קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קליטת הוראות הסכם קיבוצי בחוזה עבודה אישי: רקע כללי 1. השאלה שהובאה לפתחנו הינה - האם זכאים התובעים לתשלום זכויות וותק בגין תקופת עבודתם כדיקנים או רקטורים וזאת, מכוחו של הסדר קיבוצי מיום 25.2.65 (להלן: "הסדר 65'"), אשר נחתם בין הנתבעת (להלן: "האוניברסיטה") לבין ארגון חברי הסגל האקדמי הבכיר (להלן: "הארגון" או "ארגון חברי הסגל"). הסדר זה קבע כי השכר ותנאי העסקתם של חברי סגל המרצים באוניברסיטה יושוו ויהיו זהים לתנאי השכר הנהוגים באוניברסיטה העברית בירושלים ובלשון ההסדר לאמור: "הצדדים מכריזים בזה, שתנאי העבודה של חברי הסגל האקדמי באוניברסיטת בר אילן, כולל משכורת, זכויות סוציאליות, שבתון, קרן השתלמות וכן שאר הזכויות וההטבות המוענקות לעובדי סגל אקדמי, שווים בכל למקובל באוניברסיטה העברית; כל שינוי שיחול בתנאים אלו באוניברסיטה העברית יחול מאליו מיד גם על עובדי האוניברסיטה בר אילן." 2. ההטבות שנתבעו מכוחו של הסדר 65' התיחסו לזכויות הוותק של התובעים כמי שכיהנו כדיקנים ו/או כרקטורים באוניברסיטה. זכויות אותן ניתן לסווג לשני סוגים: הסוג האחד עניינו - תוספת בגין כל שנת ותק (בשיעור שנתי של 2.5%) של חבר סגל (עד למקסימום של 88% משכר הבסיס). תוספת האמורה להשתלם, לטענת התובעים, לדיקן או רקטור במהלך כל תקופת כהונתו בתפקיד הנ"ל ועד תום תקופת כהונתו בתפקיד. הסוג השני עניינו - תוספת שכר בשיעור השווה לכפל תוספת הוותק השנתית הנהוגה באוניברסיטה לחברי סגל; קרי - תוספת וותק בשיעור 5% לשנה במקום 2.5% כמקובל. זאת, עבור כל שנה משנות הכהונה כדיקן. לתוספת הנ"ל היו זכאים התובעים לטענתם, גם לאחר תום תקופת כהונתם בתפקיד. זאת, על אף שאין חולק כי תוספת זו לא שולמה לתובעים בפועל בשום שלב לאחר תום תקופת כהונתם כדיקנים או כרקטורים. 3. אין חולק כי האוניברסיטה הסכימה להעניק את התוספת מהסוג הראשון לדיקנים (להבדיל מהרקטורים) רק החל מיום 1.10.94, כאשר לטענתה הדבר נעשה מכוחה של החלטה שהתקבלה על-ידי ועדת הקבע שלה. זאת, כעולה מהודעת נשיא האוניברסיטה דאז - פרופ' אקשטיין שהופנתה אל מנכ"ל האוניברסיטה - דר' ש. לובל מיום 20.12.94, בה נכתב לאמור: "הנני להודיעך כי בישיבת ועדת קבע מתאריך 15.12.94 הוחלט לאשר את המלצת הועדה למינהל מתאריך 6.10.94, המאשרת כי דיקן פקולטה יתוגמל על פי משכורת בדרגת פרופ' מן המנין בשיא הוותק, החל מיום תחילת כהונתו וכל עוד יכהן כדיקן פקולטה. תוקף ההחלטה מיום 1.10.94." (ראה - נספחים אוניברסיטה/1-2 כפי שצורפו לתצהיר חשב האוניברסיטה, מר אלי גוטמן) אי לכך, עתרו התובעים במסגרת כתב התביעה המתוקן לתשלום התוספת מהסוג הראשון עבור התקופה שקדמה לחודש 10/94 ולתשלום התוספת מהסוג השני עבור התקופה שלאחר תום תקופת כהונתם כדיקנים או כרקטורים. 4. טרם שנמשיך בתיאור השתלשלות העניינים והרקע לסכסוך, נתייחס בקצרה לזהות התובעים ולנתוניהם האישיים הנוגעים לשאלה שבמחלוקת: התובעים בתיקים עב 6933/02-6923 כיהנו בתפקיד דיקן ו/או רקטור בתקופות כדלקמן: התובע 1 - פרופ' פרידלנדר כיהן בתפקיד דיקן בפקולטה למדעי הרוח בין השנים 1982-1983, בתפקיד דיקן בפקולטה ליהדות בין השנים 1984-1985 ובתפקיד דיקן ורקטור האוניברסיטה בין השנים 1996-2000. התובע 2 - פרופ' שרדני כיהן בתפקיד דיקן בפקולטה למדעי הטבע בין השנים 1989-1991. התובע 3 - פרופ' גרסיאל כיהן בתפקיד דיקן בפקולטה ליהדות בין השנים 1997-2001. התובע 4 - פרופ' ספולסקי כיהן בתפקיד דיקן בפקולטה למדעי הרוח בין השנים 1992-1994. התובע 5 - פרופ' קראוס כיהן בתפקיד רקטור האוניברסיטה בין השנים 1985-1989. התובע 6 - פרופ' הבלין כיהן בתפקיד דיקן בפקולטה למדעים מדויקים בין השנים 1999-2001. תביעתו של פרופ' הבלין נדחתה במסגרת החלטה שנתנה תוקף להסדר דיוני בין הצדדים מיום 6.5.07. התובע 7 - פרופ' מרצבך כיהן בתפקיד דיקן בפקולטה למדעי הטבע בין השנים 1997-1999. התובע 8 - פרופ' ארד כיהן בתפקיד דיקן בפקולטה למדעי הטבע בין השנים 81-83 ובתפקיד רקטור האוניברסיטה בין השנים 1989-1993. תביעתו של פרופ' צבי ארד נדחתה במסגרת פס"ד חלקי מיום 14.11.02. התובע 9 - פרופ' שטינפלד כיהן בתפקיד דיקן בפקולטה ליהדות בין השנים 1989-1993. התובע 10 - פרופ' פינצוק כיהן בתפקיד דיקן בפקולטה למדעי הטבע בין השנים 1983-1985. התובעת 11 - פרופ' ריכלברג כיהנה בתפקיד דיקנית בפקולטה למדעי הטבע בין השנים 1994-1998. התובע 12 - פרופ' לרנר כיהן בתפקיד דיקן בפקולטה למשפטים בין השנים 1990-1994. התובעים בתיקים עב 195/03-192 כיהנו בתפקיד דיקן ו/או רקטור בתקופות כדלקמן: התובע 1 - פרופ' סולברג כיהן בתפקיד דיקן בפקולטה למדעי הרוח בין השנים 1974-1976, 1978-1982 ו-1983-1985. התובע 2 - פרופ' אלבק כיהן בתפקיד דיקן בפקולטה למדעי הטבע בין השנים 1967-1968, 1973-1975 ו-1982-1985. התובע 3 - פרופ' בש כיהן בתפקיד דיקן בפקולטה למדעי הטבע בין השנים 1987-1989. תביעתו של פרופ' בש נדחתה במסגרת החלטה שנתנה תוקף להסדר הדיוני שבין הצדדים מיום 6.5.07. התובע 4 - פרופ' דויטש כיהן בתפקיד דיקן בפקולטה למשפטים בין השנים 1986-1990. 