לא קיבל כלכלה בעין וכי על כן זכאי הוא לתשלום שני רכיבי תוספת הכלכלה: האחד, דמי כלכלה בעין בסך 257.5 ש"ח והשני תוספת 2000 בסך 509.57 ש"ח. לחילופין טען כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום 624 ש"ח לחודש, בגין 3 ארוחות ביום אשר היה עליה לספק לו בהתאם לצו ההרחבה.   בתצהירו הודה התובע כי הנתבעת סיפקה לו שלוש ארוחות ביום (סעיף 44 לתצהירו), כך שכן ניתנה לו כלכלה בעין.   מעבר לאמור, בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית דין זה (מפי כבוד הנשיאה פוגל) עב 9035/07 דאטקו ניקולאי נ' י. שומרוני בע"מ (פס"ד מיום 8.7.08) (להלן: עניין דאטקו) נקבע כי רכיב הכלכלה הינו בגדר זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון עם סיום יחסי העבודה.   בשים לב לפסק דין זה, על האסמכתאות שפורטו בו (דב"ע ל"ו/131-3 ד"ר קלר נ' האוניברסיטה העברית פד"ע ט' 305; ע"ע 300254/98 אודיז נ' מורנו, , פסק דין מיום 5.5.2003), מקובלת עלינו המסקנה לפיה שני רכיבי דמי הכלכלה הינם בגדר זכות נלווית, שאינה ניתנת לפדיון. למסקנה דומה הגיעה ראש המותב בתיק זה גם בפסק הדין בעניין עב 5817/06 דגליאר איסמט נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ (פסק דין מיום 24.12.08). 30. אשר על כן, התביעה לפדיון דמי כלכלה נדחית.   תמריץ אי היעדרות   31. התובע טען בנוסף לזכאותו לתמריץ אי היעדרות בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי.   הנתבעת טענה כי התובע אינו זכאי לתשלום תמריץ אי היעדרות וכי אם ייקבע כי התובע זכאי לתשלום רכיב זה, הרי שיש לקזז ממנו את הפרמיה ששולמה לתובע בחלק ממשכורותיו. יש לציין כי טענת הקיזוז נזנחה בסיכומי הנתבעת ומשכך מתייתר הדיון בה.    32. סעיף 4 להסכם הקיבוצי קובע: "הצדדים הסכימו כי תשלום תמריץ אי היעדרות, לעובדים חודשיים, על פי טבלאות השכר בסעיף 1.2 ו- 1.3 לעיל בתעריפים הקבועים להלן ביום חתימת הסכם זה הינו מותנה וכפוף לכללים שלהלן: 4.1.1             תשלום תמריץ מלא עבור אי היעדרות במשך החודש יהיה בסכום של 642.88 ₪ לפועלים וסכום של 716.75 ₪ למנהלי עבודה לחודש. 4.1.2             בהיעדרות בלתי מוכרת של 2 ימים- התשלום יהיה בשיעור של 50% מהתשלום המלא. 4.1.3             היעדרות בלתי מוכרת של 3 ימים- התשלום יהיה בשיעור של 25% מהתשלום המלא. 4.1.4             היעדרות בלתי מוכרת של 4 ימים ויותר לא תזכה בתשלום כל שהוא".   33. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי לתשלום תמריץ אי היעדרות (סעיף 51 לכתב ההגנה). לאור זאת, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה לפיה לא ניתן לקבוע בוודאות כי שכרו של התובע לא כלל תמריץ אי היעדרות.   34. בסיכומיה טענה הנתבעת בנוסף כי התובע לא הוכיח כי שכרו שולם לו על פי טבלאות השכר הקבועות בהסכם הקיבוצי.   בעניין דאטקו נקבע כי התוספת בגין תמריץ אי העדרות אינה כלולה בתעריפי השכר המפורטים בטבלאות שבהסכם, כך שהעובד זכאי לתמריץ אי היעדרות בנוסף לשכר המשולם לו על פי טבלאות השכר. הנימוקים שבפסק הדין מקובלים עלינו, כך שטענות הנתבעת בעניין זה נדחות.   35. טענה נוספת שטענה הנתבעת היא כי התובע לא השכיל להוכיח את שיעור היעדרותו בפועל כנדרש בכדי לזכותו בתמריץ אי היעדרות.   התובע הצהיר כי לא נעדר מעבודתו, למעט בימים בהם הופסקה עבודתו על ידי הנתבעת או ימים בהם נסע לחופשת מולדת. כן הצהיר כי עבד בימים א' - ה' משעה 06:00 עד השעה 17:00 ובימי ו' בין השעות 06:00 - 16:00. הנתבעת טענה כי התובע נעדר לא אחת מעבודתו ואף הפנתה לעדותו ממנה עלה כי בימים בהם ירד גשם חזק, בימים בהם לא הרגיש טוב ובימי חג לא עבד, מבלי שנפגע שכרו (ר' עדות התובע, עמ' 3, ש' 18-19, עמ' 4, ש' 5-12). ימים בהם ירד גשם חזק וימי חג, הינם ימים בהם הופסקה עבודת התובע על ידי הנתבעת. באשר לימים בהם חש התובע ברע, הרי שאין כל ביטוי בתלושי השכר להיעדרויות אלו, כאשר מהתלושים עולה כי בכל החודשים עבד התובע לכל הפחות 186 שעות (כולל השעות הנוספות). הנתבעת לא הציגה את כרטיסי הנוכחות של התובע ו/או רישום אחר של ימי היעדרותו, כך שאין בידינו אלא לקבל את גרסת התובע כי מלבד החודש בו שהה בחופשת מולדת, עבד בכל ימי העבודה, במהלך תקופת עבודתו, למעט בימים בהם הופסקה עבודתו על ידי הנתבעת. 