שלילת פיצויי פיטורים בגלל עבירת משמעת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שלילת פיצויי פיטורים בגלל עבירת משמעת: 1. התובע, אח במקצועו, עבד בבית סיעודי הממוקם בקיבוץ דברת ומנוהל על ידי השותפות המוגבלת "איתני דברת" הנמצאת בשליטת הקיבוץ החל מ-1.6.1996 ועד לפיטוריו ביום 14.10.2007. אין מחלוקת באשר לקיומם של יחסי עובד מעביד בין הנתבעים (להלן:"הנתבע" או "דברת") לבין התובע במשך כל תקופת העבודה. 2. התובע שימש כמנהל הבית הסיעודי. לטענת התובע בכתב התביעה, ביום 30.9.07 הוא קיבל בהפתעה גמורה הזמנה ל"שימוע" שהיה אמור להתקיים ביום 9.10.07. בסופו של דבר התקיימה הישיבה ביום 5.10.07, שבה הועלו באופן פוגע ומעליב טענות חסרות בסיס כנגד התובע ולאחר מכן הוא פוטר בטענה של מעילה באמון ורישום כוזב במסמכים. זאת, מבלי ששולמו פיצויי פיטורים ומבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת לפיטורים. בנוסף לעבודתו אצל הנתבע, עבד התובע כעצמאי בביצוע הערכות תלות עבור המוסד לביטוח לאומי. לגישתו של התובע, הנתבע העביר למוסד לביטוח לאומי מידע באשר לתלונות שהעלה כנגד התובע, ושהיו סיבה לפיטוריו, ועל כן הנתבע אחראי לכך שהתובע הפסיד מקום עבודה זה. כן הוגשה תלונה למשטרה כנגד התובע. התובע ביקש לחייב את הנתבע בתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצוי על הפסד שכר לתקופה של שישה חודשים, פיצוי על הפסד השתכרות מהמוסד לביטוח לאומי ופיצויים על פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש. 3. הנתבע הכחיש בכתב ההגנה שהוגש מטעמו את זכאותו של התובע לסעדים הנדרשים בתביעה, וטען כי לפנים משורת הדין נכון היה הנתבע לשלם לתובע סכום בשיעור 20% מפיצויי הפיטורים, התובע הוזמן להידבר עם הנתבע ולחתום על טפסים מתאימים אך סירב להגיע לדברת. הנתבע טען כי התובע הפר את מחוייבותיו כמנהל ו/או כעובד, הוא מעל באמון שניתן בו, מעל בכספים (הן בכספי העובדים, הן בכספי המעביד), גנב ולקח רכוש לא לו, זייף רישומים ומסמכי מעביד לרבות ש'קים, תלושי שכר ודיווחי ימי עבודה, פגע בשמו הטוב, בכבוד ובמוניטין, הן של המעביד הן של עובדים הסרים למרותו ופגע בזכויותיהם, נהג בעזות מצח בקניין לא לו - כבתוך שלו. 4. עדויות שנשמעו בדיון: אין מחלוקת לגבי תקופת העבודה של התובע, אשר שימש כמנהל של הבית הסיעודי וכאחראי על העובדים בו. טענותיו של הנתבע באשר לסיבות אשר הצדיקו את פיטורי התובע מבוססות על דו"ח שנערך על ידי חוקר פרטי, מר מרדכי איבגי (להלן:"החוקר"), אשר הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון. הדו"ח אשר ביסס את האשמות כנגד התובע מצורף לתצהירו. כמו-כן, העידו מטעם הנתבעים גב' עדי נצר, מנהלת הקהילה בקיבוץ דברת וגזברית הקיבוץ - שהוא כאמור בעל השליטה בבית הסיעודי (להלן:"עדי") וכן הוגש תצהיר עדות ראשית של גב' דבורה גורדון (להלן:"דבורה"), אחראית תפעול בבית הסיעודי, העובדת תחת פיקוחו של התובע. התובע הוזמן לפגישה שהוגדרה על ידי הנתבע כ"שיחת שימוע" בנוכחותו של החוקר, של עדי ושל אייל הגזבר (שלא הוזמן להעיד). השיחה הוקלטה ותמליל ההקלטה הוגש לבית הדין. לאחר אותה ישיבה שלח דברת מכתב אל התובע, מיום 14.10.07, שבו נאמר: "מכתבנו זה בא בהמשך לשימוע שנערך לך. המימצאים הם חמורים (לרבות מעילה באמון ורישום כוזב במסמכים). הינך נדרש מייד להחזיר את מפתחות המוסד ואת מכשיר הפלאפון, וכן כל מסמך ו/או ציוד אחר השייך לאיתני דברת. עבודתך מופסקת בזה מיידית ללא זכות לפיצויי פיטורים או דמי הודעה מוקדמת. למרות זאת בנסיבות העניין, לאור הוותק שלך בעבודה, ההנהלה תשלם לך 20% מפיצויי הפיטורין. בהמשך, משיסתיימו הליכי בדיקה נוספת, יהיה על ההנהלה לקבל החלטה באם להעביר את העניין למשטרה". התובע הגיש תצהיר מטעמו ונחקר בדיון על תצהירו. 