5. כפי האמור, אין חולק כי מאז שנת 65' ואילך האוניברסיטה לא שילמה לאיש מהתובעים ולמעשה לאיש מחברי סגל האוניברסיטה שכיהן בתפקיד דיקן או רקטור את תשלום התוספות הנתבעות. זאת, למעט תוספת הוותק המקסימלי אשר שולמה לדיקנים בתקופת כהונתם החל מחודש 10/94 בהתאם להחלטת ועדת הקבע של האוניברסיטה, כאמור לעיל. 6. מהראיות עולה - כי החל מתחילת שנות ה-70 החלו להחתם הסכמים כלליים בין כל המוסדות להשכלה גבוהה ובין ארגוני הסגל שלהם. הסכמים אשר חלקם נרשם כהסכמים קיבוציים. במסגרת אותם הסכמים הותוו תנאי השכר של חברי הסגל וזאת בהתאם למדיניות השכר של הממשלה (ראה - סע' 8ד לתצהיר מר גוטמן; נספח אוניברסיטה/6). כן עולה כי בתחילת שנות ה-70 אף החל לפעול וועד ראשי שבעת המוסדות להשכלה גבוהה (להלן: "ור"ה") שמטרתו היתה, בין היתר, לפעול לגיבוש מדיניות שכר אחידה במוסדות להשכלה גבוהה כאמור, והם: האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת ת"א, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת חיפה, הטכניון, מכון וייצמן למדע ואוניברסיטת בן גוריון. במסגרת ור"ה אף הוקמה ועדת שכר שעסקה, בין היתר, בשכרם של חברי הסגל, כאשר החלטותיה מכובדות על-ידי המוסדות להשכלה גבוהה (ראה - סע' 8ו לתצהיר מר גוטמן). 7. על רקע הדברים הללו וביום 9.9.76 כתבה האוניברסיטה מכתב ליו"ר וועד ארגון חברי הסגל האקדמי - מר יגאל כהן, בו הודיעה לארגון כי היא לא תנהיג כל הטבה החורגת מההסכם הארצי של המוסדות להשכלה גבוהה (ראה - נספח אוניברסיטה/7). 8. החל משנת 1978 לערך נדונו תנאי העבודה של חברי הסגל בוועדת השכר של ור"ה והנחיותיה הופעלו על-ידי המוסדות להשכלה גבוהה, לרבות האוניברסיטה, בכפוף להתאמות ושינויים שהמוסדות המוסמכים של האוניברסיטה מצאו לנכון לערוך (ראה - סע' 8ז לתצהיר מר גוטמן). בהתאם לאמור, אף הוסדרה שיטת קידום הוותק של חברי הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטה בהסדרים קיבוציים מיום 8.5.79 ו-7.4.83 וכן, בחוזר מרכז ועדת השכר של ור"ה מיום 17.7.88 (ראה - סע' 16 לתצהיר מר גוטמן ונספח אוניברסיטה/32). 9. ביום 11.5.94 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין האוניברסיטה לבין ארגון הסגל האקדמי אשר בסע' 13 הימנו נקבע כדלקמן: "הטבות השכר או תנאי או הסדרי עבודה שיונהגו מכאן ולהבא בארבע אוניברסיטאות מתוך כלל שבעת המוסדות יונהגו גם באוניברסיטה בתחולה החל מהמועד שבו הוגשה דרישה בכתב להנהגת אותן הטבות או תנאי או הסדרי העבודה שיונהגו מכאן ולהבא בכל ארבעת האוניברסיטאות כאמור". בהסכם זה אף נקבע כי הוא מהווה "מיצוי מלא ומוחלט של כל תביעות הצדדים" (ראה - סע' 11 לנספח אוניברסיטה/28). משמע - הסכם זה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות הסדר 65', המשווה את תנאי עבודתם של חברי הסגל לאלה הנהוגים באוניברסיטה העברית. 10. ביום 31.5.94 נחתם בין האוניברסיטה לבין הארגון הסכם קיבוצי נוסף המתיחס לתקופה שמיום 1.1.94 ואילך, כאשר בסעיף 6 הימנו נכתב כי "חישוב קידום הוותק לסגל האקדמי הבכיר יישאר בעינו" (ראה - נספח אוניברסיטה/31 אשר צורף לתצהיר של מר גוטמן). זאת, שעה שבמועד עריכת ההסכם הקיבוצי כאמור (עובר ליום 31.5.94), חישוב קידום הוותק לחברי הסגל האקדמי שכיהנו בתפקיד דיקן או רקטור והתשלום בגינו לא כלל תשלום בגין וותק מקסימלי בתקופת הכהונה בתפקיד ואף לא תשלום בגין גרירת כפל וותק בגין תקופת הכהונה בתפקיד רקטור או דיקן. 11. לגרסת התובעים, היה זה בשנת 1996 או בסמוך לכך עת התגלה לחבר הארגון, פרופ' אהרון גדנקן, שכיהן בסמוך לאותה תקופה כדיקן הפקולטה למדעי הטבע - כי באוניברסיטה העברית זכאים הדיקנים להטבות ולתוספות שכר בגין הוותק מהסוגים הנתבעים בתביעה שבפנינו. הטבות שלא הוענקו כאמור מעולם לחברי הסגל באוניברסיטה. לאור זאת, הגיש פרופ' גדנקן בשנת 1996 תביעה (בתיק תב"ע נו/1585-3), במסגרתה עתר לתשלום התוספות מן הסוג מושא תביעה זו וזאת, בהסתמך על הסדר 65'. תביעתו של פרופ' גדנקן הסתיימה בשנת 2001 בהסכם פשרה (להלן: "עניין גדנקן"). 