קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להכרה כעובד: 1. עניינו של פסק דין זה הוא תביעתה של התובעת להכיר בה כ"עובדת" של הנתבעת ולא כ"קבלן עצמאי", וכפועל יוצא מזה, עותרת היא לתשלום זכויות סוציאליות שונות, הנובעות ממעמדה זה. מנגד, הוגשה תביעה שכנגד, למידה ויקבע כי התובעת הינה עובדת של הנתבעת. 2. ואלה העובדות הרלוונטיות לעניינו, כפי שעולות בין היתר מרשימת המוסכמות שגובשה במעמד הצדדים: התובעת מהנדסת במקצועה. בין השנים 88 לינואר 90, היתה התקשרות בין התובעת לחברת "ד. וינד ושות' מהנדסים יועצים לניהול בנייה בע"מ" (חברה אשר אינה פעילה מחודש ינואר 1990). בין ינואר 90 לדצמבר 94, נעשתה ההתקשרות בין התובעת לחברת "דן וינד (90) מהנדסים יועצים בע"מ" (חברה אשר אינה פעילה מסוף שנת 1994). מינואר 95 נעשתה ההתקשרות בין התובעת לנתבעת עד סוף נובמבר 2003. יצויין, כי בכל אחת מהחברות הנ"ל, היה מר דן וינד ז"ל בעל מניות, כאשר בנתבעת הוא היה אחד מארבעה בעלי מניות. סיום ההתקשרות בין הצדדים היה ביוזמת הנתבעת. לתובעת שולם כנגד חשבוניות מס, וכמפורט בחשבוניות. הפלוגתאות בתביעה העיקרית: האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לנתבעת. האם התביעה הוגשה בשיהוי או שיש השתק כטענת הנתבעת. האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לחברות הקודמות שעימם היתה התקשרות. ככל שיקבע כי התקיימו יחסי עובד-מעביד:1. האם יש לראות בו רצף תעסוקתי, ואיזה נפקות יש לטענת הנתבעת כי בכל פעם שהוחלפה החברה, העובדים פוטרו וקיבלו פיצויים.2. האם התביעה או חלקה התיישנה.3. מה היה היקף משרתה וכמות שעות עבודתה של התובעת אצל הנתבעת.4. בגין איזה תקופה זכאית התובעת לפיצויי פיטורים.5. מהו השכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורים.6. האם התובעת זכאית להחזר חלק המעביד כמפורט בסעיף 30 ב' לכתב התביעה.7. האם נותרה יתרת ימי הבראה לפדיון. הפלוגתאות בתביעה שכנגד: האם הנתבעת שילמה לתובעת תשלומים ביתר,ומה גובה הסכומים והאם היא זכאית להחזר. האם התובעת ניצלה ימי חופשה ביתר, והאם הנתבעת זכאית להחזר. האם התבעת זכאית להחזר תשלומי מע"מ ששילמה לתובעת, מאיזה מועד ומה הם הסכומים . לעניין זה איזו נפקות יש לכך שהנתבעת התקזזה על סכומים אלו. דיון והכרעה: השאלה הראשונה והעיקרית העומדת להכרעתנו בתיק זה הינה קביעת מעמדה של התובעת. רק במידה ויקבע כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד, נידרש לשאר השאלות שבמחלוקת, לרבות השאלות הנובעות מהתביעה שכנגד. אין חולק שהצדדים הגדירו את מערכת היחסים ביניהם ככזו, אשר אין מתקיימים בה יחסי עובד- מעביד. אולם, אין די בכך. כידוע, הלכה מושרשת היא הכינוי שנתנו הצדדים ליחסים ביניהם אינו יוצר סטטוס, וכי "... כינוי שנתנו הצדדים ליחסים ביניהם אינו יוצר סטטוס, אלא יש לבדוק את נסיבות העניין כהווייתן. מעמד אדם כעובד הוא מונח דינמי, והוא עשוי להיות שונה לגבי חוקים שונים וייקבע על-פי תכליתו של אותו חוק.. ר' ע"ע (ארצי)98 /300267 יוסף טויטו - מ.ש.