שלילת פיצויי פיטורים של עובדת בנק בגלל גניבה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שלילת פיצויי פיטורים גניבה: התובעת, עובדת הנתבע לשעבר, פוטרה מעבודתה לאלתר לאחר שנחשדה בביצוע פעילות חריגה בחשבונות בנק של לקוחות תושבי חוץ שהיו בטיפולה. התובעת הועמדה לדין פלילי והורשעה במסגרת עסקת טיעון על יסוד הודאתה בעבירות לפי סעיפים 391 ו-425 לחוק העונשין התשל"ז - 1977, שעניינן גניבה בידי עובד והפרת אמונים בתאגיד. האם זכאית התובעת לתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה או שמא יש לשלול ולחלופין להפחית את סכום פיצויי הפיטורים בהתאם לסעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1693 זו השאלה העומדת להכרעתנו. התשתית העובדתית התובעת עבדה אצל הנתבע (להלן - הבנק) החל מחודש 6/1977 ועד ליום 29.10.2002, שבו פוטרה. היינו תקופה של 25 שנים וחמישה חודשים. בתפקידה האחרון עבדה התובעת בענף תושבי חוץ (להלן - הענף) בסניף המרכזי של הבנק בתל- אביב, כשבטיפולה הבלעדי לקוחות תושבי חוץ רבים. חלק מהלקוחות היו לקוחות מסוג Hold-Mail, קרי - תושבי חוץ בעלי חשבונות במט"ח ממוספרים, היכולים ליצור קשר עם הבנק מרצונם אך הבנק אינו רשאי ליצור עימם קשר מיוזמתו. ביום 30.9.2000 פנתה אחת מלקוחות הבנק (להלן - הלקוחה) לענף בבקשה לקבל לידיה דפי חשבון עדכניים לצורך בדיקת היתרות בחשבונותיה. התובעת, שטיפלה באותה לקוחה באופן בלעדי, שהתה באותו מועד בחופשה ולכן הועברה השיחה לטיפולו של מר ירדני - מורשה חתימה בבנק. בעקבות שאלות הלקוחה לגבי פעולות של משיכת מזומן מהחשבון עלה החשד כי התובעת משכה כספים מחשבון הלקוחה ללא הרשאתה וללא ידיעתה. לפיכך, ביום 1.10.2002 פנה מנהל הענף - מר יוסי לוי, אל מר ניסן בלום, אשר שימש באותה תקופה בתפקיד סגן מנהל תחום ביקורת בתחום חטיבה להשקעות וחטיבה לבנקאות פרטית רב לאומית וביקש ממנו לבדוק את החשבונות של הלקוחה. זאת משבאותו מועד ניהל מר בלום, ללא קשר לחשדות אלה, ביקורת בענף. לאחר שנבדקו חשבונות הלקוחה, הוחלט נוכח החשדות כי מערך הביקורת הפנימית של הבנק (להלן - מערך הביקורת) יבצע בדיקה מקיפה ויסודית בכל החשבונות שבהם טיפלה התובעת. לטענת הבנק, באותו מועד נקראה התובעת לשיחה בה נכחו מר בלום ומר לוי במשרדו של האחרון. במהלך השיחה הוצגו לתובעת שאלות בנוגע לפעולות שבוצעו בחשבון המט"ח של הלקוחה. התובעת מסרה שלוש גרסאות שונות בנוגע למשיכת מזומנים מחשבון הלקוחה, כאשר שתיים מהן אף העלתה על הכתב. בסיום השיחה נאמר לתובעת כי עליה לצאת לחופשה עד לסיום הבדיקה. בהקשר זה נציין כי התובעת הכחישה את קיומה של השיחה וטענה כי בסיום יום העבודה בתאריך 1.10.2002 נקראה למשרדו של מר לוי שם הודיע לה האחרון כי היא מושעית עד להודעה חדשה. במענה לשאלת התובעת נמסר לה כי הסיבה להשעיה היא ניהול בלתי תקין של מסמכי הבנק. עוד נטען כי התובעת נדרשה לעזוב את הבנק מבלי שניתנה לה ההזדמנות לקחת את חפציה האישיים. על אף שגרסת התובעת תמוהה בעינינו נוכח הגרסאות שנכתבו בכתב ידה, התומכים לטעמנו בגרסת הבנק, אין אנו נדרשים למחלוקת זו משאין היא רלוונטית לתוצאת פסק הדין כפי שיובהר להלן. לאחר יציאתה של התובעת לחופשה בדק מערך הביקורת כ-250 חשבונות שהיו בטיפולה של התובעת ומצא ראיות לביצוע פעילות חריגה בחשבונות של לקוחות שהיו בטיפולה. בתאריכים 3.10.2002 ו- 7.10.2002 שלח מר לוי מכתבים אל התובעת בבקשה כי תתייצב לשיחה אצל גב' רונית רינדר - ששימשה באותה תקופה בתפקיד ראש אגף חברות בנות, לשכות