קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שלילת פיצויים עקב גניבה ממעביד: פתח דבר: 1. התובע עבד כמוכר בחנות המצויה בבעלות הנתבעת באתר התיירות מצדה החל מ- 1/3/04 ועד למועד פיטוריו ביום 19/5/06. התובע פוטר מעבודתו לאלתר ללא תשלום פיצויי פיטורים וללא מתן הודעה מוקדמת, בטענה שהיה מעורב בגניבת כספים ומוצרים מן הנתבעת בהיקף של מאות אלפי שקלים. הנתבעת הגישה תלונה למשטרה ובמסגרתה נחקר התובע כמי שנחשד בגניבה ממעביד. התובע, המכחיש את החשדות נגדו, תובע תשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, ופיצויי בגין פיטורין שלא כדין. עוד הוא תובע פדיון חופשה שנתית, פדיון דמי הבראה וגמול בגין שעות נוספות בסך כולל של 84,871 ₪. לטענת הנתבעת, התובע חבר לשני העובדים הנוספים שעבדו בחנות וביחד ביצעו הגניבה בהיקף של מאות אלפי שקלים, בשיטתיות ולאורך זמן תוך גרימת נזקים רבים לנתבעת. בכך, טענה הנתבעת כי התובע מעל באמון שניתן בו, ומעשיו מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. בנוסף טענה הנתבעת, כי שילמה לתובע את כל אשר היה זכאי לו בדין. הנתבעת טענה כי התובע גרם בהתנהגותו נזקים לנתבעת העולים לפחות לכדי סכום התביעה וטענה טענת קיזוז מכל סכום שייפסק, אם ייפסק לזכות התובע בפסק הדין. העובדות הרלוונטיות לתביעה: 2. הנתבעת הינה בעלת ההרשאה הבלעדית להפעיל ולקיים עסקי מסחר ומזון בתחום מבנה המבואה בגן הלאומי מצדה. 3. התובע הועסק כמוכר בחנות הממוקמת במבנה המבואה באתר מצדה והמצויה בבעלות הנתבעת (להלן: "החנות") החל מיום 1/3/04 ועד ליום 19/5/06. 4. בתקופת עבודתו של התובע בחנות עבדו במקביל שני עובדים נוספים, מר אחמד אלקרעאן (להלן: "אחמד") והגב' יוליה קוליקוב-בבקו (להלן: "יוליה"), אשר אף הם פוטרו על ידי הנתבעת ביום 19/5/06 בחשד לגניבה. 5. בתחילת חודש 3/06 החל מר אהוד חצור, אחיו של ערן חצור בעליה של הנתבעת, לנהל את עסקי הנתבעת באתר מצדה והידק את הפיקוח על העובדים. יצוין כי עד למועד זה, לא היה מנהל ישיר שפיקח על פעילות החנות. 6. במהלך תקופת העסקת התובע בחנות, התעוררו חשדות אצל מנהלי הנתבעת בדבר אי סדרים הנוגעים לפעילות החנות. 7. בעקבות חשדות אלה התקינה הנתבעת במהלך חודש 5/06 מצלמות טלוויזיה במעגל סגור. 8. ביום 13/5/06 נצפה התובע בצילומים, כשהוא נוטל זוג משקפי שמש ומכניסם לתיקו האישי. (נספח ב' 4) התובע אף נראה כשהוא מכניס לכיסו שטר כסף שקיבל מאחד הלקוחות (נספח ב' 14) ואח"כ מראה אותו לעובדת יוליה. מאוחר יותר באותו יום, התובע נראה כשהוא נכנס למחסן החנות עם זוג משקפיים נוסף ומניח אותם בתיקו האישי (נספח ב' 27) מדובר בנספחים צורפו לתצהיר ערן חצור. 9. ביום 19/5/06 זימנו מנהלי הנתבעת, מר ערן חצור ואחיו אהוד חצור את התובע ואת שני העובדים הנוספים לשיחה, כל אחד בנפרד, בה טענו כלפי כל העובדים, לרבות התובע, כי גנבו מחנות הנתבעת כספים וסחורות בהיקף של מאות אלפי שקלים. השיחה הוקלטה ותועדה בתמליל שצורף לתצהירי הנתבעת. 10. התובע ביקש במהלך השיחה שיוצגו בפניו התמונות או הראיות שיש בידי הנתבעת להאשמה חמורה זו, אולם לא נענה, ומנהלי הנתבעת הודיעו לו על פיטוריו לאלתר מן העבודה בשל החשדות המדוברים. 11. עוד באותו יום קיבל התובע מכתב פיטורים בו צוין כי התובע פוטר בשל מעילה באמון ולקיחת כספים ללא רשות מאת הנתבעת (נספח ה' לתצהיר ערן חצור). 12. יצוין כי לאחר השיחה שנוהלה עם התובע, מנהלי הנתבעת שוחחו עם העובדת יוליה ומהתמליל עולה כי העובדת יוליה לא הכחישה שגנבה מן החנות כספים והסכימה לשלם לנתבעת פיצוי בגובה 20,000 ₪. כמו כן חתמה על כתב ויתור לתשלום זכויותיה, לרבות פיצויי פיטורים.(נספח ד' לתצהיר ערן חצור) 13. הנתבעת הגישה ביום 5/6/06 תלונה במשטרת ישראל כנגד התובע ושני העובדים הנוספים בחשד לגניבה ממעביד. 14. התובע זומן לחקירה במשטרה והתייצב לראשונה שם ביום 4/1/07. 15. בעקבות הגשת התלונה וחקירת העובדים הוחלט להגיש כתב אישום נגד התובע. המחלוקות: 16. האם התובע פוטר בנסיבות בהן יש לשלול ממנו פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת? 17. האם התובע זכאי לפיצוי בגין פיטורין שלא כדין? 18. האם שולמו לתובע מלוא הסכומים להם היה זכאי בגין פדיון חופשה שנתית ופדיון דמי הבראה ? 19. האם התובע זכאי לגמול בגין עבודה בשעות נוספות? דיון והכרעה: 20. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ותצהיר משלים ונחקר על שניהם. מטעם הנתבעת הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו מר ערן חצור - הבעלים של הנתבעת ומנהלה, מר אהוד חצור - המנהל העסקי של הנתבעת ומר יהודה מינץ - רו"ח של הנתבעת. התביעה לתשלום פיצויי פיטורים: 21. אין חולק כי התובע פוטר מעבודתו ללא תשלום פיצויי פיטורים. לטענת הנתבעת, בדין נשללה זכותו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים שכן לטענתה התובע גנב ממנה מוצרים וכספים בהיקף של מאות אלפי שקלים. התובע הכחיש המעשים המיוחסים לו וטען כי זכאי למלוא פיצויי הפיטורים. לשם בירור המחלוקת בסוגיה זו יש להכריע בשתי שאלות, ראשית האם המעשים שיוחסו לתובע הוכחו. שנית, במידה ותוכיח הנתבעת את מעשי הגניבה -האם יש לשלול מן התובע באופן חלקי או מלא את פיצויי הפיטורים. האם הוכחו אירועי הגניבה 22. הלכה היא, כי הנטל להוכיח שהעובד ביצע גניבה מוטל במלואו על כתפי המעביד, הטוען לגניבה וכי הפיטורים בוצעו על רקע זה.(ראה לעניין זה דב"ע נה/3-60 אנואר חמיד - יעקב הלמן, ; דב"ע שן/3-119 עיתונות מקומית בע"מ - אשר בן עמי, פד"ע כב' 303 ודב"ע ל/3-6 אליהו שמואלי ויעקב פורר - שושנה שרייר, עבודה ארצי כרך ג' (1) 162). עפ"י ההלכה הפסוקה, מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשה פלילי במסגרת הליך אזרחי, היא מוגברת וכבדה ממידת ההוכחה הרגילה, הנדרשת בהליך אזרחי רגיל שהיא הטיית מאזן ההסתברויות, הגם שאינה מגיעה כדי זו הנדרשת בהליך פלילי רגיל, של "מעל לכל ספק סביר". (ר' דב"ע לו/3-1 הלמן - וישינגרד, עבודה ארצי כרך ט' (2) 131) בעניין אנואר חמיד הנ"ל, הדגיש בית הדין כי משמדובר במעשה גניבה, יש לבסס כדבעי ראיות נסיבתיות וכי לא די בכך שעפ"י הראיות הנסיבתיות נראה במידת סבירות גבוהה, שהתובע אכן ביצע את העבירה, אלא נדרש, עפ"י הפסיקה,שהראיות הנסיבתיות תשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, אפשרות של מסקנה שונה. 23. גרסת הנתבעת בדבר המעשים שיוחסו לתובע הועלתה בתצהירו של מנהל הנתבעת מר ערן חצור, אשר הצהיר כי במהלך תקופת עבודתו של התובע בשורותיה, הוא החל לחשוד כי ישנם אי סדרים בכל הקשור לאופן הפעילות בחנות ולרווחים ממנה. כך למשל העיד כי "מעבר לגניבה של סחורה, בוצעה גם גניבה של כספים שלא הוקלדו במסגרת הקופה, והיו אף מקרים שנעשו החזרים מהקופה כדי למשוך כסף מהקופה. לדוגמא: לקוח שילם כסף עבור סחורה, זה הוקלד בקופה, התובע לקח את הכסף הכניס לקופה, ביצע פעולה טכנית בקופה שקוראים לה החזר, שמבחינת רשויות המס זה מקובל, זה נראה כלקוח שביקש להחזיר את הסחורה וקיבל כסף, אך זו פיקציה." (עמ' 32, 33 לפרוטוקול מיום 6/5/08). טענה עובדתית זו שנשמעה מפי העד, כלל לא הוכחה בראיה כלשהי. מדובר למעשה בהשערה או בעדות סברה. 24. עוד הצהיר העד, כי לאחר שגילה את מעשי הגניבה, הוא ניסה לאמוד את היקף הגניבות שבוצעו ואת חומרת הנזקים שנגרמו לנתבעת. לשם כך פנתה הנתבעת לרואי החשבון שלה על מנת לקבל דו"ח להערכת היקף הגניבות (נספח ד' לכתב ההגנה), כשבהתאם לחוות דעת זו הסיקה הנתבעת כי סך הגניבות מינואר 2005 ועד מרץ 2006 עמד על סך של כ- 534,000 ₪. הנתבעת ייחסה כל היקף גניבה זו לתובע (עדותו של אהוד חצור בעמ' 39 לפרוטוקול מיום 6/5/08). 25. מר ערן חצור המשיך והצהיר כי בעקבות חשדותיו החליט להתקין מצלמות טלוויזיה במעגל סגור בחנות ולאחר בחינה של צילומי המצלמה, גילה כי התובע גנב מן הנתבעת פריטים שונים וכן כספים שקיבל מלקוחות בגין מכירת פריטים מהחנות. 26. המצלמה הנסתרת הותקנה בחנות יום לפני ה-13/5/06 או בבוקרו של אותו יום, שכן העד לא זכר במדויק מתי הותקנה המצלמה (עדות ערן חצור, בעמ' 29 לפרוטוקול). 27. הנתבעת הגישה לבית הדין את תיעוד הצילומים מיום 13/5/06 (נספחים ב/1-ב/28 לתצהיר מר ערן חצור), בו מתועדים פרקי זמן של מספר דקות במשמרת הבוקר ובמשמרת הצהריים, בה נצפה התובע כשהוא לוקח מלקוח שטר כסף ומכניסו לכיסו. עוד נצפה התובע כשהוא נוטל זוג משקפיים וצועד לעבר המחסן, שם מכניסם לתיקו האישי. (ראה נספח ב/1 לתצהיר אהוד חצור). לגרסת הנתבעת, תיעוד המצלמה מהווה ראיה חד משמעית למעשי הגניבה שיוחסו לתובע. 28. הנתבעת אף מבקשת לתמוך טענותיה בעובדה כי העובדת הנוספת שעבדה עם התובע - הגב' יוליה, הודתה בפני מר ערן חצור ומר אהוד חצור, בשיחה מיום 19/5/06, כי גנבה מן הנתבעת כספים במהלך עבודתה בנתבעת, ואף פיצתה את הנתבעת בגין מעשיה, תוך ויתור על זכאותה לקבלת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. 