קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת ילדים רטרואקטיבית: בפני בית הדין תביעת התובעת לקצבת ילדים עבור ילדה שנולדה בתאריך 18.10.96 וזאת ממועד הולדתה ועד להגשת התביעה ביום 16.7.08. בהודעת הנתבע לתובעת נאמר כי תביעתה אושרה מיום 1.1.07 ונדחתה לתקופה שמיום 1.10.96 ועד 31.12.06. הנתבע טען כי על פי סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 לא תשולם לה הגמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים רטרואקטיבית. בכתב ההגנה והודעה מיום 15.9.08 הודיע הנתבע כי הוא מסכים לשלם לתובעת קצבת ילדים עבור בתה ילידת 1996, שבע שנים לאחור ממועד הגשת התביעה בחודש 1.08 דהיינו מחודש ינואר 2001. בתאריך 3.2.09 התקיים דיון בפני הנשיאה השופטת ד. פרוז'ינין ובו המליצה כי משאין מחלוקת שהגמלה לא שולמה עקב טעות המוסד ישלמה ממועד הולדת הילדה, אולם ההמלצה לא נתקבלה על פי עמדת הנתבע מיום 1.3.09. לפיכך ועל פי ההסכמה יינתן פסק הדין על סמך החומר שבתיק. העובדות לתובעת נולדה בת ביום 18.10.96 לתובעת 9 ילדים אשר עבור כולם פרט לה שולמה קצבת ילדים. בהגיע בנה לגיל 18 הורידו לה קיצבתו והיא קיבלה הודעה מהנתבע שממשיכים לשלם לה עבור עוד 7 ילדים. התובעת פנתה למוסד לתקנם שיש לה עוד 8 ילדים. במועד זה הבינה כי לא קיבלה קיצבת ילדים עבור הילדה ילידת 96. הנתבע הודה כי היתה טעות של המוסד באי תשלום עבור הילד יליד 96. (פרו' עמ' 1 ש' 9-10). המחלוקת מששילם המוסד רטרואקטיבית 7 שנים דהיינו מינואר 2001 נותרה במחלוקת התקופה לתשלום רטרואקטיבי מהולדתה 18.10.96 ועד ינואר 2001. הכרעת הדין הנחיות הנתבע בעניין התיישנות שנקבעו ע"י היועץ המשפטי למוסד מסתמכות על הפסיקה וכך מצויין בהנחיות: "2.ג. על משמעותה של טענת ההתיישנות הנטענת מפי ב"כ של המוסד ומעמדו של המוסד בבואו לטעון כי תובענה התיישנה עמד עוד נשיאו הראשון של בית הדין הארצי באומרו: "טענת התיישנות" היא טענה שאפשר לטעון, אך אין חובה לטעון אותה, ומצפים מגוף ממלכתי וכזה הוא המוסד לביטוח לאומי - שילך בעקבות המקובל בהליכים שבהם המדינה היא הנתבעת, שלא לטעון טענת "התיישנות" בכל מקרה ובכל הנסיבות. דב"ע מב 130-0 / פלורה אבוקסיס נ' המוסד (פד"ע יד 105). כך גם מפנה סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה בפס"ד דב"ע 310/97 ישעיהו חיים נ' המוסד (לא פורסם) ". וכך גם לעניין שיהוי קובעות: "2.ד. ראוי לתת את הדעת לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3602/97 (נציגות מס הכנסה נ' דניאל שחר ואח', פ"ד נו(2), 297) שניתן לאחרונה וראוי להביא מדבריו בסעיפים 44 ו-45 שבפסה"ד: "44. ... דוקטרינת השיהוי קרובת משפחה היא לדוקטרינת ההתיישנות, אך להבדיל מן השיהוי מהווה התיישנות במובנה המשפטי-הטכני תרכובת קריסטליזציה של אותם שלושת היסודות היוצרים אותה. בעוד אשר דוקטרינת השיהוי דוקטרינה גמישה היא, והכרעה בטענת השיהוי ניתנת לשיקול דעתו של בית המשפט מעניין לעניין - על פי נסיבותיו ועל פי עקרונות השיהוי - נושא ההתיישנות גובש בכללים חרותים, ושיקול דעתו של בית המשפט מצמצם עצמו לפירושם ולהחלתם של כללים פורמליים אשר נקבעו בחוק - מהם כללים פורמליים נוקשים (כגון מועד ההתיישנות) ומהם כללים פורמליים שידו של בית המשפט רב לו בהחלתו על המקרה שבפנינו". ובהמשך נכתב בהנחיות: פרופ' יהושע ויסמן מתייחס במאמרו "ההתיישנות והמדינה" (משפטים י"ד תשמ"ד עמ' 3), בין היתר להנחיות היועמ"ש לממשלה באומרו (בעמ' 8): 'יצאתי בדברי אלה כנגד תחושת האשם שבהעלאת טענת ההתיישנות, המנשבת מתוך ההנחיות. איני בא לומר, שעל המדינה להעלות טענת התיישנות