הנהלה ומקרים מיוחדים במערך הביקורת. ביום 28.10.2002 התקיימה פגישה בין התובעת לגב' רינדר במשרדה של גב' רינדר במערך הביקורת. בשלב מסוים של הפגישה הזמינה התובעת את גב' רינדר לשתות קפה בבית קפה סמוך. גב' רינדר סירבה להצעת התובעת ולכן יצאה התובעת לבדה להפסקה של כשעה. חלק זה של הפגישה הוקלט ע"י גב' רינדר. זמן מה לאחר ששבה התובעת מההפסקה הצטרף לשיחה מר בלום. לטענת הבנק, במהלך השיחה הודתה התובעת בביצוע פעילות חריגה בחלק מהחשבונות שהוצגו בפניה. חלק זה של השיחה לא הוקלט ע"י גב' רינדר אולם נערכה תרשומת של השיחה ע"י האחרונה. בסיום הפגישה כתבה התובעת מכתב, הממוען למשאבי אנוש (להלן - המכתב), בזו הלשון: "אני מבקשת להתפטר החל מהיום, מוכנה להחזיר את כל הכספים שנמשכו ע"י מחן לקוחות. לאור השיחה והדברים שפרטים אצל גב' רונית רינדר לאור מצבי הבריאותי ואני מביעה צער על מעשי, אבקש לפחות לקבל את הפיצויים שמגיע לי לאחר 27 שנות עבודה להתחשב במצבי ולקבל את הפיצויים שלי. אודה לכם על תשומת הלב והתחשבותכם בי. בסון זהבה * מסרתי כל האינפורמציה הקשורה במעשי - מקוה שעזרתי להם בבדיקה. מבקשת לשמור על חסיון הפעולה שלי כדי שלא יצא מגדר הבנק ולא יבוא". גב' רינדר הצהירה כי התובעת צרפה למכתבה ארבעה שיקים בסכום כולל של 80,000 ₪ כמקדמה בגין הסכומים שהוציאה במרמה מחשבונה של הלקוחה. מנגד הכחישה התובעת את הטענה בדבר צירופם של שיקים למכתב. כבר כעת נציין כי אף למחלוקת זו לא נידרש משאין בהכרעה בה כדי לשנות מן התוצאה אליה הגענו. למחרת ביום 29.10.2002 התייצבה התובעת במשרדה של גב' רינדר ואיימה להתאבד אם לא יוחזר לידיה המכתב. גב' רינדר החזירה לידי התובעת את המכתב המקורי ושמרה העתק ממנו. באותו מועד כתבה התובעת מכתב נוסף הממוען לגב' רינדר, בזו הלשון: "מודה בלקיחת כספים של לקוחות, אני מצטערת. מוכנה להחזיר את הכספים מהמגיע לי מהבנק". באותו מועד הזמינה גב' רינדר את מר הוכמן, סגן ראש מערך משאבי אנוש הממונה על יחסי העבודה בבנק, למשרדה על מנת שישוחח עם התובעת. מר הוכמן שוחח עם התובעת והודיע לה כי היא תפוטר ומכתב ההתפטרות יוחלף במכתב פיטורים בהתאם לחוקת העבודה של הבנק. ואכן ביום 29.10.2002 שלח הבנק לתובעת מכתב פיטורים, בנוסח הבא: "הנדון: הודעה על הפסקת עבודתך בבנק בעקבות הודאתך בכתב כי נטלת לעצמך מכספי הלקוחות מאות אלפי ₪, לאחר שיחתנו ועל דעת נציגות העובדים, הננו להודיעך בזאת על סיום עבודתך בבנק לאלתר". על המכתב חתומים מר הוכמן ומר יצחק גליק, אשר שימש באותה עת כמתאם תחום יחסי עבודה בבנק. העתקים מהמכתב נשלחו למר לואי רוט - יו"ר ועד העובדים הארצי ולמר ציון שמע - מזכיר חטיבת עובדי הבנקים וחברות הביטוח בהסתדרות הכללית החדשה. ביום 3.12.2002 נפגשו גב' רינדר ומר בלום פעם נוספת עם התובעת. באותה פגישה הוצגה בפני התובעת טבלה, בה פורטו מעשים המעידים על גניבה מלקוחות ועל ביצוע פעולות חריגות. התובעת אישרה בחתימתה חלק מהפעילות החריגה שבוצעה בחשבונות (להלן - הטבלה). נציין כי התובעת טענה כי בחתימתה רק אישרה את התיקים של הלקוחות שהיו בטיפולה. נדגיש כי גרסה זו בעייתית בעינינו מן הטעם שבטבלה פורטו פעולות חריגות שבוצעו בחשבונות של לקוחות תחת שם כל לקוח והתובעת אישרה בחתימה רק חלק מהפעולות שבוצעו על ידה. אלא שכאמור אין צורך להכריע במחלוקת זו משהודאותיה של התובעת בפני גורמי הבנק השונים אינן מעלות או מורידות לצורך הכרעה בתובענה לאחר שהתובעת הורשעה ע"י בית המשפט בביצוע עבירות שעניינן גניבה בידי עובד ובהפרת