5. המסגרת הנורמטיבית: סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן:"חוק פיצויי פיטורים") קובע כי עובד לא יהיה זכאי לפיצויי פיטורים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, אם פוטר בנסיבות, שעל פי ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים - ובאין הסכם קיבוצי כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים בענף - מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד. סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים קובע כי בענף שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע. בדיונו בעניין זה יונחה בית הדין על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים. על פי סעיף 53 להסכם קיבוצי כללי - תקנון עבודה שנחתם בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות, שהינו ההסכם הקיבוצי החל על רוב העובדים המאורגנים בישראל, "עובד שגנב, מעל או חבל במהלך התקין של העבודה" יהיה צפוי: "א. להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום, ב. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים, ג. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים". על פי ההלכה הפסוקה, אין דין גניבה כדין עבירת משמעת חמורה, ובמקרה של גניבה יש להחמיר עם עובד עד כדי הטלת העונש המירבי ואין להתייחס אליו בסלחנות. שעה ששוקלים את העונש המשמעתי שיש להטיל על העובד, אין להביא בחשבון את העובדה שהעובד הועמד לדין בפליליים. לעניין נטל ומידת ההוכחה במקרים כגון דא נפסק: "...הרוצה להוציא עובד ממסגרת הזכאים לפיצויי פיטורים, עליו הראיה כי יש לשלול מהעובד פיצויי פיטורים..." (ר' דב"ע לג/3-58 האוניברסיטה העברית ירושלים נ' מינטל, פד"ע כה 65, 68), "מידת ההוכחה הדרושה להוכחת ביצוע עבירה פלילית במסגרת משפט אזרחי, שונה מזו הדרושה במסגרת משפט פלילי. כמות ההוכחה האמורה פחותה מזו הנדרשת בהליכים פליליים, אך גבוהה מרמת ההוכחה הדרושה בהליכים אזרחיים רגילים. ככל שמבקשים לייחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עימה משום קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר מזה הדרוש במשפטים אזרחיים רגילים ..."(דב"ע נו/3-28 רומן בני ברק (1988) בע"מ נ' פרנסיס (לא פורסם); ע"א 475/81 זיקרי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 וע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ. מזרחי, פ"ד מא(2) 169). "מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה" (דב"ע לו/3-1 הלמן - וישנגרד, לא פורסם; הובא בדב"ע מז/3-4 שלפי - אגד בע"מ, פד"ע יט, 49, 56). על כן, על אף שלבסוף לא הוגש כתב אישום כנגד התובע, כפי שעלה במהלך הדיון, יש לבחון את הטענה לגבי גניבה/מעילה באמון כעילה לפיטוריו, כאשר הנטל הראייתי להוכיח את הטענה, שהוטל על הנתבע, דורש מידת הוכחה גדולה ממאזן ההסתברות, אך פחותה מזו הנדרשת בהליך הפלילי. נבחן זאת בהתאם לראיות שנשמעו בתיק. 6. טענות לגבי עבירות משמעות חמורות/מעשים פליליים של התובע: הטענות כנגד התובע עולות - בעיקר - מהדו"ח שנערך על ידי החוקר ומתצהירה של גב' דבורה. ממצאי הדו"ח הוצגו לתובע בישיבת השימוע והוא הכחיש את העבירות המיוחסות לו. נרכז את הטענות ונדון בהן במספר מישורים: ממצאים בדו"ח החוקר: א. שימוש בהמחאות של הנתבע, המיועדות לתשלום שכר העובדים, לצרכים הפרטים של התובע: הוצגו ש'קים מס' 03945 ע"ס 1,316 ₪ ומס' 03919 ע"ס 2,868 ₪ שהיו מיועדים לתשלום שכר לעובדים סעידה מוחמד וסעאידה נריהאן ונמצא שהועברו ונמשכו לגופים שלישיים, להם הועברו על ידי התובע, לתשלום צרכים פרטיים שלו (חומרי בניין). כן, המחאה מס' 03916, ע"ס 1,211 ₪, שהיתה אמורה להיות משולמת לעובד נסאר מסאלחה, הועברה לתשלום דלק על ידי התובע וכן שתי המחאות נוספות 03764 ע"ס 600 ₪ ו-03803 ע"ס 310 ₪, שהיו לפקודת