קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוספת מאמץ מיוחד מסלול כפול: בפנינו תביעת התובע נגד ביטול תשלום תוספת ה"מסלול הכפול" לשכרו, החל מחודש 5/99 (להלן גם התוספת). תשלום התוספת הופסק על ידי הנתבעת בעקבות הסכם קיבוצי המבטל תשלום התוספת למנהלים, פקידים ועובדי משרד, באגף התברואה בעירית ירושלים. לטענת התובע הפחתת תוספת המסלול הכפול משכרו נעשתה שלא כדין. העובדות התובע עובד הנתבעת - עירית ירושלים (להלן גם העיריה), משנת 1986. התובע התקבל לעבודה אצל הנתבעת בתפקיד מהנדס תברואה בדירוג המהנדסים, לפי כתב מנוי-קבע (נספח ג1 לתצהיר הנתבעת). ביום 11.9.90 מונה התובע לתפקיד מנהל אגף תכנון ומהנדס תברואה (נספחים ד1, ד3). ביום 9.12.90 מונה לתפקיד "סגן למינהל וכספים במחלקת תברואה", תחילה כמינוי זמני ובהמשך במינוי בפועל (נספחים ה2, ה3). ביום 3.11.91 פורסם מכרז לתפקיד סגן מנהל האגף למינהל וכספים והתובע זכה במכרז וקיבל מינוי של קבע (נספחים ז1, ז2). לתובע שולמה תוספת מסלול כפול ממועד מינויו לתפקיד סגן מינהל וכספים עד לחודש 5/99. ביום 29.4.99 נחתם הסכם קיבוצי בין העיריה לבין הסתדרות העובדים, ארגון העובדים בעירית ירושלים וועד עובדי התברואה (נספח ב לכתב ההגנה) (להלן: ההסכם הקיבוצי). סעיף 12 להסכם הקיבוצי קובע, כי "התשלום בגין מסלול כפול למנהלים ופקידים, עובדי משרד, באגף התברואה מבוטלת". ביום 20.5.99 קיבל התובע הודעה כי בהתאם לסעיף 12 להסכם הקיבוצי הוא לא יהיה זכאי לתוספת עבור המסלול הכפול בימים בהם מתבצע המסלול הכפול. הנתבעת קיזזה תשלומים בגין תוספת מסלול כפול ששולמו לתובע לאחר 29.4.99. במסגרת משא ומתן בין הנהלת העיריה וארגון העובדים, לאחר הגשת התביעה דנן ולאחר פסיקת הבורר בעניינו של מר עובדיה הדאיה (יפורט בהמשך), הוחלט לשלם את התוספת לכל העובדים, לרבות התובע, עד לקבלת עמדת הממונה על השכר. בהחלטת הממונה על השכר מיום 2.8.05 נקבע, כי יש לפעול כאמור בסעיף 12 להסכם הקיבוצי לגבי כלל העובדים באגף התברואה וכי לא ניתן לשלם התוספת למנהלי האגפים האחראים באופן כללי לאגף אלא רק למערך התומך הישיר לפעילות המסלול הכפול. ביום 15.11.05 ניתנה החלטת הבהרה מטעם הממונה על השכר, ולפיה עובדים בתפקידי ניהול ומינהל או במחלקות אחרות ממחלקת המוסך והתחבורה, אינם זכאים לתשלום התוספת. ביום 18.9.06 נחתם בין עירית ירושלים והסתדרות המעו"ף, ארגון עובדי עירית ירושלים וארגון עובדי התברואה בעירית ירושלים, הסכם קיבוצי מיוחד בנושא המסלול הכפול של עובדי התברואה. ההסכם נחתם לאחר שהצדדים הופנו על ידי בית הדין להליך גישור בעקבות שביתת אגף התברואה עקב אי תשלום תוספת מסלול כפול. בהסכם נקבע, כי מנהלים ופקידים, עובדי משרד, באגף התברואה, לרבות התובע, אינם זכאים לקבלת תוספת המסלול הכפול (ההסכם צורף לתצהיר המשלים של מר יונתן לוירר). טענות הצדדים התובע טען בתצהירו, כי בין