קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קיפוח בעלי מניות תביעה ייצוגית: 1. העובדות הרלוונטיות ביום 14.12.2008 הגישו המשיבים תובענה כנגד המבקשים (ת.א. 2296/08) ובקשה לאישור התובענה כייצוגית (בש"א 22738/08). בבקשת האישור נאמר כי המבקש 1 (הוא המשיב 1 בבקשה שבפניי) (להלן: "המשיב") אוחז במניה אחת למוכ"ז בת 10 ל"י ע.נ. כמפורט בתעודת מניה שהונפקה בתאריך 30.5.52 ע"י בנייני האומה, ע"ש סבתו המנוחה של המשיב או למוכ"ז. המבקשת 2 (המשיבה 2 בבקשה שבפניי) (להלן: "המשיבה"), שהיא חברה פרטית, אוחזת מאז שנת 1950 ב- 10 מניות בכורה בנות 50 ל"י כ"א. עוד נאמר בבקשת האישור כי המבקשת 1 (להלן: "בנייני האומה"), התאגדה אמנם כחברה ציבורית וכך היא גם מסווגת לאחר חקיקת חוק החברות. אולם, בפועל היא מתנהלת כ"חברה פרטית" לפי הגדרתה בסעיף 1 לחוק החברות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסיווגה אצל רשם החברות כ"חברה פרטית מחוייבת במאזן". העילות הנטענות במסגרת כתב התביעה והבקשה לאישור התביעה כייצוגית, הנן : אי חלוקת דיבידנדים במשך 58 שנים; עובדה המהווה לטענת המשיבים, קיפוח חמור של קבוצת המיעוט על ידי הנהלת בנייני האומה; דילול מניות קבוצת המיעוט בעקבות הנפקות שבוצעו מאז 1964; תיקון תזכיר ותקנון שלא כדין במסגרת אסיפות שהתקיימו בימים 305.1995, 27.5.1996, ו - 18.11.2005; שינוי זכויות מניות המיעוט; התעלמות מזכות המצרנות של קבוצת המיעוט ברכישת מניות היסוד ו/או המניות הנפדות. 2. מהות הבקשה א. טענות המבקשים בעקבות הגשתה של התובענה ובקשת האישור, הוגשה בקשה לסלק על הסף את התובענה ואת בקשת האישור מחמת התיישנות ושיהוי (להלן: "בקשת הסילוק"). לחילופין, התבקש בית המשפט לסלק קטעים נרחבים מבקשת האישור. בית המשפט התבקש לדון תחילה בבקשת הסילוק, כך שרק לאחר שתתקבל החלטה חלוטה בבקשת הסילוק - יימשך הדיון בשאר הסוגיות הכרוכות בבקשת האישור, ככל שהדבר יידרש. בבקשת הסילוק נאמר כי למשיבים שתי טענות עיקריות: טענת הדיבידנד שעניינה כי במשך 58 השנים שחלפו לא חילקה בנייני האומה דיבידנד. זאת בניגוד לציפיות המשיבים באופן שהפך את המניות שבידיהם לנכס חסר ערך, וטענת ההקצאה שעניינה כי החל משנת 1964 דוללו מניות קבוצת המיעוט, בעקבות הקצאת מניות יסוד לסוכנות היהודית המבקשת 2 וכן הקצאת מניות בכורה ניתנות לפדיון לרשות לפיתוח ירושלים ולסוכנות היהודית. על יסוד אלה טוענים המשיבים לקיפוח זכויותיהם כבעלי מניות. עוד נטען כי לשם מתן תוקף לטענותיהם טענו המשיבים להפרות פרוצדורליות שונות אשר משמעותן, לגרסתם, כי בנייני האומה פעלה באופן המקפח את קבוצת המיעוט וכי ההקצאות המדללות, כביכול, את מניות קבוצת המיעוט בטלות מעיקרן לפי סעיף 280 לחוק החברות. לטענת המבקשים, טענת הדיבידנד וטענת ההקצאה התיישנו, כך גם הטענות בדבר ההפרות הפרוצדורליות השונות- ככל שאירעו לפני היום הקובע שחל 7 שנים לפני הגשתה של התובענה הייצוגית, כלומר ביום 14.12.2001. המבקשים טענו כי גם לשיטת המשיבים עצמם הקצאת המניות היחידה שבוצעה לאחר המועד הקובע, היא ההקצאה של מניות בכורה נתנות לפדיון שנערכה בשנת 2005. בכל הנוגע לטענת הדיבידינד, התקופה הרלבנטית לבחינת הדברים היא תקופה בת 7 שנים שלפני יום