12. בהמשך לדברים הללו וביום 11.8.97 שלח נשיא האוניברסיטה, מר משה קווה, ליו"ר ארגון הסגל האקדמי מכתב שכותרתו: "הסדר השוואה לאוניברסיטה העברית ירושלים משנת 1965 אינו בתוקף ו/או בוטל על ידכם". במסגרת מכתבו הנ"ל כתב נשיא האוניברסיטה, בין היתר, כי למען הסר ספק הינו חוזר ומודיע על כך שהסדר 65' אינו בתוקף וזאת, מהטעמים הבאים: הסדר 65' אינו הסכם קיבוצי. מדובר בהסדר בטל, אשר מזה שנים רבות אין נוהגים על פיו ועל כן אין הוא מחייב גם במישור האישי מזה זמן רב. הסדר 65' הוחלף על-ידי הצדדים בהסכמים קיבוציים ובהסדרים מחייבים אחרים, שלא כללו הצמדה לתנאים הנהוגים באוניברסיטה העברית. הסדר 65' אף בוטל חד צדדית על-ידי ארגון הסגל פעמיים בשנים האחרונות. לחילופי חילופין ולמען הזהירות כתב פרופ' קווה לארגון כי ניתנת הודעת ביטול על-ידי האוניברסיטה ביחס להסדר 65'. בנוסף כתב פרופ' קווה במכתבו לאמור: "בין האוניברסיטה ובין חברי הסגל קיימת מערכת הסכמית מוסדרת ושונה המעוגנת בין בהסכם קיבוצי ארצי, בין בהוראות ועדת השכר של כלל המוסדות להשכלה גבוהה ובין בהסכמים מקומיים מוסדיים. אך מכל מקום מזה שנים רבות לא היתה, ואף לא תהיה בעתיד, השוואה אוטומטית לירושלים, מכח הסדר 1965, לא במישור הקיבוצי ולא במישור האישי. האמור לעיל הוא המצב הנוהג מזה שנים רבות, ומכתבי זה אינו בא אלא למען הסדר הטוב וכדי להסיר כל ספקות בנושא. האמור לעיל אינו בא לגרוע מכל זכות או טענה אחרת של האוניברסיטה בכלל ולא מכל טענה בתיק נו/1585-3." (ראה - נספח אוניברסיטה/35 לתצהיר מר גוטמן) 13. אין חולק כי תביעתם של התובעים - על אף שלשיטתם נודע לארגון חברי הסגל על זכויות הוותק המוענקות באוניברסיטה העברית עוד בשנת 1996 - הוגשה לבית דין זה רק בשנת 2002; קרי - כ-6 שנים לאחר שנודע להם לטענתם על ההפרה הנטענת. אין חולק אף על כך שארגון חברי הסגל לא הגיש מעולם בקשת צד בסכסוך קיבוצי לשם אכיפת הזכויות מכח הסדר 65', לרבות הזכויות מושא תביעה זו (ראה - עמ' 5 לפרוטוקול חקירת עד התובעים, מר יהונתן עץ-חיים, ש' 11). 14. ביום 7.5.07 הגיעו הצדדים בתיק זה להסדר דיוני, לפיו בשלב הראשון של ההליך תתברר סוגיית תוקפו ו/או חלותו של הסדר 65' על התובעים. הצדדים אף הסכימו ביניהם על העדים שישמעו מטעם הצדדים לצורך ההכרעה בשאלה הנ"ל. הסכם זה קיבל תוקף של החלטה ביום 9.5.07 ובהתאם לכך הובאו בפני ביה"ד ראיות ונשמעו עדים אשר העידו בסוגיה הנ"ל: מטעם התובעים העידו בפנינו פרופ' יהונתן עץ-חיים, אשר שימש כיו"ר ארגון חברי הסגל באוניברסיטה בין השנים 1990-1996, ודר' אחיעזר שאקי, אשר נימנה על חברי הסגל האקדמי הבכיר של האוניברסיטה החל משנת 1981 ואשר שימש כיו"ר הארגון החל משנת 2000. כמו כן, העיד מטעם התובעים פרופ' צבי ארד (התובע 8 בתיק עב 6923/02) שכיהן כיו"ר הארגון בין השנים 1978-1980, כרקטור האוניברסיטה בין השנים 1989-1993 וכממלא מקום נשיא האוניברסיטה בין השנים 1989-1992. מטעם האוניברסיטה העידו בפני ביה"ד פרופ' שלמה אקשטיין, מי שהיה נשיא האוניברסיטה בין השנים 1992-1996 ומר אלי גוטמן, חשב האוניברסיטה החל משנת 1985 ואילך. טענות הצדדים בתמציתן 15. טענות התובעים בתמציתן היו כדלקמן: הסדר 65' הינו הסדר קיבוצי דו צדדי. ההבדלים במישור הנורמטיבי בין הסכם קיבוצי לבין הסדר קיבוצי, אין בהם כדי לרדת לשורשו של ענין ולגרוע מאופיו ההסכמי המחייב של הסדר 65' במערכת היחסים שבין הצדדים לו ו/או כלפי המוטבים לו, לרבות התובעים. האוניברסיטה מעולם לא כפרה בקיומו של הסדר 65' ואילו הארגון ראה בו את אחד המקורות החשובים להבטחת תנאי עבודתם של חברי הסגל. הסדר 65' מעולם לא בוטל ולא נעשה כל אקט פורמלי שעניינו ביטול ההסדר. ההסדר אף שימש בסיס להצגת דרישות מצד הארגון. מעת שהוכח כי צד להסדר 65' עומד על קיומו, הרי שאין כל חשיבות לעמדתו של הצד האחר להסדר. העובדות מוכיחות כי האוניברסיטה ראתה את הסדר 65' כהסכם תקף וזאת, בהעדר כל מסמך מטעם האוניברסיטה שהוצא בתגובה לפניות הארגון, במסגרתו כפרה האוניברסיטה בתוקפו ובחלותו של הסדר 65'. האוניברסיטה נמנעה באופן עקבי מלקיים את הסדר 65' ולנהל מעקב אחר התנאים הנהוגים באוניברסיטה העברית ולכן, נוצרו סיטואציות בהן התגלה קיומו של תנאי הנהוג באוניברסיטה העברית רק לאחר זמן רב. הצבת הדרישה להחלתו של תנאי הנהוג באוניברסיטה העברית גם באוניברסיטה לא נתקלה תמיד בנכונות ורצון טוב וחייבה את הארגון להאבק על כך, לעיתים עד כדי איום בצעדים ארגוניים. עם זאת, אין בהסכמה לניהול מו"מ ביחס לדרישות משום הודאה בבטלותו של הסדר 65', אלא לכל היותר ביטוי לגישה פרגמטית שנועדה להקטין את החיכוך והמאבקים מול האוניברסיטה. 