תפקידיו מוטלים עליו משימות "מסלול כפול". תפקידים אלה וביצועם מחייבים אותו לעבודה רבה ומאומצת בשטח ומחוץ למשרדי הנתבעת. העבודה במסלול הכפול ותוספת המסלול הכפול המשולמת עליה, הינן חלק בלתי נפרד מתנאי העבודה והשכר שנקבעו בינו לבין הנתבעת, מהגדרת התפקיד והשכר גם באופן פורמלי וגם בפועל. תוספת המסלול הכפול משולמת לטענתו, לעובדים באגף התברואה בשל פעילות מאומצת או חריגה של האגף. לטענת התובע סעיף 12 בהסכם הקיבוצי שנחתם ביום 29.4.99, חסר תוקף או נפקות כלשהם ואינו חל עליו. גם לאחר חתימת ההסכם והביטול של המסלול הכפול כביכול, התובע המשיך לטענתו לעבוד במתכונת המסלול הכפול. עוד טען התובע, כי סעיף 12 להסכם הקיבוצי נועד להפחית משכר 3 עובדים בכירים (בעיקר מ"מ האגף, עמרם שרביט), תוך הסוואה באמצעות ניסוח כללי של הסעיף. ב"כ התובע חזר על טענה זו בסיכומים, והוסיף, כי העיריה הציגה מצג שוא שהפסקת התשלום לתובע נעשתה מסיבות ענייניות, בעוד שלמעשה המטרה הייתה להפחית את שכרו של עמרם שרביט. לטענת הנתבעת מנגד, תפקידו של התובע הינו תפקיד ניהולי הנופל בגדרי סעיף 12 להסכם הקיבוצי. התוספת בגין ביצוע מסלול כפול מקורה בתמריץ שניתן לפועלי השדה באגף התברואה. מסיבות שונות בעבר שולמה התוספת גם לחלק מעובדי המוסך והתחבורה שעבודתם אינה קשורה ישירות בפינוי האשפה במסלול הכפול. התובע אינו מעובדי המוסך ו/או התחבורה, והתוספת שולמה לו מסיבות אחרות. הנתבעת טענה עוד, כי התובע מונה לתפקיד סגן מנהל המחלקה למינהל וכספים ובכך סיים את תפקידו הזמני כמנהל אגף תכנון ומהנדס תברואה. בקשתו של מנהל האגף משנת 1992 לשלם לתובע תוספת בגין ביצוע תפקיד נוסף, נדחתה, והתובע מעולם לא קיבל מינוי לתפקיד נוסף. כן נטען כי התובע קיבל את התוספת החל משנת 1992, לאחר כניסתו לתפקיד סגן למינהל וכספים, מאחר וההסכם משנת 1978 לא חל עליו. דיון והכרעה עניינה של תובענה זו, הינה ביטול תוספת המסלול הכפול בשכרו של התובע, החל משנת 1999, בעקבות סעיף 12 להסכם הקיבוצי מיום 29.4.99, אשר ביטל את תשלום התוספת למנהלים, פקידים ועובדי משרד באגף התברואה. השאלה הצריכה הכרעה בענייננו הינה, אפוא, האם ביטול תשלום התוספת לתובע היה כדין. תחילה נדון במהותה של תוספת המסלול הכפול ולאחר מכן בזכאותו של התובע לתשלום התוספת. תוספת המסלול הכפול בשנת 1978 נכנסה לתוקף רפורמה באופן איסוף האשפה בעיר, כך שיתבצע לסירוגין, יום כן/יום לא. עם זאת, במועדים מסוימים כמו לפני חגים, התבצע האיסוף מידי יום. במועדים אלה מבצעות משאיות איסוף האשפה איסוף כפול. איסוף האשפה במועדים אלה, נקרא "מסלול כפול". במסגרת הסכם שנחתם ביום 3.3.78 בין ועד עובדי התברואה לבין הנהלת העיריה הוסכם על תוספת שכר בגין המסלול הכפול לפועלי איסוף האשפה, למשגיחים ולמפקחים (מנהל עבודה בנפות ומפקחי הנפות באגף לתברואה) (ר' תצהיריו של מאיר קמחי, רפרנט כח אדם לאגף התברואה