ב. הנדסת קירור ומיזוג אויר (1965) בע"מ, לז 354. לצורך בדיקת מערכת היחסים האמיתית שבין הצדדים, נבדוק את כללי הפסיקה כפי שהתגבשו משך השנים, תוך בדיקת המבחנים הרלבנטיים לענייננו. למעשה, כיום, ולאור שורה של פסקי דין, קבע בית הדין הארצי כי ההכרעה בשאלה האם התקיימו בין שני צדדים יחסי עובד-מעביד תקבע עפ"י המבחן ה"מעורב". מדובר במבחן אשר מעצם מהותו הינו מבחן מעטפת רחב יריעה, כאשר המרכיב הדומיננטי בו הוא מבחן "ההשתלבות". מבחן ההשתלבות עצמו מורכב משני פנים: הפן החיובי והפן השלילי. ר' בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי ואח', פ"ד נ (4) עמ' 628; ע"ע (ארצי) 300251/97 בנימין פלבן - רשות השידור, עבודה ארצי , כרך לג (56), 43; ע"ע (ארצי) 300274/96 שאול צדקא - מדינת ישראל, פד"ע לו 625 ; משה אסולין ואח' - רשות השידור, פד"ע לו 689 וכן: דב"ע לא/ 27 - 3 עיריית נתניה - דוד בירגר, פד"ע ג' 177; בג"צ 123/81 אלקטרה (ישראל) בע"מ נ' בית הדין הארצי, פ"ד לו (1) 423. כמו כן, קיימים מבחני משנה נוספים וביניהם: מבחן הקשר האישי; כפיפות או פיקוח על ביצוע העבודה; הסכמת הצדדים לגבי אופן העבודה; צורת התשלום ואופן ניכוי מס הכנסה ותשלומים למס ערך מוסף ולביטוח לאומי; הימשכות הקשר; בלעדיות במהלך שעות העבודה; ביצוע העבודה באופן אישי וכיוצ"ב. יש לשקלל, אפוא, את כל הנתונים הללו, ולבחון לבסוף אף התכלית אשר לשמה נערכת הבחינה. ראה: דב"ע נה/2-5, ורדה דעבול ואח' - מדינת ישראל ואח', פד"ע כט 481, בעמ' 489; ע"ע 300275/98 ויסלר אברהם נ' מוקד (1973) תאגיד לחקירות פרטיות,. רק על פי מכלול הסממנים והעובדים הנותנים, במצטבר, כתמונה כוללת ושלמה יקבע מעמדו של אדם כעובד או כקבלן עצמאי. ראה: דב"ע מח/137-3 תמר אדר - פרסום מלניק בע"מ, פד"ע כ 60. ו. רק לאחרונה נפסק בבית הארצי בשאלה זו כי: "ההבחנה בין עובד לנותן שירותים עצמאי אינה תמיד קלה ולא אחת קו דק מפריד בין השניים. גם במקרה הנוכחי ישנם נתונים היכולים להצביע על סיווגו של המערער כ"עובד" ויש נתונים המצביעים על היותו "נותן שירותים" עצמאי. מה שיכריע את הכף במקרה זה ובמקרים אחרים היא התמונה הכוללת כפי שעולה מן הנתונים העובדתיים וכפי שהיא נבחנת על פי מבחן מעורב הכולל את כל המבחנים כולם : פיקוח , השתלבות, שירות אישי, הצגת הדברים על ידי הצדדים עצמם, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכמים שנכרתו ביניהם, כיצד ראה העובד את עצמו וכיו"ב. אין מחלוקת שבהסכמים בין הצדדים נקבע, כי המערער לא יהיה עובד שכיר של החברה, וכי היחסים בין המערער למשיבה יהיו יחסים בין מקבל ונותן שירותים. נתון זה כשלעצמו אין בו כדי להכריע בשאלה, האם יש לסווג את המערער כעובד. שהרי עוד מראשית פסיקתו של בית דין זה נקבע, כי הדרך בה מתואר אדם בחוזה שבין הצדדים אין בה כדי לקבוע את מעמדו ואף קביעה חד משמעית שהיחסים בין השניים אינם יחסי עובד ומעביד אין בה כדי לקבוע כך, עת מהותם של היחסים מצביעים על ההיפך (דב"ע (ארצי) לא/27-3 עיריית נתניה - דוד בירגר פד"ע ג' 177, 190 (1971))." (ההדגשות לא במקור - י.