29. מר אהוד חצור, חזר בתצהירו על גרסת אחיו ואישר כי היקף הגניבה בשיעור 534,000 ₪ יוחסו לתובע במלואם וכי לטענתו החישובים שנערכו על ידי רואי החשבון של הנתבעת מתייחסים רק לסניף הממוזג של החנות וכי רק התובע עבד בנקודה זו, זאת בשל מצבו הבריאותי (עמ' 39 לפרוטוקול מיום 6/5/08). יצוין כי טענה זו לא הועלתה בתצהירי מי מהנתבעים, לרבות בתצהירו של רואה החשבון וכשנשאלו מדוע לא פורטה עובדה מהותית זו בתצהיריהם, השיב אהוד חצור, כי "עכשיו אני נמצא מול השופטת נשאלתי ואני משיב במקום" (עמ' 40 לפרוטוקול) ורואה החשבון השיב בהגינותו כי "לא מצאתי חשיבות מיוחדת" (עמ' 43 לפרוטוקול). 30. מנגד התובע טען כי מעולם לא נטל מן הנתבעת דבר למעט הפריטים שפרט בתצהירו המשלים, היינו שני זוגות משקפים וכובע, וטען כי מדובר בפריטים שנשכחו בחנות על ידי תיירים והוא לקח אותם מן המקום לאחר שלא נדרשו. 31. התובע הצהיר כי מצפייה בתיעוד המצלמות ניתן לראות כי בבוקר יום ה-13/5/06, התובע והעובד אחמד הבחינו במצלמות והם הביטו וחייכו אליה באופן אשר אינו מותיר ספק כי ידעו על קיומה. רק לאחר מכן וביודעו על התקנת המצלמות, נטל את הפריטים שנשכחו משום שלא רצה שהאבידות יישארו בחנות ותבוא כלפיו טענה בעניין זה. 32. באשר לתיעוד המצלמות בו הוא נראה כמי שלוקח מן הלקוח שטר של כסף ומשלשלו לכיסו, העיד התובע כי המדובר היה בשטר ישן של 50 ₪, אשר יצא מן המחזור ולאחר שהסביר ללקוח שאינו יכול לשלם בשטר זה, ביקש ממנו את השטר בכדי שיוכל לצרפו לאוסף השטרות הפרטי שלו. 33. התובע טוען כי מלבד תיעוד המצלמות מיום 13/5/06, הנתבעת לא הציגה כל תיעוד נוסף ואין בצילומים שתועדו בכדי להוכיח טענותיה. 34. נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את התשתית העובדתית והראייתית שהוצגה בפנינו לרבות תיעוד המצלמות ותמליל השיחות, ולאחר ששמענו את עדויות הצדדים, והתרשמנו מעדויות אלה, מסקנתנו היא כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוגבר המוטל עליה לשכנע כי התובע "גנב את הנתבעת במאות אלפי שקלים",כפי שנטען כלפיו בשיחה בה פוטר מעבודתו ביום 19/5/06 35. הנתבעת הסיקה, לאחר שצפתה בתיעוד המצלמות כי התובע גנב ממנה סחורות וכספים בהיקף נרחב ובסך של חצי מיליון ₪ - אולם "מסקנה" זו, כלל לא הוכחה על ידה. 36. התובע מעולם לא הודה כי ביצע את המעשים שיוחסו לו ואין בתמליל השיחה שנערך בינו לבין מנהלי הנתבעת בכדי לתמוך בגרסת הנתבעת. 37. גם אם ניתן להסיק מתמליל השיחה שנוהלה עם יוליה כי לא הכחישה את עצם הגניבה שיוחסה לה, אין בה בכדי להשליך על התובע ולקבוע כי אף הוא נטל חלק במעשים אלה. מעיון בתמליל השיחה שנערך עם העובדת יוליה לא מצאנו כל קשר בין מעשיה לבין אלה של התובע וטענת הנתבעת כי העובדת יוליה ציינה בפני מנהלי הנתבעת כי אף התובע גנב מרכוש הנתבעת (ס' 48 לסיכומי הנתבעת) לא הוכחה כלל וכלל. 38. יודגש כי הנתבעת בחרה שלא להביא את עדותה של העובדת יוליה בפנינו ועניין זה עומד לחובתה, שכן לאור גרסת הנתבעת, יוליה הינה העדה היחידה שיכלה לתמוך בגרסת הנתבעת כלפי התובע כי גנב מקופת החנות או ממוצרי החנות כספים ומוצרים בשווי של מאות אלפי שקלים. 39. גם היקף הגניבה שנטען כלפי התובע לא הוכח ולו בראשית ראיה על ידי הנתבעת. כל הנתונים שציינו מנהלי הנתבעת ורואה החשבון מטעמה בדבר היקף הכספים שנגנבו לטענתם, הינם בבחינת עדות סברה והערכה בלבד. כך עולה מפורשות מהעדויות ומחוות דעתו של רואה החשבון. 40. מנהלי הנתבעת העידו כי אינם יכולים להעריך את הסכומים אשר לטענתם נגנבו על ידי התובע. כך למשל מר אהוד חצור העיד: "אין לנו תשובה כמה התובע לטענתנו גנב, אני מעריך שזה קרוב לנתונים שציינו אם לא יותר" (עמ' 39 לפרוטוקול מיום 6/5/08). אולם מיד בהמשך החקירה, כאשר נשאל אהוד חצור: "ש. בהנחה שהסכום שאמדתם זה הסכום שנגנב מכם בתקופת עבודתו של התובע, אם אני מצרף את העובדה שיוליה גנבה מכם כסף שאתם לא יודעים להעריך אותו, איך אתה יודע כמה הוא גנב? ת. אני לא מבין את השאלה. ה-500,000 ₪ מיוחסים לתובע. (עמ' 39 לפרוטוקול). 