קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פתיחת עסק מתחרה לאחר התפטרות: בפני בית הדין תביעה של מעדני סטאן בע"מ חנות למוצרי מזון (להלן: התובעת או החברה) את הנתבעת (להלן: הנתבעת או העובדת), אשר עבדה בחברה ועזבה והקימה חנות משלה. בשל קיומם של תביעה ותביעה שכנגד ההגדרות של הצדדים דלעיל יקלו על זיהוי הנפשות הפועלות בהליך זה. החברה תבעה את העובדת, בטענה כי עשתה שימוש בסודות מסחריים של החברה לרבות רשימת ספקים, שיטות תמחור ומידע על מחירים והספקים וכי החלה לעבוד בעסק מתחרה ופנתה לעובדי, ספקי ולקוחות החברה תוך שימוש בהם לעסק שלה. כמו כן תבעה החברה את העובדת בגין הוצאת דיבה על החברה ובקשה סעד של צו מניעה לאי הפעלת החנות שבבעלות העובדת למשך ששה חודשים, סעד שנדחה בהליך הזמני שהתקיים קודם לתיק העיקרי (בש"א 2098/06 להלן: הבש"א). כמו כן תבעה החברה פיצוי בלא הוכחת נזק בגין גזל סודות מסחריים, ופיצוי מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט וכן פיצוי בגין נטילת לקוחות, הפסד כספי וכן דמי הודעה מוקדמת בגין התפטרות העובדת. העובדת הגישה כתב הגנה ותביעה שכנגד נגד החברה, ובה תבעה זכויות מכח חוקי היסוד, ובין היתר שכר עבודה שלא שולם, שעות נוספות בצירוף הלנה, פדיון חופשה ופדיון ימי הבראה, תגמולים לפנסיה , ודמי מחלה, כמו כן תבעה פיצוי בגין עגמת נפש. 2. הצדדים התבססו על תצהיריהם בבש"א וכן על הראיות שהוצגו שם וכל צד הוסיף משלו בהליך זה, אנו נתייחס אפוא גם לתצהירים,לעדויות ולפרוטוקול בבש"א, וגם להליך בפנינו כמקשה אחת תוך בדיקות מכלול התיק העיקרי והמסקנות העולות מכל מה שהוצג בו. העובדות העובדת הועסקה בחברה בחנות לממכר מוצרי מזון בפסגת זאב משנת 2002 ועד חודש יולי 06. בין העובדת לחברה לא נחתם כל הסכם העסקה ולא הסכם סודיות וענין זה לא עלה במשך כל תקופת ההעסקה. החברה גם לא חתמה הסכמים כאלה עם עובדים אחרים. העובדת עסקה בשירות לקוחות החברה בתחום הבשר, הדגים ומוצרי החלב, מיום 1.8.03 ועד לחודש יולי 2006 (בפועל). כמו כן עסקה בשקילת מוצרים שעה שבעל הבית מר ביילין או שותפו עמדו לידה, ובידם החשבונית. 3. בתחילת חודש יולי 7.6.06 יצאה העובדת לחופשת מחלה. היא הגישה למבקשת אישורי מחלה עד 8.8.06 (נספח ב' לכתב התביעה). 4. החברה שלחה לעובדת ביום 2.7.06 מכתב בנושא "אזהרה בפני הפסקת עבודה". 5. ב-24.7.06 הוחתמה העובדת על מכתב התפטרות, לטענתה לאחר שהובטח לה כי זכויותיה ישולמו לאחר 3 ימים ומשלא שולמו כתבה מכתב נוסף ב-27.7.06 ובו הודיעה כי לא תשוב לעבודה בנסיבות שנוצרו. 6. בתאריך 29.7.06 חתמה העובדת הסכם רכישה של חנות בשם רדוגה, עם בעלי אותה חנות. חנות זו ממוקמת כקילומטר מהחברה. (שד' משה דיין 30 ביחס לחנות החברה במשה דיין 1). חנות זו התקיימה עוד טרם שנפתחה החברה ונמכרו בה חלק מהמצרכים ומהסחורה שנמכרה בחברה. החנות הקטנה. 7. בהסכם המכירה פורטו רשימת ספקים ונותני שירות ולרשימה מש/1 מהבש"א וצורפו שתי רשימות עם שני כרטיסי ביקור האחת של מעדני הדג והשניה של מעדני הבשר הטוב, מאחורי כרטיס הביקור היה מספר הטלפון הסלולארי של מר ויקטור גובורוחה. 8. הסכם השכירות של החנות רדוגה נכנס לתוקפו ביום 15.8.06. 9. לאחר סיום עבודת הנתבעת אצל התובעת, היא החלה להפעיל עסק לממכר מוצרי מזון. 10. בתאריך 6.8.06 הוגשה הבקשה לצו מניעה, בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 20.8.06 (להלן: "ההחלטה"). 11. משכורתה האחרונה של העובדת היתה בסך 3,627 ₪. 12. במוסכמות מיום 23.10.07 נקבע כי העובדת התפטרה מעבודתה. המחלוקת האם נכונה טענת התובעת כי הנתבעת גזלה ממנה סודות מסחריים והתערבה בעסקיה באופן לא הוגן. ככל שכן, האם זכאית התובעת לפיצוי בשל כך ובאיזה שיעור. האם זכאית התובעת לפיצוי חלף הודעה מוקדמת מהנתבעת. האם נסיבות התפטרות הנתבעת (התובעת שכנגד) מזכות אותה בפיצויי פיטורים וככל שכן באיזה שיעור. האם זכאית הנתבעת לפדיון ימי חופשה ולדמי הבראה ובאיזה שיעור. האם זכאית הנתבעת לתמורה בגין עבודה בחגים ובאיזה שיעור. האם זכאית הנתבעת לדמי מחלה לתקופה שמיום 6.7.06 ועד ליום 18.7.06 ובאיזה שיעור. האם זכאית הנתבעת לתמורה בגין עבודה בשעות נוספות ובאיזה שיעור. ככל שיפסק כי הנתבעת זכאית לפיצויי פיטורים האם עומדת לה זכות להלנה בגינם או שמא לתובעת טענת הגנת טובה. הכרעת הדין הגבלת חופש העיסוק 1. אין הסכם כתוב כלשהו בין החברה לעובדת. החברה לא הכחישה כי אין הסכם סודיות כתוב וכי נושא הסודיות לא עלה בכל תקופת העסקתה של העובדת, לא אתה ולא עם עובדים אחרים. המבחנים להגבלת חופש העיסוק נמנו בע"ע 164/99 בן פרומר צ'ק פויינט טכנולוגית תוכנה בע"מ נ. רדגארד בע"מ עבודה ארצי כרך לב' (1) 164 (להלן: פס"ד צ'ק פויינט) כלהלן: א. הכלל הראשון והבסיסי שנקבע שם הוא שתחולת האפשרות להגביל את חופש העיסוק מתייחסת לאכיפת הגבלת העיסוק בחוזה עבודה. במקרה