ש.) ראה: ע"ע (ארצי) 414/05 שלמה בן חיים נ' כדורי פיתוח עירוני בע"מ' , ניתן ביום 8.1.07. ז. דברים אלו נכונים בוודאי למקרה שבפנינו, בו ההבחנה אינה פשוטה כלל וכלל, בין היתר, לאור משך הזמן הממושך, במהלכו נמשכה ההתקשרות בין הצדדים וכפועל יוצא מזה, נרקמה בין הצדדים מערכת יחסי עבודה מיוחדת, כפי שהעידה על כך התובעת בעדותה (עמ' 36 לפרוטוקול): "זה יחסים מאד מיוחדים שהיו לי עם דן. של אמון הדדי". לאור האמור, נבחן להלן את נסיבות העסקתה של התובעת אצל הנתבעת, כפי שהובאו בפני בית הדין. נקדים ונאמר כי לאחר שבחנו את מכלול העובדות, הראיות והנסיבות בעניין שלפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי לא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד- ומעביד, באופן שאין לראות בתובעת כ"עובדת" של הנתבעת. מבחן ההשתלבות:ראשית, נבחן את מעמדה של התובעת ע"פ מבחן ההשתלבות, על שני פניו - הפן החיובי והפן השלילי. הפן החיובי בפן החיובי של מבחן ההשתלבות נבחנים שלושה מרכיבים: א. עצם קיומו של "מפעל" שניתן להשתלב בו. ב. הפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל. ג. מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני של המפעל ואינו בבחינת "גורם חיצוני". אין ספק כי הנתבעת עונה על ההגדרה של "מפעל" שניתן להשתלב בו, כפי שאכן השתלבו בו עובדים נוספים. יחד עם זאת , בניגוד לעובדים אחרים אשל אין חולק כי הוגדרו כעובדים, התובעת לא הוגדרה לא בזמן ההתקשרות ולא במהלך השנים, כ"עובדת". כן אין ספק, כי ה"פעולה המבוצעת" ע"י התובעת הינה פעולה שצריכה לפעילות הרגילה של המפעל. לא כך באשר ל"מרכיב" השלישי של הפן החיובי, בעניין היות המועסק "חלק מהמערך האירגוני של המפעל". עצמאותה של התובעת אשר התבטאה בין השאר בעבודות בשעות ובימים הנוחות לה, ומבלי שהייתה מחוייבת לזמן ולמקום מסויימים כשאר העובדים מלמדת כי נתנה שירות חיצוני למפעל ולא היוותה חלק מהמערך האירגוני השוטף שלו (למרות חשיבות העבודה שביצעה). יובהר, כי בעת בחינת נושא ההשתלבות של המועסק ב"מפעל" על בית הדין להתמקד במידת השתלבותו של המועסק במפעל ולא במידת השתלבותו של העיסוק. ראה: פר' א.זמיר "עובד או קבלן", משפטים כב עמ' 130. מהעדויות והראיות שהובאו בפנינו, הגענו למסקנה כי התובעת לא היוותה חלק מהמערך האירגוני של העסק אלא אך גורם חיצוני ולפיכך, לא התמלא הפן החיובי במלואו. השוני בין ההתקשרות החוזית- עיסקית עם התובעת, לבין ההתקשרות החוזית עם שאר העובדים, עובר כחוט השני במשך כל ההתקשרות החוזית של התובעת החל מתחילת ההתקשרות בשנת 1989 ועד לסופה. שוני זה בא לידי ביטוי במספר מאפיינים: בענייננו, אמנם לא הוצג לנו ע"י מי מהצדדים "חוזה התקשרות" של ממש בין הצדדים, יחד עם זאת, הוצגו בפני בית הדין, מסמכי התקשרות הדומים באופיים להתקשרות עסקית בים שני גורמים עצמאיים. ראה למשל נספח ב' ו-ג' לתצהירו של מר שמעון קורנפלד- מנכ"ל הנתבעת (להלן:"מר קורנפלד"). במסמכים אלו, נקובים סכומים מוגדרים, בגין מתן שירותים מוגדר, ללא זכויות נלוות (למעט השתתפות בהוצאות פלאפון, רכב וחניה- נספח ג' משנת 2002, והכל כנגד הצגת "חשבון עסקה" ומתן חשבונית מס כדין). התובעת גם עשתה שימוש ברכבה הפרטי (בניגוד למפקחים האחרים שהיו עובדי הנתבעת שהנתבעת העמידה לרשותם רכב מטעמה, כפי שהעידה: ש. את יכולה לספר לי מה היה הסידור שלך בעניין הרכב. ת. לכל העובדים היה רכב של החברה, ולי היה את הרכב שלי והייתי מקבלת חלק מהאחזקה. .... ש. מדוע לא קיבלת רכב כמו כל יתר המפקחים. ת. זה היה במסגרת הסירוב של שמעון. ש. אבל אמרנו שהסירוב היה לקראת 97 בערך. ת. כן. ש. ומה היה קודם לכן. ת. היה נוח שהיה לי רכב, אז היה לי רכב, כן. היו עוד אנשים שהיה להם רכב משלהם. ש. שאלתי היתה מדוע את שהיית מפקחת, לפי דברייך כמו כל המפקחים ועובדת כמו כל העובדים, לא קיבלת רכב כמו כל היתר. ת. אין צדק ש. אמרת משהו בעניין הזה. ת. לא (עמ' 24 לפרוטוקול -הדגשות אינן במקור-י.