41. מחוות הדעת של רואה החשבון מינץ, אשר צורפה על ידי הנתבעת, לא ניתן ללמוד על היקף הגניבות הנטען. עיון בחוות הדעת מלמד כי זו חישבה את היחס בין מספר המבקרים באתר מצדה לבין הפדיון של החנות באתר העליון בלבד בהתאם לנתונים שנמסרו לידי רו"ח ובהתאם לכך העריכה את היקף הגניבות בגין התקופה שמ-1/05-3/06 בסך של כחצי מילון ₪. רו"ח מינץ הודה בעדותו כי חוות דעתו מבוססת על יחס קבוע בין מספר המבקרים לבין הפדיון (ע"מ 44 לפרוטוקול מיום 6/5/08) ומבלי שנלקחו בחשבון פרמטרים אחרים שעשויים להשפיע על הפדיון. מר מינץ אף הודה בעדותו כי חוות הדעת מעריכה את סך הגניבות ואינה מייחסת אותה באופן פרטני לתובע, זאת כלשונו: "ש. חוות הדעת שלך כולה מבוססת על כך שרק אדם אחד גנב ממה שאתה קורא לו הקיוסק העליון? ת. אני לא נכנס באופן פרטני, אני לא יודע אם זה התובע, אני לוקח את סך הגניבות לא מייחס אותם באופן פרטני. ש. בהנחה שהיה אדם אחר שגנב, אין לך דרך לייחס זאת לאדם X או לאדם Y? ת. נכון". (עמ' 44 לפרוטוקול מיום 6/5/08) 42. מכל שנאמר לעיל עולה, כי טענות הנתבעת בדבר גניבת סחורות וכספים על ידי התובע בהיקף נרחב של מאות אלפי שקלים, כלל לא הוכחה. 43. יחד עם זאת, אין חולק כי מעיון בתיעוד המצלמות, התובע נצפה כשהוא נוטל זוג משקפיים ומכניסם לתיקו האישי. עוד נצפה התובע כשהוא נוטל שטר של 50 ₪ מלקוח ומכניסו לכיסו. 44. התובע עצמו אינו מכחיש כי נטל את הפריטים הנ"ל ואף הודה שנטל כובע, למרות שנטילתו אינה מתועדת בצילומים, אך טען בעניין זה כי אין המדובר בפריטים שנמכרו על ידי הנתבעת אלא בפריטים של תיירים או אורחים שהיו בחנות ושכחו אותם שם. התובע צרף לתיק המוצגים זוג משקפיים וכובע ואלה הוצגו בפני בית הדין. מנהלי הנתבעת לא הכחישו בעדותם כי אין המדובר בפריטים שנמכרו על ידה. מנהלי הנתבעת אף אישרו בעדותם כי המשקפיים שנמכרו בחנות היו חיקויים למותגים והזוג הכי יקר בחנות נמכר בסך של 90 ₪ (עמ' לפרוטוקול מיום 6/5/08) 45. סבורים אנו, כי אף אם טענת התובע כי הפריטים שנטל לא היו שייכים לנתבעת אלא לתיירים ולאורחי האתר, אין בכך להפחית בחומרת מעשיו. מנהל הנתבעת העיד כי היה קיים בנתבעת נוהל לגבי אבדות שנמצאו במקום, לפיו על מוצא האבדה היה להעבירה לעובדי הרשות להגנת הטבע שבאתר. התובע עצמו אישר בעדותו קיומו של נוהל זה וטענתו כי החליט שלא להעביר הפעם את הפריטים לעובדי הרשות,משום שהם אינם פועלים בהתאם לנוהל, אינה מקובלת עלינו. על התובע היה לנהוג בהתאם להוראות הנתבעת ובוודאי שלא היה רשאי לקחת את הפריטים, אף אם לא נדרשו על ידי איש באותה העת ואף אם לא היו שייכים לנתבעת עצמה. 46. יחד עם זאת, לא הוכח מפי הנתבעת כי השטר נלקח על ידי התובע שלא בהסכמת בעליו של השטר, אלא ההיפך הוא הנכון. התובע פירט בתצהירו המשלים, את הנסיבות בהן הגיע השטר בן ה-50 ₪ לכיסו. על פי האמור בתצהיר, הלקוח שילם לתובע תמורת סחורה כלשהי בשטר ישן של 50 שקל. התובע הצהיר כי החזיר לתייר את השטר והסביר לו בשפה האנגלית שהשטר יצא מהמחזור ואינו יכול לקבלו כתשלום. בעקבות כך פנה התובע מיוזמתו לתייר ושאל אם אכן זקוק לשטר, כיון שהתובע אוסף שטרות ישנים כתחביב. התייר מסר את השטר לידיו של התובע, שכן לא היה זקוק לו. התובע הכניס השטר לכיסו ולאחר זמן מה הראה את השטר ליוליה. (סעיף 6-12 לתצהיר התובע). מהלך דברים זה קיבל ביטוי גם בצילומים שנערכו במצלמה ובסדר האירועים שפורט בטבלה ב/1 לתצהירו של אהוד חצור. 47. הצילומים הנראים בקלטת, תומכים למעשה בגרסת התובע, כי אין מדובר בגניבת כספי לקוח של הנתבעת, היינו לקיחת הסך 50 שקל מאת התייר והכנסתו לכיס התובע, אלא מדובר במקרה ספציפי שאירע שהתובע הבהיר בעדותו את הרקע לאירוע הנ"ל. התובע הציג במהלך הדיון את אוסף השטרות הישנים שאסף במהלך השנים במסגרת עבודתו בבתי מלון שונים (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 24/1/08). במסגרת חקירתו התבקש לסווג שטרות שהוצגו לו האם מדובר בשטר ישן או חדש ותשובותיו לא נסתרו (נ/2 - נ/4). 48. זאת ועוד. התובע צירף לתיק המוצגים תמונה מוגדלת בה הוא תועד כמי שמחזיק את השטר בידיו (ת/3). התובע טען כי ניתן לראות בבירור בתמונה זו כי המדובר בשטר ישן שכן דיוקנו של ש"י עגנון מופיע בה באופן אנכי לאורך השטר מלמעלה למטה, זאת בניגוד לשטר החדש בו מופיע דיוקנו באופן אופקי לרוחב השטח מימין לשמאל. עם זאת התובע העיד כי המדובר בתמונה אשר נערכה על ידו במחשבו האישי (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 24/1/08). מעיון בתמונה המקורית אשר צורפה על ידי הנתבעת, לא ניתן לראות בבירור אם אכן מדובר בשטר ישן כטענת התובע. אולם אין בקביעה זו כדי לשלול את גרסת התובע, שהייתה מהימנה על בית הדין, כי מדובר בקבלת שטר ישן מאת לקוח של הנתבעת ושהתובע, ככל שהוכח בפנינו, קיבלו מאת התייר על דעתו ובהסכמתו. אין מדובר בנסיבות של מקרה חריג, בשים לב לעובדה כי מדובר באתר תיירות. 