הגשת בקשת האישור והתובענה. המבקשים תמכו את עמדתם בהחלטת כבוד השופטת חיות בת"א 1043/00 רוזנפלד נ' הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי . בעניין זה נקבע כי ההתיישנות מהווה טענה טובה לדחיית ייצוגיות התובענה מאחר שהיא מצריכה בירור אינדיבידואלי. עוד נטען כי המשיבים ישנו על זכויותיהם, שהרי העובדות בבקשת האישור פומביות והיו ידועות לכולי עלמא. לנוכח המנעותם רבת השנים של המשיבים ושל יתר בעלי המניות בבנייני האומה מלנקוט הליכים משפטיים, גם לאחר שהיו ערים לזכויותיהם במשך תקופה ארוכה ולעובדות הרלבנטיות, שינו המבקשים את מצבם לרעה שעה שהמשיכו להתנהל כהרגלם. בתמורה להקצאות שבוצעו השקיעו הסוכנות היהודית ועירית ירושלים סכומי עתק בבנייני האומה. לכן, גם אם אין בעניננו התיישנות, הרי שהתביעה אינה מחוסנת מפני שיהוי ובית המשפט ידחה תביעה, אם ישתכנע כי הגשתה לוקה בשיהוי ניכר. (ע"א 8496/06 עזבון המנוח משה איסקולסקי ז"ל נ' גן הדר קורפוריישן אינק (גן הדר קורפורציה) ). שני המבחנים שהותוו בפסיקה לעניין קיומו של שיהוי - המבחן סובייקטיבי והמבחן אובייקטיבי מתקיימים בעניננו. במסגרת המבחן הסובייקטיבי נבחנת התנהגותו של התובע - האם פעל בזריזות המתחייבת בנסיבות העניין והאם תביעתו אינה נגועה בהשתהות הנובעת מאשמתו. במסגרת זו יש לבחון מתי נודעו לתובע העובדות הרלבנטיות והאם פעולותיו, מנקודת זמן זו ואילך, אינן נגועות בהשתהות בלתי מוצדקת. המבחן האובייקטיבי עניינו הסיבה לשיהוי בהגשת התביעה, מידת השיהוי והאם יש בה כדי להצביע על רשלנות או הזנחה. בענייננו, המשיבים מחזיקים במניות החברה מזה עשרות שנים. המשיב כבר העלה טענות מקבילות לאלה שנטענו בבקשת האישור בשנים 1981-1982. אף על פי כן ישנו המשיבים על זכויותיהם, לא מחו לאורך השנים על המעשים ולא יזמו הליכים משפטיים, אלא עכשיו. המבקשים ציינו כי בקשת הסילוק אינה נתמכת בתצהיר הואיל והיא נסמכת על נימוקים משפטיים ועל מסמכים המצויים בפני בית המשפט. ב. תגובת המשיבים לבקשת הסילוק בתגובת המשיבים לבקשת הסילוק נטען כי היה עליה להתמך בתצהיר מאחר והיא כוללת טענות עובדתיות. נקודת המוצא של בית משפט הדן בבקשת סילוק היא כי כל העובדות הנטענות בבקשת הסילוק הן מוכחות ואינן שנויות במחלוקת, מה שאין כן בעניננו. עילת הקיפוח בגין אי חלוקת דיבידנד הנה עילה המתחדשת מדי יום ביומו ומהווה אירוע עוולתי מתמשך. בהקשר זה הפנו המשיבים להחלטת כבוד השופטת ברון בבש"א 17402/04 ת.א. 2122/04 יהונתן כתבן ואח' נ' אוצר מפעלי ים בע"מ ואח', . כמו כן, בע"א 9413/03 אילן אלנקוה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (פורסם ביום 22.6.08) (להלן : "ענין אלנקוה") נקבע כי יש להחיל טענת התיישנות באופן מצומצם. כן הובהר באותו פס"ד כי כל עוד המצב הפוגעני מתמשך, אין התובענה חסומה. זאת אף אם מעשי העוולה הראשונים מצויים כבר מחוץ לתקופת ההתיישנות. יתר על כן, מקום בו מדובר בעילות תביעה מתחדשות, אשר חלקן מצוי מחוץ לתקופת ההתיישנות וההפרדה בין הנזקים היא בלתי אפשרית, תדחה טענת ההתיישנות לגבי הנזק כולו. בנסיבות העניין לא הרימו המבקשים את הנטל ואף לא טענו בבקשת הסלוק לאפשרות הפרדה בין הנזקים. די בכך לדחות את טענת ההתיישנות. עוד