ש.) כך גם באשר לשימוש בטלפון נייד. בעוד התובעת עשתה שימוש בטלפון הנייד הפרטי שלה, הרי שלשאר העובדים סופקו מכשירים ניידים מאת הנתבעת. כך גם לעניין החופשה השנתית. מעדות התובעת עולה, כי התובעת, לא הוגבלה בימי חופשה (עפ"י חוק או עפ"י חוזה אישי) וכן לא נוהל פנקס חופשה בעניינה. כמו"כ, עקרונית, לא הוגבלה במועד או באורך החופשה ע"י הנתבעת. ה"הגבלה" היחידה, היתה מטבע הדברים, צרכי העבודה, כפי שהבהירה בעדותה בעמוד 26: "ש. היתה לך הגבלה של ימי החופשה שלקחת בכל שנה. ת. היתה הגבלה בגלל העבודה. אי אפשר היה לקחת יותר מדי בגלל העבודה, גם שלי וגם של בעלי לשעבר. (הדגשה אינה במקור - י.ש.) ברור כי התנהלות זו אינה מאפיינת "עובד". מסקנתנו זו עומדת בעינה גם אם אכן הייתה התובעת מתייעצת, כדבריה, עם ה"מנהלים" במשרד לעניין יציאתה לחופשה, וכדבריה:"הייתי מודיעה ומתייעצת עם אלי גורדות או דן, מתי אני יוצאת ומה עושים, מי במקומי, איזה תאריך מתאים או לא".(עמ' 29 לפרוטוקול- למעלה). עניין זה של התייעצות והודעה מראש על יציאה לחופשה אינה בלעדית לקיומם של יחסי עובד ומעביד דווקא, אלא להיערכות של כל מקום עבודה, על מנת להיערך ללוחות זמנים, ולדעת מתי אנשים המתקשים עימם נמצאים לשירותם. התובעת לא כי היה מצב בו לא אישרו לה לצאת לחופשה, ככל הנראה מן הטעם שלא הייתה צריכה לבקש אישור מעין זה. מכל מקום, מקום עבודה, המתנהל בצורה מסודרת, צריך להיערך מראש ולדעת על כל עיכוב בעבודה בשל היעדרותו של נותן השירות (מכל סיבה שהיא, כגון: מילואים, יציאה לחופשה וכיוצ"ב). ואכן, התובעת יצאה לחופשות כרצונה, אם כי, לאור קיומה של מערכת יחסים ארוכה, ומתוך אחריות למקום בו יש לה עניין שימשיך לקבל את שירותיה גם בעתיד, הייתה "מודיעה ומתייעצת", כדבריה. הדבר שונה בתכלית, מהפררוגטיבה הניהולית הנתונה ל"מעביד" כלפי "עובדו" בעת מתן אישור ליציאת העובד לחופשה. בעניין זה יודגש הבדל נוסף בין התובעת לבין שאר העובדים - באשר לפדיון ימי החופשה. התובעת עצמה העידה כי בניגוד לשאר העובדים, אשר קיבלו מאת הנתבעת "פדיון חופשה" כאשר לא ניצלו את מכסת הימים השנתית שעמדה לרשותם - לא כך נהגו עם התובעת כפי שעולה מעדותה בעמ' 29 לפרוטוקול): "ש. את יודעת שלפחות אצל הנתבע מי שלא מנצל את מיכסת הימים השנתית שלו מקבל פדיון חופשה של אותה שנה, של ימים שלא נוצלו. ת.נכון. ש. האם אי פעם קיבלת פדיון כזה. ת. לא , לא קיבלתי. ש. האם אי פעם הורידו לך מהשכר שלך את ימי החופשה. ת. לא. ש. אצל הנתבעת לקראת סוף כל שנה שולחים לכל עובד פירוט עם מס' ימי החופשה שנוצלו על ידו באותה שנה ומס' הימים שנתנו לו. את קיבלת פעם מכתב כזה. ת. לא." מהאמור לעיל ניתן ללמוד כי הפן החיובי התקיים, אך בחלקו. הפן השלילי אין חולק כי התובעת נתנה שירותים נוספים כעצמאית גם לאחרים (עמ' 31 לפרוטוקול). אמנם, התובעת העידה כי במקרה אחד, מר דן וינד, התנגד לכך שהתובעת תעבוד עבור חברה אחרת (ימק"א), אך זאת משום שהיה בכך מבחינתו משום "ניגוד עניינים עסקי" , כיוון ש"הוא רצה את זה לעצמו" (עמ' 31 למטה). יש לציין כי התובעת עצמה העידה שהיא לא הייתה צריכה לקבל אישור כלשהו בקבלת עבודה נוספת, נוסף על עבודתה של התובעת עבור הנתבעת. (עמ' 36 לפרוטוקול) כמו כן יצויין כי התשלום ששולם לתובעת בגין עבודות שביצעה עבור אחרים, הועבר אליה ישירות ולא דרך הנתבעת (אליה לא הועבר חלק כלשהו מהתשלום): "ש. כשאת ביצעת את העבודה הזו היית עובדת של מישהו, עובדת שלו. ת. לא . ש. מי שילם לך את השכר שם. ת. הוא שילם, הוא קיבל את העובדה והוא שילם לי. ש. הוא שילם, או משרד ראש הממשלה שילם. ת. הוא שילם. ש. וגם הצורה של החשבונית שנתת לו היתה חשבונית שהפורמט שלה היה זהה למה שנתת אצל הנתבעת. ת. כן. ש. בסך הכל קיבלת ממנו בערך 50,000 ₪, זה יכול להיות. ת. כן, משרד ראש הממשלה משלם טוב, חודש ומשהו שמלאתי את מקומו. ש. 50,000 ₪ זה לא סכום מבוטל. ת. נכון. ש. העברת חלק מזה לנתבעת או שהכל הלך אלייך. ת. הכל אלי." (עמ' 35 לפרוטוקול - הדגשות אינן במקור- י.ש.) בנוסף, מאחר שהתובעת נרשמה כעוסקת מורשה, היא שילמה עצמאית את תשלומי מס הכנסה, מע"מ ותשלומים למוסד לביטוח לאומי וכן השתמשה בשירותי רואה חשבון, אשר דאג לנכות הוצאות שונות מדו"חות שנתיים שהוגשו לרשויות המס. (ראה: עמ' 1-2, 33, 41 לפרוטוקול). יחד עם זאת, יובהר כי כבר נפסק כי לא די בכך כדי לסתום את הגולל על קביעת מעמדה של התובעת ואין היא מנועה מלספק שירותים כעצמאית ובבד בבד להיות גם במעמד של "עובדת" של הנתבעת .לפיכך, יש להתייחס לכל הנדבכים, כתמונה כוללת, בטרם יקבע מעמדו של אדם כ"עובד" או "עצמאי". ראה: ע"ע 300267/98 טויטו נ' מ.ש.ב הנדסת קירור למיזוג אוויר (1965) בע"מ, ל"ז (2002), 354,35 במקרה שלפנינו, יש בעובדות הנ"ל כדי להוות נדבך נוסף בתמונה הכוללת, ממנה עולה כי העובדה לא הייתה במעמד של "עובדת" אצל הנתבעת, וכי לא התקיימו המבחנים של "הפן השלילי" המלמדים על קיומם של יחסי עובד ומעביד. אעפ"כ, וכאמור, נבחן גם את מבחני המשנה, כפי שהתוותה הפסיקה. י. מבחן הקשר האישי אין חולק כי במהלך התקשרות רבת שנים עם התובעת, התקיים מבחן הקשר האישי. זאת ועוד, התובעת העידה על מערכת יחסים מאד מיוחדת שהיו לה עם מר דן וינד. (ראה עמ' 9, 36 לפרוטוקול). כמו"כ התובעת, באופן שאופייני ל"עובד", שילמה דמי חבר בוועד העובדים ונראה גם כי נרקמו קשרים חברתיים עם שאר העובדים. יחד עם זאת - סביר כי בין בני אדם, העובדים יחד, יירקמו קשרים אישיים ואף חברתיים. כל שכן, כאשר מדובר בתקופה לא מבוטלת , כבעניינה של התובעת. קשרים אלו - יכולים אף לבוא לידי ביטוי בעריכת אירועים חברתיים, מתן מתנות לחגים, וכיוצ"ב וזאת מבלי שהדבר יעיד בהכרח על קביעת מעמדו של אדם כ"עובד". לא הובאו נתונים טובים יותר באשר לחיובה של התובעת בדמי חבר, יחד עם זאת - ולמרות שמדובר בסממן המלמד לכאורה על קיום יחסי עובד ומעביד בד"כ, אין סממן זה עומד בפני עצמן (מה גם שיתכן שתשלום זה נעשה באופן וולנטרי, על מנת להצטרף למתנות לחגים וכד'. מכל מקום, וכפי שיפורט בהרחבה בהמשך, אף בהתקיים מבחן זה - אין בכך די כדי להכריע את הכף לטובת התובעת, בקבלת תביעה, אלא יש לבחון את התקיימותם שלל המבחנים יחד. יא. מבחן