פסקה (2) שבסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי הציבה סייגים להגדרת "אלמנה" לצורך זכאות לקצבת שארים והם : האלמנה היתה נפרדת ; הפרידה היתה בשלוש השנים לפחות מתוך חמש השנים שלפני פטירת המבוטח, ובכלל שלוש השנים הפרידה היתה בשנים עשר החודשים שלפני הפטירה; בתקופת הפרידה האלמנה לא היתה זכאית למזונות מן המבוטח על פי פסק דין או הסכם בכתב או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה של האלמנה תוך שנים עשר החודשים שלפני פטירתו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת שארים לפרודה: תביעתה של התובעת לקצבת שארים בגין פטירת בעלה (להלן:"המנוח") נדחתה בהסתמך על סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה 1995, שזו לשונו : "אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המנוח בשעת פטירתו להוציא - (1).... (2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו ; פסקה זו לא תחול על אשה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244". מתצהירה של התובעת עולות העובדות הבאות : התובעת והמנוח נשאו בשנת 1959. לתובעת היו אלו נישואים השניים, ומנישואיה הקודמים נולדו לה שלוש בנות, שתיים גרות בישראל ואחת בארה"ב. מנישואיה עם המנוח נולדו שני ילדים בן ובת. הבן גר בארה"ב והבת (להלן:"עמית") התגוררה בארה"ב עד שנת 1995 ומאז מתגוררת בארץ. עמית העידה גם בבית הדין. וכך מתארת התובעת בתצהירה את התנהלות חייה : "ברצוני גם לציין כי בעלי יהודה ז"ל היה במקצועו ימאי, מטבע הדברים ואופי עבודתו חייב בהפלגות ארוכות, רוב הזמן הוא היה בהפלגות באוניות. אני גרתי בישראל, אך מכיון שבעלי יהודה ז”ל היה בהפלגות וחלק מהילדים היו גרים בחו"ל אז אני הייתי נוסעת אליהם, לעיתים ל - 6 חודשים או יותר ולעיתים גם בעלי יהודה ז"ל היה מגיע ומצטרף אלינו למספר חדשים . עלי לציין כי לא נפרדי מבעלי יהודה ז"ל כלל, ואם לעיתים לא גרנו ביחד זה היה עקב הנסיבות שהכתיבו זאת, היינו עקב עבודתו כימאי ועקב כך שחלק מהילדים היו בחו"ל והייתי צריכה לעזור להם, וגם עקב כך שבתי חלתה ועברה ניתוח לב פתוח ונאלצתי להיות איתה. בנוסף עלי לציין כי בעלי המנוח ז"ל נשא במזונותי במשך כל ימי חייו, בתחילה הפקיד כסף כ-12,000 $ בחשבון בנק בארה"ב, ולאחר מכן היה שולח לי כסף ע"י חברים או קרובים, וכשהייתי בישראל הוא נתן לי כל צרכי, כולל מימון כרטיסי הנסיעה לחו"ל, וגם שילם דמי ביטוח בריאות קופ"ח הכללית. כשהייתי בארץ גרתי עם בעלי המנוח, לעיתים בדירה בחולון, אך לרוב היינו אצל בתינו עמית. בנוסף עלי לציין כי סעדתי את בעלי המנוח עד יומו האחרון וב- 12 חודשים לפני פטירת בעלי הייתי מספר פעמים בישראל וחייתי יחד איתו ". טענות התובעת - כל עוד בעלה המנוח עבד והיה בריא, היה נוסע יחד עם התובעת לחו"ל והיו נשארים אצל ילדיהם שחיו בארה"ב. ב- 5 שנים שלפני פטירת המנוח, לא יצא המנוח מחוץ לגבולות ישראל מפאת בריאותו. הגם שבמשך 5 שנים אלה שהתה התובעת רוב הזמן בחו"ל היתה באה לישראל לביקורים, ובזמן שהיתה בארץ היתה חיה עם המנוח. ב - 12 החדשים שלפני פטירת המנוח שהתה התובעת בארץ 90 יום. היו סיבות לכך שהתובעת לעיתים לא גרה עם בעלה והם