נטען כי המבקשים חבו ועדין חבים חובת נאמנות כלפי המשיבים וכלפי הקבוצה המיוצגת ומעולם לא כפרו בחובת נאמנות זו. לפיכך, טרם החל מירוץ ההתיישנות. לענין זה הפנו המשיבים לע"א 4682/92 עזבון המנוח עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ ואח' פד"י נד (5) 252. אף לגישת המבקשים, אין מניעה כי בית המשפט ידון בהסרת הקיפוח שנגרם למשיבים בגין אי תשלום דיבידנדים במהלך 7 השנים שחלפו, או בשל הקצאת מניות בנייני האומה במהלך תקופה זו. לחילופין, אף ככל שתתקבל טענת התיישנות כנגד עילת התביעה האישית של המשיבים, לא יהא בכך כדי לחסום באופן אוטומטי את התובענה הייצוגית. זאת לאור רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר - און השקעות בע"מ , וסעיף 8 (ג) (2) לחוק תובענות ייצוגיות. בכל הנוגע להחלטתה של כבוד השופטת חיות לענין התיישנות, הרי שזו ניתנה טרם התיקון לחוק וממילא מדובר באימרת אגב. כמו כן, בבקשת הסילוק אין טענת התיישנות ממשית כלפי הקבוצה המיוצגת, כך שמדובר ממילא בטענה בלתי רלבנטית על רקע המצב המשפטי הקיים. עוד טענו המשיבים כי בית המשפט יכול לתת להם את הסעד המבוקש, שהוא רכישת מניות קבוצת המיעוט החוצה, בהסתמכו על קיפוח המיעוט ע"י המבקשות ולו במהלך 7 השנים שקדמו להגשת התובענה הייצוגית. המשיבים אינם עותרים לחייב את בנייני האומה בחלוקת דיבידנד בגין שנים עברו, לבטל הקצאה של מניות או לבטל / לתקן את ההפרות הפרוצדורליות שבוצעו. כלומר, גם אם התנהלות המבקשים אינה מקנה עילת תביעה של סעד למקרה של קיפוח עד בסמוך להגשתה של תובענה ייצוגית, הרי שהוכחת התנהלות המבקשים במשך עשרות השנים שחלפו - מקנה למשיבים עילת תביעה של קיפוח עובר להגשת התובענה לשם הסרת קיפוח עתידי. לשם כך ניתן לתאר בכתב התביעה ובבקשה את דפוס ההתנהלות של המבקשים מאז התאגדות בנייני האומה ועד למועד הגשת התובענה הייצוגית. בכל הנוגע לטענת השיהוי, טענו המשיבים כי אין כל אחיזה לטענה זו של המבקשות - לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית. ג. תגובת המבקשים המבקשים טענו כי פסה"ד בענין טלטש אינו רלבנטי לענייננו על רקע שוני בנסיבות. על המבקשים לא חלה חובת נאמנות כלשהי כלפי המשיבים. המשיבים לא הצביעו על מקור נורמטיבי קונקרטי לחובה הנטענת, שהרי מניות המשיבים לא הופקדו בידי המבקשים ולא ניתנו להם בנאמנות בכל שלב שהוא. מעבר לכך, גם אם היתה חלה חובת נאמנות על המבקשים כלפי המשיבים, אין בכך כדי להשפיע על היבט ההתיישנות שכן ההפרה הנטענת של חובת הנאמנות חלה, אף לגישת המשיבים, לפני עשרות שנים. אסמכתאות אחרות שהוצגו אינן רלבנטיות לענייננו, מאחר שהן מתייחסות לחובת נאמנות של דירקטורים ומנהלים. בעבר כבר נדחו בפסיקה ניסיונות לטעון לקיומה של נאמנות על מנת להתגבר על טענת התיישנות. אי חלוקת דיבידנד אינה בגדר עוולה מתמשכת: ראשית, משום שקיפוח בעלי מניות מיעוט אינו בגדר עוולה; שנית, משום שכל החלטה מפורשת או משתמעת של חברה שלא לחלק דיבידנד לבעלי מניותיה מהווה ארוע נפרד. לחילופין, ואף ככל שמדובר בעוולה מתמשכת, לא היה בכך כדי לסייע לעניין טענת ההתיישנות. זאת מאחר שאי חלוקת דיבידנד מהווה עוולה מתמשכת שנזק הוא יסוד מיסודותיה. לגבי עוולות מסוג, זה קובעת ההלכה כי יש