בנתבעת). לטענת הנתבעת, התובע קיבל את התוספת לשכרו בגין המסלול הכפול, אף שעבודתו אינה קשורה ישירות בפינוי האשפה במסלול הכפול, הואיל וקודמו בתפקיד קיבל את התוספת. ביום 29.4.99 נחתם, כאמור, ההסכם הקיבוצי בין עירית ירושלים לבין הסתדרות העובדים, ארגון העובדים וועד עובדי התברואה. סעיף 12 להסכם הקיבוצי קובע כדלקמן: "התשלום בגין מסלול כפול למנהלים ופקידים עובדי משרד באגף התברואה מבוטלת ממועד החתימה על הסכם זה". סעיף זה ותחולתו על התובע הינם במוקד הסכסוך דנן. מתצהירו המשלים של מר קמחי, עולה, כי אגף התברואה בעירית ירושלים מורכב משתי יחידות: האחת, יחידת הניקיון, העוסקת באיסוף האשפה בעיר, ובה פועלי השדה - פועלי טיאוט ואיסוף אשפה, פועלי איסוף אשפה במשאיות האשפה, נהגי משאיות האשפה, מנהלי נפות, מפקחי נפות, מנהלי עבודה בנפות וצוות מינהלי של סגן למינהל ופקידי כוח אדם (להלן: יחידת הניקיון). השנייה, יחידת המוסך והתחבורה, צי התחבורה של אגף התברואה. עבודתה ואחריותה של יחידה זו הינה נושאי הרכב והתחבורה של כלל העיריה (להלן: יחידת התחבורה). עובדי יחידת התחבורה שייכים לועד עובדי עירית ירושלים. ליחידת הניקיון ארגון עובדים נפרד (ועד עובדי התברואה) והסכמי שכר מקומיים. בהסכם מיום 3.3.78 בין ועד עובדי התברואה לבין הנהלת העיריה, הוסכם על תשלום תוספת שכר בגין ביצוע המסלול הכפול לעובדי יחידת הניקיון שהם פועלי איסוף האשפה וכן למשגיחים ומפקחים. עובדי יחידת התחבורה מקבלים תוספת מסלול כפול מכוחו של הסכם משנת 1986 שגובש לאחר מו"מ בין ועד העובדים וההנהלה. סעיף 12 להסכם הקיבוצי נציין כבר עתה, כי טענותיו של התובע בדבר כוונות נסתרות של העיריה בסעיף 12 להסכם הקיבוצי, שנועד לטענתו, להפחית את שכרו של עמרם שרביט, לא הוכחו והינן משוללות כל יסוד. ההסכם הקיבוצי הינו הסכם חוקי ותקף. מעיון במסמך עקרונות, הבנות והסכמות בין הנהלת העיריה לארגון העובדים בדבר תכנית הבראה עירונית, מיום 10.1.99, אשר פירט את הרקע להסכם הקיבוצי (נספח יב לתצהיר קמחי), עולה, כי סעיף 12 לא הוכנס להסכם באופן פתאומי, אלא הוא מהווה יישום של כוונת הצדדים בהסכם לתקן עיוותי שכר, הבאים לידי ביטוי, בין היתר, בתשלום תוספת מסלול כפול לפקידים ומנהלים, שאינם עובדים במסלול הכפול. על כך העיד מר מרדכי מרדכי, כי מטרת ההסכם היתה לצמצם את גרעון העיריה באמצעות קיצוץ בעובדים ובשכר, כשהיישום היה ביטול מסלול כפול לעובדים שאינם זכאים לו (עמ' 40 לפרו' מיום 13.11.06). בדיון שהתקיים בהשתתפותו של התובע, בעניין יישום סעיף 12 להסכם הקיבוצי, הוחלט כי התשלום במסלול הכפול יבוטל למנהלים ופקידים, עובדי משרד, באגף התברואה ממועד חתימת ההסכם. בישיבה זו הביע מר ציון שטרית את הסתייגותו מההחלטה (ת/14). יש לציין, כי ההסכם הקיבוצי הינו מעין הסכם הבראה שמטרתו קיצוץ הוצאות העיריה, באמצעות קיצוץ בכוח אדם ותיקון עוותי שכר לעובדים. זכאות