התמשכות הקשר אין חולק כי התובעת סיפקה לנתבעת (ולשתי חברות קודמות לפניה) שירותים, במשך תקופה ממושכת (על אף שהצדדים חלוקים באשר לרציפות שיש לראות בין החברות השונות ועל אף שהתובעת אינה זוכרת המועד המדוייק לתחילת עבודתה - ראה עמ' 8 ו-9 לפרוטוקול). יחד עם זאת אין הפסיקה נותנת לסממן זה משקל גבוה במיוחד, שהרי יתכן גם התקשרות עסקית ארוכת שנים, שלא על בסיס יחסי עובד ומעביד. הפסיקה מתייחסת למבחן זה כמבחן ן שולי יחסית, אשר יש בו כדי להטות את כף המאזניים במקרים גבוליים. המקרה שלפנינו, אינו מקרה גבולי, ועל כן, אין במבחן זה כדי להטות את כף המאזניים לטובת התובעת דווקא ואין הוא מצביע לכשעצמו על קיומם של יחסי עובד-מעביד. ראה: דב"ע נב 142-3 חסן עליאה אלהרינאת נ' כפר רות ואח', כד (1) , 535. וכן: בג"צ 5168/93 שמואל מור - בית הדין הארצי , פ"ד נ (4) 628 בעמ' 659-660. עוד נציין כי במקרה שבפנינו, דווקא מישכו של הקשר במשך שנים כה רבות, מעלה תהיות רבות באשר ל"שתיקתה" של התובעת באשר לצורת העסקה ןלזכויותיה כעובדת. מהחומר שבתיק עולה כי עד להגשת התביעה שבפנינו, לא התובעת לא פנתה ולא דרשה, קביעת מעמדה כ"עובדת" ותשלום זכויותיה בהתאם (עמ' 14-15 לפרוטוקול). עובדה זו יש בה כדי להעיד גם על עמדתה הסובייקטיבית של התובעת (אשר היתה שכירה בעברה) - כי אף היא לא ראתה עצמה משך כל השנים כמי שמעמדה הוא כשל מעמד "עובדת" מן המניין. יתרה מזו, בשל מעמדה זה אף נהנתה במשך אותן שנים ארוכות, מעצמאות רבה יותר מאחרים, כדוגמה - בלקיחת חופשות כרצונה, ובקבלת עבודות נוספות מחברות אחרות (כל עוד לא היה ניגוד אינטרסים), וכד'. יב. מבחן הסכמת הצדדים לגבי אופן העבודה: מעדויות שני הצדדים, עולה כי עם תחילת ההתקשרות העסקית של התובעת עם חב' ד. וינד ושות', מהנדסים יועצים ניהול בניה בע"מ, באמצעות מר דן וינד (בשנת 1989) הסכימו הצדדים, מפורשות ובכתב באשר לאופן העבודה, כפי שעולה גם מעיון בנספח ב' לתצהירו של מר קורנפלד. יודגש כי התובעת העידה על כך שזה היה רצון שני הצדדים וכך סוכם ביניהם, מ"רצונם החופשי" לאחר ניהול מו"מ וכדבריה עמ' 6 לפרוטוקול).: "ש. אבל אני רוצה להגיד לך, ותאשרי לי שזה נכון, בגלל שכבר היה לך משרד, והיית מדווחת כעצמאית בכל המקומות, היה לך נוח להמשיך ולקבל את השכר בצורה הזאת, ודן וינד לא הכריח אותך להיכנס לעבודה בחברתו בחורה (כך במקור. היה צריך להיות "בצורה") הזאת. ת. הוא לא הכריח אותי להיכנס כך, אבל לאחר כמה זמן שהוא העביר את שרביט הניהול לשמעון והוא לא ניהל את החברות, שרציתי לדבר איתו הוא אמר לי ששמעון מטפל בתנאי העסקה". למען הסר ספק, מובהר כי "העברת שרביט הניהול" בין מר דן וינד למר שמעון, נעשתה לאחר תקופה ארוכה מאד של התקשרות עסקית בין התובעת למר דן וינד, וכי התובעת לא התקשרה לאחר מכן, בהסכם נוסף/אחר עם החברות השונות שהוקמו לאחר מכן (עמ' 8 לפרוטוקול באמצע). אומד דעתם של הצדדים באשר לצורת העסקה זו באה לידי ביטוי גם כאשר הופסקה בכל פעם פעילותה של כל אחת משתי החברות הקודמות לפעילותה של הנתבעת, עימן התקשרה התובעת בהתקשרות עסקית. בניגוד לכלל העובדים אשר פוטרו וקיבלו את פיצויי הפיטורים שלהם מהחברה ה"יוצאת" ורק לאחר מכן חתמו על הסכמי עבודה חדשים במידה והמשיכו בעבודה גם אצל