שלפנינו אין חוזה העסקה ועל כן באיזון שבין העקרונות של חופש העיסוק ותחרות חופשית לבין אינטרסים של החברה או של המעסיק, משלא דאג להבטיח את אינטרסיו בכתב, במבחן זה ידו על התחתונה גם אם שאלת האינטרסים של המעסיק קיימת. ב. הכשרה מיוחדת - מבחן זה מתייחס למצב בו המעסיק השקיע משאבים מיוחדים ניכרים בהכשרת העובד ובעקבות זאת התחייב העובד לעבוד אצלו תקופה מסויימת. במקרה שלפנינו העובדת רכשה נסיון קודם של כשנתיים בחנות למזון מסוג זה לפני עבודתה בחברה. יתר על כן, מדובר במוכרת שהחברה לא השקיעה בה כל הכשרה וגם לא נשאה בתפקיד מיוחד בחברה. ג. תמורה מיוחדת עבור הגבלת העיסוק - לא רק שלא נתנה לעובדת תמורה מיוחדת, אלא שלא דובר על כך כלל. ד. חובת תום לב - חובה זו קיימת גם ללא תניה חוזית מפורשת. יש ליתן משקל לתום ליבם של החברה והעובדת, ומכח חובת האימון ביניהם חלות על העובד נורמות מיוחדות, שמונעות מהעובד לדוגמא להתקשר בזמן עבודתו עם אנשים אחרים כדי להעתיק את תהליך הייצור של מעבידו. (ע"א 2600/90 עילית חברה ישראלית לתעשית שוקולד וסוכריות בע"מ ואח' נ. יעקב פרג ואח' פ"ד מט(5) 796). במקרה שלפנינו, החנות נקנתה יומיים לאחר התאריך הנטען ע"י העובדת כתאריך שחדלה לעבוד,ב- 27.7.06 ולאחר מספר מכתבים לא נעימים מהחברה שהראשון בהם ב 2.7.06 .כלומר ,כחודש לאחר שהחברה הזהירה על הפסקת עבודה. החנות עצמה היתה בשיפוצים עד סוף אוגוסט 06 כך שלמעשה היה התהליך אחרי סיום היחסים ואחרי שהיה ברור שהחברה לא חפצה בעובדת. יתר על כן, החברה לא הוכיחה כי העובדת פנתה קודם לסיום עבודתה ללקוחות או לספקים (עמ' 17 ש' 18, 19, עמ' 18, ש' 22 בבש"א). מר גובורוחה בתצהירו שניתן ב 31.7.06 כותב "לפני כחודשיים" לעניין פנייתה אליו. הוא לא נוקב תאריך. מדובר אם כן במאי. במאי היה הנסיון של החברה לעניין את העובדת בחנות במעלה אדומים. לא הוכח כל קשר בין פנייתה אליו לבין החנות שנקנתה בפסגת זאב לאחר סיום עבודתה. תצהירו של נציג החברה נסתר בהכחשה מפורשת של העובדת בחקירתה הנגדית (עמ' 20 ש' 26, 27, עמ' 21 ש' 7 ש' 15 בבש"א) כי שוחחה עם ויקטור. בנוסף, הימצאות המספר שלו הוסברה בכך שבמש/1 אותו קיבלה מדויד -מוכר החנות שרכשה הופיע מספרו של ויקטור על כרטיס הביקור. דהיינו גרסתה היא כי קבלה את המספר לאחר סיום עבודתה ולא מגובורוחה עצמו אלא ממישהו אחר. זאת ועוד, מדובר בחנות שהיתה קיימת בצביונה זה עם מוצרים שחלקם כשל החברה, עוד לפני הקמת החברה, והתקיימה שם כל השנים. לא מדובר בעסק חדש המערער את המרקם התחרותי שהיה קיים גם קודם. כפי שהוכח בתיק זה ע"י הצילומים קיימות חנויות נוספות ברדיוס סביב החנות של החברה. בנוסף, העד סטניסלב ליברמן, מטעם החברה העיד כי את קניותיו ערך לפי רצונותיו אף שנציג החברה חבר שלו. וקנה במקומות שונים ולאו דוקא בגלל מחירים. כל זאת מצטבר לכך, שבהינתן שהעובדת היתה מוכרת זוטרה, אין בענין חובת תום הלב והאימון במקרה שלפנינו מידה מוגברת ואף אם היתה לא הופר תום לב זה. לפיכך, מהבדיקה עד כה עולה שלא נתקיים כל בסיס חוקי או עילה המצדיקים הגבלת חופש העיסוק של העובדת, או מתן סעד שלא מאפשר פתיחת העסק. בוודאי שלא לאחר שהעסק עובד כבר שנים מאז הבש"א ועד למתן פס"ד זה. החברה הסתמכה על הטענה כי הפסטרמות החמות, לא היו ברשימה שנתן לה מר ציריסקי וכי חברת קרלברג היתה ידועה לה מהחברה בלבד. אולם העובדת הוכיחה כי חברה זו מופיעה בנספח ז' לכתב ההגנה. היא מופיעה באינטרנט ברשימת המפעלים בפיקוח שירותי מזון כפריט 50 ו-51 לרשימה שם. ברשימה מצוין שמדובר בייצור ושווק נקניק ובשר, לפיכך די בכך לסתור את טענת החברה לבלעדיות מול קרלברג. 2. סוד מסחרי חוק הסודות המסחריים התשנ"ט-1999 מגדיר סוד מסחרי: "סוד מסחרי" - "סוד" - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין, בנקל על ידי אחרים, אשר סודותיו מקנה לבעלים יתרון עסקי על פני מתחריו ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו". החברה ביקשה להגן על סוד מסחרי שהוא רשימת ספקים, ועל מחירי המצרכים, התמחור שלהם והמבצעים שעשתה. נפרק את הגדרת הסוד המסחרי על פי החוק לחלקיה ונווכח האם יש בכל האמור לעיל משום סוד מסחרי הראוי להגנה. בהגדרה מדובר במידע עסקי מכל סוג "שאינו נחלת הרבים". העובדת הוכיחה בפנינו כי חלק גדול מהספקים מפורסמים באינטרנט ומפורטת סחורתם ולפחות סוג הסחורה, לפיכך לגבי מרביתם לא מתקיים התנאי "שאינו נחלת הרבים", כמו כן הוכיחה כי קבלה רשימה ממוכר החנות וממר ציריסקי מיוזמתם. "ושאינו ניתן לגילוי כדין, בנקל על ידי אחרים". סיור שווקים קצר בשד' משה דיין בפסגת זאב ב-5 החנויות שבהם מוצרים דומים היה נותן לכל לקוח מידע על השוואת מחירים ועל מגוון המוצרים מסוג זה שהחברה מוכרת. לענין זה ראה ע"ע 9046/06 בן ברוך ואח' נ. תנובה מרכז שתופי לשווק פ"ד נט(1) 5 וע"ע 1141/00 הר זהב שירותי מזון נ. פודליין בע"מ עבודה ארצי כרך לג' (25) 33. מר ביליין הודה בעדותו כי במחברת יש "80,90 אחוז היא ו-10 אחוז מישהו אחר. הסיבה היא שהיא הייתה אחראית על הויטרינות וברגע שהייתה חסרה.... מאיתנו או עובד עשו את זה במקומה" (עמ' 8 ש' 4). (דגש שלי ש.