ספק של הנתבע "מחשבי הר תבור". ב. פיצויי פיטורים של העובד נאסר מסאלחה: לפי ממצאי החוקר, התובע אמר לעובד כי הוא יפעל עבורו לקבלת פיצויי פיטורים (שלא הגיעו לו) ובתמורה העביר העובד לתובע 4,000 ₪ לאחר שהוא קיבל את כספי הפיצויים. ג. המחאה על שם העובדת נילי כהן: לפי ממצאי הדו"ח המחאה על שם אותה עובדת ע"ס 2,868 ₪, בסכום גבוה מהשכר שהיא הייתה צריכה לקבל, בסך 2,000 ₪ בלבד, הועברה לשימושו הפרטי של התובע, והעובדת קיבלה מהתובע 1,500 ₪ במזומן ועוד 500 ₪ בצ'ק של תושב עפולה. טענות בתצהירה של דבורה: א. רכישת ציוד (שני מאווררים, מברשת אסלה, סבונית, מספריים, מושב אסלה, מתלה כביסה וכו') מכספי הנתבע לשימושו האישי של התובע. ב. שימוש של תלושי מתנה של עובדים מ"הום-סנטר". ג. לקיחת כספים ממשפחות המטופלים, להסעה פרטית ולתוספת מזון. ד. לקיחת המחאות לתשלום שכר לעובדים -טענה שכבר הועלתה בדו"ח החוקר. התייחסות התובע לטענות: התובע התייחס בתצהירו לטענות מטעם הנתבע, כדלקמן: "חקירתו של מר נאסר מחמוד מסאלחה (עובד לשעבר של הנתבעת). 81. אכן היה אמור להגיע למר נאסר מסאלחה הצ'ק בסך של 1,211 ₪. אני ביקשתי ממנהלת התפעול אצל הנתבעת ששמה דבורה שמר מסאלחה ייצור איתי קשר בכדי למסור לו את הצ'ק. ככל הנראה מאחר ומר מסאלחה עזב את העבודה בטריקת דלת ובריב לא בא לקחת את הצ'ק. 82. באותה תקופה אני הייתי זקוק לכסף ואז החלטתי לקחת את הצ'ק כמקדמה על חשבון השכר, ואז הודעתי להנהלת החשבונות כי לקחתי את הצ'ק וביקשתי כי צ'ק זה ינוכה משכרי כמקדמה ואכן כך היה כפי שניתן לראות בתלוש המשכורת שלי שמדובר בניכוי אוטנטי, שתתבייש לה הנתבעת. ... 88. מר מסאלחה התפטר מיוזמתו ובמכתב ציין סיבת התפטרותו. עם כל הכבוד אינני מבין מדוע פנו לדבורה לקבלת מכתב סיום עבודה ובקשר לתשלום משכורתו האחרונה ולא אלי. הרי נאסר התפטר בעצמו וכתב מכתב התפטרות בתאריך 10.5.09, וקיבל מכתב תשובה ב- 13.5.09 וב-22.6.09 קיבל אישור סיום עבודה. 89. אחרי מחשבה החלטתי לתת לו שכר למרות שלא נתן הודעה מוקדמת וביקשתי מדבורה - מנהלת התפעול להודיע לו שיבוא לקחת את הצ'ק, וכשהגיע קיבל צ'ק חדש. 90. אכן דבורה שאלה אותי בקשר לשכר של נאסר וביקשתי ממנה שתגיד לו לבוא אליי לשיחה. אני תהיתי מדוע מר נאסר פונה לדבורה ולא מדבר איתי ישירות. ואכן הגיע וקיבל את הצ'ק, לחצנו ידיים ואמר לי משפט "באמת אתה יותר טוב ממני" והיום אני מבין משמעות דבריו. 91. בניגוד למה שנאמר בדו"ח אני לא אמרתי ששלחתי את המשכורת באמצעות איש קשר ממשפחתו אפילו לא דיברתי על בן משפחה. ... 95. רק בישיבת ההנהלה שהתקיימה בתאריך 1.7.05 הוחלט לתת למר נאסר פיצויים (עבודת מר נאסר הסתיימה ב- 16.5.05). 96. ב-19.7.05 עדכנתי את חברת הביטוח שהוחלט לבסוף להעביר את כספי הפיצויים למר נאסר. איך יכולתי אם כך לראות את נאסר ולבקש ממנו תשלום 4,000 ₪? - כך שזו ממש עלילה, שקר וכזב. ... חקירת קוגן נילי (להלן:"נילי") ... 103. נילי שהינה דוברת רוסית עבדה אצל הנתבעת כמטפלת למשך תקופה מה שאינה זכורה לי. בשלב מסוים נילי ילדה. בתום חופשת הלידה נילי ביקשה ממני להאריך את חופשת הלידה (חופשה ללא תשלום). אני הסכמתי אבל בשלב מסוים ולאור הביקוש למטפלת דוברת רוסית פניתי לנילי וביקשתי ממנה להפסיק את החל"ת ולחזור לעבודה. נילי נעתרה לבקשתי וחזרה לעבודה. דבורה שלא הייתה מרוצה כלל וכלל מתפקודה של נילי כעסה מאוד עליי בגלל שהחזרתי את נילי ודרשה להפסיק את עבודתה. 104. לפיכך פניתי לנילי ובדברי נועם שכנעתי אותה להתפטר. הכל הסתדר אבל נוצרה בעיה בכך שנילי זכאית לקבל תשלום בגין ימי העבודה שבהם היא עבדה עד להפסקת עבודתה. ברגע זה נוצר חשש שתשלום שכר לנילי עלול לפגוע בזכותו לקבל דמי אבטלה ברצף. משום כך סוכם כי השכר המגיע לנילי בגין מספר הימים שבהם עבדה אצל הנתבעת ישולמו כתוספת לתלוש השכר של עובדת אחרת בשם נריהאן סעאידה. 