שימוע לפני הטלת כפל מס

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוע לפני הטלת כפל מס: 1. מהות הבקשה: הבקשה שבפני הינה בקשה מקדמית מטעם המבקשים, המערערים, למחיקת הודעות בדבר הטלת כפל מס אשר הוצאו על ידי המשיב, וזאת בשל אי קיום שימוע. בערעור עצמו נאמר כי נפלה טעות אצל המשיב כאשר לא בדק את מלוא העובדות האופפות את הוצאת החשבוניות על ידי המערערים, בגינן הוצאו ההודעות בדבר הטלת כפל מס. על המערערים הוטל תשלום כפל מס מכוח סעיף 50(א) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "החוק"). להודעות אלה צורף נספח ריכוז חשבוניות מס שהוציא המלכ"ר, המערערת, שלא כדין. המערערת רשומה במע"מ כמלכ"ר והיא חברה אחת באשכול חברות, אשר עוסק בהכשרת נהגי משאיות ואוטובוסים במשק לשעת חרום. החברות אינן חברות קשורות אך בכולן היה המערער מנהל החברות בתקופה הרלוונטית. המערערת טענה כי בשגגה הוציאה מספר מועט של חשבוניות לחברות שונות באשכול החברות, מתוך חוסר ידיעה והבנה באשר למהות הוצאת חשבוניות על ידי מלכ"ר. עיקר החשבוניות הוצא לחברה בשם להט"ם שהיתה החברה המרכזית אשר עסקה בהכשרת נהגים ופעלה מול משרד העבודה. מס התשומות אשר נדרש עפ"י החשבוניות שהוצאו לחברה זו על ידי המבקשת, הוחזר למשיב מיד עם היוודע הטעות שבהוצאת החשבוניות. בבקשה שבפני נטען כי המשיב הפר את חובת השימוע החלה עליו, כאשר הוציא את ההודעות בדבר כפל המס ללא שערך למבקשים שימוע, לא זימן אותם למשרדו ולא ביקש מהם תגובה בכתב או בעל פה לטענות אשר נטענו במסגרת ההודעות. המבקשים הפנו לפסיקה הקובעת כי על רשות לתת הזדמנות נאותה לאדם לפני שהיא פוגעת בו, להשמיע בפניה את טענותיו. על הרשות להאזין בנפש חפצה ומתוך נכונות להשתכנע בטיעונים. אמנם, אין החוק קובע כי על המשיב לערוך שימוע לאדם אשר הוטל עליו כפל מס -בין לפי סעיף 50(א) לחוק ובין אם לפי סעיף (א1) לחוק. אולם, שתיקת המחוקק אינה נובעת מהסדר שלילי שכן זכות השימוע הינה זכות אינהרנטית להליך המנהלי הננקט. סעיף 62 לחוק קובע במקרים מסויימים אפשרות להביא בפני המשיב את טענותיו של מי שנפגע. בין היתר נכללים הוראות סעיף 77 לחוק הדנות בסנקציה של פסילת ספרי העוסק, לאור הנסיבות הנקובות בסעיפים 50(א) או 50(א1). תחנות מע"מ רבות הרחיבו את זכות השימוע המוקנית על פי סעיף 62 לא רק לענין פעולת הפסילה גופה במקרה של הוצאת חשבונית שלא כדין, אלא בעיקר לענין הפעולה של הטלת כפל המס. המבקשים טענו כי לאור המטרה ההרתעתית של הטלת כפל מס, כפי שנקבע בע"א 6825/98 חברות אדוריים בע"מ נ' מנהל מע"מ בירושלים, פ"ד נה(5) 330, מדובר למעשה בהליך שהוא הליך מינהלי מעין עונשי. לכן, קיימת משמעות רבה ביותר להליך של שימוע. חובת השימוע היא ערך יסודי בשיטת המשפט בישראל, במיוחד במקרה הנוכחי בו הטלת כפל מס על אדם מהווה פגיעה ישירה בזכות הקניין. בשל הפרת חובת השימוע על ביהמ"ש להביא לביטול מעיקרן של הודעות כפל המס. 2. תשובת המשיב: בתשובת המשיב נטען כי מדובר בהרחבת חזית וכי לא צורף לבקשה תצהיר. לגופו של ענין, נטען על ידי המשיב כי לא מוטלת עליו חובה לערוך שימוע בעת הטלת כפל מס לפי סעיף 50(א) לחוק. חובת השימוע קבועה בסעיף 62 לחוק, המציין סעיפים ספציפיים המקנים זכות להביא טענות בפני מנהל מע"מ לפני שמבוצעת על ידו פעולה על פיהם. סעיף 50(א) אינו נכלל בסעיפים אלה. כמו כן, קיימים בחוק מע"מ סעיפים נוספים בהם נקבעה חובת שימוע באופן ספציפי. המשיב הפנה לפסיקה של בתי משפט מחוזיים אשר קבעו כי נשמרת לעוסק הזכות לערער בפני ביהמ"ש המחוזי על החלטת המנהל. לכן, פגם נטען באשר לאי קיומה של זכות שימוע אינו פגם היורד לשורשו של ענין, אשר עשוי להביא לבטלות החלטת המשיב. עוד ציין המשיב כי במסגרת תיקון 26 לחוק שתוקפו מיום 1.6.03, הוסיף המחוקק מספר הוראות המעניקות זכות שימוע. במסגרת תיקון זה הוסף סעיף 50(א1) לחוק שעניינו הטלת כפל מס על מנכה החשבונית. נקבע כי המנהל רשאי להטיל כפל מס על עוסק שניכה מס תשומות הכלול בחשבונית מס שלא כדין, אלא אם כן הוכיח העוסק להנחת דעת המנהל כי לא ידע שהחשבונית הוצאה שלא כדין. המחוקק לא תיקן בהתאמה את סעיף 50(א) לחוק ולא מצא לנכון לקבוע גם בו זכות שימוע או השמעת הגרסה. מכאן עולה כי למנהל מע"מ ישנה סמכות להוציא הודעה בדבר כפל מס עפ"י סעיף 50(א) לחוק - מבלי שמוענקת לעוסק זכות שימוע עובר להוצאתה. לעוסק מוענקת הזכות להגיש ערעור לביהמ"ש במועדים הקבועים בחוק. בתשובה לתגובה זו טענו המבקשים כי אין מקום לטענות הפרוצדורליות, שכן אין צורך בתצהיר לאור העובדה שאין מחלוקת כי לא נערך למבקשים שימוע. עוד נאמר כי פסקי הדין המחוזיים אליהם הפנה המשיב, מתייחסים לשלילת שימוע בקשר עם הטלת קנס בגין פסילת ספרים ולא בגין עצם הפסילה. אין להשוות בין הליך של הטלת כפל מס לבין הליך של הטלת קנס בגין פסילת ספרים. ההליך לפי סעיף 50(א) מהווה כאמור הליך מעין פלילי, ואילו הסיבה להטלת קנס המוטל בגין פסילת ספרים מהווה פגיעה חמורה פחות בעניינו של העוסק. בכל מקרה, עיקר המקרים המחייבים פסילת ספרי העוסק מחייבים עריכת שימוע עובר לפסילה. המבקשים הדגישו כי פסילת ספרי העוסק והטלת קנס אינה עומדת בודדה ללא נקיטת פעולה שומתית. ככל שהדבר נוגע לפעולה שומתית, בין אם מדובר בשומה לפי מיטב השפיטה ובין אם מדובר בהודעה על כפל מס שהיא פעולה מעין שומתית, הרי שיש לעוסק זכות לשימוע. אין גם מקום לטענת המבקשים כי אי עריכת השימוע הינו פגם אשר בכל מקרה מתרפא בהליך הערעור. על המשיב לבצע את הליך המנהלי באופן רציני ולשמוע את הנישום ולא לזלזל בו. אין גם מקום להחזיר את הגלגל אחורנית ולקיים שימוע לאחר מעשה, שכן אין אפשרות לקיים הליך זה בלב פתוח ובנפש חפצה מצד המשיב. על המשיב היה לערוך שימוע מכוח כללי הצדק הטבעי ומכוח זכויות היסוד המגיעות לכל אדם אשר נפגע מרשות מינהלית. לכן, בהעדר שימוע יש לבטל את ההודעות. 3. החלטה: אינני רואה מקום לקבל את טענת המבקשים. החוק קבע באופן מפורש קיומה של זכות טיעון במקרים המנויים בסעיף 62 לחוק ובסעיפים שונים אחרים. יתרה מזאת, סעיף 50(א1) אשר הוסף לחוק בתיקון מס' 26 קבע במפורש זכות טיעון בפני המנהל לפני הטלת כפל מס, לגבי עוסק שניכה את מס התשומות הכלול בחשבונית מס שהוצאה שלא כדין. בעת שבוצע תיקון זה לא תיקן המחוקק את הוראות סעיף 50(א) בדרך אשר תקנה זכות טיעון לפני הוצאת הודעה לפי סעיף זה. מכאן עולה כי החוק התייחס באופן ברור למספר הוראות בלבד, בהן קבע כי לעוסק מוקנית זכות טיעון לפני ביצוע פעולה מסויימת על ידי המשיב. עם זאת, אין לומר כי זכות השימוע נשללת מהעוסק בדרך של הסדר שלילי, שכן זכות זו ממשיכה לחול גם מבלי שהוענקה באופן ספציפי בחוק, שכן "כלל יסוד בשיטתנו המשפטית מורה כי רשות מינהלית תימנע מהחלטה בזכויותיו של אדם בטרם תעניק לו הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו" (ע"א 4069/03 מ.ל.ר.ז נ' מנהל מכס ומע"מ). אולם, אין בקביעה זו כדי להביא למסקנה כי זכות הטיעון אמורה להתבטא דווקא בדרך של שמיעת הנישום לפני שהוצאה ההודעה בדבר כפל המס עפ"י סעיף 50(א), הודעה עליה ניתן לערער בפני בימ"ש מחוזי. בסעיף 19 לפסה"ד מ.ל.ר.ז הבהיר כב' הנשיא ברק כי חובת השימוע יכול שתהיה מוגשמת במספר רב של דרכים: שימוע בעל פה בנוכחות הצדדים, שמיעת הצדדים בנפרד, שימוע בכתב ולעיתים אף שימוע לאחר קבלת ההחלטה. באותו מקרה סרב המשיב להתיר למערערת לנכות מס תשומות עפ"י חשבוניות שקיבלה מספקים שונים, לאחר שקבע כי מדובר בחשבוניות פיקטיביות. המשיב הוציא שומת תשומות בהתאם לסעיף 77 לחוק והשגת המערערת נדחתה. המערערת הגישה ערעור וטענה כי לא ניתנה לה זכות טיעון בהשגה משלא הוזמנה לדיון בפני המשיב. כב' הנשיא ברק הפנה להוראות סעיף 82(א) לחוק, אשר קובעות כי מי שחולק על שומה רשאי להשיג עליה בכתב מנומק בפני המנהל תוך 30 יום. לאור זאת נקבע על ידו "נמצא כי זכות הטיעון מוגשמת הלכה למעשה בהליך ההשגה, אלא שזו נעשית בכתב". באנלוגיה לקביעה זו, ניתן לומר כי זכות הטיעון מוגשמת במקרה הנוכחי באמצעות האפשרות להגשת הערעור בפני ביהמ"ש המחוזי. בהקשר זה יש להבהיר כי במקום בו קובע החוק הליך של שימוע לפני מתן החלטה, לא ניתן יהיה לומר כי אי קיומה של אותה זכות שימוע - נרפאת באמצעות הליך של ערעור. כך קבע ביהמ"ש העליון בע"א 3/89 חלאק נ' פקיד שומה נצרת, פ"ד מו(1) 478. באותו מקרה דן בימ"ש בהליך קביעת השומה עפ"י חלק ט' לפקודת מס הכנסה. ביהמ"ש ציין את קיומו של שלב קביעת השומה הראשונית של הנישום ושלב ההשגה על שומה זו, אשר בסיומה נקבעת שוב שומת הנישום. בשלב הראשון עושה פקיד השומה שימוש בסמכות לפי סעיף 145 לפקודה, אשר מאפשר לו לקבוע את שומת הנישום עפ"י מיטב השפיטה. על שומה זו יכול הנישום להשיג בפני פקיד שומה אחר ולהציג דו"ח מתקן, ולהפנות את טענותיו המקוריות אותן ביקש להציג לפקיד השומה ששם אותו וכן טענות נוספות בעקבות השומה. רק לאחר קיומו של הליך זה יכול פקיד השומה להוציא צו מכוח סעיף 152(ב) לפקודה, אם הנישום ופקיד השומה לא מגיעים להסכם על גובה השומה. כב' הנשיא שמגר הבהיר כי זכות ההשגה מאפשרת לנישום להגיש דוחות ולטעון טענותיו לפני נציג נוסף של פקיד השומה. אי קיומו של הליך זה אינו מסוג הפגמים הניתן לריפוי מכוח סעיף 159 לפקודה, הנושא את הכותרת "פגמים וטעויות שאינם פוסלים". זאת לאור העובדה כי כוונת הפקודה היתה ליצור הליך אשר יכלול את הוצאת השומה, מתן אפשרות להשיג עליה ולאחר מכן מתן אפשרות לערער על השומה בפני שתי ערכאות. משלא ננקטו הליכים אלה, נקבע כי יש לבטל את השומה. לא כך במקרה שבפני. כאמור, החוק לא הקנה זכות טיעון לפני הוצאת הודעה על כפל מס לפי הוראת סעיף 50(א) לחוק, בניגוד לזכות זו שנקבעה לפי סעיף 50(א1). מכאן ניתן ללמוד כי כוונת המחוקק היתה שזכות הטיעון של הנישום תוגשם באמצעות הערעור. אין לכן לומר כי זכות הטיעון של המבקשים נשללה מהם. זכות זו תבוא לידי ביטוי במקרה הנוכחי באמצעות שמיעת טענות הנישום במסגרת הערעור. לאור זאת, דין הבקשה להדחות. שאלת ההוצאות תידון במסגרת פסק הדין. שימועמיסים