16. טענות האוניברסיטה בתמציתן היו כדלקמן: הסדר 65' אינו מחייב את האוניברסיטה לשלם לתובעים או מי מהם כל תשלום בגין תוספת וותק כפי הנתבע וזאת, מהטעמים הבאים: מעולם לא הונהגה הצמדה אוטומטית של תנאי העבודה באוניברסיטה לאלה הקיימים באוניברסיטה העברית. הסדר 65' הינו הסדר קיבוצי שאינו מיושם באוניברסיטה מזה עשרות שנים. במהלך השנים עמדה האוניברסיטה על דעתה כי הסדר 65' אינו מחייב ובטל וכי אין היא מכירה בעקרון ההצמדה לאוניברסיטה העברית. ההסכמים/ההסדרים הקיבוצים שחלו ונחתמו בכל המוסדות להשכלה גבוהה ביטלו במפורש או במשתמע את הסדר 65', לרבות ביטול או שינוי זכויות הוותק. לכן, הסדר 65', אף לו היה חל, נסוג מפני ההסכמים הקיבוציים המפורשים. ההסכמים הקיבוציים מיום 11.5.94 ו/או 31.5.94 ביטלו ו/או שינו את הסדר 65', אם וככל שזה חל, באופן שאינו מקנה זכות תביעה לתובעים בעניינים מושא התביעה. הסדר 65' בוטל על-ידי האוניברסיטה בהודעה שניתנה כדין ומטעמי זהירות לארגון הסגל בשנת 1997. הכרעה נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את הראיות שהוצגו בפנינו ואת טענות הצדדים הגענו למסקנה כי יש לדחות את תביעתם של כל התובעים במלואה וזאת, מהטעמים כפי שיפורטו להלן: 17. ראשית יש לומר כי לצורך ההכרעה בשאלה שבמחלוקת נדרשים אנו להקדים ולגדור את המתווה הנורמטיבי אשר לאורו צריכה השאלה שבמחלוקת להבחן; קרי - עלינו לבחון את הנפקות המשפטית של ההסדר הקיבוצי משנת 65' במישור האישי ואת שאלות נפקותו ביחס לתובעים. בהקשר זה מבקשים אנו להטעים תחילה כי אין אנו שותפים לעמדת התובעים, המנסים לעמעם את ההבדל המהותי שבין מעמדן הנורמטיבי של זכויות שמקורן בהסכם קיבוצי לבין מעמדן הנורמטיבי של זכויות שמקורן בהסדר קיבוצי, לרבות הסדר 65'. זאת, בין היתר, בכל הנוגע למשמעויות המשפטיות של כל אחד מסוגי הזכויות הללו במישור של חוזה העבודה האישי. לענין זה, אין לנו אלא לחזור ולדבוק בפסיקתו של ביה"ד הארצי לעבודה, אשר עמד לא אחת על הזיקה שבין ההוראות המסדירות את תנאי העבודה אשר עוגנו בהסדר קיבוצי לבין חוזה העבודה האישי בציינו כדלקמן: "הסדר קיבוצי שאינו מבוצע מלכתחילה, ואשר אחד הצדדים טוען כי מלכתחילה לא היתה ההתקשרות מקובלת עליו - נעדר תשתית הנדרשת ליצירת תנאי מכללא, משום שאינו בגדר מובן מאליו. ואין לראותו כאילו הוסכם על ידי הצדדים. הדבר נקבע במפורש בדב"ע מד/29- שפילמן נ' מגן דוד אדום, פד"ע טז 450, 458. שם הוסכם בהסדר קיבוצי בין ההנהלה לבין נציגות העובדים על 'תמורת-כוננות' בשיעור הגבוה מהשיעור הנוכחי, אך המעביד לא שילם לפי המוסכם. בית-הדין אמר: '...המעביד... מלכתחילה יצר מצב עובדתי שהינו בגדר היפוכו של 'מובן מאליו', כי אחד מתנאי העבודה המוסכמים הוא תשלום 'תמורת' כוננות מעבר לקבוע בהסכם הקיבוצי החל אותה עת... (הסדר זה לא יצר) מחויבות למפרע ויהא פירוש(ו) אשר יהא... ברור (כי לא היו) 'ודאות', 'חד-משמעית', 'דבר בגדר המובן מאליו' ... ומכאן, שלא היה 'תנאי מכללא'' דברים אלה נאמרו גם בדב"ע לח/61- 3 (ספקטור): 'עצם העובדה שצד אחד סירב, מראשית, להכיר בחובה שלה טען הצד השני - די בה לשלול תנאי מכללא בחוזה. ככלות הכל - תנאי מכללא, שאינו תנאי מכללא מכוח חוק, אינו אלא אותו תנאי שבהתקשרות החוזית שרואים אותו כאילו הוסכם על-ידי הצדדים. כשצד אחד טוען מראשית, כי תנאי שטוענים לו אינו מקובל עליו, הרי אין הוא בגדר 'מובן מאליו', אין הוא כאילו הוסכם על-ידי הצדדים ואין הוא 'מכללא' (implied).' מדיניות זו יפה גם לענייננו הן אם להסדר קיבוצי יש תוקף חוזי והן אם אין לו תוקף חוזי. סירוב המערערת לבצע את ההסדר מיד לאחר חתימתו מונע ממנו להיות 'מובן מאליו', ולהוות תנאי מכללא בחוזה האישי של המשיבים." (ראה- דב"ע מז/121-3 תעשיות אלקטרוכמיות (פרוטארום) בע"מ נ' שלום זל ואח', פד"ע כ 7) תמציתם של דברים היא - כי לשיטתו של ביה"ד הארצי לעבודה, על מנת שהוראות ההסדר הקיבוצי (שעניינן תנאי העבודה) תקלטנה אל תוך חוזה העבודה האישי של כל אחד מהעובדים המועסקים במקום העבודה בו חל ההסדר, צריך להראות כי הוראות אלה יושמו בפועל כבר בסמוך למועד עריכת ההסדר. באופן דומה נכתב אודות משמעותו של ההסדר הקיבוצי על-ידי המלומדת פרופ' בן ישראל כי על מנת שתאורית ה"תנאי מכללא", מכוחה נקלטת הוראה שבהסדר הקיבוצי אל תוך חוזה העבודה האישי, תהיה ישימה נדרשות ודאות וסופיות באשר לתוכן ההוראה של ההסדר