אמונים בתאגיד, כפי שיפורט להלן. בעקבות מעשיה של התובעת הוגשה נגדה תלונה למשטרת ישראל ונפתח נגדה הליך פלילי. ביום 16.6.2005 הוגש נגד התובעת כתב אישום בבית משפט השלום (ת"פ 3908/05). כתב האישום כלל שלושה אישומים. במסגרת האישום הראשון הואשמה התובעת בעבירות שעניינן גניבה בידי עובד (סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977) והפרת אמונים בתאגיד (סעיף 425 לחוק העונשין) בהסתמך על העובדות הבאות: מעילה בכספים השייכים לתושבי חוץ במסגרת עבודתה; משיכת סכומי כסף שונים מחשבונות הבנק של תושבי חוץ ללא הרשאה לכיסה הפרטי; גניבה מחשבונות הבנק סכום כולל של כ-200,000 ₪ והפרת אמונים לבנק. במסגרת האישום השני והשלישי הואשמה התובעת בעבירות שעניינן קבלת שוחד (סעיף 290 לחוק העונשין) והפרת אמונים בתאגיד עקב קבלת כספים בסכומים שונים משני לקוחות הבנק עבור פעולות שביצעה התובעת עבורם הקשורות בתפקיד שמילאה התובעת בבנק. ביום 7.10.2007 במהלך דיון שהתקיים בהליך הפלילי הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו יתוקן כתב האישום, באופן הבא: סכום הגניבה באישום הראשון הופחת לסכום של 100,000 ₪ ומהאישומים השני והשלישי נמחקה עבירת השוחד והוחלפה בעבירה של הפרת אמונים. התובעת הודתה בעובדות כתב האישום המתוקן. לפיכך, פסק בית הדין בהכרעת הדין כי "על יסוד הודאת הנאשמת, אני מרשיעה אותה באישום הראשון בגניבה בידי עובד ובאישומים השני והשלישי בהפרת אמונים בתאגיד". כמו כן, ביום 5.12.2007 גזר בית הדין את עונשה של התובעת. על התובעת נגזרו 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס (להלן - פסק הדין). ההליכים בתובענה ביום 28.1.2004, כשנה ושלושה חודשים לאחר פיטוריה, הגישה התובעת את התביעה שבפנינו. הבנק הגיש כתב הגנתו ביום 2.3.2004. ביום 7.9.2004 התקיים קדם משפט בתיק במהלכו הודיעו הצדדים כי בבית משפט השלום מתנהלת תביעה אזרחית שהגיש הבנק נגד התובעת וביקשו להמתין עם בירור ההליך הנוכחי עד לאחר סיום ההליך שמתנהל בית משפט השלום. בית הדין נעתר לבקשת הצדדים. ביום 19.2.2008 הגיש הבנק בקשה לדחיית התביעה נוכח הרשעת התובעת ע"י בית משפט השלום (בש"א 951/08). ביום 31.3.2008 נדחתה הבקשה מש"למרות הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו לאחר עסקת טעון... עדיין לבית הדין נתונה הסמכות ושיקול הדעת לבחינת תביעת התובעת לפיצויי פיטורין". ביום 6.1.2009 הודיעו הצדדים כי על אף שטרם הסתיים ההליך האזרחי המתנהל נגד התובעת בבית משפט השלום, הם מבקשים להמשיך בבירור התובענה שבפנינו. בית הדין נעתר לבקשה וקבע את התיק להוכחות. ביום 7.4.2009 התקיים דיון ההוכחות בפנינו. בפתח דיון ההוכחות ויתר הבנק על זכותו לחקור את התובעת על תצהירה מיום 29.4.2004. מטעם הבנק העידו גב' רינדר, מר הוכמן ומר בלום. סיכומי התובעת הוגשו ביום 5.5.2009; סיכומי הבנק ביום 22.6.2009 וסיכומי תשובה ביום 5.7.2009. דיון והכרעה כאמור, השאלה העומדת להכרעתנו היא אם נוכח הרשעתה של התובעת בעבירות שעניינן גניבה בידי עובד והפרת אמונים בתאגיד יש לשלול או להפחית את סכום פיצויי הפיטורים בגין תקופת עבודתה. תחילה עלינו לבחון אם פסק הדין הפלילי קביל כראיה בהליך האזרחי המתנהל בפנינו. קבילותו של פסק דין פלילי כראיה בהליך אזרחי סעיף 42 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 (להלן - פקודת הראיות), קובע כדלקמן: "42א. (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי. (ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על - (1) פסק דין של בית צבאי לעבירות תנועה ופסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום. (2) ממצאים ומסקנות שבגזר דין, להבדיל מהכרעת הדין. 42ב. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה. 42ג. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין". כלומר, על מנת שפסק דין פלילי יהיה קביל כראיה במשפט אזרחי יש צורך בהתקיימותם של שלושה תנאים: פסק הדין פלילי חלוט; פסק דין מרשיע; המורשע הוא בעל דין במשפט אזרחי. כמו כן, לאחר שהוגש פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי לא ניתן יהיה להביא ראיות לסתור את הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק הדין, פרט למקרים בהם ניתנה רשות בית הדין מטעמים מיוחדים שנרשמו ומתוך מטרה למנוע עיוות דין. במקרה דנן אין מחלוקת כי מתקיימים שלושת התנאים המפורטים בסעיף 42א לפקודת הראיות: פסק הדין חלוט - פסק הדין הפלילי שניתן נגד התובעת הפך לחלוט משחלפו למעלה מ-45 ימים ממועד גזר הדין (5.12.2007) ומשהתובעת לא ערערה על פסק הדין; פסק דין מרשיע - התובעת הורשעה על יסוד הודאתה בעבירות שיוחסו לה; המורשעת היא בעלת דין במשפט - התובעת שהורשעה בפסק הדין היא בעלת הדין בהליך האזרחי המתנהל לפנינו. משכך, פסק הדין הפלילי שהרשיע את התובעת בעבירות הגניבה והפרת האמונים יכול לשמש כראיה נגדה בהליך המתנהל בפנינו. על פי הוראות סעיף 42א(ב)(2) לפקודת הראיות רק "ממצאים ומסקנות" שנקבעו בהכרעת הדין יהוו ראיה בהליך המתנהל בפנינו. במקרה שבפנינו הורשעה התובעת על סמך הודאתה בביצוע עבירות שעניינן גניבה בידי עובד והפרת אמונים בתאגיד ולכן "לכאורה" לא נקבעו ממצאים ומסקנות בהכרעת הדין ע"י בית המשפט. משכך מתעוררת השאלה אילו "ממצאים ומסקנות" של פסק הדין הפלילי יהיו קבילים לצורך ההליך הנוכחי. בית המשפט העליון בעניין בוחבוט השיב על שאלה זו בקובעו כי בנסיבות שבהן פסק הדין מבוסס על הודאת הנאשם "ניתן לקרוא לתוך הכרעת הדין את עובדות כתב האישום שבהן הודה הנאשם, ואשר הפכו, לאחר ההודאה בעובדות, בדרך של הבלעה, לחלק מהכרעת הדין. עובדות אלה הן ה'ממצאים' שבפסק הדין". כלומר, עובדות כתב האישום המתוקן שבהן הודתה התובעת - מעילה בכספי הלקוחות; גניבת כספים מחשבונות הלקוחות לכיסה הפרטי בסכום כולל של כ-100,000 ₪; הפרת אמונים; קבלת כספים בעד פעולות הקשורות בתפקידה של התובעת בבנק - הפכו לחלק מהכרעת הדין והן משמשות כראיה בפנינו בבואנו להכריע בשאלה אם יש לשלול או להפחית את פיצויי הפיטורים בגין תקופת עבודתה של התובעת. התובעת העלתה שתי טענות בעניין הרשעתה. הטענה האחת, עניינה קבילותו של פסק הדין הפלילי בהליך שבפנינו. והטענה השנייה, עניינה טענות הנוגעות לנסיבות הודאתה. לטעמנו דין טענות התובעת להידחות, כפי שיפורט להלן. באשר לטענה הראשונה - התובעת טענה כי אין משמעות להרשעה הפלילית בהליך האזרחי המתנהל בפנינו מכיוון שההרשעה נוגעת להליך הפלילי בלבד. אין אנו מקבלים את הטענה נוכח הוראותיו המפורשות של סעיף 42א לפקודת הראיות. נוסיף כי בית המשפט העליון דן בטענה דומה בעניין שיף וקבע כי גם במקרה בו סייג הנאשם במפורש את הודאתו לצורכי ההליך הפלילי בלבד יהיה ניתן להשתמש בפסק הדין הפלילי בהליך אזרחי המתנהל נגדו בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות. לפיכך, אם במקרה בו סויגה הודאה במפורש ניתן לקבל את פסק הדין כראיה בהליך אזרחי אזי אין כל ספק כי במקרה שלפנינו בו התובעת כלל לא סייגה הודאתה להליך הפלילי - ניתן