לבצע חלוקה של עילות התביעה וההתיישנות חלה לגבי כל עילה לחוד. בנסיבות אלה, חלק ניכר מטענת אי חלוקת הדיבידנד התיישן, ובכל מקרה אין לדון בארועים שהתרחשו לפני למעלה משבע שנים. לחילופי חלופין, נטען כי אי חלוקת דיבידנד מהווה הפרת חובה חוזית. אולם, אין היא בגדר עוולה בנזיקין וממילא לא כך נקבע בחוק החברות. כמו כן, לא הוכח כי מדובר בארוע מתמשך היוצר נזק מתמשך ומוליד עילות תביעה חדשות. חלוקת רווחים נעשית בהתקיים שני מבחנים מצטברים הקבועים בסעיף 302 לחוק החברות: מבחן הרווח ומבחן יכולת הפירעון. לכן, כל החלטה בנוגע לחלוקת רווחים (או אי חלוקתם) תעשה תוך בחינת מצבה של החברה ברגע נתון . מדובר בהחלטה הנעשית תוך הפעלת שיקול דעת בכל פעם מחדש ואין היא נסמכת על נסיבות העבר. לכן, אין לראות בטענת אי חלוקת הדיבידנד כמקימה עילה שהיא בגדר אירוע מתמשך. כמו כן, אף אם מדובר בעוולה מתמשכת הרי שאחד מיסודותיה היא קיומו נזק ולכן יש לבחון כל עילה בנפרד. יישום ההלכה בעניין אלנקווה בנסיבות ענייננו, מוביל למסקנה כי התקופה עליה לא תחול ההתיישנות - הנה שבע השנים שקדמו להגשת התובענה ובקשת האשור. לכן, יהיו המשיבים רשאים להסתמך על שנים אלה בלבד. יש לדחות את טענת המשיבים כי נזקם הלך והחריף במהלך השנים כך שלא ניתן להפריד בין חלקי הנזק שהתיישנו, שכן הדבר לא הוכח. יתר על כן, משמדובר בנזקי ממון אין מקום לטענה שלא ניתן להפריד בין חלקי הנזק. המבקשים חזרו על טענתם כי הבקשה והתובענה לוקות בשיהוי. זאת ועוד. בהתייחס לטענת המשיבים כי אין להעתר לבקשת הסילוק שכן הסעד המבוקש בגדר בקשת האישור הוא סעד להסרת "קיפוח עתידי" הרי שאין לקבלה. ראשית, משום שיש להוכיח כי בשנים האחרונות מתנהלת החברה תוך כדי קיפוח. שנית, משום שמשמעות אימוצה של פרשנות המשיבים היא ריקון דיני ההתיישנות מתוכן. שלישית, משום שהסעד המבוקש הוא סעד להווה ולא לעתיד. רביעית משום שבפועל דחו בתי המשפט על הסף בקשות לאישור תובענה ייצוגית מחמת התיישנות או שיהוי, גם כאשר התבקש במסגרתן סעד של BUY OUT. 3. דיון והחלטה - פיצול הדיון לענין דיון נפרד בבקשת סילוק על הסף, קובעת אכן ההלכה הפסוקה כי אין זה רצוי לפצל את הדיון בבקשת האישור. אולם, אין מדובר בכלל בל יעבור וייתכנו מקרים מיוחדים וחריגים אשר ראוי לדון בהם בנפרד. (רע"א 8268/96 רייכרט נ' שש"מ ואח' פד"י נ"ה (5) 276 וכן רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר - און השקעות בע"מ (פורסם ביום 13.8.07) . במסגרת אותם מקרים מיוחדים ציין כבוד השופט גרוניס בענין אר -און האמור כי - "ניתן להעלות על הדעת טענות שבדין או שבעובדה הדורשות בירור פשוט יחסית, ושיש בהן כדי להשמיט את הקרקע תחת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית כולה. כך למשל עשויה להיות טענת התיישנות הרלוונטית לכל הקבוצה התובעת (להבדיל מהתיישנות עילתו האישית של התובע המייצג)." מאחר ובמקרה שבפניי נוגעת טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המבקשים, לכל קבוצת המיוצגים, הרי שראוי לדון בנפרד בבקשה לסילוק כפי שביקשו המבקשים. - שאלת הסעד שהתבקש לעניין ההתיישנות. המשיבים טענו, כאמור, לקיפוח זכויותיהם כבעלי מניות בחברה. קיפוח זה מצא, לטענתם, את ביטויו בעילות שונות