36. על פי חישוב התובע הוא זכאי לסך של 26,964 ש"ח בגין תמריץ אי העדרות (642 X 42 חודשים). הנתבעת לא הציגה כל חישוב אחר, ועל כן מקובל עלינו חישובו של התובע. אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבעת בתשלום סך של 26,964 ש"ח בגין תמריץ אי העדרות.   פדיון חופשה 37. בכתב התביעה (סעיפים 36-38) טען התובע כי במהלך כל תקופה עבודתו לא קיבל כל חופשה בתשלום וכי לזכותו נצברו 50.8 ימי חופשה שערכם 8,088 ש"ח (חישוב על פי תעריף של 159 ש"ח ליום). בתצהירו (סעיפים 65-66 לתצהיר) טען התובע לזכאותו ל- 14.25 ימי חופשה בסך 3,600 ש"ח (חישוב על פי תעריף של 252 ש"ח ליום). בסיכומיו לא ציין התובע את מספר ימי החופשה בגינם הוא תובע פדיון חופשה, כאשר על פי הנטען, בהתאם לתקופת עבודתו היה זכאי ל- 43 ימי חופשה שערכם 6,536 ש"ח, בעוד על פי תלושי השכר שילמה לו הנתבעת סך של 3,897 ש"ח כפדיון חופשה, כך שיש לחייבה ביתרה בסך 2,639 ש"ח (חישוב על פי תעריף של 152 ש"ח ליום (19 ש"ח X 8 שעות)). לאור שלל גרסאותיו של התובע באשר למספר ימי החופשה להם היה זכאי ותעריף יום החופשה, נבחן באם זכאי התובע לתשלום יתרת ימי חופשה בהתאם לנתונים שפורטו בסיכומיו, אשר הם הנתונים התואמים את לשון החוק ואת התעריף היומי כמפורט בתלושי השכר של התובע בשנת 2005. 38. נטל הראיה כי מלוא החופשה השנתית ניתן בפועל לעובד מוטל על המעביד אשר חייב לנהל פנקס חופשה. אין חולק כי התובע יצא לחופשת מולדת בת חודש בדצמבר 2003, בגינה לא קיבל שכר. הנתבעת טענה כי הנוהג בנתבעת היה כי העובדים מקבלים מידי שנה תשלום בגין החופשה, בלי קשר לחופשות אליהן יצאו כחופשת מולדת (ס' 18 לתצהיר מר חכשורי). ואכן, מעיון בלוחות השכר השנתיים ובתלושי השכר עולה כי לתובע שולם במהלך תקופת עבודתו פדיון/תמורת חופשה בסך 5,913 ש"ח (בחודש 12/02 שולם לתובע פדיון חופשה בסך 1,264 ש"ח, בחודש 11/03 שולם לו פדיון חופשה בסך 1,721 ש"ח, בחודש 11/04 שולם לו פדיון חופשה בסך 2,016 ובמהלך שנת 2005 שולמה לתובע תמורת חופש בסך 152 ש"ח מדי חודש ובסה"כ 912 ש"ח). 39. התובע טען בסיכומיו לזכאותו ל- 43 ימי חופשה בגין תקופת העסקתו, על פי תעריף של 152 ש"ח ליום ובסה"כ ל- 6,536 ש"ח. משהוכח כי הנתבעת שילמה לתובע במהלך תקופת עבודתו פדיון/תמורת חופשה בסך 5,913 ש"ח, הרי שנותרה לזכותו יתרה בסך 623 ש"ח. 40. אשר על כן, תשלם הנתבעת לתובע יתרת פדיון חופשה בסך 623 ש"ח. ימי חג, הפרשות לקרן התרבות והרווחה, חלף הודעה מוקדמת   41. התביעות לתשלום ימי חג, לתשלום הפרשות לקרן התרבות והרווחה ולתשלום חלף הודעה מוקדמת נזנחו בסיכומי התובע ומשכך מתייתר הדיון בהן.    סוף דבר   42. התביעה מתקבלת בחלקה.   43. בהתאם לכך תשלם הנתבעת לתובע, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליה את הסכומים הבאים: א. סך של 12,663 ש"ח בגין פיצויי פיטורים. ב. סך של 8,058 ש"ח בגין פיצוי על אי ביצוע הפרשות לפנסיה. סך של 26,964 ש"ח בגין תמריץ אי העדרות. סך של 623 ש"ח בגין פדיון חופשה.   כל הסכומים דלעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.05 ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע.   44. כן תישא הנתבעת בהוצאות לטובת התובע בסך של 1,500 ש"ח וכן בשכ"ט עו"ד לטובת התובע בסך של 4,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליה, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע.   45. בנוסף תישא הנתבעת במישרין בתשלום אגרה נדחית, ככל שחלה.בניהענף הבנייהפיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםעובדים זרים