49. בנסיבות אלה יש לקבוע כי התובע אכן נטל את המשקפיים והכובע שלא ברשות הנתבעת ובניגוד להוראות הנוהל. מדובר למעשה בלקיחת פריטים מחנות הנתבעת על ידי התובע על מנת שלא להשיבם. היינו מדובר בהתנהגות שיש בה מיסודות עבירת הגניבה. כמו כן אין ספק כי מדובר בהתנהגות העולה כדי הפרת משמעת חמורה והפרת אמון מצד התובע. יחד עם זאת, לא הוכח כי התובע נטל מאת הנתבעת או מקופתה סך 50 ₪, כפי שנטען כלפיו. 50. יש לבחון האם לאור הקביעות הנ"ל, יש במעשים שהוכחו בכדי לשלול מן התובע מלוא פיצויי פיטוריו. 51. נקדים ונאמר כי אין מקום לשלול מאת התובע את מלוא פיצויי הפיטורים ומהסיבות שיפורטו להלן. 52. סעיף 53 להסכם קיבוצי כללי - תקנון עבודה בתעשייה קובע - "עשה עובד אחת מאלו: הפר משמעת באופן חמור; ... גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה, ... ... ... ... ... (י) עבר עבירה פלילית חמורה; יהיה צפוי: (א) להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום. (ב) לפיטורין ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורין. (ג) לפיטורין ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים." 53. בתי הדין חזרו והדגישו, כי גניבה ממעביד היא עבירה חמורה הפוגעת ביחסי האמון המיוחדים הנובעים ממערכת יחסי העבודה. וכך נפסק על ידי בית הדין הארצי לאחרונה בעניין אלוניאל - "התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים שתי פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע; ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. בשלילת פיצויי הפיטורים, מעביר המעביד לעובדי המפעל מסר מרתיע, תוך מתן ביטוי הולם להסתייגותו "מהתנהלותו הפסולה של העובד" [עע 60/06 תמר מייזר (בבליוביץ) - צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ, , 30.10.06]. (עע (ארצי) 214/06 אלוניאל בע"מ - אלכסנדר צ'רניאקוב, , ניתן ביום 31.5.07). 54. על השיקולים אותם יש לשקול לצורך ההכרעה בדבר שלילת פיצויי הפיטורין, עמד בית הדין הארצי לעבודה בעניין אלוניאל, וכך נפסק על ידו - "בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים, ייתן דעתו לתכלית החוק, ויאזן בין השיקולים הנדרשים לעניין בנסיבות המקרה, לרבות השיקולים שלהלן: השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה; השיקולים לקולא - אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו." 55. באשר לשיקולים לקביעת שיעור הפיצויים ראה גם ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה - קליין בן ציון , שם נדון עניינה של עובדת שעבדה כמוכרת בחנות המעביד במשך 13 שנים, בהן הוכח כי גנבה מספר פעמים סחורות מהחנות בסכומים פעוטים. בעניין זה, קבע בית הדין הארצי, כי יש לשלול מן העובדת 20% בלבד מפיצויי הפיטורין ולהותיר בחלקה 80% מהפיצוי. 56. סבורים אנו כי בנסיבות המקרה שלפנינו, ולאחר עריכת האיזון הראוי ושקילת מעמדו של התובע בנתבעת, תקופת עבודתו, חומרת המעשים שיוחסו לו מחד, ומאידך העובדה כי בסופו של יום לא הוכח כי גנב מאת הנתבעת כספים ומצרכים בשווי של מאות אלפי שקלים, כפי שנטען כלפיו על ידי הנתבעת מלכתחילה. ובנוסף, העובדה כי הוכחה גניבת ציוד מחנות הנתבעת במהלך עבודתו ובשים לב לשוויו האמיתי, יש לשלול מאת התובע 20% מגובה פיצויי הפיטורים בלבד. יצוין כי טענת הנתבעת שמעשי הגניבה של התובע נמשכו לאורך כל תקופת עבודתו כלל לא הוכחה. כל שהוכח בפנינו הוא מקרה חד פעמי של גניבת פריטים בסכומים פעוטים. לא הוכח כי התובע גנב את כספי הנתבעת או נטל חלק בגניבה עם העובדת יוליה בהיקף הסכומים הנטען על ידה. אף לא הוכח היקף הנזק שנגרם לנתבעת והשלכותיו. 57. אשר על כן, אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור של 80% בלבד. שכרו הקובע של התובע עמד על סך של 5,000 ₪ ובשים לב לתקופת עבודתו בנתבעת, הרי שהתובע זכאי לסך של 8,833.3 ₪ בגין רכיב זה: 2.2 שנים x 5,000 ₪ x 80% = 8,833.3 ₪ תמורת הודעה מוקדמת: 58. התובע טען כי פוטר מעבודתו לאלתר בלא כל הודעה מוקדמת או דמי הודעה מוקדמת תמורתה. לפיכך, זכאי הוא בהתאם לוותקו לתמורת הודעה מוקדמת בסך של 5,000 ₪. 59. הנתבעת טענה כי התובע פוטר מעבודתו בשל מעשי הגניבות שביצע ולפיכך אינו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת. לטענתה, נוכח מעשיו החמורים של התובע והנזקים שגרם לנתבעת היא היתה רשאית לפטרו לאלתר. 