אשר פורטו על ידי לעיל. המשיבים הבהירו, כאמור, כי לאור הסעד שהתבקש על ידם שאינו סעד של פיצוי כספי אלא סעד של BUY OUT - אין רלבנטיות לטענת ההתיישנות. יש לקבל טענה זו בחלקה: על המשיבים מוטלת החובה להוכיח את ההתנהגויות הנטענות, המקימות לשיטתם עילה בגין קיפוח, בתקופת ההתיישנות הרלבנטית לנסיבות העניין. מנגד, ככל שתיאור התנהלות המבקשים בתקופה שקדמה לתקופת ההתיישנות המקנה את זכות התביעה נועדה אך ורק כדי לשקף את דרך התנהלותם של המבקשים - הרי שבמובן זה אין מקום לקבוע כי חלה התיישנות על אותו תיאור. - מהותה של עילת הקיפוח. הצדדים חלוקים ביניהם באשר למהותה של עילת הקיפוח. נראה כי התשובה למחלוקת מצוייה בהגדרת המונח "קיפוח" בסעיף 192 לחוק החברות "192. חובת בעלי מניות (א) בעל מניה ינהג בהפעלת זכויותיו ובמילוי חובותיו כלפי החברה וכלפי בעלי המניות האחרים בתום לב ובדרך מקובלת, ויימנע מניצול לרעה של כוחו בחברה, בין השאר, בהצבעתו באסיפה הכללית ובאסיפות סוג, בענינים האלה: (1) שינוי התקנון; (2) הגדלת הון המניות הרשום; (3) מיזוג; (4) אישור פעולות ועסקאות הטעונות אישור האסיפה הכללית לפי הוראות סעיפים 255 ו-268 עד 275. (ב) בעל מניה יימנע מלקפח בעלי מניות אחרים. (ג) על הפרת הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב) יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחויבים, ועל הפרת הוראת סעיף קטן (ב), יחולו גם הוראות סעיף 191, בשינויים המחויבים." (ההדגשה שלי - ד.ק.) לכן, יש לקבל את טענת המבקשים כי טענת הקיפוח הינה טענה בדבר הפרת חוזה ואין היא בגדר עוולה על פי סעיף 3 לפקודת הנזיקין. מאחר שטענת הקיפוח, בדומה לטענת הפרת חוזה, מושתתת על עילות חוזיות שונות, יש לבחון האם כל אחת ואחת מן העילות הנטענות - אשר יוצרות את הפרת החוזה הנטענת - התיישנה. בחינה זו תעשה על רקע ההלכה הקובעת כי ככל שמדובר בעילת תביעה חוזית - הרי שזו נולדת במועד הפרת החוזה (ע"א 3599/94 יופיטר ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פד"י נ (5) עמ' 423 בעמ' 430). - בחינת שאלת ההתיישנות לאור הגדרת "הקיפוח" כהפרת חוזה. אי חלוקת דיבידנד משך עשרות שנים - בהמשך לקביעתי לעיל באשר למהות "הקיפוח" כהפרת חוזה, יש לקבל את טענתם של המבקשים, כי אי חלוקת דיבידנד אינו מהווה עוולה מתמשכת. מכיוון שאי חלוקת דיבידנד מהווה טענה בדבר הפרת חוזה, הרי שעילת התביעה הנובעת בגין אותה הפרה לא התיישנה, ככל שמדובר באי הקצאת דיבידנד במהלך התקופה של 7 השנים שקדמו למועד הגשתה של התביעה. מכאן עולה, כי המבקשים זכאים לטעון לקיפוח בגין אי הקצאת דיבידנדים עד 7 שנים אחורה מיום הגשתה של התובענה. לגופו של עניין, יהיה צורך לשמוע ראיות באשר למועדים בהם ניתן היה לחלק דיבדנד. אף ככל שהיה נטען בפניי כי מדובר בהפרה מתמשכת, באנלוגיה לטענת המשיבים כי מדובר בעוולה מתמשכת, הרי שלא היה מקום לקבל טענה זו. בענין יופיטר לעיל נדרש בית המשפט לטענה אפשרית של המערערים, באותו עניין, כי הפרת הוראתם על ידי הבנק היתה הפרה נמשכת: "אם נאמר שכל חיוב חוזי שלא בוצע מהווה הפרה נמשכת משום שהמפר ממשיך להימנע מביצועו, נראה שכל הפרת חוזה תהווה הפרה נמשכת, ותביעות בגין הפרת חוזה, כאשר המפר לא ביצע את