הקיבוצי. כמו כן, מוסיפה וכותבת פרופ' בן ישראל כי בנסיבות מסוימות ושעה שלא התקיימו התנאים הנדרשים אין נוצר כלל תנאי מכללא בחוזה העבודה האישי כפועל יוצא מקיומו של הסדר קיבוצי וחרף קיומו של הסדר תקף שכזה במקום העבודה ובלשון הכותבת לאמור: "ראשית, כשטוענים מלכתחילה, כי הקבוע בהסדר אינו מוסכם על הצדדים, ועל כן אין המעביד מוכן לקיים את ההוראות הנכללות בהסדר הקיבוצי האמור. במקרה זה אין המוסכם בהסדר בגדר המובן מאליו, ועל כן, אין אותה הוראה נעשית תנאי מכללא בחוזה העבודה האישי. שנית, כשבית המשפט משוכנע לאור הנסיבות, שלא היתה לצדדים במישור הקיבוצי כוונה ליצור נפקות במישור האישי. בנסיבות האלה, מובן שלא הונחה התשתית המשפטית הנדרשת ליצירת התנאי מכללא. שלישית, כשאין מבצעים מלכתחילה את המוסכם בהסדר הקיבוצי, נוצרות נסיבות משפטיות, שבהן נעדרת התשתית הנדרשת ליצירת התנאי מכללא. רביעית, קיומו של תנאי מפורש גובר ומעיד שהתנאי מכללא לא תפס. לזכות מכח התנאי מכללא יש קיום כל עוד לא נאמר בחוזה במפורש אחרת. אם נקבעה הוראה מפורשת, הרי שהיא משקפת את כוונתם של הצדדים לחוזה העבודה האישי (העובד והמעביד) וככזו היא גוברת על התנאי מכללא." (ראה - ר. בן ישראל, דיני עבודה, כרך ג', עמ' 1351 וכן האסמכתאות המופיעות שם) 18. זאת ועוד אחרת - השוני במעמדן של הוראות נורמטיביות שבהסכם הקיבוצי בהשוואה לאלה המעוגנות בהסדר הקיבוצי אינו מתבטא רק בהליך קליטתן אל תוך הסכם העבודה האישי, אלא גם באפשרות לוותר על זכויות אלה: מושכלות יסוד הן כי בעוד שההסכם הקיבוצי מאופיין בנורמטיביות כופה, הרי שזכויות מכח ההסדר הקיבוצי ניתנות לוויתור. זאת, בין בהסכם מפורש ובין בהתנהגות מתמשכת של הצדדים. משמעות הדברים היא כי גם אם התקיימו התנאים לקליטת הוראותיו של הסדר קיבוצי אל תוך חוזה העבודה האישי, הרי שתנאים אלה ניתנים לויתור מצד העובד בשלב מאוחר יותר, בין בהסכמה מפורשת ובין בהתנהגות, לרבות התנהגות המעידה על השלמה עם שינוי בתנאי העבודה (ראה - דב"ע לז/26-2 קרן קיימת לישראל נ' מחטבי סלמן, פד"ע ט' 102). מן הכלל אל הפרט 19. יישום העקרונות שהתוו בפסיקה על המקרה שבפנינו, מוביל אותנו למסקנה כי במקרה דנן, תנאיו של הסדר 65' מושא המחלוקת שעיקרם תוספות הוותק, לא נקלטו מעולם בהסכם העבודה האישי של מי התובעים וזאת, מהטעמים הבאים: מהראיות עולה - כי האוניברסיטה לא יישמה בשום שלב וכבר מראשית דרכו של הסדר 65' את הוראות ההסדר בדבר אימוץ אוטומטי של כל תנאי העבודה הנהוגים באוניברסיטה העברית, ובכלל זאת אף את ההוראות הנוגעות לאימוץ אוטומטי של תוספת הוותק כנהוג באוניברסיטה העברית. משכך ולאור האמור לעיל, הוראות אלה לא נקלטו לחוזה העבודה האישי של איש מבין התובעים. בהקשר זה נראה כי ניתן להסתמך, בין היתר, דווקא על הדברים המפורטים בסיכומיהם של התובעים, שם נכתב בהתיחס לעדות העדים מטעמם לאמור: "האוניברסיטה נמנעה באופן עקבי מלקיים את ההסכם [הסדר 65'] ולנהל מעקב אחר התנאים הנהוגים באוניברסיטה העברית. במצב דברים זה נוצרו סיטואציות לפיהן התגלה קיומו של תנאי הנהוג באוניברסיטה העברית לאחר זמן רב. הצבת הדרישה להחלתו של תנאי זה באוניברסיטה לא נתקלה תמיד בנכונות ורצון טוב וחייבה את הארגון להאבק על כך. מאבקים אלה הגיעו לא פעם להסלמה עד כדי איום בצעדים ארגוניים." (ראה - סע' 38 לסיכומי התובעים וההפניות לתצהירים של פרופ' ארד ושל דר' עץ-חיים ולנספחים שצורפו אליהם) בחקירתו הנגדית הוסיף העד מטעם התובעים, דר' עץ-חיים והעיד על אי נכונותה של האוניברסיטה ליישם את תנאי הסדר 65' ובלשון הפרוטוקול לאמור: "ש. בעצם אתה גם כותב את זה בתצהירך, בפועל האוניברסיטה אף פעם לא יישמה באופן אוטומטי תנאים של חברי סגל אקדמי מהאוניברסיטה העברית על חברי הסגל בבר אילן? ת. נכון. זה היה מן הרגע הראשון. זה לא רק בשנים האחרונות, כלומר היתה לאוניברסיטה נטיה שכל דבר שקשור בתשלומים לחברי הסגל בהתאם לנעשה בירושלים, האוניברסיטה התעלמה ממנו. זה מן פגם גנטי כזה." ראה - עמ' 5 לפרוטוקול ש' 13-18) נחזור ונטעים, כי הסדר 65' לא קבע רק הצמדה גורפת לתנאי ההעסקה של המרצים באוניברסיטה העברית, אלא גם החלה מיידית של תנאים אלה על המרצים באוניברסיטה. זאת, שעה שגם לשיטתם של התובעים וכפי שעולה מחומר הראיות - בפועל הסכם זה מעולם לא יושם. בהקשר זה, היו אלה עדי התובעים שהיטיבו להבהיר כי האוניברסיטה נמנעה באופן עקבי מלהחיל באופן מיידי ו/או גורף את התנאים שהוענקו לחברי הסגל באוניברסיטה העברית על חברי הסגל באוניברסיטה וזאת, כבר מראשית דרכו של הסדר 65'. 