עבודתו כימאי, ילדיה שגרו בחו"ל ונזקקו לעזרתה, ומחלת בתה שעברה ניתוח לב פתוח. אין מדובר בפירוד שנעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג. המנוח נשא במזונותיה. אין לתת משקל לטופס תביעת המנוח לקצבת זיקנה משנת 1989 שם ציין שמעמדו גרוש משנת 1985 שכן הדברים נעשו בעידנא דריתחא. טענות הנתבע - התובעת נמצאה מרבית השנים בחו"ל והיתה מגיעה לארץ לביקורים לתקופות קצרות. בהודעה לחוקר המוסד ניסתה התובעת להציג תמונה שונה לפיה מידי פעם היתה נוסעת אל הילדים לחו"ל ל- 6 חודשים ל- 3 חודשים ולעיתים בעלה היה מצטרף. התובעת לא טרחה לספר כי בחמש השנים האחרונות בעלה לא בא לארה"ב כלל. כשהתובעת היתה בארץ היתה שוהה בדירת ביתה. התובעת לא הוכיחה מגורים בדירתם המשותפת בחולון. המנוח ציין בתביעתו לקיצבת זיקנה שהגיש בשנת 1989 כי הוא גרוש. התובעת לא הביאה כל עדות אוביקטיבית על חיים משותפים ב- 5 שנים אחרונות. התובעת לא הביאה כל ראיה על העברת כספים מבעלה אליה אלא ציינה כי בנם תמך בה. דיון והכרעה - פסקה (2) שבסעיף 238 הציבה סייגים להגדרת "אלמנה" לצורך זכאות לקצבת שארים והם : האלמנה היתה נפרדת ; הפרידה היתה בשלוש השנים לפחות מתוך חמש השנים שלפני פטירת המבוטח, ובכלל שלוש השנים הפרידה היתה בשנים עשר החודשים שלפני הפטירה; בתקופת הפרידה האלמנה לא היתה זכאית למזונות מן המבוטח על פי פסק דין או הסכם בכתב או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה של האלמנה תוך שנים עשר החודשים שלפני פטירתו. על הסייג הראשון והוא פירוד נאמר : "הסימן העיקרי של קיום מצב פירוד בין בני זוג הוא אי מגורים במשותף. אי-המגורים במשותף של בני הזוג יכול ויהיה באופן מלא או חלקי ויכול ויהיה זמני ומשתנה או מתמשך. אי-מגורים במשותף של בני זוג באופן מלא ומתמשך מצביע על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לענין שלילת זכויות האלמנה לקצבת שארים. מה שאין כן לענין אי-מגורים במשותף הנושא אופי חלקי וכן אופי זמני ומשתנה... בנוסף לכך, יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון , אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג. במקרה הראשון, יש לבחון את מכלול הנסיבות והתנהגות בני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יכול ובני הזוג לא יחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמא - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל. לעומת זאת, במקרה השני, יחשב הדבר כפירוד בין בני הזוג". [דב"ע נב/ 0-69 אביבה ליאון נ' המל"ל]. לטעמי בחינת נסיבות המקרה שלפנינו מביא למסקנה חד משמעית לפיה התובעת היתה נפרדת מן המנוח כאשר מדובר בפירוד שנעשה על פי רצונה של התובעת ולא בעקבות נסיבות אשר נכפו עליה, ונפרט: גליון פרטי כניסה ויציאה של התובעת נ/2 ושל המנוח נ/1 מלמד כי המנוח לא עזב את גבולות הארץ מ- 13.1.00 ועד למועד פטירתו 30.8.05. התובעת בתקופה זו של כחמש וחצי שנים שהיתה בחו"ל כל התקופה למעט חדשים וחצי בשנת 2000 כחדשיים בשנת 2003, כחודשיים (לא רצופים) בשנת 2004 וכחודש וחצי לפני פטירת המנוח. התובעת מרבה לתאר בהודעה לחוקר ובחקירתה את עבודתו של המנוח כימאי וכמי ששהה הרבה בחו"ל לצורך