חלקו גם במועד מאוחר מזה הנקוב בחוזה, לא יתיישנו לעולם, שכן מדי יום תיווצר העילה מחדש, ומניין ההתיישנות יחל מחדש. בפסיקה אנגלית הוצב מבחן ולפיו הפרה נמשכת תיתכן רק במצב דברים שבו התחייב צד על פי חוזה לבצע פעולה לאורך זמן והוא מפר את התחייבותו, שאז יש לומר שהפרה נמשכת כל זמן שהדבר אמור להתבצע ואיננו מבוצע .." עם זאת, בית המשפט השאיר סוגיה זו בצריך עיון. על סמך אמרה זו ביופיטר קבעה כבוד השופטת רונן ת"א (תל-אביב-יפו) 1371/89 אלישבע סמואל נ' אמת בונים הנדסה לבנין בע"מ (בפירוק) ואח' , כי מדובר בעילת תביעה מתחדשת. זאת מאחר שנקבע פיצוי מוסכם בגין כל יום של איחור במסירה. כב' השופטת רונן קבעה כי "עילת התביעה בענייננו נולדה במועדי המסירה שנקבעו בתוספת לחוזה, כלומר ביום 29.9.82 (בנוגע לדירות פינטוס וסמואל) ו-29.8.82 (בנוגע לדירת אוריאלי). ממועדים אלה ואילך, התחדשה עילה זו בכל יום, עד למועד שבו נמסרו הדירות באוגוסט 1983. התובענה הוגשה ביום 14.6.89, טרם חלפה תקופת ההתיישנות". עם זאת, המצב העובדתי במקרה שבפניי שונה לחלוטין ולכן אין מקום לטענה בדבר הפרה מתמשכת בגין אי חלוקת דיבידנד. - עילת דילול המניות מכתב התביעה ומבקשת האישור עולה כי לטענת המשיבים כל אחת ואחת מן ההקצאות שבוצעו ע"י בנייני האומה, החל משנת 1964, היתה אמורה להעשות עפ"י שווין ההוגן של המניות המוקצות. מכתבי בי הדין האמורים עולה גם כי הישיבות בהן בוצעו ההקצאות כאמור, התקיימו לפני למעלה משבע שנים ממועד הגשת התביעה וכי רק האחרונה שבהן התקיימה בשנת 2005. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי מדובר בעילה שהתיישנה למעט ההקצאה שבוצעה בישיבה האחרונה, בשנת 2005. מאותה סיבה יש גם לדחות את טענת המבקשים כי דילול הון מניות של קבוצת המיעוט בהנפקת בנייני האומה לבעלי השליטה בה, החל משנת 1964 שלא לפי שווין ההוגן, היווה משום שינוי ופגיעה בזכויות שהיו מוקנות למניות הבכורה, למניות למוכ"ז או למניות המיוחדות - ככל שהיא מתייחסת לתקופה שמעבר לשבע השנים הקודמות להגשת התביעה. - תיקון התזכיר והתקנון שלא כדין בעניין זה התייחסו המשיבים לשלוש אסיפות כלליות שלא מן המנין אשר התקיימו בתאריכים 30.5.95, 27.5.96 ו - 8.11.05. במסגרת אסיפות אלה שונו, לטענת המשיבים, מסמכי היסוד של החברה. צ' כהן מבהירה בעמ' 298 לספרה בעלי מניות בחברה זכויות תביעה ותרופות כי "אין בחוק המקומי הוראה המגבילה את פרק הזמן שבו זכאי בעל מניות להגיש בקשה לסעד למקרה קיפוח עקב שיני במסמכי היסוד של החברה, דוגמת זו המצויה בחוק הדרום אפריקני. אין פירוש הדבר, שאין רלוונטיות לפרק הזמן משחלף מעת קבלת ההחלטה לשינוי ועד הגשת הבקשה. שיהוי בהגשה עלול להביא להימנעות בית המשפט ליתן סעד מכוח שיקול הדעת הרחב שהוקנה לו". בנסיבות העניין - לנוכח מועד שתי האסיפות הראשונות יש לקבוע כי הטענות לגבי השינויים במסגרתן - התיישנו. לפיכך, לעניין הדיון שבפניי יש לראות כרלבנטית רק את הישיבה האחרונה אשר התקיימה ב - 2005. - התעלמות מזכות המצרנות של קבוצת המיעוט ברכישת מניות היסוד ו/או המניות הנפדות. טענת המשיבים בעניין זה היא כי מניות היסוד שהוקצו ע"י בנייני האומה משנת 1979 ואילך, לא הוצעו מעולם לבעלי המניות הנמנים על קבוצת