קשר מקצועי בין שופט לבעל דין

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קשר מקצועי בין שופט לבעל דין: 1. המבקשת, שהנה אחת המשיבות בשתי העתירות המינהליות שבכותרת (שהדיון בהן אוחד), טוענת כי על מותב זה לפסול את עצמו מלהמשיך ולדון בעתירות מחמת שתי סיבות: האחת, משום שבדיון הראשון שהתקיים בעתירות ביום 4.6.08, במסגרת חילופי דברים לא פורמאליים מחוץ לפרוטוקול, בית המשפט הציג בפני הצדדים הצעת הסדר בה גילה, לשיטת המבקשת, אהדה ברורה וחד-משמעית לטובת העותרים, הבאה לידי ביטוי בהעלאת הצעה הכרוכה בפתיחת תכנית המתאר נושא העתירות לדיון מחודש, תוך כניסה לעניינים אדריכליים ותכנוניים המצויים מחוץ לתחום המומחיות של בית המשפט, ובניגוד להלכה הפסוקה לפיה בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתו של מוסד התכנון בשיקול דעתו שלו אלא מסתפק בבחינת סבירות ההחלטה המינהלית. השנייה, משום שכב' נשיאת בית המשפט העליון מתגוררת בסמוך ובצמוד למגרש נשוא התכנית, ובעלה הנו אחד המתנגדים לתכנית ואחד העותרים נגדה, ואילו מותב זה "היה מועמד לבימ"ש מחוזי ע"י נציגי השופטים, כשבין הנציגים הייתה אף הנשיאה הנכבדה" (סעיף 15 לבקשה). 2. מלכתחילה נכללו בבקשה גם טענות נגד קיום הדיון בעתירות בבית משפט השוכן במחוז ירושלים, "לאור מקום מושבו של בימ"ש העליון בירושלים, ובשים לב למקום מגוריה של הנשיאה הנכבדה, ומאחר ועסקינן בעניין הקשור למקום מגורים זה, ובהיותה צד להליך" (סעיף 7 לבקשה). לפיכך התבקשה (שם, בסעיפים 8 ו-19) העברת הדיון למחוז אחר. בעקבות החלטתי מיום 26.6.08 הגישה המבקשת (ביום 29.6.08) לכב' המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בקשה ל"העברת התיק למותב אחר, במידת האפשר מחוץ לירושלים" (סעיף 12 לבקשה). הבקשה נסמכה על סעיף 24 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט). בהחלטתו מיום 10.7.08 דחה כב' המשנה-לנשיאה את הבקשה להעברת הדיון למחוז שיפוט אחר. בין היתר נקבע בהחלטה כי "בית המשפט העליון אכן ממוקם גאוגרפית בעיר ירושלים אך למותר לציין כי הזיקה שבין בית המשפט העליון לבין בית המשפט המחוזי בירושלים אינה שונה מן הזיקה שבינו לבין בתי משפט הממוקמים במחוזות אחרים. גם העובדה שהנשיאה מתגוררת בירושלים, ושבעלה עובד בעיר, אינה מקימה עילה שלא לקיים בבית המשפט המחוזי בירושלים דיון בהליך הנדון". החלטה זו צמצמה את היקף הדיון בבקשה שלפניי לשאלה האם קיימת עילה לפסילתי ולהעברת הדיון בעתירות לשופט אחר של בית משפט זה. 3. העותרים בשני התיקים משיבים על השאלה בשלילה ומתנגדים לבקשת הפסילה. כך גם הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, שהעתירות תוקפות את החלטתה בדבר אישור תכנית המתאר. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, שאף היא משיבה בעתירות, הודיעה כי היא מותירה את ההחלטה בבקשת הפסילה לשיקול דעתו של בית המשפט. 4. דין בקשת הפסילה להידחות, באשר אף לא אחת משתי הסיבות המוצגות על ידי המבקשת מקימה עילת פסלות על פי סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט, לאמור: קיומן של "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". 