20. לא זו אף זו, מהראיות אף עולה כי ככל שהוחלו תנאי העסקה מסוימים של המרצים באוניברסיטה העברית על חברי הסגל של האוניברסיטה, הרי שהדבר לא נעשה באופן אוטומטי ולא כ"מובן מאליו", אלא בעקבות מו"מ פרטני הנוגע לזכות הספציפית שעמדה לדיון ולעיתים אף בעקבות מאבקים ארגוניים: כך למשל, העיד עד התובעים, דר' עץ-חיים בתצהירו כי משהתגלה לו דבר קיומה של הטבה שניתנה לחברי הסגל של האוניברסיטה העברית, הוא פנה לגורמים המוסמכים באוניברסיטה בדרישה להענקת ההטבה לחברי הסגל באוניברסיטה. זאת, לדבריו, בהתבסס על הסדר 65'. לדבריו של דר' עץ-חיים, סיטואציה זו היא שהצמיחה את ההסדר בנושא הוותק בחודש 10/94 וכן זכויות נוספות, ובכלל אלה: תשלום דמי הבראה עבור 13 יום, תשלום קצובת ביגוד לחברי סגל המצויים בשנת שבתון בחו"ל, מימון נסיעתם של גמלאי האוניברסיטה לכינוסים מדעיים על-ידי הקרן לקשרי מדע בינלאומי, פטור מתשלום שכר לימוד לילדים של חברי הסגל הלומדים במכללות וכן הפרשה לקופת גמל עבור חברי הסגל בשיעור של 1.25%. נטעים, כי גם אם נכונה טענתו של דר' עץ-חיים, לפיה את הדרישה לקבלת כל ההטבות הללו ביסס ארגון הסגל על הסדר 65' - מצב דברים אשר לטעמנו לא הוכח - הרי שאין בכך כדי לשנות. שכן, השאלה המכרעת היא - האם הסדר 65' יושם בפועל על-ידי האוניברסיטה, אם לאו. אנו סבורים כאמור, כי התשובה המתבקשת על-פי חומר הראיות לשאלה זו הינה - שלילית. 21. זאת ועוד - נדמה כי דווקא מריבוי הפניות של הארגון לאוניברסיטה, כמו גם מהמאבקים הארגוניים שניהל הארגון, כפי שהעיד דר' עץ-חיים, על מנת להשיג זכויות שהוענקו לחברי הסגל באוניברסיטה העברית, עולה ברורות כי האוניברסיטה גם לא היתה נכונה מעולם להעניק לחברי הסגל באוניברסיטה את כל תנאי השכר שהוענקו למרצים באוניברסיטה העברית. וודאי שלא באופן אוטומטי, גורף ו/או מיידי כפי שנקבע בהסדר 65'. משמע - האוניברסיטה גילתה דעתה יותר מפעם אחת, באופן עקבי ומתמשך כי היא אינה נכונה ליישם את הסדר' 65'. בהקשר זה ולמען שלמות התמונה, נתייחס לדוגמאות שציין דר' עץ-חיים בתצהירו במטרה לשכנע את ביה"ד ביחס לנכונותה של האוניברסיטה ליישם את הסדר 65' ומכאן גם בתוקפו של הסדר זה. התיחסות פרטנית זו תצביע על כך שהאוניברסיטה לא יישמה מעולם את הסדר 65' ואף לא גילתה נכונות ליישמו וזאת משך תקופה ממושכת: א. אשר לדרישת הארגון שמולאה לדבריו של דר' עץ-חיים להעלאת מכסת ימי ההבראה מ-11 ל-13 בשנת 1993 יאמר - כי לא שוכנענו בכך שנכונותה של האוניברסיטה להעלות את מכסת ימי ההבראה ל- 13 ימים בשנה אכן שיקפה יישום ולו חלקי ומאוחר של הסדר 65'. זאת, בשים לב לכך שזכות זו עוגנה במסגרת הסכם המסגרת במגזר הציבורי מיום 2.9.93 אשר העלה את מספר ימי ההבראה ל-13 (ראה - סעיף 11א לתצהיר מר גוטמן ונספח אוניברסיטה/20 לתצהיר מר גוטמן). למעלה מן הדרוש, יצוין כי גם ממכתבו של דר' עץ-חיים מיום 7.1.91 עולה כי הדרישה לתוספת ימי הבראה לא התבססה על הנהוג באוניברסיטה העברית דווקא אלא על השוואה עם הנהוג במוסדות אחרים נוספים (ראה - נספח א' לתצהיר דר' עץ-חיים). ב. אשר לדרישה למימון נסיעתם של גמלאי האוניברסיטה לכינוסים מדעיים על-ידי הקרן לקשרי מדע בינלאומיים יאמר - כי מהמסמכים שהוצגו בפני ביה"ד עולה כי האוניברסיטה היתה רחוקה מלהחיל באופן אוטומטי הטבה זו על חברי הסגל שלה (וליתר דיוק - על גמלאיה) בהתבסס על הנהוג באוניברסיטה העברית. שכן, עיון בפרוטוקול ישיבת הוועדה שדנה בנושא זה ביום 25.6.91 מלמד - כי הדיון בסוגיה התקיים לאחר סקירת המצב הקיים באוניברסיטאות השונות ולא דווקא זה הקיים באוניברסיטה העברית. כן עולה מהראיות, כי בעקבות דיון בנושא הוסמך הרקטור ונשיא האוניברסיטה בפועל לנהל מו"מ עם הארגון לצורך השגת הסכם ספציפי בענין זה (ראה - נספחים אוניברסיטה/21-22 לתצהיר מר גוטמן) וכן, כי ארגון הסגל לא היה שבע רצון מהצעות האוניברסיטה בתחום זה ואף איים עקב כך בהכרזה על שביתה (ראה - נספח אוניברסיטה/23 לתצהיר מר גוטמן). בנוסף, עולה מהראיות כי ביום 6.11.91 כתב רקטור האוניברסיטה והנשיא בפועל לארגון מכתב בו הבהיר כי ההשוואה לחברי הסגל באוניברסיטה העברית בנושא הגמלאים כאמור, אינה במקומה. שכן, באוניברסיטה העברית קיימים הסדרי פנסיה שונים לחלוטין בכל הנוגע לביטוח הפנסיוני הקיים ולגיל הפרישה (ראה - נספח אוניברסיטה/24 לתצהיר מר גוטמן). בהתאם לכך, קיבלה האוניברסיטה החלטה למימון נסיעתם של גמלאיה לחו"ל על-ידי הקרן לקשרי מדע בינלאומיים באמצעות הסדר מימון שונה מזה הקיים באוניברסיטה העברית. הסדר לו התבקש ואף התקבל אישור הות"ת (ראה - סע' 11ב