המיעוט. כך היה גם לגבי המניות הנפדות שהוקצו משנת 1995 ואילך, על פי שלוש ההחלטות. גם כאן, פרק הזמן הרלבנטי לבחינתה של הסוגייה הנו תקופת שבע השנים שקדמו להגשתה של התובענה. - דחיית מירוץ ההתיישנות לאור מועד התגבשות הנזק אפשרות חלופית אשר נקבעה בעניין יופיטר לעניין תחילת מירוץ ההתיישנות בגין תביעה חוזית, היא כי ככל שהוגשה התביעה החוזית בגין נזק שהתרחש בעקבותיה, עשויה עילת התביעה להיוולד עם היווצרות הנזק. בת"א (ירושלים) 379/92 - לושינסקי שלמה נ' רמ"ט בע", נדונה תביעה בגין ליקויי בנייה. בית המשפט ציין כי "בתחום דיני החוזים הכלל הוא, במצב הדברים הרגיל, כי המועד לגיבוש עילת תביעה בהפרת חוזה, לעניין תחילת מירוץ ההתיישנות, הוא מועד הפרת החוזה (ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(423 (5, פסקה 8 לפסק הדין; ע"א 531/89 להבי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, פ "ד מו(722 ,710 (4 מול ג'-ד'). אלא מאי, הכוונה היא למצב בו הנזק בגין ההפרה התגבש בעת ההפרה, שכן ייתכן גם מצב חלופי, בו מתגבשת עילת התביעה רק אחרי הפרת החוזה, ורק כאשר מצויות בידיעת הנפגע מכלול העובדות המהותיות לתביעה, ובכלל זה - היקף הנזק שגרם לו המפר. מצב זה אפשרי כאשר הנזק הנגרם מן ההפרה מתבהר רק לאחר ההפרה, או שהינו נזק מתמשך, שמועד התגבשותו העיקרי אינו יכול להיקבע במדויק". בעניננו, ככל שהדבר נוגע לרכיב הנזק בגין העילה החוזית, טענו אומנם המשיבים בכתב התביעה כי נזקם לעניין שווי המניות הלך והחמיר. עם זאת, התייחסו המשיבים לשלושה שלבי השקעות במקרקעין, כאשר האחרון שבהם נעשה בשנות התשעים של המאה ה - 20, בעוד ש"השווי ההוגן של מניות קבוצת המיעוט - בטרם דילולן ע"י הנתבעות החל מתום השלב הראשון ואילך" הוערך על ידם נכון למועד הגשת התובענה. אולם, לא ניתן לקבוע כי הנזק הנטען התגבש בסמוך למועד הגשתה של התביעה או כי מדובר בנזק שמועד התגבשותו העיקרי אינו יכול להקבע במדויק. לכן, אין ברכיב זה של הנזק כדי לדחות את המועד הרלבנטי לצורך קביעת התחלת מירוץ ההתיישנות. - אי התיישנות עקב קיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית טענה נוספת אשר הועלתה על ידי המשיבים שיש בה כדי לדחות לעמדתם את ההתיישנות היא קיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית לטובתם. טענה זו מורכבת למעשה משני נדבכים: הנדבך הראשון - בעלי מניות השליטה מחזיקים בנאמנות במניות לטובת המשיבים בפרט וקבוצת בעלי מניות המיעוט בכלל. הנדבך השני - נאמנות זו מעכבת את מירוץ ההתיישנות. המשיבים טענו כי "עשרות אלפי בעלי המניות האנונימיים של בנייני האומה הם נוכחים נפקדים שלא ניתן היה מהם לצפות באופן אובייקטיבי לשמר את הזכויות המוקנות למניותיהם בשל כך שנשללו מהם מלכתחילה הזכויות לקבל הודעות על אסיפות כלליות או להשתתף או להצביע בהן ו/או שמעולם לא כונסו אסיפות סוג על ידי הנהלת בנייני האומה". לשם ביסוס טענה זו בדבר קיומה של נאמנות הפנו המשיבים לפס"ד טלטש. טענת המשיבים, לפיה ניתן להקביל בין הסיטואציה שנדונה בפס"ד טלטש לבין הסיטואציה שבפניי - בה נעדרים בעלי המניות מאחר ולא ניתנה להם זכות הצבעה - אינה מקובלת עליי. בעניין טלטש דובר באדם שרכש מניות בארץ ולאחר מכן חזר