ש.). דהיינו הרשימה במחברת הייתה חשופה גם לעובדים אחרים. לענין זה לא חשוב אם ב-10% או ב1%. הוכח שהרשימה לא הייתה סודית וניתן לומר כי הייתה "נחלת הרבים" וניתנת לגילוי בנקל על ידי אחרים. "אשר סודותיו מקנה לבעלה יתרון עסקי על פני מתחריו". מר ליברמן העיד, שאף שהיה חבר של נציג המבקש, עשה קניותיו לפי החשק ולא דוקא בשל המחירים וקנה גם בחנות רדוגה לפני החלפת הבעלים (פרו' עמ' 3 ש' 6, 7 עמ' 4 ש' 26-27 עמ' 5 ש' 1, 3 (בש"א). גם נציג החברה ציין כי לאו דוקא המחיר הנמוך ביותר בשוק הוא הענין (פרו' עמ' 9 ש 20-21). עוד ציין נציג החברה כי חלק גדול מהספקים מספקים לחנויות רבות וכי חלק מזערי בא לספק לו במיוחד. עוד העיד כי אין לו הסכמי בלעדיות עם אותם ספקים שהוא מבקש למנוע מהעובדת להתקשר עמם (עמ' 8 ש' 13-18). מעדות מר ביליין בפנינו עלה כי הרשימה מתחדשת מדי יום יומיים שלושה (ד/4) ומשתנה וההזמנות אינן קבועות (עמ' 8 ש' 28-19).כך גם ציין כי החנות רדוגה הרבה יותר קטנה ולא תהווה תחרות של ממש (עמ' 7 ש' 12, 13, 15-18). לפיכך, לדעתנו לא הוכח כי מתקיים במידע על הספקים או המחירים המשתנים או המבצעים בהזמנות שמשתנות התנאי של הקנית יתרון עסקי על פני מתחריו ואף לא הוכח כי יפגע היתרון המסחרי ככל שקיים. יתר על כן, מר בילין הודה כי מדובר רק בכמויות (עמ' 9 ש' 6-5). מנגד תמכו עדות העובדת ועדיה בכך שכל אחד הולך לקנות כפי חפצו. למשל בעדות מונרטובה לריסה היה כדי לגבות את גרסת העובדת (עמ' 14 ש' 11-13 עמ' 13 שו' 1) כי עזבה את הקניה בחברה ללא קשר לפתיחת חנות העובדת. וכי החלטה לקנות אצל העובדת בחנות החדשה ארעה מאוחר יותר (עמ' 15 ש' 23 ואילך). תצהירה לא נסתר כך שטענת החברה ל"גניבת לקוחות" נסתרה והופרכה. ד. הסעיף דורש "ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודותיו". הוכח בפנינו כי החברה לא נקטה בכל אמצעי לא כלפי העובדת ולא כלפי עובדיה האחרים לשמירת הסודיות (פרו' עמ' 13 ש' 12, 13 בש"א) ובעדותו בפנינו עמ' 7 ש' 18-8). עולה כי מר ביילין לא ידע לומר היכן המקור של הצילום כלומר הוא עצמו לא שמר על המחברת ולא ידע לומר מי צילם אותה ומתי כך גם לא פעל על פי ההחלטה במעמד הצדדים בעניין זה (עמ' 7 ש' 24-23 )וענין זה יפעל לרעתו. ולענין שקילת המוצרים הוכח כי החשבונית נותרה בידיו בזמן השקילה כך שמידע על הנחות כלל לא הגיע לידיעת העובדת (פרו' עמ' 22 ש' 4-7 ש' 14-15). מנגד מעדות צירסקי עולה שהמידע חשוף ועדותו היתה עקבית וקוהרנטית. מעדותו (עמ' 11 ש' 1-2) עלה כי הוא יזם פניה לעובדת בחנותה בעת השיפוצים, בסוף אוגוסט, ראה ונכנס ולא היא פנתה אליו. הוא ציין שנתן לה רשימת הסוחרים שהוא בקיא בהם (עמ' 11 ש' 18, 20, 22, עמ' 2 ש' 1-6). הוא אישר שיש בסביבה חנות נוספת (עמ' 11 ש' 8) וכי לא סיפק תוצרת לחברה (עמ' 11 ש' 12). בכך גיבה את עדות העובדת וסתר את גרסת החברה. הוא אכן היה בקיא ברשימת הסוחרים גם בפנינו והסביר מדוע לא מנה את כולם בתצהירו. בכך גם חיזק את העובדה כי מידע זה "מסתובב" וזמין בידי גורמים שונים. לפיכך, גם החברה לא נקטה אמצעי כנדרש לגבי סוד עסק ומסחרי, וגם לעובדת כלל לא היתה נגישות או ידיעה לגבי אותו מידע שהחברה טוענת כי הוא סוד עסקי, ובכל מקרה מדובר במידע חשוף לכל. מכל מקום פירוק הגדרת "סוד עסקי מסחרי" ובדיקתו בנסיבות העובדתיות בהליך העיקרי מעלה מסקנה מובהקת כי לא בסודות מסחריים או עסקיים עסקינן. ה. משאין מדובר בסוד עסקי או מסחרי לא קמה לבעליו מכח דין הגנה כלשהי, בודאי לא כאשר נמצאות באיזון זכויות חוקתיות כחופש העיסוק ותנאי שוק חופשי. לכן גם לא קמה זכות לפיצוי בלא הוכחת נזק בגין פגיעה בסוד כזה שלא הוכחה ודין התביעה בענין זה להידחות. ו. עוד הוכח כי למר ביילין לא היה הסכם בלעדיות עם חברת הפצה כלשהי אם עם ספק "עבדתי עם כל החברות הנקניקים ללא שום הסכם" (עמ' 9 ש' 10). לענין זה ראה דבע נג/3-17 טוני טועמה נ. טכנו גומי לסוצקי בע"מ פד"ע כה' 227. ז. החברה לא הוכיחה כי לעובדת רשימת לקוחות או כי פנתה אליהם. לא הוכח כי העובדת ידעה על מדיניות ההנחות והמבצעים של הספקים ואף לא של שיטת התמחור. שיטת תמחור כלשהי כלל לא הוכחה בפנינו. לענין זה נאמר בפסיקה כי לא די לומר שיש "סוד מסחרי" או "שיטת תמחור" ויש להוכיחה. אמנם רשימת לקוחות הנה "סוד מסחרי" שראוי להגנה אך לא דובר כאן על לקוחות אלא על ספקים ומכל מקום לא הוכח כי נלקחה רשימה כזו ע"י העובדת, וכי נעשה בה שימוש. (ראה ע"א 1142/92 ורגוס בע"מ נ. רמקס בע"מ יא'(3) 421). ח. גם לא הוכח כלל בהליך העיקרי עת החנות החדשה של העובדת כבר עבדה כי החנות החדשה של העובדת מאיימת על עצם קיומו של המעסיק הקודם (ראה פס"ד צ'ק פוינט סעיף 20), או שחלה ירידה בהכנסות. מכאן שעל החברה היה להוכיח כי העובדת וחנותה ושימושה ב"סוד המסחרי" שקבענו כי לא קיים, מאיימת על עצם קיום החברה. הוכח ההיפך, שיש כ-5 חנויות באזור שכולן מתקיימות ושחנות העובדת הנה קטנה ורק חלק ממוצריה חופפים אם בכלל את מוצרי החברה, כולל הפסטרמות החמות. החנות נפתחה רק בסוף אוגוסט 06אחרי שצירסקי נתן לה מידע לקראת סופו. ט. מסקנתנו מסעיף זה כולו הנה שלא מתקיימים תנאי הגדרת "סוד מסחרי", ועל כן אין מקום להגביל את חופש העיסוק של העובדת. לא הוכח סוד מסחרי לא ברשימת הספקים לא בתמחור ולא בהנחות ובמחירים ולא הוכח נזק המאיים על עצם קיום החברה מאידך חנות רדוגה התקיימה שנים רבות בטרם נרכשה ע"י העובדת וגם אז לא "איימה" על קיום החברה. מטעמים אלה דין תביעת התובעת- החברה כנגד העובדת להדחות והמענה לשאלה הראשונה שבמחלוקת שלילית. 3. בשאלת הפיצוי ללא הוכחת נזק על בית הדין לערוך איזון שיפוטי בין עקרונות היסוד של חופש העובד להתקשר עם מי שליבו חפץ לבין חופש הקניין, חופש התקשרות כחלק מכבוד האדם חירותו וכל אלו מול אינטרסים ציבוריים כגון שוק חופשי. (ראה פס"ד צ'ק פוינט סעיפים 11 ו-12). לכך מצטברות הסבירות והמידתיות לרבות לענין תקופת ההגבלה ותחומה הגיאוגרפי. החברה דרשה גם בהליך העיקרי הגבלה לחופש העיסוק, שנדחתה בהליך הזמני ומאותן סיבות המפורטות בה יש לדחותה גם בהליך העיקרי. בנסיבות מקרה זה, משהציע בעל החברה בעצמו לעובדת לרכוש את חנותו במעלה אדומים, בחודש מאי, יוני, הרי שידו שלו היתה ברעיון הזה לעודדה לעסק עצמאי, בשעה שהדבר היה נוח לו. הקרבה הגיאוגרפית של החנות שקנתה העובדת איננה מעלה או מורידה שכן אותה חנות התקיימה שנים רבות עם מוצרים דומים, והיתה עוד לפני החברה. גם לא מצאנו הצדקה להגבלת חופש העיסוק לתקופה כלשהי לא לשלושה חודשים וודאי לא לשישה חודשים התקופה המוצעת אינה מוצדקת ואינה מידתית כלל בנסיבות שהוצגו בפנינו, ולא מצאנו בסיס כלשהו לפיצוי ללא הוכחת נזק. מצאנו כי אין מקום להגבלת העובדת לא לתקופה, לא לעיסוקה ולא למיקומה הגיאוגרפי. יתר על כן הנזק שיגרם לה עת השקיעה מיטב כספה 5,000$ וכן ערכה חוזה שכירות, גבוה ומכומת יותר מהנזק, הלא מוכח, שיגרם למשיבה עקב חנותה ורק חלק ממוצריה יהיו דומים, כפי שהיה אצל הבעלים הקודם טרם פטירתו. ובענין זה גם אין כל עילה לפיצוי בגין עוגמת נפש. ראה ע"ע ארצי 419/07 מ"י נ' יעל חן (ניתן ביום 3.11.08) וכן ע"ע ארצי 591/06 ד"ר עופר צימליך נ' יזמות העמק במח' חממה טכנולוגית. לפיכך גם בראש פרק זה מצאנו כי דין הבקשה להידחות, וכי אין נזק וגם אין עילה המצדיקה תשלום פיצוי ללא הוכחת נזק. נסיבות הפסקת העבודה החברה טענה כי העובדת הפרה משמעת וכי כבר ב-2.7.06 נשלח לה מכתב בנוגע להתנהלותה מול החברה כגון יציאה ללא רשות להפסקות עישון ושיחות בטלפון, כמו כן מצויין חשד גניבה על ידה. בסעיף 6 למכתב זה (נספח א' לתביעה) נאמר: "אנחנו מודיעים לך כי במידה ולא תשני התנהגותך תמשיכי בהפרת משמעת ו/או ישנו הדברים כמפורט לעיל נאלץ להפסיק את עבודתך בחברתנו ללא תשלום פיצויי פיטורים". (דגש שלי ש.ש.) על המכתב חתום אודרי מטרמן, מנהל החברה שלא העיד בפנינו ושהינו שותף בחברה. המכתב צורף לתצהיר מר ביילין דווקא, שלא הוא עורכו. דהיינו, כבר ב-2.7.06 שקלה החברה את פיטורי העובדת ואף הודיעה לה על כך בכתב. בדבר הזכות, לענין פיצויים - עניין זה הוא משפטי. כלומר הצעד הראשון, האקט הראשון להפסקת עבודת התובעת ננקט על ידי החברה, בכתב, במפורש ובאופן מובהק. 5. לאחריו, חלה בנה של העובדת ואחר כך בתה ואחר כך היא עצמה והיא הציגה, בבית הדין תעודת מחלה מ-6.7.06 ועד 6.8.06 כמעט ברצף. במקביל למחלתה ב-13.7.06 נשלח מכתב מר י. שולדרמן (נספח ג' לתביעה) לחברה, תוך שהוא מציין מפורשות כי היא חולה (לא ראינו סתירה או פסול בכך שנעזרה בו בזמן מחלתה בניגוד לעמדת ב"כ התובעת). לטענתו המכתב מהחברה התקבל רק ב-12.7.06 אצל העובדת, כלומר בתקופת מחלתה (הוצג אישור דואר רשום). כבר במכתב זה מזכיר מר שולדרמן אופציית פניה לבית הדין (סע' 2א') וזאת מאחר והעובדת בקשה למצות את זכויותיה בעבודה. במכתב זה כבר מופיעה הדרישה לשעות נוספות, ולהפרשי שכר. נוסח המכתב מצביע על רצונה להמשיך לעבוד, אם ישמרו זכויותיה. ענין זה נאמר מפורשות. רק בסופו הוצגה האפשרות אם לא ישמרו זכויותיה אלו כשתמשיך לעבוד והכל כפי שנכתב שם. בכך יש במכתב להוות את דרישת הפסיקה להתראה כלפי המעביד על ליקויים בתשלומיו. מתקיימות הנסיבות לפי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים במקרה זה בהם העובד לא יכול יותר להישאר דהיינו החלופה השניה בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, נוכח הטלת אשמת השווא של הגניבה ומנגד אי ביצוע תשלומים כחוק. למעשה לאחר האיום במכתב החברה מה-2.7.06 אין לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה. 6. החברה טענה כי כעובדת שנתה גרסאותיה בקשר לסיום העסקתה וסמכה יתדותיה על דב"ע מא'/ 39-3 חג'ג' נ' האיתם ועב' (ת"א) 302185/017 שלמה פרוק נ' רשות שדות התעופה. אולם לטעמנו, מכתביו של מר שולדרמן, עקביים בעמדתם ומכתביה שלה המאוחרים להם מהווים נדבך עליהם ואינם נפרדים. כך גם עדותה. היא ראתה עצמה מתפטרת בדין מפוטרת. לטעמנו יש במכתב מיום 2.7.06 יותר מאיום. לטעמנו, יש בו מעין אקט פיטורים, ומשרצתה לשוב והתריעה ולא נענתה בענין זכויותיה, אין בטענתה כי חשה שפוטרה משום גרסה סותרת אלא שיקוף המציאות. ודוקא דבריה בעמ' 14 לפרו' ש' 9-12 (בבש"א) מחזקת את גרסתה כי השתלשלות העניינים הכתיבה את התוצאה. העובדת ראתה עצמה כעובדת בעת חופשת המחלה (בש"א עמ' 15 ש' 11-14) תוך כדי כל התהליך כיון שאכן היתה בחופשת מחלה בפועל על פי האישורים. נסיבות התפטרותה, בכתב ובעל פה מצביעות על התפטרות שדינה כדין פיטורים לגבי נסיבות שביחסי עבודה לגבי עובד בהם אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, ולו מטעם זה שהואשמה ללא כל בסיס, ככל שהוכח בפנינו, בגניבה. בית הדין סבור כי יש לראות במכתב מיום 2.7.06 כגורם שהביא לפיטורים והכח המניע לכך. העובדת הרימה אפוא את הנטל לכך וחילופי המכתבים מדברים בעד עצמם. העובדת התריעה והיתה מוכנה לעבוד, המעביד סרב והכתיב מועד הפסקה ואף מועד הודעה מוקדמת ופעל כמפטר בעצמו. 7. לטעמו של בית הדין אקט הפיטורים הראשון, האיום על הפיטורים ללא תשלום והטלת האשמה, ללא בסיס לגניבה, היה של המעבידה. העובדת חפצה לעבוד, ואפשרה למעביד להתארגן לכך, כאמור במכתב מר שולדרמן והתפטרותה בדין מפוטרת נבעה מטענתה לשלילת זכויות בסיסיות על פי חוקי המגן - המעביד לא ניסה לתקן. 8. לאור כל האמור לעיל ובנסיבות אלו של סיום יחסי עובד מעביד קמה זכות לעובדת לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11(א) לחוק בחליפתו השניה. גם על פי לוח הזמנים שהוכתב על ידי החברה היא זו שקבעה את זמן ההודעה המוקדמת ויש בכך לסייע לראותה כמתפטרת בדין מפוטרת. המועד בו ראתה החברה את היותה מתפטרת הוא מ- 17.7.06. מכתבו השני של עו"ד רודנקו, הוא זה שמציב את לוח הזמנים, מתי נכנסת "התפטרות" לתוקף ועד מתי יכירו בה כעובדת בפועל, לפיכך לא זכאית החברה להודעה מוקדמת מהעובדת. החברה היא שהכתיבה את הזמנים וידעה היטב עוד מ- 2.7.06 על נחיצות חיפוש עובד אחר ולפחות ממכתבו הראשון של מר שולדרמן שאליו לא נעתרה. לפיכך, לא קיים הרציונל המחייב את העובדת ליתן תשלום הודעה מוקדמת לחברה בגין תקופה זו שנקבעה שרירותית וחד צדדית ע"י החברה. לא למותר לציין כי לוח זמנים זה מתעלם לחלוטין ממצבה הרפואי שעל פי מכתבי ב"כ החברה, היה ידוע לחברה לכל הפחות ממכתבי מר שולדרמן, אך גם ממכתב ב"כ החברה עצמו המציין את תקופת מחלת הילד. לאור כל האמור לעיל יש לראותה כמתפטרת בדין מפוטרת שנתנה אזהרה כדין וזכאית לפצויי פיטורים. יצויין כי הצעת החברה לעובדת לקחת את העסק במעלה אדומים וצירופה להתייעצות במט"י גרסה שלא נסתרה (סע' 9 לתצהירה) תומכת בגרסתה כי היוזמה להפסקת העבודה היתה של המעביד ולא שלה. כך גם יש לקבל את גרסתה כי ממועד זה חל שינוי ביחס כלפיה. החברה תשלם לעובדת פיצויי פיטורים בשיעור 10,575 ₪. גרסתה לגובה התשלום לא נסתרה גם לפי גרסת החברה בדבר שכרה האחרון כמופיע בסיכומיה. לא מצאנו כי יש מקום לפסוק הלנה בשל המחלוקת המשפטית המהותית המצויה בבסיס ההליך ויפסקו הפרשי הצמדה וריבית. מנגד, יש לדחות את תביעות החברה לתשלום פיצוי חלף הודעה מוקדמת מהנימוקים שפרטנו לעיל ותביעה זו נדחית. תגמולים לקרן פנסיה, דמי חגים העובדת לא הוכיחה מקור חוקי או חוזי לרכיב זה של תגמולים לקרן פנסיה ודינו להדחות, למעשה עוד נדחה בשלב מקדמי. כך גם לא הוכח אי תשלום בגין חגים, המשכורות שולמו בסכום מלא לכל החודשים לרבות אלו בהם היו חגים ודין תביעה זו להדחות. כתבי הויתור 15. נפקות כתבי הויתור נקבעה בפס"ד עב (בש) 3027/03 קורלי יהודה נ' ג'ופ שיא בע"מ תק-עב 2007(1), 3611. מכל מקום בדקנו כל עילה לגופה ביחס להלכות הנוגעות לכתבי ויתור. בפסיקה נבדקו השאלות כלהלן: * האם ידע העובד על הזכויות עליהן ויתר. לגבי השעות הנוספות מעדותה אכן עולה שידעה כבר מ- 2002 לכן כתב הויתור תקף, אף אם לא נועצה בהסתדרות. * האם קבל העובד חשבון בדבר הסכום המגיע לו? בענין החופשות לא התקיים התנאי כי בתלוש השכר לא פורטו ימי החופשות. הבראה כן פורטה בתלושים. * האם כתב הויתור היה כתוב מדוייק ומפורש. לגבי חופשות אינו עומד בתנאי זה ולכן על החברה לשלם לה פדיון ימי חופשה. לגבי הבראה הופיעו הסכומים. דמי הבראה 16. בעבור השנים 2004, 2005 אשרה התובעת כי קבלה דמי הבראה לפי ב/1 וב/2 כתבי הויתור. בשנה האחרונה הופיעו סכומים מפורטים לדמי ההבראה בחודשים יולי, אוגוסט, נובמבר, דצמבר, וכן ינואר, פברואר, מרץ, אפריל, מאי 2006 (ת/1), בכל חודש מופיע סך של 153 ₪ וביולי 2006 27.03 ₪. לפיכך, יש לקבל את טענת החברה, על פי חישוביה כי דמי הבראה שולמו לעובדת ביתר. דהיינו לא רק בהתבסס על כתבי הויתור ב/1 וב/2, בהם מצויינים דמי הבראה, אלא גם על פי תלושי השכר וחישובי החברה, לא נותרה החברה חייבת לתובעת דמי הבראה. גם לו חישבנו את כל הסכומים לפי תעריף 318 ₪ עדיין בצירוף ב/1 וב/2 לא זכאית העובדת לדמי הבראה. דין תביעתה זו להדחות. פדיון חופשה א. חובת רישום חופשה חלה על המעביד. ב. מתלושי השכר של העובדת עולה כי אין רישום עקבי ומסודר של ימים אלו. עד לחודש 10/05 (ת/1) מופיע לראשונה 4- ימים מחודש קודם, דהיינו חסר של 4 ימים ללא הסבר בנובמבר ניצול נוסף של 4- וביחד 8- וכו'. כלומר אין התייחסות לצבירה מ 1.8.03 תחילת עבודתה ועד לאותו מועד. יתר על כן, בחודשים ינואר 2006 עד אפריל 2006, אין כל רישום של צבירת ימי חופשה אף שעברו 4 חודשים מלאים שיש בהם צבירה כזו. המשך הניכוי בחודש 1/06 הוא ניצול 5 ויתרה 15- ללא התווספות ימים שהיו צריכים להתווסף. דהיינו, לא נוכל להסתמך על רישומי המעביד בתלושים כרישומים נכונים של ימי החופשה, והטענה של החברה בדבר ניצול ביתר של העובדת של 18- יום אינה יכולה להתבסס על התלושים. נטל זה לא הורם על ידי המעביד בהתבסס על התלושים, ויש לדחות את טענת הקיזוז של החברה בגין 18 ימי החופשה. ג. מר ביילין נחקר לגבי ניצול ימי החופשה ואומר: "ת. ימי החופשה היו נרשמים באותה מחברת והעובדים היו חותמים וזה היה נמסר לרו"ח והוא היה מפיק תלוש לפי השעות ולפי ימי החופשה ולפי הבראה שקבלה. בתלוש אמורים לרשום את ימי החופשה. עקב זה שהחלפנו פעמים רו"ח יכול להיות שיש שם נתונים חסרים. הבאנו את ההוכחה והמסמכים החתומים ברוסית שקבלה כל מה שמגיע לה". (עמ' 7 ש' 4-7). (דגש שלי ש.ש.). עולה מעדותו שהרישומים לקויים, ולא הובא מטעמו רו"ח שיעיד על הרישומים של ימי החופשה. לפיכך גם מעדותו עולה שהמעביד לא עשה את המוטל עליו במעקב אחר רישום ימי החופשה. לעניין חישוב מס' ימי החופשה המגיעים אם תידחה טענתה לקיזוז, יש לקבל את גרסת החברה בסיכומיה. לאחר שקבענו כי החברה לא ניהלה רישום בדקנו את חישוב החופשה שנעשה ע"י העובדת ומצאנו כי הוא מוטעה לפיכך מצאנו כי נצברו לזכותה לכל היותר 22.3 ימי חופשה. משקבענו שהרישום בתלושים אינו נכון הרי שאין להסתמך על המשבצת "ניצול" שעה שאין משבצת מלאה של "צבירה". הזכות לחופשה היא זכות קוגנטית. לא הובא בפני העובדת היקף הסכום ומספר ימי החופשה להם זכאית כנדרש בכללים לאישוש כתב ויתור (ב/1 וב/2). דהיינו הזכות הקוגנטית הזו לא כומתה בפניה בטרם חתמה ובכך לעניין ימי החופשה אין לראות בב/1 ובב/2 כתבי ויתור על פי הכללים שנקבעו בפסיקה לתחולת כתבי ויתור. לא הוכח כי היא ידעה מהם הימים העומדים לזכותה (באבחנה מהשעות הנוספות עליהם ידעה בהם נדון בהמשך). על כן לטעמנו זכאית העובדת לפדיון 22.3 ימי חופשה משהמעביד לא הרים כל נטל לגבי ביצוע רישום ומשכתבי הויתור לא עמדו בקריטריונים שנקבעו על ידי הפסיקה לגבי זכות קוגנטית זו. החברה תשלם לעובדת פדיון ימי חופשה בסך 3,370 ₪. שעות נוספות מעדות העובדת עולה כי כבר ב 2002 היתה ערה לכך שלא שולמו לה שעות נוספות (עמ' 19 ש' 3, ש' 11,-17) ולשאלה: ש. מתי עלה בראשך הרעיון לעשות עותק גיבוי של דווח שעות העבודה. ת. כל הזמן היה לי בבית. הייתי רושמת בבית את השעות שעבדתי". (דגש שלי ש.ש.). במהלך עדותה הוגשו פנקסים ורישומים שנמצאו בביתה (עמ' 20 ש' 5) (נ/2) - הוגש המקור לצילומים לנספחים ז1-ז4 לתצהיר העובדת. הרישומים על דפים שונים, בעטים או בעפרון שונים, כל נייר באותו עפרון ברצף ולגביהם יש סימון בצד V או + שלא ברורה משמעותו. הרישומים הם משנת 2004, 2005, 2006 בפנקסים שונים. לפיכך לכאורה יש ברישומים שלה להצביע על בצוע השעות הנוספות אותן היא תובעת ואשר לחברה לא היה רישום אותנטי לגביהם ולא הובא רו"ח מטעמם. יחד עם זאת, לטענתה החלה לעשות רישומים מיום שהחלה לעבוד אצלו (עמ' 20 ש' 18) והפסיקה מיום שהמחברת נעלמה (עמ' 20 ש' 20), עניין זה תמוה, היה צריך להיות ההפך, שדוקא בהעדר מחברת תמשיך לרשום, ועל אופן הרישום העידה כי רשמה בלוח השנה ואח"כ העבירה לדפים (עמ' 22 ש' 14-15 עמ' 23 רישא). לפיכך, לטעמנו משלא פנתה התובעת במשך שנתיים, אף שלטענתה ידעה על זכותה לשעות נוספות ורשמה שעות נוספות, יש קושי בקבלת גרסתה, שהמתינה ולא דרשה את המגיע לה בכתב רק בדרישות בעל פה, ורק לאחר שהואשמה בגניבה לדבריה, החליטה לפנות למעביד. "ת. מה זאת אומרת לא היה ויכוח. שמעתי רק שישלים לי אך עדיין לא שולם. זה עבר כמה שנים כבר, אני הייתי סובלת את זה עד שלא קבלתי מכתב שאני גונבת ושאני עובדת לא טוב ואחרי שקבלתי את המכתב הזה שהייתי במחלה אמרתי שזהו לא אחזור לעבודה יותר כי אני לא יכולה לחזור לעבודה..." (עמ' 23 ש' 18 ואילך) (דגש שלי ש.