105. לאחר שנתקבלה הסכמת נריהאן אכן שעות עבודתה נרשמו כתוספת לשכר עובדת זו. 106. השכר הועבר לנילי באמצעותי. לא זכור לי מי זאת הייתה. למיטב זכרוני נילי קיבלה את הכסף במזומן. לא זכור לי אם מסרתי לה צ'ק, ואם כן, בטוח זה לא היה מדיירי הבית, מאחר ולא היה לי קשרים עסקיים עם דיירי הבית ואו משפחותיהם בזמן שהותם במוסדנו. הממצאים 107. המחאה ע"ס 2,868 לא שייכת לגב' נילי והיא שייכת לגב' נריהאן סעאידה עבור עבודתה באיתני דברת שהמרתי את הצ'ק במזומן והיא קיבלה את שכרה במלואו במזומן מסיבות אישיות שתלויים בה, אחרי שרכשתי את הצ'ק השתמשתי בו בקניית תערובת מאיכתילאת אסעד. אני קיבלתי את הצ'ק ושילמתי תמורתו תמורה מלאה. 108. נילי קיבלה את מה שמגיע לה, וגם הגב' נריהאן קיבלה את כל מה שמגיע לה. בכל מקרה נילי לא יכולה לקבל צ'ק מאחר ולא קיבלה תלוש משכורת. ... חקירת מוחמד מסעוד סעידה: ... 112. אני מודה שהיתה טעות פה. 113. אציין כי היתה פה פשלה. הגב' דבורה מנהלת התפעול והתובלה טענה לאחר מספר בדיקות בהנהלת החשבונות כי מר סעידה קיבל את משכורתו. מאחר ומחמוד סעידה שאל מספר פעמים ואמר שלא קיבל את כספו דרשתי פעם נוספת בדיקה. רק אז אישרו לי כי אכן הוא צודק. כשהתבררה הטעות אני התקשרתי אליו והתנצלתי. אני ביקשתי ממנו שיבוא לקבל הצ'ק אך הוא ביקש ממני שיבוא אליי הביתה לקחת את הצ'ק ולהזמין אותי לחתונה, אולם החתונה עברה ולא הגיע להזמין אותי ואז יזמתי שיחת טלפון נוספת בה הוא אמר לי שהוא אכן נמצא באילת בירח דבש. 114. לבקשתו הכנתי לו את הכסף במזומן וביקשתי ממנו בדרך חזרה להיכנס לנתבעת לקבלת הכסף. אכן בחזרתו הביתה נכנס אליי עם אשתו הטריה ואני אף הזמנתי אותה לשתות קפה. ביציאתם הביתה אני ליוויתי אותם לרכבי כאשר הכסף היה שמור במעטפה עבורו הוא אכן קיבל את כל כספו. אני שוב התנצלתי בפניו על האיחור בקבלת כספו". 7. ממצאים מן הראיות שנשמעו בדיון: א. באשר להמחאות על שם העובדים, הוכח - כפי שעולה מממצאי דו"ח החוקר- כי התובע לקח המחאות שהיו לפקודת העובדים והשתמש בהן. לטענת התובע, זה נעשה כי העובדים ביקשו לפרוע את השכר במזומן, או לא באו לקחת את הש'ק בזמן והוא ראה לנכון לראות בסכומים כמפרעות על חשבון שכר או בשל תקלה - במקרה של העובד מחמוד סעידה. בכל המקרים, לטענת התובע, הוא שילם את הכספים לעובדים והסכומים שהוא קיבל היו על חשבון שכרו ועל כן, לא נגרם כל נזק כספי לנתבע או לעובדים. בהתאם לעדותה של גב' עדי, המשמשת כגזברית דברת: "הנחיה שלי חד משמעית ואני חותמת שאין דבר כזה להעביר צ'ק למישהו אחר, נותנים צ'ק לבן אדם עצמו, מי שמאוד רוצה מזומן הוא יושב מולי ואני אומרת לו אל תעביר את הצ'ק לאף אחד, אני מוכנה למחוק למוטב בלבד, בתנאי שרק הוא יפרע את הצ'ק" (ע' 21 ש' 10-14 לפרוטוקול הדיון). אנו מקבלים את עדותה של גב' עדי כאמינה. לא נראה לנו כלל כנוהל תקין כי עובד, אף אם הוא מנהל, יקח לעצמו ש'קים לטובת עובדים כאשר הוא מחליט, על דעת עצמו, לראות בכך "מפרעה על חשבון שכר". התובע פעל בניגוד לנוהל כאמור, מבלי להתייעץ ומבלי לדווח על כך לאיש מראש. אולם, יש להבחין בין התנהלות לא תקינה לבין "מעילה באמון" או גניבה מן המעביד - קרי, השאלה היא אם התובע לקח כספים שלא כדין שיועדו למטרות אחרות. גב' עדי נשאלה על כך בעדותה בדיון ואמרה: "מבחינתי יש פגם חמור מאוד כל הנושא של הצ'קים שמדווח משהו להנה"ח ונפרע משהו אחר, זה התחיל מזה, אחרי שהחוקר הגיע לאותם אנשים שילמו להם כל מיני כספים" (ע' 23, ש' 12-14). אולם, לאחר מכן, מאשרת גב' עדי ש"יכול להיות שכולם קיבלו כסף בסוף, השאלה מתי" וכאשר נשאלה האם "יכול להיות או שאת יודעת שכולם קיבלו כסף?" אישרה "במקרים המדוברים בשימוע כן" (ראו ע' 27 לפרוטוקול הדיון). על אף הסתייגותה של גב' עדי, ניתן להבין מעדותה כי הנתבע לא נאלץ לבצע כל תשלום כפול לעובדים, אשר כולם קיבלו את שכרם מהתובע, אף אם חלקם באיחור, במקרים בהם הוא השתמש בהמחאות שיועדו לעובדים. מנגד, אין אפשרות לקבל את גרסתה על כך שהתובע דאג לשלם לעובדים לאחר שנודע לו על הליכי החקירה. זאת מאחר והחקירה החלה רק במהלך שנת 2007, תקופה קצרה לפני הפיטורים בחודש אוקטובר, והתשלומים לעובדים היו לפני כן. כך, לדוגמא, העובד נאסר מסאלחה סיים לעבוד ב-2005 ובסמוך לאחר מכן קיבל את ייתרת השכר. על כן, לא יכול היה להיות כל קשר בין ידיעת התובע לבין הליכי החקירה, שלא היו אז. ב. קבלת חלק מפיצויי הפיטורים של מר נאסר מסאלחה: אותו עובד לשעבר של הנתבע נחקר על ידי החוקר ומממצאי החקירה עלה כי התובע עזר לו לקבל פיצויים שלא הגיעו לו כדין (כי הוא התפטר) ובתמורה לכך קיבל ממנו סכום של 4,000 ₪. התובע הסביר בעדותו בדיון כי הוא התנגד לתשלום פיצויי פיטורים לאותו עובד, ואף לא הסכים בתחילה לשלם לו את ייתרת השכר, מאחר והוא התפטר ולא נתן הודעה מוקדמת על התפטרותו. ההחלטה לשלם לעובד פיצויי פיטורים לא נתקבלה על ידו, והוא מכחיש שקיבל ממנו כל סכום שהוא. לא מובן לנו מדוע הנתבע הסתפק בנקודה זו בהגשת הממצאים של החוקר ולא טרח להזמין את מר מסאלחה לעדות בפני בית הדין. לא הובאה כל סיבה שהיא כדי להסביר מחדל זה, ואין סיבה לפיה בית הדין יסתפק כהוכחה של טענה כה חמורה בעדות מפי שמועה. יש לראות בהימנעותו של הנתבע להביא את העד בפני בית הדין כחוסר אפשרות להוכיח את הטענה ועל כן אנו סבורים כי לא הוכח כלל שהתובע קיבל כספים מפיצויי הפיטורים של מר מסאלחה. ג. טענותיה של גב' דבורה: לדברי עדה זו היו התנהלויות לא תקינות של התובע שנפרסו על פני תקופה ארוכה ובכללן: שימוש בתלושי המתנה של עובדים, שימוש בכספי הנתבע לרכישות פרטיות שלו וקבלת כספים שלא כדין ממשפחות המאושפזים. התובע טען כי גב' דבורה שמרה לו טינה, לאחר שבהיותו ממונה עליה הוא נהג להעיר לה על התנהגות לא ראויה כלפי מטופלים, כגון: צעקות וכדומה. באשר לטענות אלה, אישרה גב' דבורה כי התובע אכן העיר לה על צעקות לקשישים וכן על כך שהיא נהגה לבקש מעובדי הבית הסיעודי להביא סל כביסה פרטי שלה לביתה בקיבוץ (ראו ע' 46 לפרוטוקול הדיון). בשל נסיבות אלה, אנו מאמינים כי עדותה של דבורה אינה לגמרי ניטרלית, כאשר בנוסף על כן, לא מובן לנו מדוע אם סברה אותה עובדת כי התנהלותו של התובע אינה ראויה ואינה כדין, לא דאגה להעיר על כך לממונים בכל התקופה, עד לאחר שהתנהלה החקירה כנגדו והוא פוטר. יש לציין כי התלונות של גב' דבורה - למעט לגבי שימוש בהמחאות - לא נחקרו על ידי החוקר ולא הופיעו בדו"ח. מדובר על כן בעדות כבושה שמשקלה הראייתי נמוך. באשר לרכישות של התובע מ"הום סנטר", נאמר על ידי גב' עדי בעדותה כי לדברת כרטיס הנחה והעובדים רשאים לרכוש מוצרים בכרטיס זה ולאחר מכן מנכים את הסכומים מהמשכורת. גב' עדי אישרה שכך היה נהוג (ע' 25 לפרוטוקול הדיון). גב' עדי גם אישרה שהיה נהוג לתת "מתנות" למי שהביא קשיש לבית הסיעודי, והתובע היה רשאי לעשות שימוש, גם לצורך זה, ב"קופה הקטנה" עד לסכום של 2,500 ₪ (ע' 38 לפרוטוקול הדיון). גב' עדי הצהירה כי פעם השתמשו בחשבונית של התובע (שהיה רשום כעוסק מורשה לצורך העבודה במוסד לביטוח לאומי) כדי לשלם למישהו שהביא מטופל לבית הסיעודי. התובע הוציא חשבונית אישית שלו על סך 8,500 ₪ ברוטו, קיבל תשלום מהנתבע ושילם מכיסו סך של 5,000 ₪ מזומן לאותו איש שהביא את הקשיש לאשפוז (ע' 25 לפרוטוקול הדיון). אין זה המקום ואין מסמכותנו לקבוע אם מדובר בתשלום כדין, אם לאו. אולם, אין ספק שמדובר בשימוש פיקטיבי בחשבונית של התובע, שלא נתן שירות כלשהו, כדי לאפשר תשלום של הנתבע לצד שלישי. לגבי שימוש בתלושי רכישה, לגביו גב' דבורה מעלה טענה, היא הסבירה בעדותה בדיון: "בחגים לפעמים נתנו לעובדים תלושים, ישנם עובדים שהתלושים מאוד קטנים כי הם עובדים חלקי, את התלושים החלקיים האלה יוסף היה אמור לקחת אותם ולשלם בעדם בהום סנטר ולהביא מתנה שזה יהיה יותר ראוי, ביום שרצינו ללכת לקניה, יוסף לא מצא אותם, תלושים זה תווי קניה, יוסף אמר שאין מה לעשות כרגע, והוא הלך וקנה מתנות, יום אחד שהיינו במשרד והוא סידר את הניירת, והוא מצא את התלושים, אמרתי לו שיתן לי את התלושים ונוכל לקנות דברים במקום זה בהום סנטר, והוא אמר שהוא ילך והוא יקנה את הדברים. ש. מתי זה קרה? ת. לא זוכרת בדיוק, חודש אחרי זה, או לקראת ראש השנה, או פסח, או בשנת 2006 או בשנת 2007, עם התלושים האלה הוא אמר שהוא ילך לקנות כל מיני דברים, לאחר זמן מסוים באתי ושאלתי אותו מה עם התלושים, הוא אמר שהוא קנה כבר מזמן ולא נקנה בזה כלום, כי צריך להיות בהמחאות, בכל מקום שאתה קונה, מגיע טופס שביצעת את הקניה, וטופס כזה לא נמצא, בדקתי בהנה"ח". (ראו ע' 41-42 לפרוטוקול הדיון). עדותה של גב' דבורה מצביעה יותר על חוסר סדר (ואולי אף רשלנות) בשימוש בתלושי המתנה מאשר על שימוש לרעה באותם תלושים. גב' דבורה גם דיווחה על תשלומים שלא כדין שקיבל התובע ממשפחות הקשישים, בגין הסעה פרטית ורכישת תוסף מזון. באשר לתוספות מזון, אין מחלוקת וכך עולה מן הראיות שנשמעו, כי הדיירים של הבית הסיעודי קיבלו אותן ללא תשלום נוסף. דבורה תיארה בעדותה מקרה של מאושפז לשעבר שביקש לרכוש תוסף מזון ונתן על כך ש'ק והתובע אמר שהוא מעביר את הש'ק ישירות לחברה שמספקת את המוצרים (ע' 43, ש' 16-27). יצויין, כי בניגוד לאמור בתצהיר העדה, לא מדובר בתשלום של דייר אלא של מי שהיה בעבר דייר, וביקש לרכוש את המוצר. לא ברור אם לתובע הייתה הסמכות לתווך בעסקה של רכישת תוספות מזון, ו/או למכור לו, אך גם לא הוכח שהוא שלשל עבור כך כספים לכיסו ואם נגרם נזק לנתבע, כתוצאה מכך או שמדובר בשירות שהוא עשה למען דייר לשעבר וללא רווח אישי. דברים דומים אפשר להגיד באשר לתשלום הנטען על הסעת דייר: לא ברור אם מדובר בתשלום שקיבל התובע שלא כדין, אך לא הוכח שבכך נגרם נזק כלשהו לנתבע או לדייר שקיבל את השירות. 8. מסקנות באשר להאשמות שהועלו כנגד התובע: שקלנו את הראיות שנשמעו בדיון והעקרונות שהוזכרו לעיל לגבי מידת ההוכחה הנדרשת עת נטענות טענות באשר למעשים של גניבה, שימוש בכספים שלא כדין, מעילה באמון המעביד, וכן התחשבנו בעובדה כי הנתבע לא ראה לנכון להזמין את העובדים המעורבים, אלא הסתפק בהגשת דו"ח החוקר. בהתאם לכך, אנו סבורים כי היו אי סדרים בהתנהלות התובע בעניינים כספיים מול עובדים, עת הוא לקח על דעת עצמו המחאות המיועדות לעובדים והשתמש בהן, וכן בביצוע מעין עסקאות פרטיות הקשורות למכירת תוספות מזון ו/או לביצוע הסעות לדיירים של הבית הסיעודי. אולם, לא הוכח כי אותם מעשים גרמו כל נזק כספי שהוא לנתבע, מאחר והתובע פרע את הסכומים לעובדים מכספים שלו עצמו - לפחות בחלקן מן המקרים, עוד טרם תחילת החקירה. הנתבע לא הוכיח שהוא נאלץ לשלם פעמיים שכר או תשלומים אחרים לעובדים פעמיים ועל כן, לא הוכח הנזק הממוני הנטען ובוודאי לא הוכח כל מעשה גניבה של התובע. באשר לאותן התנהלויות לא תקינות של התובע, אין אמנם להקל ראש בהן, אך גם אין לראות בכך "הפרת משמעת חמורה", זאת בהתייחס, בין היתר, לעובדה שגם הנתבע נעזר בשירותי התובע כ"מעביר כספים" עת השתמש בחשבונית שלו על מנת להסדיר חשבונאית העברת כספים לצד ג'. בשל כך, אנו סבורים כי הנתבע לא הוכיח שמעשיו של התובע, בכל המישורים הנטענים, הצדיקו את פיטוריו ללא תשלום של פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת או תוך הפחתתם ויש לחייב את הנתבע בהתאם. 9. סעדים: א. פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת: בהתאם לקביעתנו לעיל, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בגין תקופת העבודה, 11 שנים, 4 חודשים ו-14 ימים והודעה מוקדמת של חודש אחד, בהתאם להוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001. ב"כ הצדדים חלוקים באשר לסכום של השכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורים, כאשר המחלוקת מתמקדת ברכיב של "רישוי", לגביו נטען על ידי הנתבע כי מדובר בהחזר ביטוח רכב, ולכן, אינו בגדר "שכר עבודה". טענת הנתבע לא נסתרה על ידי התובע ולכן אנו מקבלים את החישוב של ב"כ הנתבע, לפיו השכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורים הוא בסך 9,916 ₪ (הכולל שכר יסוד, מענק ותמריץ). בהתאם לתקופת העבודה, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 112,753 ₪ וסך של 9,916 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת. לאור נסיבות הפסקת העבודה של התובע, הטענות שהועלו, ואי הסדרים שהיו בהתנהלותו, אנו סבורים כי אין לחייב את הנתבע בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ב. פדיון חופשה ודמי הבראה: התובע ביקש לחייב את הנתבע בגין יתרות של דמי הבראה ופדיון חופשה. ב"כ הנתבע טען בהודעה מיום 2.2.09 כי היתרות המגיעות לתובע שולמו בתלוש האחרון של חודש 10.07. באותו תלוש שכר מופיע תשלום "הבראה" בסך 983 ₪ ו"פדיון חופשה" בגין 6.15 ימים בסך 3,075 ₪. התובע לא פירט ולא הוכיח את זכאותו לסכומים מעבר לאלה המופיעים בתלוש השכר האחרון (שלא נאמר שהסכומים שנקובים בו לא שולמו לתובע). לכן אנו סבורים כי דין התביעה בגין רכיבים אלה להידחות. ג. פיצויים על פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש: התובע ביקש לחייב את הנתבע בפיצויים בשל פיטורים שלא כדין, בהתחשב בטענות (לדבריו שקריות) שהועלו כנגדו ובשל העדר שימוע כדין. קרי, התובע טען לפגמים בהחלטה על פיטוריו, הן מהותיים והן פרוצדוראליים. באשר להליך של ה"שימוע", התובע הוזמן לישיבה שנקראה "שימוע", שבה נכחו החוקר, גב' עדי, וגזבר דברת מר אייל. השיחה הוקלטה והוגש תמליל ממנה לבית הדין. מקריאת תמליל הישיבה עולה כי המטרה של הפגישה הייתה להעמיד את התובע מול האשמות שהועלו כנגדו ולעמתו עימן. אנו מקבלים את הרושם שמדובר יותר בחקירה של התובע, שהואשם במעשים שלא כדין כלפי המעסיק, ולא בשמיעת טענותיו באשר לכוונה לפטרו. בסוף הישיבה נאמר על ידי הגזבר כי הוא מציע שהתובע יצא לחופשה בת שבוע, והוא יזמן את ההנהלה והם ידברו שוב כעבור שבוע. חברי ההנהלה של דברת, שהיו אלה שבסופו של דבר קיבלו את ההחלטה לפטר את התובע, לא נכחו בשימוע. כל מעביד שחלים עליו כללי המשפט המנהלי מחוייב לתת לעובד המועמד לפיטורים הזדמנות אמיתית ונאותה להשמיע את טענותיו. השימוע חייב להיות בשקיפות מלאה, אמיתי ונאות ולא רק כדי לצאת ידי חובה (ראו ע"ע 1290/02 מדינת ישראל - אלי שדה עבודה ארצי, כרך לג (99) 36, דב"ע מח/148-3 שקם בע"מ - גרינברג, פד"ע כ 141). מטרתו העיקרית של השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו ולשנות את רוע הגזירה (ראו דב"ע נו/ 31-3 מדינת ישראל - ארנון בונה, עבודה ארצי, כרך כט (1), 282, ע"ע 1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה - ד"ר חליל עבוד, פד"ע לה 440, ע"ע 355/99 לורה לינדר - ארגון נכי תאונות עבודה, פד"ע לז 846). כפי שנאמר בע"ע 1027/01 ד"ר גוטרמן יוסי - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, (פד"ע חל 448): זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרידא, שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך-גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו (לעניין זה ראו: דב"ע מח/148-3 שק"ם בע"מ - אפרים גרינברג, פדע כ 141, 143). אולם, הנתבע הוא גוף פרטי. אנו מתקשים לראות בו אלמנטים של גוף ציבורי או דו-מהותי שכללי המשפט המינהלי חלים עליו. בתור מעסיק פרטי חובת השימוע נחלשת והעדרו - או קיום של שימוע "פגום" - אינו גורם לבטלות הפיטורים. במקרה זה, אף לגופו של עניין, לא הייתה כל משמעות אם ישיבת שימוע הייתה מתקיימת בפני הגורמים שהיו מוסמכים לפטר את התובע. זאת, לאור הטענות שהועלו כנגדו ואשר לפי האמור בהודעה על הפסקת העבודה הצדיקו את פיטוריו, כאשר הוצע לו לקבל 20% מפיצויי הפיטורים - הצעה שנדחתה על ידי התובע. לכן, אנו בדעה כי אין בהעדר "שימוע" כמשמעותו בדין, כדי לגרום לכך שפיטוריו שלל התובע יהיו שלא כדין. באשר לפגם המהותי - עילות לפיטורים - אין לנו אלא לחזור על האמור לעיל: הוכחה התנהלות לא לגמרי תקינה של התובע בנוגע לתשלומים, אך לא הוכח כל מעשה פלילי ואף לא הפרת משמעת חמורה ולכן, די בכך כדי להיות עילה מוצדקת לפיטורים. לאור זאת, אנו סבורים כי אין לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי על פיטורים שלא כדין של התובע. באשר לפיצוי בגין "עוגמת נפש", נקבע בעניין דב"ע נג/99-3, משרד החינוך נ' דוד מצגר, פד"ע כו 563: "בעוד שלערכאה השיפוטית הדנה בפיצוי על ניזקי ממון אין שיקול דעת בדבר עצם הפיצוי ושעורו וכל אימת שאלה הוכחו בפניה זכאי הנפגע לפיצוי על מלא נזקיו, מוקנה שיקול דעת לערכאה השיפוטית שעה שהיא דנה בנזק בלתי ממוני - והיא רשאית (אך אינה חייבת) לפסוק פיצוי בגינו, בשיעור שייראה לה בנסיבות המקרה." אילו לא היתה מוכחת כל טענה שהיא כנגד התובע, לאור אופי הטענות שהועלו כנגדו, ייתכן כי מדובר היה באחד המקרים החריגים המצדיקים לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש. אולם, לאור הקביעות העובדתיות באשר לסיבות לפיטורי התובע, אנו בדעה כי לא קיימות נסיבות אשר מצדיקות לחייב את הנתבעת בפיצוי כמבוקש. ד. פיצוי בגין הפסד השתכרות מהמוסד לביטוח לאומי: התובע טען כי עקב מעשיו של הנתבע הופסקה ההתקשרות עם המוסד לביטוח לאומי, עבורו הוא ביצע הערכות תלות, כעובד עצמאי. עולה מן המסמכים שהוגשו לתיק בית הדין כי אכן, עקב טענות הגניבה והמעילה באמון נגד הנתבע, הפסיק המוסד לביטוח לאומי את ההתקשרות עם התובע, עד לבירור הטענות. במהלך הדיון לשמיעת ההוכחות עלה כי חודשה ההתקשרות עם התובע. אולם, על מנת לחייב את הנתבע בשל הנזק הממשי אשר נגרם לתובע עקב הפסקת ההתקשרות, יש צורך להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו של הנתבע לבין ההחלטה של המל"ל. הנטל הראייתי בנקודה זו הוטל על התובע. עת מדובר בפיצוי בגין הפרת חוזה העבודה הרי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, קובע שהנזק צריך להיות צפוי, קרי, נזק שהמעביד ראה או ניתן היה לצפותו. במקרה זה אין המדובר בנזק שהיה ניתן לצפותו ובמיוחד כאשר לא הוכח בדיון כי גורם כלשהו של הנתבע הוא זה שהביא את מעשה הפיטורים לידיעת המל"ל, או שהוא השליך בדרך כלשהי על החלטתו. במסגרת הסמכות של בית הדין לדון בסעד המבוקש, יש לבחון אם הייתה הפרת הסכם עם התובע, אשר כתוצאה ממנה נגרם לו נזק - ממוני או אחר. זאת, מאחר שאין לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתובענות שעילתן לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), ראו סע' 24 (א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. לא הוכחה הפרת הסכם העבודה על ידי הנתבע אשר גרמה לנזק הנטען - הפסקת ההתקשרות עם צד שלישי ולכן, דין רכיב זה של התביעה להידחות. 10. לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע סכומים כדלקמן: א. סך של 112,753 ₪, בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.11.07 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. סך של 9,916 ₪, בגין תמורת הודעה מוקדמת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.11.07 ועד ליום התשלום המלא בפועל. כן, על הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 11. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםעבירות משמעת