החברה ה"חדשה" - הרי שלא כך נהגו עם התובעת (עמ' 8 לפרוטוקול). יוער בעניין זה, כי התובעת העידה בפנינו כי היא מעולם לא פנתה בעניין קביעת מעמדה כ"עובדת" טרם הגשת התביעה לבית דין זה (כזכור - מדובר בתקופת התקשרות עסקית מרובת שנים). גם מהתנהלות זו ניתן ללמוד על כך שהצדדים ראו עצמם עוד בתחילת התקשרותה של התובעת עם כל אחת מהחברות, כנותנת שירותים "עצמאית" ולא כעובדת מן המניין, וכי זו הסיבה שלא פנתה מעולם לשינוי מעמדה, גם לא כאשר התחלפו החברות. יג צורת התשלום ואופן ניכוי מס הכנסה ותשלומים למס ערך מוסף ולביטוח לאומי מוסכם על הצדדים, כי התשלום לתובעת בגין העבודה שביצעה, נעשה כנגד הצגת חשבוניות מס וכנגד הוצאת "חשבון ספק", וכי מעולם לא הוצא לתובעת תלוש שכר (ראה גם עדותה של מנהל החשבונות של הנתבעת, מר עציון בעמ' 14 לפרוטוקול). התובעת שילמה, כאמור, מיסים לרשויות, כולל לרשויות מס ערך מוסף, באופן עצמאי. אמנם, כאמור, במבחן זה לא די, אלא שמאחר שמדובר בהתקשרות רבת שנים בהן הוציאה התובעת חשבוניות ושילמה מיסיה לרשויות באופן עצמאי - הרי שעליה הנטל להוכיח כי למרות זאת, ולמרות שיתוף פעולה מצידה עם צורת התקשרות זו - אין לראותה כעובדת. עוד יוער כי ע"פ ההסכם שנערך עימה - התשלום אשר שולם לתובעת, נותר קבוע, אם כי כלל בתוכו, הצמדה להפרשי מדד המחירים לצרכן. (ראה עדותה של התובעת בעמ' 27 לפרוטוקול למטה). יודגש, כי לתובעת לא שולמו זכויות סוציאליות כלשהן ו/או תשלום זכויות אחרות, הנובעות מחוקי המגן (כגון תשלום דמי הבראה) בנוסף לתשלום הנ"ל. זאת, בניגוד לעובדי הנתבעת. נראה, אפוא, כי גם התובעת הסכימה כי תקבל תשלום תמורת עבודה קבלנית. יובהר, כי דווקא בגלל השונות בינה לבין העובדים האחרים, לא יתכן שהתובעת לא ידעה או לא שמה לב, משך השנים למעמדה השונה. ברור שהייתה מודעת לכך, וכאמור - אף נהנתה מיתרונות מסויימים שהיו למעמדה זה, לעומת העובדים האחרים. חוסר פיקוח על שעות עבודה וכן של חופשות - אינו דבר שעובד מן השורה נהנה ממנו. ברור, כי לו סברה שהיא מקופחת במעמדה, וכי מה שמשולם לה אינו ע"פ ההסכמה המפורשת איתה - לא הייתה ממתינה שנים כה רבות, על מנת לתבוע את המעסיק. וכי כיצד הסכינה עם זה שאינה מקבלת תנאים סוציאלייים כלל בעוד האחרים כן מקבלים?! אין זאת, אלא שהתובעת ידעה, הסכימה, ושיתפה פעולה מרצון עם מעמדה כעובדת עצמאית, עם כל היתרונות והחסרונות שיש למעמד זה. גם אם היום, במבט לאחור, סבורה התובעת כי עדיף היה לה להיות במעמד של עובדת שכירה ולא עצמאית - אין זה כשלעצמו יוצר לה זכויות להחזיר את הגלגל אחורנית, על מנת שמעמדה יהיה כשל שכירה. בעובדות אלו יש כדי להוות סממן נוסף, המאפיין צורת העסקה של אדם במעמד של "עצמאי" ולא של "עובד". יד. מבחן הבלעדיות במהלך שעות העבודה: שעות העבודה של עובדי הנתבעת האחרים, היו קבועות ומעוגנות בחוזים אישיים. לעומתם, התובעת היתה "אדון" לזמנה. ככל שהיתה התובעת עובדת גם בעבור הנתבעת וגם בעבור אחרים, היתה היא מחלקת את זמנה ביניהם (ראה עמ' 37 לפרוטוקול). שיקול הדעת הנ"ל, בדבר חלוקת שעות העבודה, היה , כאמור, בידי התובעת, ובא לידי ביטוי גם בעבודה בשבתות וחגים, בהתאם לצרכי עבודתה. דבר זה אינו מאפיין כלל וכלל עובד מן המניין אצל מעסיקו (ראה עמ' 15 