לתצהיר מר גוטמן ). ג. אשר לדרישה לפטור מתשלום שכר לימוד לילדי חברי הסגל הלומדים במכללות יאמר - כי מהראיות שהוצגו בפני ביה"ד עולה - כי האוניברסיטה לא אימצה את ההסדר שנהג באוניברסיטה העברית, אלא דווקא את זה שנהג באוניברסיטת ת"א. יוער כי טענתו של דר' עץ-חיים בעדותו לפיה, ההסדר שבאוניברסיטת ת"א היה זהה לזה שהונהג באוניברסיטה העברית - לא הוכחה ולא נתמכה בשום מסמך (ראה - סע' 11ג לתצהיר מר גוטמן, עמ' 6 לפרוטוקול חקירתו הנגדית של דר' עץ-חיים ש' 1-7). יתרה מזו, גם בהקשר זה של הזכות לפטור משכר לימוד עולה, כי הזכות לא הוענקה על-ידי האוניברסיטה באופן אוטומטי, אלא רק לאחר איום הארגון בשביתה (ראה - עמ' 6 לפרוטוקול ש' 9-15). ד. אשר לדרישה לתשלום קצובת ביגוד לחברי סגל המצויים בשנת שבתון בחו"ל יאמר - כי עיון בפרוטוקול הישיבה שנערכה בענין זה ביום 21.4.93 מלמד - כי אף דרישות הארגון בענין זה לא הסתמכו על הנעשה באוניברסיטה העברית דווקא (נספח ח2 לכתב התביעה המתוקן בתיק עב 6923/02). 22. זאת ועוד - כפי האמור, בנוסף לדר' עץ-חיים, העיד מטעם התובעים, גם פרופ' ארד כאשר גם מעדותו עולה - כי האוניברסיטה לא יישמה לאורך זמן את הסדר 65'; דהיינו - כי היא לא יישמה את כל תנאי ההעסקה שהונהגו באוניברסיטה העברית. וודאי שלא באופן מיידי. יתרה מזו, מעדות זו עולה כי לעיתים ובעת שהונהגו באוניברסיטה תנאים שהיו דומים לאלה הנהוגים באוניברסיטה העברית, הרי שהיישום נעשה באופן שונה מכפי שנעשה באוניברסיטה העברית ובלשונו לאמור: "אני לא יכול לומר במאה אחוז שכולם פעלו אותו הדבר. אני מניח שבכל מוסד יכול להיות שהיה יישום קצת שונה... אני לא טענתי שהפעילו את כל מה שקרה בירושלים גם בבר אילן. סידורי הפנסיה לא היו דומים." (ראה - עמ' 3 לפרוטוקול מיום 9.5.07 ש' 12-17) בנוסף העיד פרופ' ארד בהקשר זה לאמור: "מבחינת ההנהלה, הנשיא או הרקטור הוא לא בן יחיד. לאוניברסיטה יש ועדה שמנהלת בפועל את ענייני האוניברסיטה ועמדת ועדת הקבע היתה שהסכם ירושלים [הסדר 65'] לא מחייב את האוניברסיטה, יחד עם זאת היה לה את השכל למצוא את הפשרה אך לא לקיים את הסכם ירושלים ככתבו וכלשונו ולמצוא חלופה המקובלת על הסגל, כך התנהלה האוניברסיטה עד שנת 93'. לאחר מכן אינני מכיר את התנהלות האוניברסיטה אלא כחבר סגל אך לא כנושא תפקיד." (ראה - עמ' 5 לפרוטוקול מיום 9.5.07 ש' 8-12) 23. על אי ישום מתמשך של הסדר 65' ביחס לחברי הסגל באוניברסיטה ניתן ללמוד גם מעדותו של עד התובעים, דר' שאקי, אשר התיחס בעדותו לנושא תוספת התשלום לחברי הסגל בעקבות העלאה בדרגה. דר' שאקי העיד בענין זה כי בעוד שבאוניברסיטה העברית תוספת התשלום בגין העלאה בדרגה חלה למפרע מיום 1 באוקטובר של השנה בה החלה הפרוצדורה האקדמית של העלאה בדרגה, הרי שבאוניברסיטה התחולה למפרע היתה מיום ה-1 באוקטובר או מיום 1 באפריל של השנה בה החלה הפרוצדורה האקדמית הנ"ל (ראה - נספח נ/2; עמ' 6 לפרוטוקול ש' 4-17). 24. עולה אפוא ממכלול הדברים, לרבות עדותם של עדי התובעים והמסמכים שהציגו, כי הסדר 65' מעולם לא יושם על-ידי האוניברסיטה; דהיינו - כי האוניברסיטה מעולם לא החילה באופן מיידי וגורף את תנאי ההעסקה שהוענקו לחברי הסגל באוניברסיטה העברית אף על חברי הסגל באוניברסיטה וזאת, כפי שנקבע בהסדר 65'. מן העדויות הנ"ל אף עולה כי האוניברסיטה גם סרבה באופן עקבי ליישם את הוראות הסדר 65' וכן עולה כי במידה והוענקו לחברי הסגל באוניברסיטה תנאים דומים לאלה של המרצים באוניברסיטה העברית, הרי שהדבר נעשה לעיתים בעקבות איום בנקיטה בצעדים ארגוניים ובעקבות מו"מ פרטני. 25. למותר לציין, כי עדות העדים מטעם התובעים רק מאששת את גרסתה של האוניברסיטה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתצהירי העדים מטעמה - פרופ' אקשטיין ומר גוטמן, אשר העידו כי בכל עת שהובאה לפתחה של האוניברסיטה דרישת הצמדה לתנאי העבודה של חברי הסגל באוניברסיטה העברית, עמדת האוניברסיטה היתה כי דרישה זו אינה מקובלת עליה. עמדה זו הובעה, לגרסתה של האוניברסיטה, על-ידי חברי ועדת הקבע וזאת, בנוכחות חברי הסגל האקדמי ונציגי הארגון, לרבות דר' עץ-חיים (ראה - סע' 8-9 וסע' 15-16 לתצהיר פרופ' אקשטיין בעניין גדנקן). 26. נוכח כל האמור, מסקנתנו היא כי משהסדר 65' לא יושם בפועל מלכתחילה ובמהלך כל התקופה הרלבנטית לתביעה, הרי שהוראותיו, לרבות ההוראות מושא המחלוקת בנושא הוותק, לא הפכו לחלק מחוזה העבודה האישי של התובעים. 