קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התפטרות בגלל הרעת תנאים / פיצויי פיטורים לעובד שהתפטר בגלל הרעת תנאים: 1. האם התפטר התובע מעבודתו בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים? זו השאלה המרכזית בה עלינו להכריע בפסק דין זה. הרקע העובדתי וטענות הצדדים 2. התובע הוא נהג מונית וסדרן. הוא החל לעבוד כסדרן בתחנת המוניות של הנתבעת בתאריך 23.10.01. ביום 31.3.05 התפטר התובע מעבודתו בנתבעת, בטענה שהתפטרותו באה על רקע הרעת תנאי עבודתו. 3. התובע טען כי עם תחילת העסקתו, הוסכם בינו ובין הנתבעת כי יעבוד 5 ימים בשבוע, למשך 8 שעות בכל יום, תמורת שכר של 160 ₪ ליום. התובע עבד כך עד לחודש מאי 2004, כאשר אז, לטענתו, החלה הרעה הדרגתית בתנאי עבודתו: בתחילה, במאי 2004, הורד היקף עבודתו ל-6 שעות יומיות וגם שכרו הופחת בהתאם. בהמשך, ביולי 2004, כפתה עליו הנתבעת הפחתה נוספת בהיקף המשרה, כך שהוא אולץ לעבוד רק 4-5 שעות ביום. באוגוסט 2004, כך המשיך התובע וטען, הוא אף הוצא ע"י הנתבעת לחופשה כפויה בת שבועיים, ללא תשלום. 4. התובע טען שבשלב זה פנה להסתדרות על מנת לקבל ייעוץ, ולאחר שנציג ההסתדרות פנה לנתבעת, סוכם עימה כי התובע יחזור לעבודתו, והצדדים יגיעו להבנה ביניהם. התובע טען כי הסכים לחזור לעבודה על סמך הבטחות מנהל הנתבעת, יהודה בר-אור, כי המצב ישתפר, וכי תנאי עבודתו יחזרו לקדמותם. עם זאת, כך לטענת התובע, לא חל כל שינוי בתנאי העסקתו. על כן, פנה התובע למר בר-אור בפברואר 2005, והודיע לו שאם לא יעמוד בהבטחותיו ולא יפעל לשינוי בתנאי העסקתו, ייאלץ להתפטר מעבודתו על רקע הרעת התנאים המוחשית. בתחילת מרץ 2005, משעדיין לא חל כל שינוי במצב, נתן התובע הודעה מוקדמת על התפטרותו, וסיים עבודתו בנתבעת ביום 31.3.05. 5. התובע טען כי התפטרותו בנסיבות אלה מזכה אותו בפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. לטענתו, היקף המשרה שלו ירד מ-100% ל-56% בממוצע, וכך גם גובה שכרו. התובע טען כי הוא לא "ישן" על זכויותיו אלא פנה שוב ושוב למר בר-אור בדרישה להשבת המצב לקדמותו, עד שלבסוף נתן התראה רשמית לפיה אם לא יתקן מר בר-אור את ההרעה בתנאיו - ייאלץ להתפטר. בעקבות התפטרותו תבע התובע כי הנתבעת תשלם לו פיצויי פיטורים, בסך כולל של 10,300 ₪. בנוסף, טען התובע כי הנתבעת חבה לו פדיון של 7.79 ימי חופשה, ותשלום בעד ימי חג שלא שולמו לו, לאורך כל תקופת העסקתו. 6. בכתב תביעתו המקורי, תבע התובע את "יהודה בר אור - מוניות סולד בן יהודה". כשהגיש כתב תביעה מתוקן, כלל בו כנתבעת רק את חברת המוניות בה עבד. למרות זאת, בגוף כתב התביעה המתוקן, טען התובע שיש לחייב גם את מר בר-אור, באופן אישי, בחובות הנתבעת כלפיו: לטענת התובע, היה מר בר-אור מנהל ובעל השליטה במניות הנתבעת, הוא זה שנתן את ההוראות לכל עובדי הנתבעת, הוא זה ששילם את שכר העובדים והוא זה שפעל להרעת תנאי התובע בעבודתו והביא, באופן זה, להתפטרותו. על כן, טען התובע כי יש לחייב הן את הנתבעת והן את מר בר-אור, ביחד ולחוד, בתשלום הסכומים שייפסקו לטובתו. 7. הנתבעת טענה, בראש ובראשונה, כי אין כל יריבות בין התובע ובין מר בר-אור שהיה, בתקופה הרלוונטית, אחד ממנהלי הנתבעת בלבד. באשר לתביעה נגדה, טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים שכן התפטר מעבודתו מטעמיו, ולא בשל הרעה כלשהי בתנאי עבודתו: הנתבעת טענה כי מאז תחילת עבודתו, קבע התובע בעצמו את שעות עבודתו, ובהתאם - החל לצמצם בעצמו, בשלב מסוים, את שעות העבודה, על רקע עיקול בגין מזונות שהוטל על משכורתו, ורצונו של התובע לצמצם את המשכורת. לטענת הנתבעת, התובע הוא זה שבחר לצמצם את שעות עבודתו, והוא העביר את שעות העבודה שצמצם לאשתו, שעבדה אף היא כסדרנית בנתבעת. הנתבעת הוסיפה כי לא הורתה מעולם לתובע לצמצם את שעות עבודתו, ואף ההפך הוא הנכון - לאור היותו של התובע סדרן ותיק ובעל נסיון, היא העדיפה להעסיקו כמה שיותר. עוד הוסיפה הנתבעת, כי מעולם לא אילצה את התובע לצאת לחופשה ללא תשלום, אלא התובע היה זה שיצא לחופשה ללא אישור והסכמת הנתבעת, וזאת משום שביקש ממנה העלאת שכר, וסורב. 8. הנתבעת טענה, אם כן, כי התובע לא פוטר מעבודתו, וגם לא התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. לטענת הנתבעת, עם סיום עבודתו של התובע, שולמו לו גם כל הזכויות הסוציאליות להן היה זכאי בגין תקופת עבודתו עבורה. לטענת הנתבעת, התובע לא פנה אליה מעולם בטענה כלשהי במהלך תקופת עבודתו, למעט בקשותיו החוזרות ונשנות להעלאת שכר. הנתבעת הוסיפה, כי גם לאחר התפטרותו של התובע לא פנה אליה בדרישה לקבלת פיצויי פיטורים, ואולם לאחר שאשתו של התובע פוטרה וקיבלה פיצויי פיטורים כחוק, חפץ אף התובע עצמו בכספי הנתבעת, וזה הרקע להגשת תביעתו, שהוגשה למעלה משנתיים וחצי לאחר התפטרותו של התובע. על כן, טענה הנתבעת כי יש לדחות את התביעה במלואה. דיון והכרעה 9. במהלך משפט ההוכחות שהתנהל בפנינו העידו, מטעם התביעה, התובע ואשתו, אליס חדד. מטעם הנתבעת העידו יהודה בר-אור, וכן לוי רחמני, שהיה מנהל בנתבעת בתקופה הרלוונטית, אלי-בר אור, חבר בוועדת המשמעת של הנתבעת, ומאיר דורני, נהג מונית ומנהל תחנת מוניות ה"משוחרר". 10. לאחר ששמענו את העדויות, ושקלנו טיעוני הצדדים החלטנו לדחות את התביעה לקבלת פיצויי פיטורים, משלא הוכח ע"י התובע שהתפטר בשל הרעת תנאי עבודתו. עם זאת, קיבלנו את התביעה לתשלום פדיון חופשה וימי חג. התביעה לפיצויי פיטורים 11. התובע טען, כאמור, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים, שכן התפטר מעבודתו עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, ומחמת נסיבות בהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, והכל - לפי האמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. התובע ביסס טענתו זו על כך שהנתבעת פגעה באופן חד-צדדי בהיקף עבודתו, בתחילה במאי 2004 ולאחר מכן ביולי 2004, ופגיעה זו נמשכה עד למועד בו חש התובע כי נאלץ להתפטר מעבודתו, שכן על אף הבטחות הנתבעת, שהושמעו ע"י מר בר-אור, לא תוקן המצב, ותנאי עבודתו לא שבו לקדמותם. 12. כמפורט לעיל, לאחר ששמענו את כל העדויות ובחנו את חומר הראיות, מצאנו כי לא עלה בידי התובע להוכיח טענותיו בדבר ההרעה שחלה בתנאי עבודתו. ראשית, מעיון בדו"חות הנוכחות של התובע לחודשים מאי-יולי 2004, אותם חודשים בהם, לטענתו, חלו שתי הפחתות נפרדות, חד-צדדיות, בהיקף עבודתו, עלה כי לא כך היו פני הדברים: במהלך חודש מאי עבד התובע, במרבית ימי החודש, 8 שעות ביום (דו"ח הנוכחות סומן נ/1). גם בחודש יוני 2004 (נ/2), עבד התובע 8 שעות ביום, במרבית ימי החודש. בחודש יולי 2004 (נ/3), עבד התובע חצי חודש בלבד, ובמחצית זו עבד 9 שעות כמעט בכל יום. במחציתו השניה של החודש, שהה התובע באותה חופשה, אשר הצדדים נחלקו לגבי מהותה. 13. במהלך חקירתו הנגדית, חזר התובע, בתחילה, על הגרסה אותה פירט בתצהיר עדותו הראשית, לפיה עבד בתחילה 8 שעות, "עם הזמן זה קוצץ ל-6 שעות ואחר כך ל-4 שעות" (עמ' 6 לפרוטוקול). עם זאת, כשעומת עם דו"חות הנוכחות לחודשים בהם טען כי הופחת היקף משרתו, הודה כי הן במאי והן ביוני עבד 8 שעות בכל יום (עמ' 7 לפרוטוקול), ובאשר לחודש יולי, נתן התובע הסבר לא ברור לרישומים המופיעים בכרטיס הנוכחות שלו. הסבר זה קשור לעבודתה של אשתו בתחנה, ואולם אין הוא מהווה, לטעמנו, הסבר מספק לכך שלפי כרטיס הנוכחות של התובע, הוא עבד 9 שעות בכל יום בו הגיע לעבודה בחודש יולי, כאשר לפי טענתו בחודש זה הופחת מספר שעות העבודה שלו ל-4-5 בכל יום. 14. מעבר לדו"חות הנוכחות עבור מאי-יולי 2004, לא הגיש התובע - שעליו מוטל הנטל להוכיח תביעתו - רישומים נוספים בדבר שעות עבודתו. אמנם, מתלושי שכרו של התובע עולה כי שכרו פחת במידת מה, אולם מעיון בכלל תלושי השכר שהוגשו על ידו, עולה כי שכרו של התובע מעולם לא היה קבוע, וכי היו תקופות אחרות במהלך שנות עבודתו בהן היה השכר נמוך יותר, בדומה לשכר שקיבל לאחר אותה הרעה נטענת בתנאים. 15. בנוסף, גם אם צומצמו שעות עבודתו של התובע בשלב כלשהו, ביכרנו לעניין זה את גרסת הנתבעת לפיה התובע הוא זה שקבע את מספר השעות בהן עבד בכל יום, ואם אכן החל לעבוד שעות מעטות יותר בשלב כלשהו, היה זה לפי רצונו ושיקול דעתו. גם מעדות התובע עצמו עלה כי הוא ואשתו נהגו להתחלק ביניהם בשעות העבודה בתחנה בכל יום, כך ש"כל אחד כיסה את השני" (ר' עדותו של התובע בעמוד 8 לפרוטוקול). התרשמותנו מעדותו של התובע מתיישבת דווקא עם גרסתו העקבית של מר בר-אור, עד הנתבעת, שהעיד כי אם עבד התובע פחות שעות, היה זה