להשתמש בפסק הדין הפלילי כראיה בהליך האזרחי המתנהל לפנינו. באשר לטענה השנייה - התובעת טענה כי בחרה להודות בעבירות בהן הואשמה אך ורק בשל מצבה הנפשי והבריאותי. אין אנו נדרשים לטענות אלה, אשר מוטב שלא היו מועלות ומשהועלו - דינן אחת להידחות. בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות לא ניתן להביא ראיות לסתור את הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק הדין הפלילי אלא ברשות בית הדין, מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין. מכאן שעל מנת שניתן יהיה לדון בטענות התובעת היה על התובעת להגיש בקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין נגדה. אלא שהתובעת לא פעלה בדרך זו ובחרה להעלות טענותיה בסיכומים, משכך דין הטענות המכוונות נגד הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק הדין הפלילי להידחות. סיבה נוספת לדחיית טענות התובעת בעניין זה היא העובדה שמדובר בטענות שלא נתמכו בתצהיר התובעת. אמנם תצהיר התובעת הוגש עוד בטרם הסתיימו ההליכים הפליליים נגדה אולם לא הייתה כל מניעה שיוגש תצהיר משלים מטעמה בעניינים אלו לאחר קבלת רשות בית הדין. כללו של דבר, פסק הדין הפלילי המרשיע את התובעת בעבירות שעניינן גניבה בידי עובד והפרת אמונים בתאגיד קביל כראיה בהליך זה והוא זה העומד בפנינו בבואנו להכריע בשאלת שלילת פיצויי הפיטורים של התובעת או הפחתתם. משכך ונוכח חומרת המעשים בהם הודתה התובעת בהליך הפלילי אין אנו נדרשים להכחשות התובעת את המעשים המיוחסים לה (המתייחסים לגניבת סכומים שמעבר לסכום בו הודתה בהליך הפלילי) ולטענותיה בדבר גביית הודאותיה בעבירות שעניינן גניבת כספי הלקוחות לכיסה הפרטי וביצוע פעולות חריגות בחשבונות הבנק של הלקוחות תוך הפעלת לחץ בלתי הגון ותוך ניצול מצבה הבריאות הרעוע באותה תקופה. שלילת פיצויי פיטורים או הפחתתם סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצוי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) קובעים את המקרים בהם ניתן לשלול מעובד את זכאותו לפיצויי פיטורים. סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים הוא הסעיף הרלוונטי לענייננו. וכך קובע הסעיף: "לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד - ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף - מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד." התובעת עבדה בבנק ולכן על מערכת היחסים שבין הצדדים חלה חוקת העבודה לעובדי בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - חוקת העבודה) . חוקת העבודה נרשמה כהסכם קיבוצי מיוחד לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים). בהקשר זה נציין כי התובעת הכחישה את תוקפה של חוקת העבודה על יחסי הצדדים מן הטעם שסעיף 6(א) לחוקת העבודה קובע כי תוקף חוקת העבודה הוא עד ליום 31.12.1958 ועל פי הוראות חוק הסכמים קיבוציים הוארך תוקף החוקה בשנתיים נוספות בלבד, קרי - עד ליום 31.12.1960. דין הטענה להידחות, ונבאר. סעיף 6 (א) לחוקת העבודה קובע כי "תוקף החוקה המחודשת הזאת הוא עד ה- 31 בדצמבר 1958", כאשר סעיף 6 (ב) מאריך את תוקפה של חוקת העבודה בשנתיים נוספות, אלא אם תינתן הודעה על ביטולה עד ליום 1.10 בשנה בה עומד תוקפה של חוקת העבודה להסתיים. סעיף 13 לחוק הסכמים קיבוציים קובע כי "הסכם קיבוצי לתקופה מסוימת שתמה תקופת תוקפו, ואחד מבעלי ההסכם לא הודיע לצד השני במועד הנכון ובכתב על גמר תוקפו, יוסיף להיות בר-תוקף בתורת הסכם קיבוצי לתקופה