לעירק, כך שחי במדינת אויב. מניותיו של הנעדר הוחזקו על ידי מנהלי החברה. בית המשפט קבע באותו עניין כי: "לשיטתי, מקום שבעל מניות נעדר בנסיבות השוללות ממנו, אוביקטיבית, את יכולת העשייה במניותיו או מכוחן, מן הדין לראות את החברה ואת מנהליה כחבים לו חובת נאמנות בכל הקשור לשמירת זכויותיו בחברה. מכוחה של חובה זו, נושאים החברה והמנהלים בנטל הוכחת כשרותה של כל פעולה משפטית שהם מבצעים במניותיו של נעדר כאמור; ולחובה זו משקל מיוחד, כאשר המדובר בפעולה משפטית המזכה את המנהלים עצמם במניותיו של נעדר כזה". לא ניתן ליצור הקבלה בין ההעדרות בעניין טלטש, אשר סיכלה כל אפשרות אובייקטיבית לקבל מידע בנוגע למניות - לבין הסיטואציה שבפניי. זאת ועוד. מספרה של צ' כהן לעיל עולה כי חובתם של בעלי מניות כלפי עמיתיהם אינה מגעת לכדי חובת נאמנות. וכך נאמר על ידה שם: "אחד המצבים השכיחים של הפרת חוזה שבין החברה לבעלי מניותיה ובינם לבין עצמם הוא הפרת חובתם של בעלי מניות השליטה לנהוג בהגינות כלפי בעלי מניות המיעוט וכלפי החברה. חובת ההגינות נקבעה בחוק החברות בסעיף 193 .." והיא ממשיכה וקובעת - "כינוי החובה בשם "חובת הגינות" ולא במונח השגרתי "חובת אמונים" נועד להבליט כי החובה המוטלת על בעלי מניות השליטה נופלת בדרגתה מזו שמוטלת על נושאי משרה בחברה. בעוד שהאחרונים מופקדים על רכושם של אחרים וצריכים, לכן, לפעול בתום לב, כשהם מביאים בחשבון את - ורק את - האינטרסים של החברה; בעלי מניות הפועלים בחברה עושים כן לצורך מימוש האינטרסים שלהם כבעלי הון בחברה. יש, לכן, להכיר בלגיטימיות של ההתחשבות באינטרסים האישיים שלהם כבעלי מניות בחברה." (עמ' 316 לספר) ובהמשך הדיון, בעמ' 371 מציינת המחברת, כי: "בחוק החברות יצר המחוקק מדרג של חובות - החל בחובת האמונים, המוטלת על נושאי משרה בחברה, המשך בחובת ההגינות המוטלת על בעלי מניות השליטה בחברה וכלה בחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב המוטלת על כל בעל מניות בחברה" לכן, אין לקבל את טענת המשיבים בדבר קיומה של חובת נאמנות כלפיהם ואף לא חובת נאמנות קונסטרוקטיבית. בנסיבות אלה, בהן לא ניתן להגדיר את החובה כחובת נאמנות, ממילא אין צורך להידרש לטענת המשיבים שעניינה עיכוב מירוץ ההתיישנות עקב קיומה של חובה זו. - שיהוי טענה נוספת אשר הועלתה, כאמור, על ידי המבקשים היא טענת שיהוי. אינני רואה מקום לטענה זו, שהיא בגדר טענה עובדתית במסגרת בקשה לסילוק על הסף כי אם במסגרת הבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת עצמה, בהיותה רלבנטית לשאלת תום לבם של המשיבים. 4. סיכום ומסקנות לאור כל האמור לעיל, אין לי צורך להידרש לשאלה האם יש מקום להורות על המשך התובענה בכפוף לניהולה על ידי גורמים אחרים שאינם המשיבים. הבקשה מתקבלת בחלקה ועל המשיבים לתקן את כתב התביעה בהתאם לקביעותיי לעיל - תוך הבחנה בין תיאור אירועים הקודמים למועד התביעה הרלוונטי לבין האירועים המקנים להם זכות תביעה. כתב תביעה מתוקן ובקשה מתוקנת לאישור התביעה כתביעה ייצוגית, יוגשו תוך 45 יום מהיום. דיון נוסף יתקיים ביום 28.10.09 בשעה 09:00. שאלת ההוצאות תוכרע בהמשך, במסגרת החלטתי בבקשת האישור. דיני חברותבעלי מניותתביעה ייצוגיתמניותקיפוח בעלי מניות המיעוט