5. אשר לסיבה הראשונה, הרי שהצעת פשרה המוצגת על ידי בית המשפט בפני הצדדים נועדה אך לנסות לקדם ולייעל את הדיון, ואין בה כדי ליצור כל חשש, לא כל שכן חשש ממשי, לכך שאם ההצעה לא תתקבל ובית המשפט יידרש להכריע בעצמו בסכסוך כי אז הכרעתו תיעשה תוך משוא פנים כלפי אחד הצדדים. עיקרון זה חזר ונשנה בפסיקה פעמים רבות. נזכיר, כדוגמה, את דברי כב' הנשיא ברק בע"א 6679/97 ברז'יק נ' ברז'יק, פ"ד נא(5) 603, 606: "בית המשפט מאשר, כי חיווה דעתו, במסגרת הליכי פישור, בדבר תוצאתו של ההליך. אין עוררין, כי חיווי דעה זה נעשה בטרם הביאו הצדדים את מכלול ראיותיהם בפני בית המשפט. אין בחומר שבפניי כל ראיה לכך שאמירה זו של בית המשפט, שנשאה באותו שלב אופי היפותטי גרידא, מעידה על כך שבית המשפט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נושא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור'), בלי שקיים סיכוי ממשי כי הראיות והטיעונים שיובאו בפניו יביאו לשינוי העמדה... לא די בכך שיש לו לשופט דעה בעניין נושא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה, וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט". ובדומה לכך את דבריו בע"א 3867/98 אשד נ' רקורד תעשיות תוכנה בע"מ, פ"ד נב(4) 650, 653: "עצם העלאתה של הצעת פשרה ואפילו ניסיון לשכנוע הצדדים למשפט להסכים להצעת הפשרה, אינם מבססים עילה לפסילתו של השופט היושב בדין... בית המשפט מנסה לפשר בין הצדדים המופיעים בפניו כדבר שבשיגרה. פשרה ראויה עשויה להיטיב עם שני הצדדים, לחסוך מזמנם וממשאביהם ולסייע לניצול יעיל יותר של המשאבים השיפוטיים. מטבע הדברים, מציג בית המשפט בפני הצדדים, מכוח מעמדו, בקיאותו וניסיונו, את תמונת הדברים הלכאורית כהווייתה, כפי שהיא נתפסת מנקודת מבטו ולא מנקודת מבטו של מי מן הצדדים המעורבים. בניסיונו להביא את הצדדים לידי פשרה מצביע בית המשפט לא פעם (וגם זאת - ברמה הלכאורית) על נקודות תורפה ונקודות חוזק בטיעונים שבפניו. הדברים ידועים ומקובלים ואין בהם כדי להביא לפסלותו של השופט המציע פשרה". ראו בנוסף י' מרזל, דיני פסלות שופט (תשס"ו) 178-180. 6. הסיבה השנייה המוצגת על ידי המבקשת אינה מגלה אף היא עילת פסלות. אמנם כב' נשיאת בית המשפט העליון הייתה חברה בוועדה לבחירת שופטים שהחליטה לבחור בח"מ לכהונת שופט של בית המשפט המחוזי. אולם, ראשית, אותה החלטה, שהתקבלה כ-8 חודשים לפני הגשת העתירות שלפנינו, הייתה החלטה של הוועדה, שהנה גוף קולקטיבי המורכב מתשעה חברים; שהחלטותיה מתקבלות ברוב דעות (סעיף 7(ג) לחוק בתי המשפט); ושדיוניה סודיים (סעיף 15 לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים), תשמ"ד-1984). כב' הנשיאה הנה אחת מתשעת חברי הוועדה, והחלטת הוועדה אינה החלטה אישית שלה. שנית, טענת המבקשת כי מותב זה "היה מועמד לבימ"ש מחוזי ע"י נציגי השופטים, כשבין הנציגים הייתה אף הנשיאה הנכבדה", אינה מובנת. נספח ד' לבקשה, שאמור לתמוך בטענה זו, כלל אינו מתייחס להצעת מועמדים לוועדה אלא למינוי שופטי נוער ולהודעה על שופטים שמונו על ידי ממלאת מקום נשיא המדינה. בכל מקרה, סעיף 7(ב) לחוק בתי המשפט קובע כי הצעת מועמדים לוועדה יכולה להתבצע לא רק על ידי נשיא בית המשפט העליון אלא גם על ידי שר המשפטים או על ידי שלושה מחברי הוועדה. שלישית, כב' הנשיאה ניצבת בראש המערכת השיפוטית, באופן היוצר זיקת כפיפות מינהלית בינה לבין כל אחד משופטי ישראל. חברותה של כב' הנשיאה בוועדה שהחליטה בעבר על קידומו של שופט אינה יוצרת קרבה מיוחדת בינה לבין אותו שופט בהשוואה לקרבה הקיימת בינה לבין יתר השופטים הכפופים לה, ובוודאי שאין בעובדה זו ליצור חשש ממשי למשוא פנים מצד השופט בניהול המשפט. יש לזכור כי "אם השופט יפסול עצמו בכל מקרה בו קיימת היכרות מן העבר או מן ההווה, בלי שהדבר מעוגן ביחסי קירבה מיוחדים, יפריז לצד החומרה ללא הצדקה עניינית וגם יכביד ללא צורך על פעולתה של המערכת השיפוטית" (מ' שמגר, "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", ספר גבורות לשמעון אגרנט 87, 109). השקפה זו היא שמקופלת בסעיף 77א(א1)(1) לחוק בתי המשפט, שאינו מסתפק ב"קרבה" של בעל דין אל השופט כדי לפסול את השופט אלא דורש קיומה של "קרבה ממשית" ביניהם. בהתאם לכך נפסק כי "קיומה של היכרות קודמת אינה צריכה ליצור אצל השופט הממוצע והסביר כל נטייה לחומרה או לקולה, ואין בה כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים" (ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא(4) 673, 677). יתר על כן: העובדה שהקרבה הנטענת היא במישור המקצועי ולא במישור המשפחתי או החברתי, מחזקת אף היא את שלילת קיומו של חשש ממשי למשוא פנים (השוו: ע"פ 5756/95 עתאמנה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 17.12.95; ע"א 6442/00 גבאי נ' שמחה, , ניתן ביום 2.11.00). מעבר לכל זאת, יש לשוב ולהדגיש את קיומה של זיקת כפיפות מינהלית בין כב' הנשיאה לבין כל אחד ואחד משופטי ישראל. הדין שולל טענת פסלות מקום בו "העברת הענין לכל שופט אחר לא תשנה את עילת הפסלות" (סעיף 77א(א3) לחוק בתי המשפט; ראו עוד: בג"ץ 560/75 ניר נ' האדמיניסטרציה בבית המשפט העליון, פ"ד ל(2) 281; בג"ץ 3262/95 פורז נ' ממשלת ישראל, פ"ד מט(3) 153, 160). לא יהיה מיותר לציין כי המבקשת העלתה לראשונה את טענת הפסלות הנסמכת על הקרבה הנטענת בין הח"מ לבין כב' נשיאת בית המשפט העליון, שלושה ימים בלבד לפני הדיון השני שהיה קבוע בעתירות ליום 29.6.08. הטענה לא הועלתה לא בדיון הראשון בעתירות שהתקיים ביום 4.6.08, וגם לא קודם לכן במהלך חצי השנה שחלפה מאז הגשת העתירות ועד לדיון, חרף העובדה שבאותה תקופה המבקשת הגישה כתבי טענות בנוגע לעתירות. שתיקה זו של המבקשת התרחשה למרות שילקוט הפרסומים, ממנו סבורה היא לדלות את הטענה בדבר הקרבה לה היא טוענת כעת, היה גלוי וזמין בפניה כל העת. כבישת הטענה עד למועד העלאתה בפועל, אינה עולה בקנה אחד עם החובה המוטלת על בעל דין לטעון את טענת הפסלות מיד עם היוודע לו קיומה (השוו תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, וסעיף 146(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). כבר נאמר כי "טענת פסלות איננה בגדר נשק סודי, אשר אותו שומר באמתחתו מי שגורס דבר קיומה של עילה של פסלות, עד שיבוא מועד נוח להעלאתה. מי שמבקש להעלות טענה כאמור, חייב לעשות כן בהזדמנות הראשונה הנקרית לו, היינו בישיבה הראשונה של בית המשפט המתקיימת לאחר שנודעה עילת הפסלות" (ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה, פ"ד מה(3) 790, 791; ופסקי דין רבים נוספים). 7. מטעמים אלו נדחית בקשת הפסילה. המבקשת תשלם הוצאות בסך של 3,000 ₪ ומע"מ לכל אחת מקבוצות העותרים בשתי העתירות. שופטיםפסלות שופט