בלתי מסוימת; המועד להודעת גמר הוא כקבוע בהסכם ובאין קביעה בהסכם - שני חודשים לפחות לפני תום תוקפו של ההסכם". מכאן, שחוקת העבודה (אשר נרשמה כהסכם קיבוצי כאמור) ממשיכה להיות בתוקף לתקופה בלתי מסוימת, על אף שלכאורה בהתאם להוראות סעיפים 6(א) ו-(ב) לחוקת העבודה הסתיים תוקפה, מן הטעם שאף אחד מהצדדים לחוקת העבודה לא הודיע בכתב על סיומה. אי לכך, אנו קובעים כי חוקת העבודה חלה על יחסי הצדדים. סעיף 87 לחוקת העבודה שכותרתו "פיטורים ללא פיצויים וללא הודעה מוקדמת" קובע: "(א) עובד לא יהיה זכאי להודעה מוקדמת כאשר יפוטר במקרים הבאים: אם מעל בכספי הבנק, בין אם הוגש נגדו במשפט פלילי ובין אם לא הוגש נגדו משפט כזה. אם עבר עבירה פלילית שהוכחה על-ידי בית משפט בין אם עבירה זו קשורה עם עבודתו בבנק ובין אם לא. אם הזניח את עבודתו בזדון או השתמש לרעה בתפקידו בבנק. (ב) עובד שפוטר כאמור בסימן א' לא יהיה זכאי לפיצויי פיטורים כמפורט בסעיף 88". ובהמשך, קובע סעיף 89 לחוקת העבודה שכותרתו "פיצויים למפוטר" כי "עובד אשר פוטר מעבודתו זכאי לפיצויי-פיטורים כאמור בסעיף 88, אלא אם פוטר בהתאם לסעיף 87 שלעיל". אין מחלוקת כי המעשים שבהם הודתה התובעת במסגרת עסקת הטיעון נכנסים לכל אחד מהמקרים המפורטים בסעיף 87 לחוקת העבודה. התובעת מעלה בכספי הבנק; עברה עבירות פליליות הקשורות בעבודתה בבנק והורשעה בביצוען; השתמשה לרעה בתפקידה בבנק וניצלה את האמון הרב שניתן בה לצורך ביצוע מעשי הגניבה. מכאן שפיטורי התובעת תוך שלילת זכאותה לפיצויי פיטורים הם בהתאם להוראות חוקת העבודה החלה על יחסי הצדדים ואשר קובעת העדר זכאות לפיצויי פיטורים במקרה כגון זה שבפנינו. בהעדר טענה כנגד תוקפן של הוראות סעיפים 87 ו- 89 לחוקת העבודה נציין למעלה מן הדרוש שנגיע לתוצאה דומה גם אם את הסעיפים הנ"ל נפרש כ'גבול העליון' של הענישה, זאת בהיקש לנפסק בענין חברת נוימן ולפיו "קשה לפרש את הדיבור 'לא יהיה זכאי לפיצויי פיטורין' בגדר הוראה עונשית, בדרך אחרת מאשר כהתוויית גבול עליון לסמכות הענישה, גבול שאינו דוחה אפשרויות של עונשי ביניים, לפי שיקול דעת". כלומר, שלילת זכאותה של התובעת בחוקת העבודה מהווה גבול עליון כאשר לבית הדין שיקול דעת לקבוע עונש פחות חמור משלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורים. בבואנו לבחון את סוגיית שלילת פיצויי הפיטורים עלינו לזכור כי פיצויי הפיטורים הם זכות סוציאלית המשולמת לעובד שפוטר ואין לפגוע בזכות זו אלא במקרים חריגים בהם מתמלאים התנאים הקבועים לכך בסעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים וכי עצם הפיטורים הם עונש חמור לכשעצמו (גם אם נלווה אליהם תשלום פיצויי פיטורים). לעניין התכלית של שלילת פיצויי הפיטורים, שב וקבע בית הדין הארצי בעניין אלוניאל, שם נדון מקרה של עובד שגנב ממעבידתו תוכנות והתקינן אצל אחרים תמורת תשלום, את הדברים הבאים: "התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים שני פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע; ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. בשלילת פיצויי פיטורים, מעביר המעביד לעובדי המפעל מסר מרתיע, תוך מתן ביטוי הולם להסתייגותו 'מהתנהלותו הפסולה של העובד' [עע 60/06 תמר מייזר (בבליוביץ) - צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ, , 30.10.06]." בהמשך פסק הדין פורטו השיקולים המנחים את בית הדין בבואו להחליט אם יש לשלול את פיצויי הפיטורים במקרה הנדון בפניו, באופן הבא: "השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה; השיקולים לקולא - אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו; [וראו במסגרת השיקולים הללו גם ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה נ' קליין בן ציון, , ניתן ביום 2.7.01]." גם בעניין אליה דן בית הדין הארצי במקרה של גניבת עובדת ממעבידה וקבע: "ככלל גניבה ממעביד נחשבת כעבירה חמורה הפוגעת ביחסי האמון המיוחדים הנובעים ממערכת יחסי העבודה ויש לראותה בחומרה יתירה. עם זאת, שעה שבאים אנו לדון בסנקציה המתבקשת בגין פעולות ממין אלה, יש לבחון את נסיבות המקרה בכללותן ובתוך כך גם את ההקשר התעשייתי של מכלול פניו ובין היתר, חומרת הנזק שנגרם למעסיק וההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים במפעל; את משך תקופת העבודה; את טיב היחסים בין הצדדים במהלך השנים; את מידת האמון והאמינות ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה ואת תרומתו של העובד למפעל. בצד כל אלה, יש לתת את הדעת ומשקל מיוחד לכך שהפיטורים כשלעצמם הם עונש חמור". נוסיף כי בפסיקת בית הדין הארצי ובתי הדין האזוריים נשללה לא אחת זכאותם של עובדים לפיצויי פיטורים עת הוכחה גניבה ממעבידם במהלך תקופת העבודה. כמו כן, בפסקי דין בהם נדונו מקרים דומים למקרה דנן נשללו מלוא פיצויי הפיטורים מעובדי בנק שהוכח כי מעלו בכספי לקוחות של הבנק. כבוד השופטת קוטן בפרשת אלקיים קובעת לעניין גניבת עובד בנק מכספי לקוחות הבנק כי: "מדובר בגניבה ובמעילה באמון באספקט הכפול: הן כלפי הבנק/המעסיק, במישור יחסי העבודה בין הצדדים והן כלפי ציבור הלקוחות, אשר על האמון הניתן על ידו לבנק - מושתת עצם קיומו של הבנק. מטבע הדברים, מעילתו של פקיד בנק בכספי לקוחות, שנתנו אמונם בבנק ורומו - תוצאתה הבלתי נמנעת - הרס תדמיתו של הבנק בו מדובר, מעסיקו של הפקיד שסרח". לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים שנקבעו בפסיקת בית הדין הארצי החלטנו לקבל את עמדת הבנק ולפיה בנסיבות העניין יש לשלול את מלוא זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים מהנימוקים שיפורטו להלן. התובעת עבדה בבנק תקופה העולה על 25 שנים. התובעת הייתה עובדת מוערכת ונוכח האמון הרב שנתן בה הבנק הוצבה בתפקיד של אחראית על חשבונותיהם של לקוחות חוץ. לקוחות אלה אינם יכולים לעקוב אחר חשבונות הבנק שלהם באופן שוטף נוכח קשיי הנגישות למידע הבנקאי וחלק מהם נמנע ממגע עם עובדי הבנק משיקולים שונים. נוסיף כי הדרך היחידה ליצירת קשר עם הבנק נתונה בידי הלקוחות עצמם שכן עובדי הבנק "לא היו רשאים לצלצל אליהם, רק הם מתקשרים אלינו...". לקוחות אלו נתנו בתובעת אמון מוחלט מכיוון שהתובעת שימשה בתור אשת הקשר בינם לבין הבנק. עם חלקם אף היו לתובעת יחסים שחרגו ממסגרת יחסי העבודה - אותם לקוחות היו מצלצלים לביתה של התובעת ומשתפים אותה בבעיותיהם, כך למשל עת עמדה אחת הלקוחות בפני גירושים טענה התובעת כי הראשונה "צלצלה אלי כל השבת והיא לחוצה..."; לקוחה אחרת התייחסה אל התובעת כאל בתה, ובלשון התובעת "הייתה לקוחה שהיא ממש כמו אמא שלי. טיפלתי בה כמו שאמא שלי ויותר אפילו. ובואי נגיד ככה, היא הזמינה אותי אליה. אני הלכתי אליה (לחו"ל - א.