לפרוטוקול). טו. מבחן הכפיפות או פיקוח על ביצוע העבודה: התובעת כאמור היתה תחת פיקוחה של הנתבעת, אם כי באופן חלקי בלבד. התובעת עצמה העידה, כפי שצויין לעיל, כי היתה "אדון לזמנה" וכי, ככל שנדרשה, היא "תימרנה" בין הלקוחות השונים, להם היא סיפקה את שירותיה, בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי (ובכלל זה עבודה בשבתות ובחגים- ראה עמ' 15,37,41 לפרוטוקול). כמו"כ, כאמור, עבודתה כרוכה גם בביקורים מחוץ למשרד ועל כן ממילא אין הפיקוח על ביצוע עבודתה יכול שיהא כפיקוח צמוד ובלעדי. בנקודה זו חשוב לציין כי גם כאשר נעשה פיקוח אחר שעות העבודה של כל העובדים אצל ועבור הנתבעת (לרבות התובע) - הרי שהדבר נעשה מתוך צורך של הנתבעת לבקרה כלכלית וכדאיות עסקית, ולא לשם פיקוח צמוד על עבודתה . בעדותו של מר אנדי שוורץ, (בעמ' 48 ו-49 לפרוטוקול), העיד: "ש. מה היתה מטרת התוכנה. ת. לבדוק את הכדאיות של כל פרוייקט ש. כדאיות כלכלית מבחינת החברה. ת. נכון. ש. ומבחינתך כמי שהיה אחראי אצל (כך במקור.צריך היה להיות "על") העניין הזה אצל הנתבעת, בכלל לא היה משנה לצורך בדיקת הכדאיות,אם מדובר בעובדה (כך במקור.צריך היה להיות "עובדת") אם מדובר בעצמאי, בפרילנס, זה נכון. ת. נכון. ש. כי זה בודק את התשלומים שהחברה משלמת בלי לבדוק סטטוס של עובד כזה או אחר. ת. זה לא עניין אותם." (הדגשות אינן במקור - י.ש.) עדות זו מקובלת עלינו כנכונה. ממכלול הדברים שהועלו ומששקלנו את מכלול הסממנים דלעיל, הגענו למסקנה, שבמקרה שלפנינו לא נתקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד, וכי על כן אין מקום לדון ולהכריע בשאר המחלוקות בין הצדדים לרבות טענות הקיזוז שהועלו על ידי הנתבעת ולתביעה שכנגד. בנוסף, ולמען הסר ספק, נעיר כי לקחנו בחשבון גם את העובדה שהתובעת "שקטה על שמריה" במשך שנים כה רבות, וזאת אף חרף חילופי "מעבידים" שהיו במשך השנים (ושזו הייתה הזדמנות טובה כשלעצמה, לשנות את מעמדה ביחס למעביד החדש, ולו גם 'מכאן ואילך' או לדרוש פיצויי פיטורין אם בסרה שהגיעו לה). התובעת לא עשתה כן, למרות שידעה כי כל העובדים שפוטרו בעת חילופי מעבידים קיבלו את פיצויי הפיטורים המגיעים להם -(עמ' 19 לפרוטוקול). התובעת גם לא דרשה מעולם התחייבות מהמעביד החדש כי תישמרנה זכויותיה לעניין פיצויי פיטורין, ומאידך לא דרשה מהמעביד היוצא את הזכויות האחרות המגיעות לה לכאורה כעובדת. העובדות אלו מדברות בעד עצמן, ומעידות על אומד דעתם של הצדדים, כי כל אחד מהגופים עבורם עבדה, אחראי לתשלום כל הסכומים המגיעים לה ממנו. בנסיבות אלו, גם אם היינו מגיעים למסקנה כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד, נראה כי היה מקום לקבל את טענת הנתבעת באשר להתיישנות חלק ניכר מרכיבי תביעתה של התובעת. סוף דבר: לאור כל האמור- התביעה נדחית. לאור זאת, אין מקום לדון בתביעה שכנגד, ואף זו נדחית. כיוון שהתביעה שכנגד אמורה הייתה להתברר, רק במידה והתביעה העיקרית הייתה מתקבלת - אין מקום לפסוק הוצאות בגין הגשת התביעה שכנגד (או בשל דחייתה). התובעת בתביעה העיקרית תשלם לנתבעת סך של 3,500 ₪ הוצאות ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כחוק. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער. שכיריםהכרה כעובד