60. בהתאם לפסיקה אין עובד זכאי לתמורת הודעה מוקדמת לפיטורים שעה שיש בידי המעביד ראיה שהעובד גנב (ע"ב(ת"א) 31868/98 עופר רומנובסקי - אייל לירון, לא פורסם ). נפסק גם כי אין לצפות ממעסיק להמשיך ולהעסיק עובד שגורם לו נזקים, כך שיוכל להמשיך במעשיו אלו, ולגרום נזקים נוספים גם בתקופת ההודעה המוקדמת. (דב"ע מב/32-3 סמי מזרוב ואח' - ליבליך, פד"ע יד', 258/, 262). 61. בנסיבות המקרה שלפנינו, בהן סברה הנתבעת לאחר שהתובע נצפה בצילומים כמי שנוטל חפצים שאינם שלו, כי מעשי הגניבה שייחסה לתובע אכן התבררו כנכונים וכי התובע מעל באמונה - החלטתה לפטר את התובע לאלתר אינה נגועה באי סבירות או קיצוניות. אמנם, כפי שקבענו לעיל, בסופו של יום מעשי הגניבה בהיקף של מאות אלפי שקלים שיוחסו לתובע, לא הוכחו אך הוכח בפנינו כי התובע נהג שלא כדין כשנטל חפצים שאינם ברשותו ופעל בניגוד להוראות הנתבעת, תוך ערעור יחסי האמון שהיו בין הצדדים. לפיכך, סבורים אנו כי הנתבעת הייתה זכאית לפטר התובע לאלתר ומבלי לפצותו בתמורת הודעה מוקדמת. 62. לפיכך, דין התביעה בגין רכיב זה -להידחות. פיצויים בגין פיטורים שלא כדין: 63. התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי בגין פיטורין שלא כדין לאור התנהגות הנתבעת והתנהלותה בכל הנוגע לסיום יחסי העבודה בין הצדדים. לטענתו, הנתבעת שללה ממנו את זכות הטיעון ולא אפשרה לו להציג בפניה טענותיו ולהוכיח חפותו. לטענתו מטרת שיחת הפיטורין אליה זומן, הייתה לחלץ ממנו הודאה ותו לא. מנהלי הנתבעת כבר בתחילת השיחה האשימו את התובע בגניבה והודיעו לו שהוא מפוטר לאלתר וזאת מבלי שטענותיו נשמעו. כמו כן, מנהלי הנתבעת לא הציגו בפניו את החומר עליו נסמכות האשמותיהם והם אף הגדילו לעשות כאשר אמר לו שיש בידיהם תיעוד של גניבותיו חודשים ארוכים בעוד שהיה בידיהם תיעוד של יום צילומים אחד בלבד. 64. לפיכך טען התובע כי בנסיבות בהן הפרה הנתבעת את זכות הטיעון והאשימה אותו בגניבה שלא בוצעה,לרבות הדרך בה התנהלה שיחת הפיטורין, הרי שהוא זכאי לפיצוי בסך 30,000 ₪ בגובה שש משכורות חודשיות. 65. הנתבעת טענה כי התובע כלל אינו זכאי לפיצוי מסוג זה, שכן הנתבעת פיטרה את התובע מעבודתו בגין גניבה ממנה המהווה עבירה פלילית, עבירת משמעת ומעילה באמון הנתבעת. בנסיבות אלה, החלטתה לפטר את התובע היתה סבירה ולגיטימית וכל החלטה אחרת לא היתה מתקבלת על הדעת. לטענתה, רק לאחר שביססה את חשדותיה ולאחר שהיו בידיה ראיות חותכות, היא פעלה כנגד התובע וזימנה אותו לשיחה ורק אחריה פיטרה את התובע מעבודתו. לפיכך יש בנסיבות אלה לדחות תביעת התובע בגין רכיב זה. 66. כפי שפסקנו לעיל, הנתבעת הייתה זכאית לפטר התובע לאלתר בגין המעשים שנתגלו בצילומי "המצלמה הנסתרת" בחנות. 67. אכן התובע פוטר לאלתר ללא מתן זכות שימוע, כשמנהל הנתבעת טען כלפי התובע "אתה גנב" (עמ' 1 לתמליל). כן טענה כלפי התובע, כי נמצא במעקב חודשים על ידי משרד חקירות הכי גדול במדינה, שתיעד אותו בגניבות מעל הראש... כולל מצלמות. ערן חצור טען כלפי התובע בשיחה שתומללה, כי "גנבת אותי במאות אלפי שקלים". 68. ערן הצהיר בפני התובע כי "הסיבה שאתה יושב פה אני רוצה לשמוע איך אתה הולך לפצות אותי". ולאחר מכן, "אני רוצה לשמוע ממך עכשיו דקה לפני שאני שוקל..." ובהמשך: "לא שיחה, לא דיבורים". ובהמשך: "אני לא רוצה לקיים איתך אפילו שיחה... תאסוף את הדברים שלך ותעוף הביתה". 69. אמנם לא ניתנה לתובע זכות השימוע טרם פיטוריו, אולם לא כל הפרה של זכות השימוע מצדיקה פיצוי כספי, לרבות במקרה הנוכחי בו החליטה הנתבעת לפטר את התובע לאלתר לאחר שאבדה האמון ביושרו לאור הצילומים שהתגלו ב"מצלמה הנסתרת" כאשר התובע נצפה כשהוא מכניס פריטים לכיסו או לתיקו. על רקע עובדות אלה החלטת הנתבע לפטרו לאלתר הינה סבירה בנסיבות העניין. 70. יצוין כי ספק אם התובע היה מבהיר את אשר נצפה במצלמה כפי שעשה בכתבי טענותיו ובמהלך הדיון בפנינו - הנתבעת הייתה חוזרת בה מפיטוריו. 71. בנסיבות אלה גם אם נשללה מאת התובע זכות השימוע אין לפצותו בפיצוי נוסף ודין תביעתו ברכיב זה - להידחות. פדיון חופשה שנתית: 72. התובע טען כי נכון למועד סיום העסקתו בנתבעת עמדה לזכותו יתרה צבורה של 11 ימי חופשה. לטענתו, פדיון החופשה בגין ימים אלה מעולם לא שולם לו ולפיכך זכאי לסך של 2,500 ₪ בגין רכיב זה. 73. הנתבעת טענה כי התובע אינו זכאי לפדיון חופשה שנתית וכי לא נותרה לזכותו היתרה שתבע, שכן לטענתה התובע יצא במהלך תקופת עבודתו בנתבעת לחופשות רבות, בתוכן שתי חופשות בנות 3 שבועות כל אחת וכי בהתחשב בתקופת עבודתו הרי שיציאה ל-6 שבועות היא מעל ומעבר לחופשה המגיעה לו על פי חוק ולפיכך יש לדחות תביעתו בגין רכיב זה. למען הזהירות טענה הנתבעת כי אם ייקבע שהתובע זכאי לתשלום בגין רכיב זה, הרי שיש לקזזו מגובה הנזקים שנגרמו לנתבעת. 