עבודתו אלא שעל פי הודעתה המנוח סיים את עבודתו בגיל 70. מכיון שעל פי התביעה לקצבת זיקנה נ/3 המנוח יליד 1924 הרי שהגיע לגיל 70 בשנת 1994, ולפיכך משבאים אנו לבחון האם מדובר בפירוד בחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המנוח אין רלבנטיות לתנאי עבודתו של המנוח שקדמו לשנת 1994 ומכל מקום בחמש השנים האחרונות התובע לא יכול היה לצאת את הארץ מסיבות בריאות כך שלעיסוקו כימאי לפני שנת 1994 אין כל רלבנטיות. עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי נסעה כדי לסייע לשתי בנותיה שגרו בחו"ל. אלא שהבת עמית אשר העידה בפני חזרה לארץ בשנת 1995. אשר לבת נירית ליכטמן טענה התובעת כי נאלצה לעבור ניתוח לב פתוח והיתה זקוקה לעזרתה, אלא שהתובעת לא העידה מתי עברה בתה נתוח ולמשך איזו תקופה נזקקה לעזרה. הבת עמית העידה כי הניתוח היה 6,7 שנים אולי יותר. [פרוטוקול מיום 9.7.2008 ש' 5-6]. לא זו אף זו עמית בתשובה לשאלת בית הדין השיבה כי התובעת התגוררה בחו"ל או אצל אחיה או אצל אחותה כך שלא הזקקות של הבת החולה לסיוע גרם למגורי התובעת בחו"ל במשך כל אותם שנים שכן חלק מהתקופה התגוררה אצל בנה. כך שהתובעת לא הוכיחה כל סיבה אובייקטיבית אשר בעטיה נכפתה עליה פרידה בניגוד לרצונה. היתה זו התובעת אשר בחרה בניגוד לרצון המנוח לגור בארה"ב אצל ילדיה. אף המנוח ראה עצמו כנפרד מן התובעת ובתביעה שהגיש בשנת 1989 לקצבת זקנה בהיותו בן 65 רשם כי הינו גרוש משנת 1985. התובעת טוענת כי היה זה בעידנא דריתחא בשל שהותה בארה"ב. התובעת לא הוכיח זאת, וכך או כך תגובת המנוח לשהותה של התובעת בחו"ל מלמדת כי מדובר בבחירה וברצונה של התובעת ולא בנסיבות שנכפו עליה. מסקנה זו עולה גם מעדותה של עמית לפיה היתה תקופה שהמנוח היה לחוץ מן הקטע שהיא נמצאת שם והוא רצה שהיא תגיע לארץ. [פרוטוקול מיום 9.7.2008 עמ' 10 שורות 12-13]. לא זאת אף זאת התובעת מסרה בהודעתה לחוקר כי גם במבטחים הודיע המנוח כי הוא גרוש עובדה המחזקת את המסקנה כי הצדדים ראו עצמם כנפרדים. בנוסף בביקוריה של התובעת בארץ בחרה לגור בביתה של ביתה עמית ולא בביתם המשותף שלה ושל המנוח. בהודעתה לחוקר המוסד מסרה : "בארץ חיינו תמיד יחד בחולון, עד שחלה ואושפז ב- 3/05". אך בחקירתה הנגדית אישרה : "מה יש לי לעשות בחולון, אני כל הזמן הייתי אצל הבת שלי, תמיד היינו אצלה".. וכשנשאלה "אז למה ציינת שעברת לבת שלך כשבעלך אושפז ? השיבה - "הכוונה כשהייתי באה תמיד היינו נמצאים אצל הבת שלי, כי היה יותר נוח להיות עם הבת והנכדות". [פרוטוקול מיום 9.7.2008 עמ' 4 שורה 17-20]. גם הבת עמית אישרה בעדותה כי אמא שלה היתה לרוב אצלה. גם אם היתה התובעת מוכיחה כי הפירוד כתוצאה מנסיעותיה לחו"ל נכפה עליה בגלל מצב בנותיה לא הוכחה כל נסיבה למעט בחירה שבעטיה התגוררה התובעת בארץ אצל בתה. העובדה כי המנוח היה בא לבקר אצל הבת ואף לן שם בעת ביקוריה אינה סותרת את הפירוד משלבני הזוג קימת דירה משותפת והתובעת בוחרת שלא לשוב אליה. עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי היתה בקשר רצוף עם המנוח ומיד כשבתה התקשרה שבה לארץ וסעדה אותו עד יום מותו. אלא שבענין זה יש להעיר כי לפי עדותה של עמית מצבו של