בכל מקרה שלדבר בסיסי מבחינה עובדתית. על כל מקרה להשקל לגופו, וכאשר ניצול הסעד המשפטי הזה ייראה בלתי צודק בנסיבות העניין, יש כמובן, להמנע מכך. ברם, ספק אם נכון לצאת א-פריורי, מן ההנחה שיש פגם מוסרי בשימוש במוסד ההתיישנות על ידי המדינה, או שיש פגם מוסרי לשימוש במוסד הזה. גם אם לא נקבל את השקפתו של planiol הצרפתי - אותו הבאנו בתחילת דברנו - כי מוסד ההתיישנות חשוב לחברה יותר מכל מוסד משפטי אחר שבתחומי המשפט הפרטי, הנה אין הוא, על כל פנים, מוסד משפטי שגנאי הוא למסתמך עליו'. ואולם כאמור, בית הדין יעביר תחת שבט ביקורתו את כללי המדיניות שקבע המוסד, ויישומן במקרה הספציפי". (דגש שלי ש.ש.). מסקנת ההנחיות היא בין היתר: "(3) ההתיישנות יוצרת חסם דיוני המונע דיון בתביעת התובע לעצם הענין. למוסד שיקול דעת אם לטעון לה לפי כללי המדיניות שייקבעו, בשים לב למדיניות שנקבעה לעניין זה לגבי המדינה (ההנחיות היועץ המשפטי לממשלה). בית הדין יעביר תחת שבט ביקורתו את כללי המדיניות שקבע המוסד לעניין זה, ואת יישומם במקרה הקונקרטי". הנה כי כן למוסד סמכות לשקול טענת התיישנות. בהמשך מפרט היועץ המשפטי בהנחיות מהם החריגים: "4. ... 2.ב. נסיבות שאינן תלויות בתובע- יש להתחשב באיחור בהגשת התביעה הנובע מסיבות שאינן תלויות בתובע ונסיבות מכבידות במיוחד כגון: מחלה של התובע או בן משפחה קרב, שירות צבאי ממושך וכיוצ"ב". (דגש שלי ש.ש.). ברור שבמקרה שבפנינו הטעות של המוסד והיא כלל לא נדרשה להגשת תביעה ולא היא אשר אחרה. ובהמשך נכתב בהנחיות: הוגשה התובענה באיחור של שנה ויותר יש לשקול את אלה: התביעה לגופה וסיכויי התובע לזכות בתביעה והנזק העשוי להיגרם לתובע במניעת הדיון בתביעתו, בנסיבות שבהן סיכוייו לזכות בדין סבירים. פרק הזמן שבו אחר התובע בהגשת התביעה, וההכבדה על יכולתו של המוסד להתגונן". (דגש שלי ש.ש.). ברור אפוא כי הפסיקה וגם ההנחיות לוקחות בחשבון נסיבות ספציפיות, והפעלת שיקול דעת. 2. הנסיבות בפנינו הן שלמוסד היה המידע על הולדת הילד נשוא הגמלה. אין ספק כי מדובר בטעות שלו. אין כל קושי או צורך במידע או בעובדות או מסמכים לאישוש הולדתו ואין כל עילת שיהוי המתייחסת לקושי הנתבע ביחס לתשלום הגמלה או שיעורה. הפסיקה קובעת כי מאחורי מוסד ההתיישנות עומדים שיקולים והצדקות מסויימים אולם במקרה בו לא מתקיימים שיקולים והצדקות אלו ניתן להתייחס אל טענת ההתיישנות כאל טענה דיונית טכנית ולנסות לצמצם את היקפה (ראה ע"ע 805/06 שלמה לוי נ. התעשיה האוירית לישראל (נבו). יש בהחלט בסיס לטענת התובעת כי משקיבלה קיצבה לאחר כל לידה סברה שהנתבע שילם לה עבור כולם מתוך אי ידיעת התעריף. היטיבה לנסח זאת הנשיאה: "בנסיבות אלה וכאשר קשה לדרוש מהתובעת להבחין בכך שלא שולמה לה גימלה עבור ילד אחד שכן לתובעת 8 ילדים נוספים, והיא קיבלה גימלאות בגין כולם...". תפקידנו להעביר את שבט הביקורת על יישום הנחיות ההתיישנות ומצאנו כי יש ליקוי במקרה זה ויישומן לא ראוי. 3. המוסד נתלה בהודעתו שהתובעת ישנה על זכויותיה. אין אנו סבורים שזה המקום לטעון טענה זו שכן לכתחילה הטעות של הנתבע התובעת לא זנחה את תביעתה היא חשבה שהיא מקבלת עד שבנה הגיע לגיל 18 וקיבלה הודעה מהמוסד שהבהירה לה את המצב ואז פנתה מייד. זה לא שהיא היתה צריכה לכתחילה ליזום ולכן לא קמה מגבלת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי. העניין היה צריך להתרחש בנתבע. גם לא ניתן לומר כי יש כאן שימוש לא נאות בזכות התביעה (ראה רע"א 4928/92 עזרא נ. מועצה מקומית תל מונד). 4. הנתבע לא שינה במשך הזמן מצבו לרעה ועל כן לא קיים הרציונל לאי תשלום כפי שמופיע בפסיקה לעניין התיישנות או שיהוי. ההיפך, הטעות צריכה להיזקף לחובתו. 5. השופט גולדברג המנוח בספרו עוקדן הביטחון הסוציאלי מסכם את הפסיקה "כל אימת שעילת הזכאות מעוגנת באירוע המוצא ביטויו המסמך רשמי (לידה, פטירה, גיל) ואשר בו המבוטח לא עיכב במודע את תביעתו, מן הראוי להכיר בזכאות במלוא פרק הזמן שנקבע". (ראה שם פרק יד עמ' 1.566 והאסמכתאות המפורטות בפסקה). 6. נרחיב את היריעה גם בסוגית טעות של גוף ציבורי. בפסק דין ע"ע 39/99 אסרף יהושע נ. מדינת ישראל נידונה שאלת טעות בתשלום לטובת העובד. היחסים שם היו על בסיס חוזי ולא על בסיס חוק כמו במקרה לפנינו אך מרוח דברי פסק הדין ניתן להקיש. פסק הדין מתייחס לעשיית עושר ולא במשפט התשל"ט 1979, סעיף 1 לחוק זה קובע: לגבי חובת ההשבה "(2) אחת היא אם באה הזכיה מפעולות הזוכה, מפעולות המזכה או בדרך אחרת" כלומר גם במחדל של המוסד "הרוויח" המוסד שלא כדין את כספי גימלת התובעת. לגבי הפטור מהשבה לפי סע' 2 לחוק זה דווקא מצאנו כי ההשבה לתובעת תהיה מאד צודקת שכן נגרם לה חסרון כיס עקב אי התשלום. עניין זה מעוגן היטב בספרו של דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט הוצאת בורסי, עמ' 25, 334-336. לעניין חובת האימון לתשלום הוא קובע: "בתחום המשפט הציבורי תכלול קטגוריה זו את כל מי שניתנה לו סמכות לפעול בשם הרשות". לטעמנו יש חובת אימון בין המוסד למבוטחיו ולכן בהיקש מדבריו בספרו (סעיף 420 בעמ' 401 שם), יש לבטל את ההחלטה שלא לשלם רטרואקטיבית עקב המחדל שבגינו לכתחילה לא שולם והותיר את כספי התובעת בידי המוסד. מסקנתנו גם בהיקש זה היא כי בסירוב הנתבע יש ניחוח זה עשית עושר חובה מצידו להשיב לתובעת את הסכומים שחדל לשלם לה. עוד סבורים אנו כי על פי כללי המשפט המנהלי יש לקבל תביעתה. בספרו של י. זמיר, הסמכות המנהלית, נבו הוצאה לאור, תשנ"ו-1996, כרך ב' עמ' 1005-1004 הוא קובע: "(3) תיקון טעות. טעות של רשות מינהלית יכולה להיות עילה טובה לשינוי או ביטול החלטה קודמת. כך לגבי טעות עובדתית, כך לגבי טעות משפטית, וכך גם לגבי טעות בשיקול הדעת..... אמנם גם בטעות שנגרמה באשמת הרשות המנהלית ניתן לתקן את הטעות או לבטל את ההחלטה אולם זאת רק בנסיבות מיוחדות או אם קיים אינטרס ציבורי מיוחד בתיקון הטעות...ההסבר לכך כפול ראשית האזרח רשאי להניח כי הרשות ערכה את הבדיקות הנדרשות...". (דגש שלי ש.ש.). הנה כי כן יש רשות למוסד לבטל החלטה שניתנה בטעות קל וחומר שיש מקום לתיקון מחדל שנעשה בטעות ושמשמעותו פגיעה בזכות שקמה למבוטח סטטוטורית ולא רק חוזית. הש' זמיר מציין מפורשות כי האזרח רשאי להניח שהרשות פעלה כדין כפי שאכן הניחה התובעת במקרה שלה בהסתמך על 8 לידות קודמות, ובצדק. עוד מצאנו כי במאזן בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס הפרטי גובר האינטרס הציבורי שבעינינו הוא כפול האחד שהמוסד יתקן מחדליו וזה אינטרס ציבורי לא פחות משמירה על כספי ציבור ואי היותו "קופת חיסכון", והשני שגימלה תשולם למבוטח הזכאי לה, שניהם במקרה זה משתלבים עם אינטרס הפרט של התובעת לקבל גימלתה. ראה גם דבריו בעמ' 1006-1012 וכן ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ. מס רכוש וקרן פיצויים. פ"ד לז (1) 337. 8. סוף דבר, מכל הנימוקים לעיל מצאנו כי דין התביעה להתקבל. הנתבע ישלם את קיצבת הילדים בגין הילדה שנולדה באוקטובר 96 רטרואקטיבית מהולדתה. כמו כן לאור המלצת הנשיאה וכאמור לעיל ישלם הנתבע לתובעת הוצאות בסך 1,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום. אם לא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. קטיניםקצבת ילדיםרטרואקטיביות