27. כסרח עודף יאמר, כי למרות שסבורים אנו כי די בדברים שפורטו לעיל כדי להביא לדחיית התביעה, הרי שמוצאים אנו להוסיף, למעלה מן הדרוש, כי אפילו סברנו שהוראות הסדר 65' הפכו לחלק מהוראות ההסכם האישי של התובעים - הרי שלא היה בכך כדי להביא לקבלת התביעה. זאת, מהטעם שבמקרה דנן היה מקום לקבוע כי בהתנהגותם של התובעים החל משנת 96' ואילך ויתרו התובעים למעשה על זכויות הוותק הנתבעות. זאת, אפילו עמדו להן בעבר זכויות שכאלה, ונפרט: הלכה פסוקה היא כי עיכוב בלתי סביר בהגשת תביעה בגין הפרה יסודית של חוזה העבודה מלמד על ויתור של העובד על זכויותיו; קרי - על הסכמה שבהתנהגות לעריכת הסכם חדש ובלשונו של ביה"ד הארצי לעבודה לאמור: "הכלל הוא, כי עיכוב של מספר חודשים בין הפרה יסודית של חוזה (ההורדה בשכר) לבין הגשת תביעה אינו מנתק את הקשר שביניהם, משום שטרם נקיטת צעד כזה יש לצפות מהעובד לבדוק את זכויותיו ולשוחח עם הממונים עליו. על כן עיכוב סביר בהגשת תביעה אינו מהווה ויתור של העובד על זכויותיו או כריתת חוזה חדש. עם זאת, עיכוב ארוך ובלתי סביר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים." (ראה - דב"ע נד/86-3 יוחנן גולן - אי.אל.די. בע"מ, פד"ע כז 270 (להלן: "פרשת יוחנן גולן") וכן ראה דב"ע נו/22-3 דורית פני גיל נ' טכנולוגיה מתקדמת בע"מ, ניתן ביום 18.4.96). 28. יוער, כי ערים אנו לכך שיש המותחים ביקורת על פסיקה זו, כפי שמצאה ביטויה בפרשת יוחנן גולן וזאת, מתוך היכרות עם מציאות יחסי העבודה ועם הקושי של עובד לתבוע את מעבידו שעה ששוררים יחסי עובד ומעביד. אנו סבורים כי אף אם קיימת במקרים מסוימים מידה של צדק בביקורת זו, הרי שאין הדבר כך במקרה הנוכחי, בו היתה קיימת הצדקה מלאה ליישום ההלכה ללא כל סייג גם לו היה נקבע שהוראות הסדר 65' הפכו לחלק מחוזה העבודה האישי של התובעים ונסביר: א. ראשית - במקרה דנן עסקינן בקבוצת תובעים המועסקים במגזר הציבורי, הנהנים מקביעות ויציבות בעבודה. משכך, לא עומדת לזכותם ההנחה כי הם נמנעו מהגשת תביעה אך ורק בשל החשש מתגובתו של המעביד ומחשש לפגיעה בבטחונם התעסוקתי. לכן, המסקנה המתבקשת מכך היא כי שתיקתם המתמשכת של התובעים לא היתה אלא פועל יוצא של ויתור על הזכויות הנתבעות וזאת, כנראה לנוכח הזכויות האחרות שהוענקו להם במהלך השנים במסגרת הסכמים והסדרים מאוחרים להסדר 65'. ב. שנית - מדובר בקבוצת עובדים המועסקת במקום עבודה מאורגן. עובדים שזכויותיהם נשמרות ונאכפות, בין היתר, באמצעות ארגון העובדים אשר בחר להחריש במקרה דנן. משמע - אין מדובר בקבוצת עובדים מוחלשת או מחוסרת כח ארגוני ויש להניח כי שתיקתו של הארגון משך שנים ומאז נודע לו לראשונה בשנת 1996 על הפרת הסדר 65' משקפת ויתור על הזכויות הנתבעות. ויתור אשר ניתן להניח כאמור כי הוא נעשה בתמורה לזכויות אחרות שהשיג הארגון, כפי שאלה עוגנו בהסכמים והסדרים קיבוציים מאוחרים יותר. ויתור שהתובעים אף הם אימצו אותו בהתנהגותם ובהמנעותם מהגשת תביעה משך תקופה ממושכת. ג. שלישית - במקרה דנן אימוץ ההלכה שנפסקה בפרשת יוחנן גולן אינו כרוך בפגיעה באינטרס ההסתמכות של התובעים. שכן, אין חולק על כך שהזכויות הנתבעות לא הוענקו מעולם לאיש מהתובעים ומשכך הן גם לא נשללו מהם באופן חד צדדי, תוך פגיעה בהסתמכותם על ציפיה לקבלת ההטבה או ביכולתם לכלכל את צעדיהם לעתיד. נהפוך הוא וכפי שנרמז לעיל לטעמנו, ככל שיש מקום ליתן משקל לאינטרס ההסתמכות של מי מהצדדים לצורך ההכרעה במחלוקת שהובאה לפתחנו, הרי שנראה כי יש ליתן משקל דווקא לאינטרס ההסתמכות של האוניברסיטה, אשר כפי שראינו, ערכה עם השנים שורה של הסכמים (לרבות הסכמים קיבוציים) שהעניקו זכויות שונות לחברי הסגל בהסתמך, בין היתר, על אי יישומו של הסדר 65'. עמדה שעוגנה במסגרת ההסכמים הקיבוציים משנת 1994 ולאחר מכן גם בהודעת האוניברסיטה מיום 11.8.97 כאמור לעיל. 29. לאור כל האמור - אנו קובעים אפוא כי הוראות הסדר 65' לא נקלטו בחוזה העבודה האישי של התובעים וכי אפילו אם היה נקבע אחרת הרי שהתובעים בהתנהגותם ובהמנעותם מהגשת תביעה משך תקופה ממושכת ויתרו על הזכויות מושא תביעה זו. אי לכך, אנו דוחים את התביעה. 30. לאור תוצאות ההליך, בשים לב להיקף התביעות וכפועל יוצא מכך גם להוצאות שהיו כרוכות בהתגוננות מפניהן ומאידך, בשים לב לכך שהתביעה נדחתה ללא בירור פרטני של כל אחת ואחת מהתביעות לאור ההסכם הקיבוצי שבין הצדדים - הרי שאנו מחייבים כל אחד מהתובעים בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לנתבעת בסך כולל של 3% מסכום הקרן של תביעתו. ככל שתתעורר מחלוקת ביחס לסכום ההוצאות המדויק בו מחויב כל אחד מהתובעים, הרי שניתן יהיה לפנות בעניין זה לבית הדין. חוזה עבודהחוזההסכם קיבוצי