א.)". למרות האמון הרב בתובעת ומערכת היחסים האישית שנוצרה בינה לבין חלק מלקוחות הבנק שבהם טיפלה, ראתה התובעת לנגד עיניה אך ורק את טובתה האישית ובחרה בניגוד לכל אמות מידה מוסריות לנצל את מערכת היחסים המיוחדת שבין הלקוחות תושבי החוץ לבנק; את ריחוקם הפיסי מהבנק; את קשיי נגישותם למידע הבנקאי; את גילם המבוגר ונטלה לכיסה הפרטי כספים מחשבונות אותם הלקוחות ללא קבלת רשות. אין ספק כי מעשיה החמורים של התובעת פגעו במערכת היחסים שבין אותם תושבי חוץ לבין הבנק ובאמון הרב שנתנו אותם הלקוחות בבנק עד כדי הרס תדמיתו של הבנק. אמנם הבנק פיצה את הלקוחות והשיב להם את הכספים שגנבה התובעת אולם מעשה זה יכול רק לצמצם את הפגיעה במערכת היחסים שבין הלקוחות לבין הבנק אך לא להחזיר את האמון שהיה להם בבנק במלואו. כמו כן, יש להביא בחשבון את העובדה שמעיון בעובדות המפורטות בכתב האישום, שבהם הודתה התובעת במסגרת עסקת הטיעון, עולה כי אין המדובר במעשה חד פעמי או אקראי של התובעת אלא בסדרה של מעשים במהלך תקופה של שנתיים העולים כדי "שיטה". התובעת נטלה לכיסה הפרטי סכום של כ-100,000 ₪ מ-11 לקוחות שונים של הבנק, תושבי חוץ, במהלך השנים 2001 ו-2002 ואף קיבלה סכומים שונים משני לקוחות הבנק בעד פעולות שונות שביצעה עבורם והקשורות בתפקידה בבנק. לכך יש להוסיף כי קיים קושי אובייקטיבי בגילוי מעשי המעילה של התובעת בשל סוג הלקוחות המיוחד בהם טיפלה. יש לזכור כי על אף שמערך הביקורת ביצע ביקורת שגרתית בענף, התגלו הפעולות החריגות שביצעה התובעת בחשבונות הלקוחות רק לאחר פניה טלפונית של אחת הלקוחות. משאלו הם פני הדברים קיים שיקול נוסף שיש להביא בחשבון שעניינו הצורך בהרתעת עובדי הבנק האחרים מביצוע מעשים דומים לאלה בהם הורשעה התובעת. יתרה מכך, פיטורי התובעת תוך שלילת זכאותה לפיצויי פיטורים נעשו על דעתם של ועד העובדים הארצי ושל ההסתדרות הכללית. עובדה זו מעידה על כך שאף לדעת ארגון העובדים החלטת הבנק לפטר את התובעת מבלי שישולמו לה פיצויי הפיטורים נוכח מעשיה החמורים עולב בקנה אחד עם חוקת העבודה ועם ההקשר התעשייתי של יישומה. נוסיף כי אנו מודעים לתקופת עבודתה הארוכה של התובעת בבנק ואין לנו ספק שבחלק מאותה תקופה תרמה התובעת לבנק, תרומה שאף הובילה לקידומה לתפקיד האחרון בו כיהנה. כמו כן, ברור לנו ששלילה מלאה של פיצויי הפיטורים נוכח תקופת ארוכה זו מהווה פגיעה גדולה בתובעת ובבני ביתה אולם לטעמנו נוכח מעשיה החמורים של התובעת אין בשיקולים אלה כדי לפעול לטובת התובעת. נהפוך הוא, אנו סבורים כי כאורך התקופה שעבדה התובעת בבנק כך גודל הפגיעה באמון הרב שניתן בה הן מצד הבנק והן מצד הלקוחות. לסיכום, מעשיה של התובעת הם מעשים של מעילה באמון הן כלפי הבנק והן כלפי לקוחות הבנק. מעילה באמון היא עבירה חמורה ביחסי עבודה המחויבים להיות מושתתים על אמון רב ובמיוחד כאשר מדובר ביחסים שבין עובד בנק לבנק. מעשיה של התובעת פגעו בתדמיתו של הבנק ובמידת האמון שרחשו לו הלקוחות תושבי חוץ. המעילה באמון בוצעה בגרעין הקשה של תפקידה של התובעת - תפקיד בו היושר ונאמנות הם מצרך ראשון במעלה בלעדיו אין. לפיכך לאחר ששקלנו את חומרת העבירות, את העובדה שאין מדובר בעבירה חד פעמית של התובעת, את הפגיעה העצומה בבנק ואת הצורך בהרתעת עובדים אחרים של הבנק אנו סבורים שיש לשלול את מלוא זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים אפילו תפורש חוקת העבודה כקובעת 'גבול עליון' בלבד. סוף דבר תביעת התובעת - נדחית. התובעת תשלם לבנק הוצאות משפט בסכום של 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 12,500 ₪ בתוספת מע"מ, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לא ישולמו סכומים אלה במועד ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.בנקפיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים