תביעה ייצוגית אובדן ערך מניות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה ייצוגית אובדן ערך מניות: מבוא בפני בקשה לאישור תובענה ייצוגית מכוח הוראות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו- 2006 (להלן:"חוק תובענות ייצוגיות") (ת.א2521/02; בש"א 8558/02) ("התובענה" ו"הבקשה"). סכום התובענה הייצוגית הינו 18,034,029 ₪. עסקינן בבקשה אשר בראשיתה הוגשה כנגד 17 משיבים שונים ונדחתה על ידי ביום 10/11/02 (ת"א 1521/02 שלמה צאייג נ' בנק למסחר בע"מ ). בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, ביטל, בהסכמת הצדדים, את החלטתי שלא לאשר את התובענה שבכותרת כתובענה ייצוגית והחזיר את התובענה- נגד המשיב בלבד- לדיון מחודש בפני. בפסק דינו (ע"א 10927/02 שלמה צאייג נ' שמיל ובר ואח' ) הוסיף בית המשפט וקבע, כי: "המערער (הוא המבקש בעניינינו- צ.ב) רשאי להגיש תוך 120 ימים בקשה לבית המשפט המחוזי לתיקון כתב התביעה ולתיקון הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. הבקשה תידון בבית המשפט המחוזי תוך שלמשיב 14 (הוא המשיב בענייננו-צ.ב) נשמרות מלוא טענותיו, אותן יוכל להעלות כנגד הבקשה שתוגש, אם תוגש, לרבות נגד בקשת התיקון." התיק הוחזר לבית משפט זה וביום 2.9.07 התקבלה הודעת המבקש, לפיה אין בכוונתו לתקן את בקשת האישור וכי הוא מבקש מבית המשפט להכריע בבקשה על יסוד טענות הצדדים שבפניו ולחילופין לקבוע דיון לסיכומים. למרות שהמבקש בחר שלא לתקן את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית וכן לא תוקן כתב התביעה המקורי, נתתי ביום 9.10.07 החלטה, בה נכתב, בין היתר: "אני קובעת את בקשת האישור כפי שהוגשה, לדיון ב- 5.12.07". לפיכך, הדיון בבקשה יתבסס על טענות הצדדים בבקשה לאישור התובענה כייצוגית כפי שהוגשה ביום 30/4/02 ובתגובה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית כפי שהוגשה ביום 18/8/02 וכן בסיכומים אשר הוגשו ע"י הצדדים. רקע וטענות הצדדים ביום 25/4/2002, נתגלתה בבנק למסחר בע"מ (להלן:"הבנק") מעילה בסך של כ- 250 מיליון שקלים חדשים. כתוצאה מכך, ביום 26/4/02 נסגרו שערי הבנק, פעילותו הופסקה ומונה לו מנהל מורשה. מניות הבנק איבדו את ערכן וקופת הבנק רוקנה. ביום 2/9/02 ניתן צו פירוק נגד הבנק. טענות המבקש המבקש טוען כי ביום 35/4/02, יום המסחר האחרון של הבנק, היו רשומות בבורסה לניירות ערך בע"מ (להלן:"הבורסה") 7,980,224 מניות של הבנק. המבקש מוסיף כי יש לחשב את שווי המנייה לאור השער של יום המסחר האחרון של הבנק, קרי 25/4/02. שווי כל מנייה ביום 25/4/02 עמד על כ- 3.20 ₪. לפיכך, המבקש טוען כי השווי המצרפי (לשון ב"כ המבקש- צ.