משום שהוא-עצמו בחר "להעביר" את השעות הללו לאשתו. מר בר-אור העיד, וקיבלנו עדותו זו, כי בשלב כלשהו אמנם ביקשה הנתבעת לקצץ שעתיים משעות העבודה של הסדרנים בתחנה, ואולם קיצוץ זה לא חל על התובע, ולמרות זאת ביקש התובע מהנתבעת לקצץ משעות עבודתו-שלו, ולהעביר את שעות העבודה החסרות - לאשתו. כך העיד מר בר-אור בחקירתו הנגדית: "ת: לא הודעתי לתובע לרגע על הקיצוץ של השעתיים. התובע, חשוב לנו היה שיעבוד בתחנה כסדרן. ולטובת התחנה. כשאני אמרתי לניסים שהוא עובד 8 שעות וכנראה שאנחנו הולכים להוריד מעל שעתיים, הוא אמר לי שאני אתן לאליס לעבוד כי היא תוכל להשלים שעות. ש: מדוע לדעתך התאים לתובע לעבוד פחות שעות? ת: גם בגלל שיקוליו האישיים. ויש לו אלטרנטיבה לעבוד על מונית. הוא רצה שהמשכורת לא תהיה מנופחת כי היה לו מזונות. הוא דיבר איתי על זה" (עמ' 21 לפרוטוקול). 16. התרשמותנו כי התובע הוא זה שקבע את היקף עבודתו, וכי לא חלה הרעה חד-צדדית בתנאי העבודה, נתמכה גם בכך שעל אף שהתובע טען כי פנה שוב ושוב לנתבעת בבקשה כי תחזיר תנאי עבודתו לקדמותם - לא הוצגה על-ידו כל הוכחה לטענה זו. התובע לא הציג כל פניה כתובה לנתבעת בעניין הרעת תנאיו, ולמעשה - המשיך לעבוד עבורה כ-10 חודשים לאחר הקיצוץ הנטען הראשון בשעות עבודתו. גם התפטרותו של התובע, שבאה, לבסוף, ביום 31.3.05, לא לוותה בהודעה בכתב על ההתפטרות, או בהודעה המפרטת את נסיבות ההתפטרות. גם לאחר ההתפטרות, לא פנה התובע לנתבעת בדרישה לקבל את פיצויי הפיטורים, אשר לפי טענתו - היה זכאי להם לאור ההרעה המוחשית שאירעה בתנאי עבודתו, מזה כ-10 חודשים. העדר הדרישה לפיצויי פיטורים בולט במיוחד לאור העובדה שהתובע כבר פנה בעבר לקבלת ייעוץ מנציג ההסתדרות, לאחר שחלה ההרעה הנטענת הראשונה בתנאי עבודתו, ולאחר שהוצא, לטענתו, לחופשה כפויה ללא תשלום. לא זו אף זו, ביום 8.5.05, כחודש לאחר התפטרותו, מסרה הנתבעת לתובע אישור על תקופת ההעסקה ועל השכר, למסירה למוסד לביטוח לאומי (נספח ב' לתצהירו של מר בר אור). באישור זה, בסעיף "הסיבה להפסקת העבודה", נכתב "על פי בקשתו" (של התובע) - והתובע לא מחה על האמור באישור זה, ולא ביקש להציג את נסיבות סיום העבודה ככאלה המזכות אותו בפיצויי פיטורים. למעשה, התובע לא פנה לנתבעת מעולם בדרישה כלשהי כי תשלם לו פיצויי פיטורים, והוא העלה דרישה זו, לראשונה, בתביעתו לבית הדין, שהוגשה ביום 19.11.07 - למעלה משנתיים וחצי אחרי שהתפטר. 17. אמנם, התובע טען טענות מטענות שונות באשר לכך שלא דרש את פיצויי פיטוריו לאחר התפטרותו - ובכלל זה טען כי מר בר-אור הבטיח לו "בלחיצת יד" שישלם לו פיצויי פיטורים והוא סמך עליו, כי הוא בחר להתאזר בסבלנות, כי הוא המתין למכירת הנתבעת על מנת שיהיה לה כסף לשלם לו, וכי הוא לא רצה לסכן את עבודתה של אשתו בנתבעת - ואולם טענות אלו לא שינו התרשמותנו כי התובע מעולם לא דרש פיצויי פיטורים מהנתבעת, משום שידע כי לא היה זכאי להם. אף התובע עצמו העיד, בתצהירו (סעיף 50) כי אשתו פוטרה מעבודתה בנתבעת, עקב הפסקת פעילותה, ביום 31.7.06, וקיבלה פיצויי פיטורים. למרות זאת, ולמרות שאחד מהסבריו של התובע לכך שלא פנה לנתבעת כדי לקבל פיצויי פיטורים, היה כי לא רצה לסכן את עבודתה של אשתו - הוא המתין למעלה משנה לאחר פיטוריה, עד אשר הגיש תביעתו-שלו לבית הדין. 18. סיכומו של דבר, אנו קובעים כי לא עלה בידי התובע להוכיח שחלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, וכי הוא התפטר מהעבודה בגין הרעה זו. על כן - נדחית התביעה לפיצויי פיטורים. התביעה לימי חופשה וחג 19. קיבלנו תביעתו של התובע לתשלום פדיון 7.79 ימי חופשה שנותרו לו ללא ניצול, ולתשלום ימי חג, מהנימוקים הבאים: א. פדיון חופשה - נטל ההוכחה כי התובע ניצל את כל ימי חופשתו מוטל על הנתבעת, אך היא לא הציגה כל רישום לגבי ימי חופשתו של התובע, ולא הוכיחה שהוא אכן ניצל את מלוא ימי החופשה להם היה זכאי. גם טענתה של הנתבעת כי התביעה לפדיון ימי חופשה התיישנה בחלוף 3 שנים ממועד סיום יחסי העבודה - דינה להידחות, שכן תביעתו של התובע הוגשה רק כשנתיים וחצי לאחר סיום עבודתו. ב. ימי החג - מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי מעולם לא נכלל בתלושי שכרו תשלום נפרד בעד ימי חג. למעט הכחשה כללית את זכאותו של התובע לזכויותיו הנטענות, לא הצביעה הנתבעת על כך שאכן שילמה לתובע תשלום בעד ימי חג. רק בסיכומיה העלתה הנתבעת טענה כאילו התובע קיבל את המגיע לו בגין חגים באמצעות "קיזוזים" בימי/שעות חופשה, ובאמצעות קבלת כסף מזומן "ביד" בחגים (סעיף 40 לסיכומים), ואולם טענה זו לא הוכחה על-ידה. 20. התובע הציג תחשיב מפורט הכולל את הסכומים שהנתבעת חייבת לו בגין ימי החופשה והחג. הנתבעת הכחישה את תחשיבו של התובע ואת הסכומים העולים ממנו, אולם לא הציגה כל תחשיב חלופי משלה. על כן, הכרענו את התביעה לפדיון חופשה ולתשלום בעד ימי חג לפי תחשיב התובע. הנתבעת תשלם לתובע פדיון חופשה בסך 1246.4 ₪, ותשלום בעד ימי חג בסך 5,040 ₪. הסך הכולל ישולם לתובע בתוספת ריבית והצמדה, מיום סיום יחסי העבודה, 31.3.05, ועד ליום התשלום בפועל. טענת הרמת המסך 21. משפסקנו כי על הנתבעת לשלם לתובע חלק מהסכומים שתבע בכתב התביעה, נתייחס לטענתו הנוספת כי יש לחייב בסכומים אלו הן את הנתבעת והן את מר בר-אור, ביחד ולחוד. 22. ראשית, יצוין כי בכתב התביעה המתוקן, התובע כלל לא צירף את מר בר-אור כנתבע, אלא נקב רק בשמה של הנתבעת, ועל כן, ולו מטעם זה - יש לדחות את התביעה נגד מר בר-אור. עם זאת, סבורים אנו כי יש לדחות את טענת הרמת המסך גם לגופו של עניין, ולהלן ננמק החלטתנו זו, בקצרה. 