המנוח התדרדר כחמישה חודשים לפני הפטירה כאשר היה יוצא ובא מבתי חולים. אלא שגם אם שמרו התובעת והמנוח על קשרי ידידות וגם אם בעקבות התדרדרות במחלתו הגיעה התובעת לארץ, אין בכך כדי לשלול את העובדה כי בפועל חיו בנפרד, שכן ברוב המוחלט של החודשים התגוררה התובעת מתוך בחירה בארה"ב. אשר לסייג המתיחס לזמן, הוכח כי פירוד זה היה גם בשלוש השנים מתוך החמש השנים האחרונות שלפני פטירת המנוח, ובכללן 12 החודשים שלפני פטירתו. שני ביקורי התובעת בארץ בשנים עשר החודשים שלפני הפרידה, בהם התגוררה אצל עמית ולא עם המנוח מחזקים את המסקנה בדבר הפירוד. אשר לסייג השלישי של אי נשיאה למעשה של המבוטח במזונותיה, בענין זה מוטל נטל ההוכחה על התובעת; "לגבי יסוד זה נפסק כי הוכחת החריג [דהיינו חלותו של הסייג שבפסקה (2) כהגדרת "אלמנה"] מוטלת על הצד הטוען לחריג, היינו - המוסד לביטוח לאומי . מאידך, משהוכיח המוסד כי האלמנה חיה בנפרד מהמבוטח במשך שנים רבות, היה עליה להוכיח כי היא היתה זכאית למזונות או קיבלה אותם בפועל". [בב"ע ב/69-0 הנ"ל]. התובעת לא הרימה את הנטל. כאשר נשאלה על ידי חוקר המוסד: "ממה התקיימת כאשר היית בארה"ב?" השיבה: "בעלי הכניס לבנק בלוס אנג'לס 12,000 דולר מהם חייתי וכן נתן לי דמי קיום בנוסף". בתצהירה הבהירה כי בתחילה הפקיד 12,000 דולר בחשבון הבנק בארה"ב ולאחר מכן היה שולח כסף על ידי חברים או קרובים וכשהיתה בארץ נתן לה כל צרכיה כולל מימון כרטיסי נסיעה לחו"ל ותשלום דמי ביטוח בריאות וקופ"ח. [סעיף 7 לתצהיר]. בחקירתה הנגדית העידה כי 12,000 $ הפקיד בערך לפני 10 שנים וכספים היה שולח עם חברים שלו. כשנשאלה אם יש לה הוכחות השיבה: "הוא שלח עם חברים שלו מהאניה. אני לא הכרתי אותם אישית. הוא הכיר אותם זה חברים שלו, הפעם האחרונה שקיבלתי כסף, כבר לא קיבלתי, בינתיים הבן שלי היה עוזר לי, והייתי באה לפה הוא נתן לי פה. תמיד הייתי באה.. הוא אפילו קנה לי כרטיס לשם. לשאלתך לא היה לנו חשבון בנק משותף כי לא עבדתי". [פרוטוקול מיום 9/7/2008 עמ' 5 ש' 19-16]. התובעת הבהירה כי העברות הכספים לחו"ל נעשו רק כשהמנוח עבד ומכל מקום בנה תומך בה הרבה שנים ומלפני 12 שנים גם כן תמך בה. [דהיינו בתקופה שהמנוח עבד]. התובעת לא הוכיחה את טענותיה בדבר תמיכה כספית של 12,000 $ או של 5,000 $ וגם אם היו העברות כספים כלשהם מדובר בתקופה של 12 שנים שלפני פטירתו של המנוח, עת המנוח עבד והיה מבקר מפעם לפעם גם כן בארה"ב. התובעת לא הוכיחה תמיכה כספית של המנוח בחמש השנים האחרונות שלפני פטירתו ולא טענה להעברת כספים לחו"ל בתקופה זו. יתירה מכך, גם בקשר עם העברת כספים בתקופה בה המנוח עבד התגלעה סתירה בין עדות התובעת לעדותה של הבת, עמית. התובעת טענה כי מדובר בהעברות על ידי חברי המנוח הימאים אותם לא הכירה ואילו עמית בתשובה לשאלת בית הדין השיבה כי המנוח היה שולח כסף עם המשפחה או מעביר לה ישירות לבנק. התובעת בהודעתה מבהירה כי חיתה מ-12,000 $ שהמנוח הפקיד לבנק ומדמי קיום שהבן נתן לה ועד היום הבן תומך בה. מאחר ואין חולק כי 12,000 $ ככל שהופקדו הופקדו לפני מעל 12 שנה, הרי שהתובעת לא הוכיחה כי המנוח נשא במזונותיה. סוף דבר התביעה נדחית. אין צו להוצאות. קצבת שארים