74. על פי הוראות החוק מוטלת על מעביד החובה לנהל פנקס חופשה (סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951). מכאן שעליו ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. משהוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר הנטל אל המעביד להוכיח שאומנם נתן לעובד את ימי החופשה מגיעים לו על פי החוק (דב"ע לד/17-3 רפאל אברג'יל - קורט אנסבך, פד"ע ה' 253) בהתאמה נפסק כי, הנטל להוכיח תשלום דמי חופשה מוטל על המעביד (דב"ע לא3-22/ ציק ליפוט - חיים קסטנר; פד"ע ג' 215, 219). 75. התובע הודה בעדותו כי יצא פעמיים לחופשה ארוכה במהלך תקופת עבודתו בנתבעת, זאת כלשונו: "האם נכון שבתקופת עבודתך יצאת לחופשה ארוכה של כ-3 שבועות? ת. כן. לא זכור לי בדיוק מתי זה היה. אני חושב תחילת 2006 וחופשה ב-2005. אני יצאתי פעמיים ל-3 שבועות רצופים." (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 6/5/08). 76. מעיון בתלושי שכרו של התובע, עולה כי בחודשים בהם שהה התובע בחופשה (5/05 ו-1/06), התובע קיבל שכר חלקי בלבד (בחודש 5/05 - בגין 9 ימים בלבד ובחודש 1/06 בגין 12 ימים), לפיכך אין לנכות הימים בהם שהה בחופשה ולא שולם לו בגינם שכר, ממכסת ימי החופשה שנצברו לזכותו. 77. מר ערן חצור, מנהלה של הנתבעת לא יכול היה לאשר כי התובע אכן קיבל שכר בתקופה בה נעדר במהלך חופשתו (עמ' 33 לפרוטוקול) וכל שידע להעיד, כי יתרת ימי החופשה שפורטו בתלוש שכרו האחרון, הינם מחמת טעות בתלוש. טענה זו יש לדחות. 78. מעיון בתלוש שכרו האחרון של התובע מחודש 5/06 עולה כי עמדה לזכות התובע יתרה של 11 ימי חופשה. 79. על פי הפסיקה "מקום שבו ניתן לעובד תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם כן הוכח, מעדויות אמינות, אחרת (דב"ע מז/146-3 יוסף חוג'ירת - שלום גל והמוסד לביטוח לאומי פד"ע 19). 80. לפיכך, זכאי לפדיון חופשה שנתית בגין 11 ימים ובסך של 2,200 ₪ (5,000:25 *11) פדיון דמי הבראה: 81. התובע טען כי הנתבעת לא שילמה לו כלל דמי הבראה במהלך כל תקופת עבודתו אצלה. לפיכך טען כי הוא זכאי לפדיון דמי הבראה בסך של 3,498 ₪ בגין 11 ימי הבראה. 82. הנתבעת טענה, כי התובע אינו זכאי לדמי הבראה וכי הסכום הנתבע בגין רכיב זה אינו נכון. 83. אף בסיכומי הנתבעת חזרה הנתבעת על טענתה הכללית כי התובע אינו זכאי לדמי הבראה, אך לא פרטה בעניין זה. עוד טענה כי אם ייקבע שהתובע אכן זכאי לתשלום בגין רכיב זה,יש לקזזו מסך הנזקים שנגרמו לה. 84. הנטל להוכחת תשלום עבור דמי הבראה, מוטל על המעביד ובתנאי שהעובד הוכיח, כי הועסק לפחות שנה אחת מלאה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה (דב"ע נו/283-3 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ - אחמד עומר סעיד כבהא, עבודה ארצי כט (2), 317 (1996)]. 85. במסמכים שהגישו הצדדים, לרבות תלושי השכר, אין כל רישום או אינדיקציה לכך ששולמו לתובע דמי הבראה. אף מר ערן חצור לא יכול היה להסביר בעדותו מדוע רכיב זה אינו מופיע בתלושי השכר, חרף טענתו כי זה שולם לתובע במלואו (עמ' 33 לפרוטוקול מיום 6/5/08) 86. בנסיבות אלה ובהיעדר ראייה אחרת לסתור, ומשאין מחלוקת כי התובע עבד בנתבעת למעלה משנה, הרי שיש לקבוע כי קמה זכאותו לתשלום דמי הבראה. 87. בהתאם לצו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה, זכאי התובע לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתו, היינו ל- 11 ימי הבראה. 88. לפיכך זכאי התובע לסך של 3,498 ₪ (318 ₪ * 11 ימים) בגין רכיב זה. התביעה לגמול בגין עבודה בימי מנוחה שבועית ושעות נוספות: 89. התובע פירט כי במסגרת עבודתו עבד גם בימי שישי ושבת ותמורת יום עבודתו במנוחה השבועית קיבל יום חופשה באחד מימי השבוע. 90. לגרסתו נאלץ לעבוד במהלך כל תקופת עבודתו בנתבעת גם ביום המנוחה השבועי לפי דתו כמוסלמי, היינו ביום שישי וטוען כי עבודתו ביום זה הינה עבודה בשעות נוספות מעבר לתחום שבוע העבודה שעבד, וכי לא קיבל גמול בגין אותן שעות נוספות, שכן שולם לו שכר גלובלי. 91. לפיכך תובע התובע גמול בגין עבודה ביום מנוחה בשיעור של 150% מערך השעה בגין כל ימי עבודתו במנוחה שבועית במהלך תקופת עבודתו ובסך של 16,848 ₪, בהתאם לתחשיב המתוקן שצרף לסיכומיו. 92. הנתבעת טענה כי התובע אינו זכאי לגמול בגין עבודה בשעות נוספות, שכן מתכונת ההעסקה בחנות אינה כוללת עבודה בשעות נוספות. עוד נטען כי התובע יצא להפסקות ארוכות אשר לא נלקחו בחשבון בחישוביו, כך גם לגבי ימי החופשה שנטל ואשר לא הובאו בחשבון בחישוביו ואלו מבוססים על עובדות שגויות. הנתבעת הוסיפה וטענה כי בכל שנה במהלך חודש הרמאדן ואף בחגים מוסלמים אחרים, כאשר התובע לא הגיע לעבודה או שיצא מוקדם, הנתבעת לא ניכתה לו את שכרו. עוד נטען כי התובע מעולם לא דרש תמורה בגין שעות נוספות במהלך תקופת עבודתו בנתבעת. 93. נשאלת השאלה האם זכאי התובע לגמול שתבע בגין עבודתו במנוחה שבועית, לרבות טענתו בדבר עבודה בשעות נוספות? 94. התובע העיד כי עבד שישה ימים בשבוע, לרבות ביום שישי בשבוע- הוא יום מנוחתו בהתאם לדתו וכי קיבל יום חופשה אחד באמצע השבוע. התובע לא העיד לגבי מסגרת שעות עבודתו בנתבעת, והעיד בעניין זה כי "שעות העבודה אינם קבועות. היו ימים שעבדתי רצוף ואף אחד לא החליף אותי" (עמ' 27 לפרוטוקול מיום 6/5/08). 95. עם זאת, מנהלי הנתבעת מר ערן חצור ואף מר אהוד חצור העידו כי מסגרת ההעסקה של התובע היתה בהתאם לשעות פתיחת וסגירת החנות, היינו בין השעות 8:00 ועד 16:00. (עמ' 34 ו-עמ' 38 לפרוטוקול מיום 6/5/08 ) מר ערן חצור אף הודה בעדותו כי התובע עבד בימי שישי בנתבעת (עמ' 34 לפרוטוקול מיום 6/5/08). 96. התובע הודה בעדותו כי חישוביו בכתב תביעתו כוללים למעשה גמול בגין 8 שעות עבודה בכל יום מנוחה ובשיעור של 150% וכי לא הפחית את החודשים בהם שהה בחופשה ולא עבד שעות נוספות או עבד בימי מנוחה (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 6/5/08). התובע אף הודה בעדותו כי יצא להפסקות אוכל מידי יום, אולם הפסקות אלה לא נוכו משכרו (עמ' 27 לפרוטוקול מיום 6/5/08). התובע אף הודה כי לא התייחס בחישוביו לרכיב זה. 97. לפיכך צרף לסיכומיו תחשיב מתוקן, בו הפחית את החודשים בהם שהה בחופשה ולא עבד בימי המנוחה. עם זאת, התובע לא הסביר או פרט מדוע הוא זכאי בגין כל שעה משעות עבודתו ביום המנוחה לערך השעה הרגילה בתוספת הגמול ובסך של % 150. זאת כאשר אין חולק כי השכר החודשי ששולם לתובע כלל גם תמורה בעד ערך השעות הרגילות ביום המנוחה, היינו 100% בלבד. 98. לפיכך זכאי התובע לתוספת הגמול בגין עבודה ביום מנוחה ובסך של 50%, זאת בניכוי החודשים בהם שהה בחופשה והודה כי לא עבד בימי המנוחה (כפי שבא לידי ביטוי בתחשיבו) ובניכוי שעת הפסקה אחת מידי יום. היינו זכאי לתוספת גמול בסך 50% בגין 7 שעות עבודה בכל יום מנוחה. התובע לא הוכיח כי עבד שעות נוספות ביום המנוחה השבועי (סעיף 2 ו-17 לחוק שעות עבודה ומנוחה), לפיכך אינו זכאי לגמול נוסף מעבר לתוספת שזוכה בה בפסק דין זה. 99. לפיכך זכאי התובע לגמול בגין עבודה במנוחה שבועית בסך כולל של 4,611.85 ₪ לפי החישוב הבא: (5000/186*4*7*50%)*9 חודשים +(4013/186*4*7*50%)*2 חודשים + (4012/186*4*7*50%) +(4235/186*7*4*50%). טענת הקיזוז: 100. הנתבעת טענה כי יש לקזז מן הסכומים שנתבעו על ידי התובע סך של 534,000 ₪ שהוערכו על ידה כהיקף הגניבה שביצע התובעים וסך הנזקים שנגרמו לה. 101. כפי שפורט לעיל בהרחבה, הנתבעת לא השכילה הוכיח היקף הגניבה הנטען על ידה ואף לא היקף הנזקים שנגרמו לה לטענתה. מנהלי הנתבעת העידו בעניין זה מפורשות כי אינם יכולים להעריך את הסכומים הנטענים וכפי שנקבע לעיל, לא ניתן להסיק זאת אף מחוות הדעת שצורפה על ידם. בנסיבות אלה,אין מנוס מלקבוע כי טענת הקיזוז לא הוכחה על ידי הנתבעת. 102. לפיכך, דין טענת הקיזוז- להידחות. סוף דבר: 103. הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורין בסך של 8,833.3 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום19/5/06. ב. פדיון חופשה שנתית בסך 2,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19/5/06. ג. פדיון דמי הבראה בסך 3,498 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19/5/06. ד. הפרשי שכר בגין עבודה בימי מנוחה בסך 4,611.85 ₪ ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19/5/06. 104. כל יתר תביעות התובע- נדחות. 105. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 3,000 ₪ + מע"מ. פיצוייםשלילת פיצויי פיטורים (חשד לגניבה)