23. התובע ביסס טענתו כי יש לחייב גם את מר בר-אור, באופן אישי, בחובות הנתבעת כלפיו, על כך שמר בר-אור הוא בעליה ומנהלה של הנתבעת, הוא היחיד שקבע אופן התנהלותה, הוא זה שנתן הוראות לכל עובדי התחנה והוא זה ששילם שכר העובדים בהמחאות החברה החתומות בידו או במזומן (סעיף 3 לתצהיר התובע). עם זאת, ועל אף שאין חולק כי מר בר-אור היה מנהל בנתבעת, הרי שתדפיס פרטי החברה משנת 2001 (אז החל התובע לעבוד בנתבעת), מצביע על כך שבאותה תקופה החזיקו 36 אנשים שונים במניות הנתבעת, ואת הנתבעת ניהלו שלושה אנשים - מר בר-אור, אבי צדוק ומנחם צברי (התדפיס צורף כנספח א' לתצהירו של מר בר-אור). 24. גם אם היינו קובעים שמר בר-אור היה בעל השליטה בנתבעת בעת הרלוונטית, היחיד שקבע את סדרי העבודה היומיומיים בה, וכי על פיו נשק דבר במקום העבודה - עדיין היינו דוחים את טענות התובע בעניין זה, שכן הוא לא ביסס עילה כלשהי להרמת מסך ההתאגדות בינו ובין הנתבעת. בעת הרלוונטית לתביעה זו כבר נכנס לתוקף סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 בנוסחו החדש (התיקון לסעיף 6 לחוק נכנס לתוקף ביום 17.3.05, מעט לפני סיום יחסי העבודה בין הצדדים). סעיף 6(א)(1) לחוק החברות מתיר הרמת מסך ההתאגדות בין חברה לבעל מניה בה, כחריג לכלל בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של חברה, רק אם מצא כי בנסיבות העניין "צודק ונכון" לעשות כן, במקרים "החריגים" בהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: "א. באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; ב. באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור... ". 25. במקרה שבפנינו, לא הניח התובע ולו ראשיתה של תשתית להוכחת התקיימותה של אחת מן העילות שבסעיף 6(א)(1), והוא גם לא הניח תשתית עובדתית או משפטית להחלטה כי צודק ונכון יהיה בנסיבות המקרה, להרים את מסך ההתאגדות בין מר בר-אור ובין הנתבעת, וכי מדובר במקרה חריג אשר מצדיק את הרמת המסך. גם טענות התובע, שרוכזו בסעיפים 73-77 לסיכומיו, כאילו מר בר-אור הערים עליו, נהג בו בחוסר תום לב והתחמק, באופן אישי, מתשלום זכויותיו - נטענו בעלמא, ולא הוכחו. 26. על כן, אנו דוחים כל טענות התובע כי יש לחייב את מר בר-אור, באופן אישי, בחובות הנתבעת כלפיו. סוף דבר 27. תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים נדחתה. התביעה לקבלת פדיון חופשה וימי חג התקבלה. הנתבעת תשלם לתובע סך 6,286.4 ₪ בגין רכיבים אלה, בתוספת ריבית והצמדה מיום 31.3.05 ועד ליום התשלום בפועל. 28. מרבית תביעתו של התובע נדחתה, ורק יתרתה נתקבלה. לפיכך - אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ + מע"מ וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. הצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים וזאת תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין. פיצוייםהרעת תנאיםפיטוריםפיצויי פיטוריםהתפטרות