ש.). בנוסף, יש סתירה בין רישומי העובדת לבין טבלה ז/1 למעט בחודש 2/06 בנספח ז/2 הן 208 שעות ובטבלה ז/1 בב8 כך גם בספטמבר 2004. בעדותו של מר ביילין עלה כי החברה רשומה על שמו ועל שם שותף נוסף (נ/1) מעדותו עלה כי לא שהה כל הזמן בחנות (עמ' 5 ש' 23.24). אולם בתצהירו של מר ביילין פורטו שעות העבודה והמשמרות ואלו עולות בקנה אחד עם כרטיסי העבודה של העובדת. העובדת לא סתרה גרסה זו בתצהירה. לגבי רישום השעות מעיד מר ביילין : ת. שעות העבודה של העובדים היו רשומים במחברת. והעובדים בעצמם רשמו את השעות וחתמו". (עמ' 5 ש' 29) (דגש שלי ש.ש.). העובדת אשרה זאת בעדותה. ובהמשך: ש. זו היתה מחברת אחת. ת. יכול להיות שמחברות התחלפו כי זה היה שנתיים ומשהו ברגע שמסתיימת מחברת לוקחים חדשה. ש. אז אתה אומר שהמחברת נעלמה לקחנו כרטיס. ... ש. כל אלה שקדמו לה נמצאים. ת. יכול להיות שהיו אחד או שניים. העד לא ידע לענות בחקירתו כמה שעות בחודש עבדה התובעת וגם לא כמה עולה מהתלוש (עמ' 6 ש' 26-28), בניגוד לתצהירו. אולם הגרסה בתצהירו לא נסתרה על ידי התובעת. גם התובעת לא הציגה גרסה שכן עניין רישום השעות שהיה בבחינת "עדות כבושה" במשך שנתיים "ומסמכים כבושים" משך שנתיים יש בהם מבחינתנו להקים ספק של ממש לגבי מהימנות הרישומים ומהותם. בנוסף הסתירות בינם לבין הטבלאות אף הן מפחיתות ממהימנות הטענה לביצוע שעות נוספות. החברה לא טענה לדרישה של שעות נוספות מהעובדת והעובדת לא הוכיחה דרישה כזו. היא אמנם העידה שנשארה כמה שאמרו לה אך מנגד אשרה שאחה"צ היתה עם ילדיה וטפלה בהם. העובדת גם לא הציגה למעביד מעולם את השעות שרשמה בבית ובעצמה הסתמכה על המחברת שהיתה אצל מר ביילין (עמ' 24 ש' 2-1) שהיא מלאה בה את השעות. מסקנתנו מהאמור היא כי לא ייחסנו מהימנות לרישומים שהוצגו לגבי ביצוע שעות נוספות באיחור ואין לקבלם, גם לא הוכחה "שיטת העסקה" על ידה מנגד נטענה ולא נסתרה שיטת העסקה ע"י החברה כנדרש על פי פסיקת בית הדין הארצי. השיטה שהוכחה היא גרסת החברה על שעות ההעסקה כפי שהופיעו במחברת ובכרטיס, ושאינם מזכים בתשלום שעות נוספות. מאחר וגרסאות שני הצדדים לקו ועוררו ספק יש לפעול על פי נטלי ההוכחה. משהנטל על העובדת וזה לא הורם דין תביעתה לתשלום שעות נוספות להידחות. בנוסף, לעניין השעות הנוספות הן אינן זכות קוגנטית אלא פררוגטיבה של מעביד אם לחייב ביצוען אם לאו. נבדוק מה משמעות כתבי הויתור ב/1 ב/2, ביחס לשעות נוספות. לטעמנו הבינה העובדת על מה היא חותמת בכתבי הויתור בנוגע לשעות הנוספות. שכן לטענתה רשמה שעות נוספות כל חודש בביתה והיתה ערה ל"פער" בין התשלום בפועל לבין רישומיה לכאורה ואף ציינה לטענתה בפני המעביד. כתבי הויתור עומדים בסתירה לעמדתה לפיה התעקשה על תשלום שעות נוספות. יש לקבל את ויתורה בזמן אמת, והעובדת לא התכחשה לחתימתה על ב/1 וב/2 וגם לא התייחסה אליהם בתצהירה. לפיכך, במצטבר גם מכח ב/1 ב/2 יש בכך לשלול את זכותה לשעות נוספות לשנים 2004-2005. בפרט שבעניין זה, כן ידעה לדבריה מהי הזכות ומה היקפה, ובכל זאת חתמה מתוך ידיעה. יש לויתור תוקף גם כי הזכות לשעות נוספות איננה לכתחילה זכות יסוד מוקנית, היא תלויה בדרישת המעביד ובביצוע העובד על פי דרישה מפורשת כזו, וזו לא הוכחה דיה בפנינו. מכל הטעמים דלעיל דין התביעה לשעות נוספות להדחות. דמי מחלה העובדת הגישה אישורי מחלה והחברה לא הוכיחה כי האישורים אינם תקפים לפיכך זכאית העובדת לפדיון ימי מחלה לימים בהם עדיין נחשבה עובדת מיום 6.7.06 ועד 17.7.06 דהיינו החברה תשלם לעובדת פדיון ימי מחלה בסך 1662.1 ₪. תום לב -מועד פתיחת העסק החדש של העובדת. בפני בית הדין נטען ע"י החברה כי העובדת פעלה לפתיחת העסק בזמן עבודתה בחברה ומטעם זה יש לפצותה בגין עשית עושר ולא במשפט או פיצוי לנזק ללא הוכחה. עוד טענה לעניין תום ליבה של העובדת. עניין זה לא הוכח בפנינו. הוכח כי החוזה נחתם ב 29.7.06 (נספח ג' לתצהירה + חשבונית נספח ד') העובדת מסרה מכתב אחרון להפסקת עבודה ב 27.7.06 יתר על כן במכתב ב"כ החברה ראו אותה כמתפטרת כבר ב 17.7.06, ועל כן לאחר מכן היתה חופשיה לפעול. החברה ניסתה להראות סתירות בעדותה בפרט לנוכח מכירת הרכב ב 28.6.06 שלדבריה כאילו מכרה אותו למימון העסק, אולם עניין הקשר ישיר זה לא הוכח. אישור עוסק מורשה במע"מ היא קבלה ב-31.8.06. החנות החלה לפעול בסוף אוגוסט 2006. בעניין זה נשמעה עדותו של מר ציריסקי שמתייחס לסוף אוגוסט כמועד בו היתה החנות בשיפוצים דהיינו בעדותו הבלתי תלויה, יש לתמוך בכך שהחנות לא נרכשה קודם ולא הוכנה לשימוש קודם אלא הרבה אחרי 29.7.06 (עמ' 11 ש' 4-1) הוא גם זה שיזם פניה לעובדת ונתן לה רשימת ספקים ביוזמתו, ואף זאת בסוף אוגוסט. עוד ניסיון החברה להטיל דופי בעדותה לעניין זה, איננה מבוססת כי אמרה "זה היה בערך בתחילת חודש יולי" (עמ' 18 ש' 9-6 בבש"א) ואחר כך "אני לא זוכרת באיזה יום בדיוק". מכל מקום החברה לא הוכיחה כי העובדת רצתה לעזוב ביוני. ההיפך, מר ביילין אמר שכבר במאי התעניין בחנות שעמדה למכירה, כלומר לעובדת היה זמן לפני כן לפעול ולא נעשה דבר על ידה. "הטריגר" היה מכתב החברה מיום 2.7.06 אליה והוא זה שגרם לעובדת להרהר בעתידה. ועל כן אין לחברה להלין אלא על עצמה, ודי היה במכתב זה ולשונו הבוטה והמשפילה לגרום לה לחשוב שלא תוכל לשוב למעביד זה. עוד הסתמכה החברה על תצהירו של ויקטור גובורוחה לטענתו בתקופת עבודתה בחברה בקשה ממנו את מס' הטלפון שלו שלא ניתן להשיגו וראה במחברתה את מס' הטלפון של סוכנים אחרים. אולם בחקירתו (עמ' 4 לפרו') לא היה כדי להועיל לחברה שלטובתה בא להעיד שכן מעדותו עולה שנעתר לה ונתן את מספר הטלפון. לפיכך אם סבר שיש בלעדיות לא היה צריך לתיתו. בנוסף, העיד שהחברות איתן עבד לאורך כל התקופה ספקו סחורה לכל החנויות בירושלים גם אם לא באמצעותו. (עמ' 4 שו' 19-23). יתר על כן, בעניין "גניבת" חברות וספקים וגרימת נזק העיד שהחברה שבה עבד כבר לא קיימת כך שאין כל אלמנט של נזק. לא התקיימה חקירה חוזרת כך שאין לנו כל ידע ממתי אינה קימת ולכן אין כל נזק לחברה התובעת גם לפי עדותו, גם אם נתן לה מס' טלפון. עוד, העד לא ידע אם התפרסמה החברה שהפיץ באינטרנט ובכך לא סתר את עמדת העובדת שהמידע גלוי באינטרנט. עד זה, שהובא מטעם החברה, העיד באופן שסתר את טענותיה, אף כי בתמימות וביושר, הן לעניין הנזק והן לעניין גניבת הלקוחות, והוא גם לא ניסה באותו זמן שלא לתת את הטלפון או ליידע את החברה כך שבעצמו לא ראה בכך פסול. גם המועד בו פנתה לא הוכח בוודאות, ולעומת זאת יש מסמכים בכתב, חוזה, חשבונות, אישור מע"מ, וכן עדות שלה ושל ציריסקי שעד לסוף אוגוסט החנות טרם עבדה. בנוסף, לא הוכח כלל כי העובדת עשתה שימוש כלשהו בטלפון שלו, לא הוכח שהתקשרה אליו או בקשה ממנו אספקה. ובכך לא הורם הנטל הנטען כלל. הוכח על ידה שהחנות נרכשה אחרי סיום יחסי עובד-מעביד והחברה כשלה בהרמת הנטל כי הרכישה נעשתה לפני סיום יחסים אלו, ועל כן אינה זכאית לפיצוי והוכח כי לא היה כל חוסר תום לב מטעם העובדת, ובוודאי שלא הייתה עשיית עושר ולא במשפט מצידה. החברה טענה לאמינות עדי ההגנה אולם תצהיר אילנה עוזיאל ועדותה, אינם נשקלים כיון שלא היה בהם להוסיף דבר. לטעמנו, עדותה לא גרעה מעדות קורטובה הגם שיש קרבת משפחה ביניהם ועדותה לא תאמה עדות זו. מסקנתנו היא כי העובדת זכאית לזכויות שתבעה ושנקבעו לעיל ולא היה בהתנהגותה כדי לפגוע בתשלומם או לגרוע מהם. עוגמת נפש סבורים אנו כי תביעת העובדת לפיצוי בגין עוגמת נפש דינה להדחות. משנסתיימו היחסים פנתה לדרך חדשה ולא מצאנו בסיס לתביעה זו. כך גם לא קם כל בסיס לתביעת החברה לעוגמת נפש כפי שפירטנו לעיל. התביעות הללו נידחות. סוף דבר 29. בסיכומי החברה, היא אינה עומדת על תביעתה אף כי לגבי פיצוי בגין הודעה מוקדמת, טוענת שהוכיחה, אולם עומדת על פסיקת הוצאות לטובתה לאור התנהלות העובדת שעמדה על תביעתה שכנגד. למעלה מהנדרש נציין כי הוכח כי לחברה היתה הזדמנות לרכוש את החנות הזו שרכשה העובדת ולא עשתה כן. הסיכומים התמקדו בפיצוי בגין אי הודעה מוקדמת ובפיצוי בגין חוק עוולות מסחריות ו/או עשיית עושר ולא במשפט. בפסק הדין לעיל שללנו את קיום עילות לפי חוק עוולות מסחריות או לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. כך גם פסקנו כי העובדת לא היתה צריכה ליתן הודעה מוקדמת ועשתה את המוטל עליה להתריע ודחינו תביעה זו של החברה. החברה, לא הוכיחה תביעתה כולה ולכן דין כל תביעתה להדחות. 30. העובדת טענה לזכאות לפיצויי פיטורים ומצאנו כי יש לראות בהתפטרותה כפי שהתפטרה בדין מפוטרת משכן נתנה למעביד הזדמנות לתיקון במכתב שולדרמן שנענה בשלילה. קבענו כי יש לראותה זכאית לפיצויי פטורים כאמור בפסק הדין גופו. מצאנו כי לא היה כל בסיס לטענת הגניבה שנטענה בעלמא. על החברה לשלם לעובדת מלוא פיצויי הפיטורים בסך 10,575 ₪. העובדת לא הוכיחה כראוי זכאות לשעות נוספות לשכר או הפרשי שכר וגם לא לזכות לתגמולים לפנסיה או דמי חגים ודין תביעות אלו להדחות. העובדת זכאית לפדיון ימי מחלה בסך 1662.1 ₪. לגבי הבראה על פי התלושים שולמו לה סכומים ביתר, ודין תביעתה להדחות. לגבי חופשה, תשלם החברה לעובדת פדיון ימי חופשה בסך 3,370 ₪ . התביעה לפיצויי הלנה נדחתה אף היא כאמור בגוף פסק הדין. כל הסכומים ישולמו לתובעת תוך 30 יום וישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.7.06 מועד סיום יחסי העבודה בפועל ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף,לנוכח דחיית כל תביעות התובעת -החברה, וקבלת חלק מרכיבי תביעת העובדת תשלם החברה - התובעת, שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום. אם לא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.פתיחת עסקעסק מתחרההתפטרותסעיף הגבלת תחרות / מניעת תחרות