ב.) של מניות הבנק הסתכם ב- 25,537,000 ₪ וכי ניזקו האישי עומד על כ- 33,792 ₪. המבקש טוען כי למשיבה עומדת חובת זהירות קונקרטית ומושגית כלפי הבנק וכלפי בעלי המניות, זאת מכוח ס' 170 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן:"חוק החברות") וכן כי חובות אילו קיימות בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן:"פקודת הנזיקין"). המבקש טוען כי ניתן ללמוד מתוך "הוראות ניהול בנקאי תקין" אשר הוציא בנק ישראל כי הוא סבור כי רואה חשבון של תאגיד בנקאי הוא גוף רב עוצמה (נספח ו' לבקשה לאישור התובענה כייצוגית). המבקש מדגיש כי עסקינן במעילה בהיקף העולה פי חמישה על הונו העצמי של הבנק, מעילה אשר התרחשה במהלך 5 שנים. במהלך שנים אילו, רואי החשבון היו אמונים על עריכת ביקורת לבנק ועל כן היו צריכים לגלות את המעילה. המבקש טוען כי אם רואי החשבון היו פועלים לפי הוראות חוק החברות והוראות תקנות רואי החשבון הם היו מונעים את המעילה או לחילופין, מגלים אודותיה טרם קריסת הבנק. המבקש מוסיף כי רשלנותם של רואי החשבון היא שהביאה לקריסת הבנק. המבקש מקיש מדבריו של כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) בע"א 610/94 גדליה בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי פ"ד נז(4), 289 על אחריות הדירקטורים בפרשת קריסתו של בנק צפון אמריקה על אחריות רואי החשבון בפרשת קריסת הבנק למסחר. דבריו של כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) עליו מתבסס המבקש בע"א 610/94 גדליה בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי פ"ד נז(4), 289: "..תפקידו של הדירקטוריון לפקח על פעולות המינהלה. היה על המערערים לדעת - וכדירקטורים "סבירים" היה עליהם לצפות - כי בהיעדר פיקוח וביצירת אווירה של הפקרות, יתרחשו המעילות והגניבות אשר אירעו בפועל. הפיקוח של הדירקטוריון כפיקוח "פנימי" - שמקים, בין השאר, מנגנון ראוי שפעילותו התקינה מכוונת למנוע התנהגות בלתי ראויה של נושאי משרה בחברה - הוא יותר יעיל ויותר צמוד מהפיקוח "החיצוני" של בנק ישראל. מעשיו ומחדליו של בנק ישראל, ככל שהיו, אינם מפחיתים מחובתם של הדירקטורים לדאוג לפיקוח שימנע מעילות. חובתם זו הם הפרו. בכך נכשלו הדירקטורים בתפקידם, והמערערים כדירקטורים נושאים באחריות בגין התרשלותם." המבקש טוען כי ניתן ללמוד מדבריה של כב' השופטת קפלן (כתוארה אז) מהכרעות הדין של אתי אלון ואחיה, עופר מקסימוב (ת"פ 40217/02 מדינת ישראל נ' מקסימוב עופר ) כי לא היה פיקוח על הבנק ומכאן כי המשיבה התרשלה במילוי תפקידה. המבקש טוען ל"היפוך נטל הראיה" זאת משום שעצם קריסת הבנק הוא "הדבר המדבר בעד עצמו", על כן לאור ס' 41 לפקודת הנזיקין נטל הראיה להוכיח כי רואי החשבון לא התרשלו מוטל עליהם. המבקש טוען בסיכומיו כי המשיבה לא עמדה בנטל להפריך את רשלנותה. המבקש מציג בסיכומים את השאלות המשפטיות והעובדתיות העומדות לקבוצה, לאור דרישת ס' 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות. טענות המשיבה המשיבה טוענת כי אין למבקש תשתית עובדתית ומשום כך, לאחר שבחר המבקש לא לתקן את כתב התביעה ואת הבקשה לאישור, החל להמטיר על ביהמ"ש שורה של בקשות, כדי להוסיף ראיות בלתי קבילות לתיק. ראיה נוספת לחוסר התשתית העובדתית, כך לטענת המשיבה, עולה מסיכומיו של המבקש כאשר הוא מנסה לסמוך את התשתית העובדתית על "ניסיון החיים" ועל ערכאות אשר דנו בהיבטים פליליים של המקרה. המשיבה מדגישה כי המבקש לא רשאי לצרף ולצטט את פסקי הדין בנושאים פליליים שניתנו לאתי אלון ולעופר מקסימוב, זאת לאור ס' 42(א)(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן:"פקודת הראיות"). המשיבה טוענת כי לטענת "היפוך נטל הראייה", אותה טען המבקש, אין כל בסיס. הכלל הוא שנטל השכנוע מוטל על המבקש. המשיבה מוסיפה כי המבקש העלה טענה זו משום שנחפז להגיש את תביעתו כ-4 ימים לאחר גילוי המעילה טרם אסף ראיות ולכן הוא חפץ כי המבקר החיצוני יאסוף למענו את הראיות. המשיבה מוסיפה כי ס' 41 מחייב בקיומן של ראיות אמפיריות וסטטיסטיות כי קיומו של הנזק הנטען נובע מהתרשלות. במקרה הנדון, אין המבקר החיצוני אמון על עבודת בילוש לשם חשיפת מעילות וזיופים ועל כן טענת המבקש משוללת יסוד. המשיבה מביאה כהוכחה לטענתה הנ"ל את חוות הדעת של רו"ח יאיר רבינוביץ אשר הובא כמומחה מטעמה. ראה לעניין זה את דבריו של רו"ח רבינוביץ בחוות דעתו: .."המבקר החיצוני אינו אחראי למניעת תרמיות ותפקידו אינו לגלות ו/או לחשוף תרמיות במהלך קיומן או בדיעבד...יכולתו של המבקר החיצוני לגלות ו/או לחשוף אי דיוקים הנובעים מתרמיות הינה מוגבלת ומידת הביטחון שביכולתו לספק בהקשר זה הינה נמוכה.. על כן ובניגוד לטענת התובע, לא ניתן לדבר כלל על קיומה של "חזקת התרשלות" כאשר קיומה של תרמית או מעילה לא נחשף ע"י המבקש החיצוני- שהרי מידת הביטחון שביכולתו של המבקר החיצוני לספק במקרים אלה הינה מוגבלת". המשיבה טוענת כי עצם העובדה שהדו"חות לא היו נכונים והבנק קרס אינה מטילה על רואי החשבון את הנטל להפריך את רשלנותם, כפי שטוען המבקש. המשיבה מביאה לכך אסמכתא בסיכומיה מדבריה של כב' הנשיאה גילאור בת"א 1009/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ברוידא ושות', רואי חשבון : .."יש להטעים כי מרואה חשבון נדרשת רמת מיומנות של רואה חשבון סביר ולא של רואה חשבון מושלם. אמצעי הזהירות הסבירים בהם נדרש רואה חשבון לנקוט אין משמעם אמצעים החייבים להסיר את הסיכון אלא אמצעים שסביר לנקוט בהם בנסיבות. רואה החשבון אינו ערב לכך שהדו"חות הכספיים משקפים את מצבו האמיתי של הגוף המבוקר ושהם חסרי טעויות. חובתו היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת שהדו"חות הכספיים יהיו נעדרי טעויות וישקפו את מצבו של המבוקר. עוד יש להוסיף כי טעות כנה בהפעלת שיקול דעתו של רואה החשבון אינה מקימה חבות בנזיקין." המשיבה טוענת כי לאור ההלכה לא קיימת למבקש עילה אישית משום שהנזק לו הוא טוען הינו למעשה ניזקו של הבנק, עסקינן בנזק עקיף משני התלוי בנזק אשר נגרם לבנק. ההלכה הינה כי מקום בו הנזק של בעל המניות הינו ניזקה של החברה והנזק הנטען הוא נזק התלוי בנזק הנגרם לחברה, אין לאיש מבעלי המניות עילת תביעה אישית. המשיבה מביאה לעניין זה את דבריו של כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) בע"א 3051/98 ברוך דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ ואח' פ"ד נט(1), 673 (2004): .."השאלה הנשאלת היא, לפיכך, האם אמנם נגרם נזק אישי לבעל מניות - נזק המעניק לו זכות אישית - בשל פעולות שעשו אורגנים של החברה, ואשר הביאו לירידת ערך מניותיו בחברה? התשובה היא, ככלל, בשלילה (פרשת "מגן וקשת", עמ' 326). הסיבה לכך הינה, שהנזק מן העסקה - ככל שאמנם התקיים - נגרם בראש ובראשונה לחברה, שהנכס שלה הוא שנמכר במחיר הפסד. הזכות להטבת הנזק, ועימה עילת התביעה, מצויות בידי החברה. אכן, אפשר שבעקבות העסקה נפגע שווי ההחזקות שבידי בעלי המניות מן הציבור. אלא שנזק זה, ככל שאמנם התקיים, הוא באופן טיפוסי נזק משני. זהו נזק אשר נגזר מנזקה של החברה. הוא אינו עומד בפני עצמו, כנזק המקים עילת תביעה אישית על-פי סעיף 52יא לחוק ניירות ערך." (הדגשה שלי צ.ב.) המשיבה טוענת כי ס' 170 לחוק החברות אינו מקים עילת תביעה אישית, זאת משום שס' זה אכן יוצר זיקה בין בעל המניות לרואה החשבון אך לא מקימה לבעל המניות עילת תביעה אישית נגד רואה החשבון. המשיבה מוסיפה כי באם אכן יתיר ביהמ"ש עילת תביעה אישית של בעל מניות נגד רואה חשבון תביעה זו צריכה לשקף נזק אישי מוגדר לבעל המניות ולא נזקים משניים או עקיפים המשקפים את הנזק אשר נגרם לחברה. המשיבה טוענת כי לא מתקיימת "אחריות" מכוח פקודת הנזיקין משום שזו קמה רק אם נוצר קשר ישיר בין רואה החשבון למי ששקל לרכוש את המנייה (המלומד ויסמן "תביעות רשלנות בנזיקין" הוצאת שנהב הדרכות, ירושלים בעמ' 908). המשיבה טוענת כי לא מתקיים קשר סיבתי בין טענת הרשלנות של המבקר החיצוני בשל אי גילוי המעילה לבין הנזק הנטען. המשיבה מפרטת כי אופי המעילה, היקפה ומשך הזמן בו היא נמשכה מוכיח כי גילוי בשלב מוקדם לא היה מונע את קריסת הבנק ונזקם של חברי הקבוצה היה נותר בעינו. דיון והכרעה תחילה, ברצוני להדגיש כי בהחלטתו של ביהמ"ש העליון, נקבע כי על המבקש לתקן את כתב התביעה ואת הבקשה לאישור, המבקש לא נהג כך. למרות אי תיקון הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, בחנתי את טענות המבקש, כפי שהובאו בפני בבקשה לאישור התובענה הראשונה, בהתאם לבקשת ב"כ המבקש. התובענה הייצוגית הינה כלי משפטי אשר ניתן ע"י המחוקק במטרה להגן על האינטרס הציבורי. מטרת החוק ותכליתו מוסדרות בס' 1 לחוק. סעיף המטרה של חוק תובענות ייצוגיות, ס' 1 לחוק, קובע כי מספר מטרות עיקריות: "(1) מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים; (2) אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו; (3) מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין; (4) ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות." כלי משפטי זה נועד על מנת לשרת תובע ייצוגי בשם קבוצה של נפגעים, כאשר נוצרה פגיעה בעלת מכנה משותף לכלל חברי הקבוצה, אשר כל חבר מחברי הקבוצה לא היה מגיש תביעתו באופן אינדיבידואלי. התובענה הייצוגית הינה הכלי המרכזי והיעיל ביותר לקידום מטרות אילו, אך, ניתן ללמוד מדברי הפסיקה כי ישנן סכנות רבות אשר נובעות משימוש בתובענה הייצוגית. ראה לעניין זה את דבריו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) ברע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ פ"ד מט(5) 744, 787-786 (1996): "בתובענה הייצוגית טמונות מספר סכנות. שימוש לא נכון בה עלול לפגוע הן ביחידי הקבוצה המיוצגים והן בנתבעים ובמשק כולו. אכן, התובענה הייצוגית היא רבת עוצמה. היא עלולה לפגוע (כמעשה בית דין) ביחיד שכלל לא ידע עליה. לעתים היא עלולה לבוא כקנוניה שבין התובע הייצוגי לבין הנתבעים. כן יש להיזהר בתובענות ייצוגיות המוגשות ממניעים פסולים, כגון סחיטה, תחרות, השתלטות עוינת אוקנטרנות. התביעה הייצוגית - אף אם אין בה כל ממש - עלולה לדחוק נתבעים להתפשר עם תובעים, ובלבד שלא יצטרכו לשאת בעלויות הרבות הכרוכות בהגנה מפניה (ראה גולדשטיין, 'תביעת-ייצוג-קבוצתית - מה ועל שום מה?', משפטים ט 428 ,416 (התשל"ט)). תובענות ייצוגיות המוגשות ממניעים פסולים מזיקות אף למשק בכללותו. כרוך בהן בזבוז משאבים. הן גוררות לעתים גידול בפרמיות הביטוח של תאגידים ונושאי משרה בהם. דיני התביעה הייצוגית מבקשים להגשים את שיקולי הפרט והכלל המונחים ביסודה. הם מבקשים להגן בפני ניצולה לרעה של התובענה הייצוגית. הם כוללים, אפוא, בחובם איזון בין הסיכויים לסיכונים." (הדגשה שלי צ.ב.) בשל הסיכונים הקיימים בהליך ייחודי זה קבע המחוקק שלב ראשוני, שלב בו יש לברור מבין כלל התביעות המוגשות לביהמ"ש את אילו הראויות להתדיין בהליך של תובענה ייצוגית. יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) ברע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ (14/12/06): .."אנו מצויים בשלב הנוגע להליך האישור המקדמי, שהינו כעין "מסננת" לאיתורן של תביעות אשר המסגרת של תובענה ייצוגית מתאימה לבירורן".. המחוקק הציב תנאים אשר עומדים לעיני השופט כאשר הוא נמצא בשלב של אישור תובענה ייצוגית. ראה לעניין זה דבריו של דר' אלון קלמנט, "גבולות התביעה הייצוגית בעוולות המוניות", משפטים לד 301, 317-332 (תשס"ד): "הדיון בתנאים אילו מתחלק לשלושה חלקים: חלק 1 דן בתנאים הנוגעים לתובענה ולמידת התאמתה לדיון בדרך של תובענה ייצוגית. חלק 2 דן בתנאים הנוגעים לתובע ולעורכת הדין ולמידה שבה הם מעניקים ייצוג הולם וראוי לקבוצה המיוצגת. חלק 3 דן בסייג לאישור התובענה הייצוגית במקרים בהם היא עלולה לגרום לנזק חמור לציבור הנזקק לשירותי הנתבע או לציבור בכללותו.." ס' 8 לחוק תובענות ייצוגיות מפרט את התנאים הנדרשים בכדי לאשר תובענה ייצוגית. "8. אישור תובענה ייצוגית בידי בית המשפט(א)בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:(1)התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;" (הדגשה שלי צ.ב.) ניתן ללמוד מלשון הסעיף כי השלב הראשון אותו צריך השופט לבחון בכדי לאשר תובענה ייצוגית הינו, האם קיים סיכוי להצלחת התביעה. כעת אבחן את סיכויי הצלחת התביעה של המקרה שבפני. ראשית, ברצוני לציין כי אינני מקבלת את פסקי הדין הפליליים אותם הציג המבקש.פסקי הדין של אתי אלון ועופר מקסימוב והאמור בפסקי דין אילו אינו קשור למשיבה. ס' 42(א)(א) לפקודת הראיות קובע כי: " (א)   הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי." (הדגשה שלי צ.ב.) המשיבה אינה קשורה לנאשמים בפסקי דין אילו והאחריות של המשיבה אינה נובעת מאחריות הנאשמים. המשיבה הינה חברת רואי חשבון חיצונית אשר איננה קשורה כלל ועיקר לעובדי הבנק. אני סבורה כי לא קיימת למבקש תשתית עובדתית אשר יכולה להוכיח כי המשיבה אכן אחראית בצורה כלשהי למעילה בבנק. אינני מקבלת את טענת המבקש כי ניתן ללמוד על אחריות המשיבה מ"ניסיון החיים". הוכחה בהליך משפטי דורשת ראיות, לא ניתן להסיק מ"ניסיון החיים", כדברי המבקש, את אחריותה של חברת רואי חשבון חיצונית לחברה המעסיקה אותה. תובענה ייצוגית הינה הליך יוצא דופן, אשר אין לאשרו ולהשתמש בו בקלות ראש. לפיכך, ניתן לומר כי בהליך זה הנטל להוכחת התביעה המוטל על המבקש רב יותר מהליך רגיל. אני מקבלת את טענת המשיבה כי לא התקיימו במקרה זה תנאי ס' 41 לפקודת הראיות. המבקש לא הוכיח כי עקב התרשלות המשיבה קרס הבנק. לפיכך, לא מתקיים קשר סיבתי בין קריסת הבנק לבין התנהגות המשיבה. ניתן ללמוד מהפסיקה כי רואה חשבון אינו צריך להיות מושלם, הוא צריך לנהוג בצורה של רואה חשבון סביר (כב' הנשיאה גילאור בת"א 1009/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ברוידא ושות', רואי חשבון ) המבקש לא הצליח להוכיח כי המשיבה לא נהגה בצורה "סבירה". המבקש טען כי המשיבה לא התנהגה בצורה מושלמת, עם טענה זו אני אכן מסכימה. אך, לאור האמור בפסיקה אין ציפייה כי רואה החשבון ינהג בצורה מושלמת, לכן טענות המבקש אינן מועילות לו לצורך הוכחת "רשלנות". אני מקבלת את טענת המשיבה כי לא עומד למבקש ס' 170 לחוק החברות. הנזק אשר נגרם למבקש אינו נובע באופן ישיר מפעולות המשיבה, לכן עסקינן בנזק עקיף. הנזק נגרם למעשה לבנק והמבקש בתור בעל מניות נפגע מנזקו של הבנק. לפיכך, נכונה טענת המשיבה כי אין למבקש עילה אישית נגד המשיבה ולכן לא יוכל להשתמש בס' 170 לחוק החברות. אינני מקבלת את ההשוואה אשר ערך המבקש בין דבריו של כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) בע"א 610/94 גדליה בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי פ"ד נז(4) על אחריות הדירקטורים לאחריותם של רואי החשבון. קיים הבדל מהותי בין דירקטור בחברה לרואה חשבון חיצוני. תפקידו של רואה חשבון חיצוני הינו לבדוק את הדו"חות הכספיים של החברה. רואה חשבון חיצוני אינו בעל סמכות או יכולת לבדוק את עובדי החברה ומעשיהם. לפיכך, תמוהה בעיני ההשוואה בין שני תפקידים אילו. ס'1 לחוק רואי חשבון, תשט"ו-1955 קובע את הגדרת התפקיד של רואה החשבון. "ראיית חשבון" פירושו - בדיקתם, בקרתם או אישורם של כל מאזן, חשבון ריווח והפסד, חשבון הכנסות והוצאות, חשבון תקבולים ותשלומים וכל חשבון כיוצא בהם, ומילוי כל תפקיד אחר שנתייחד או שיתייחד בחיקוק לרואה חשבון, להוציא ניהול חשבונות; ". אינני סבורה כי ניתן להסיק מהגדרת תפקידם של רואי החשבון כי הם אחראיים למעילות אשר מתבצעות בחברה המעסיקה אותם. אינני סבורה כי קיימים סיכויים להצלחת התביעה. אני סבורה כי המבקש לא הצליח להוכיח את טענותיו. לפיכך, דין הבקשה להידחות. המבקש ישלם למשיבה הוצאות משפט כפי שהוצאו בפועל. הוצאות אלה ישאו ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התובענה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישלם המבקש למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ. דיני חברותתביעה ייצוגיתמניות