התובע לתוספת המסלול הכפול נקדים ונאמר, כי מן התשתית העובדתית שנפרשה בפנינו במסמכים רבים ופרוטוקול רחב היקף, עולה, כי התובע אינו זכאי לתשלום תוספת המסלול הכפול. להלן נבחן את עדויות הצדדים ואת המסמכים המפרטים את תפקידיו של התובע. אין מחלוקת כי תוספת המסלול הכפול, משולמת לעובדים אשר בימי המסלול הכפול נדרשים למאמץ נוסף בקשר לפינוי האשפה, מעבר להיקף עבודתם הרגיל. כאשר המבחן המזכה בתוספת אינו תואר המשרה של העובד אלא העבודה שמבצע העובד בפועל. על כך העיד מר קמחי, כי הקובע לעניין הזכאות לתוספת הוא מה שעושה העובד בפועל ולא רק התואר של התפקיד (עמ' 210 לפרו' מיום 31.12.06). כך אין מחלוקת כי התובע אינו שייך לאגף התחבורה אלא לאגף התברואה. כפי שעולה ממכתבו של מר נחמני (נספח א לתצהיר לוירר), הזכאים לתוספת הינם מתוקף השתייכותם לאגף התחבורה (מכונאים, אחראים לתיקון צמיגים, חשמלאים, מסגרים וכו'), או עובדים שאינם שייכים לאגף התחבורה אך תפקידם קשור לאיסוף האשפה. התובע, אינו עומד באף אחד מהקריטריונים המוזכרים. התובע כאמור, עובד באגף התברואה, אך לא באיסוף אשפה, אלא במערך הניהולי, שאינו מהווה מערך תומך ישיר בפעילות המסלול הכפול. מהגדרת התפקיד של התובע (ת/7),כמו גם מתצהיריהם של מר מאיר אנשמיסטר (מנהל האגף הקודם) ומר עמרם שרביט (מ"מ מנהל אגף התברואה), עולה, כי מטלות שמבצע התובע מחוץ למשרדי הנתבעת הן: סיור מוקדם באתרים ומקומות השפיכה על מנת לקבוע ולחלק את הפעילות בהם או בחלקם; בדיקת האתרים בהם מיועדות להתבצע עבודות הפינוי והסיור בהם; בדיקת אתרי השפיכה וסיור בהם; סיור ופיקוח בזמן הפינוי והעבודה ומתן הוראות ופתרונות שטח מיידיים; בדיקה ופיקוח בשטח לגבי האמצעים וכח אדם הדרושים, המבוצעים, נחיצות שינוי בהם או תגבור; סיורים לשם פיקוח על ביצוע העבודה, על תוצאותיה וקצב ביצועה, דיותה או החלטה להפסיקה או להמשיכה או לתגברה; דווח והעברת נתונים לממונים ולשם כך, איסוף נתוני שטח ועבודה בסיורים הנערכים לפני ביצוע העבודה, בעת ביצועה ועם סיומה; ריכוז והעברת הנתונים והדווחים לגבי כח אדם והתשלומים בהתאם, למנגנון הנתבעת לאישור ותשלום. אף מתיאור התפקיד במכרז בו זכה התובע, עולה כי המשימות והמטלות של סגן למינהל וכספים, מעידות על תפקיד מינהלי - ניהולי, הכרוך בהפעלת צוות עובדים, ניהול של כוח אדם באגף, הכנת נהלי עבודה, ועוד (נספח ז1 לתצהיר קמחי). מנספח ג(1) עולה, כי תפקידו של התובע בתקופות חגים מתבטא בווידוא ביצוע פעולות של דיווח ביצוע העבודה, העברת הנחיות לרישום ודיווח ועדכון המנגנון בתכנית העבודה לחגים. מנספח ג(2) עולה תפקיד של פיקוח ובקרה וליווי פעילות העובדים וצוותי המשאיות בכל שטח. התובע העיד, כי עבד כמהנדס תברואה בנוסף על תפקידו כסגן למינהל וכספים באגף התברואה (עמ' 38 לפרו' מיום 11.9.06). לטענת הנתבעת, כאמור, עם מינוי הקבע של התובע לתפקיד סגן למינהל וכספים בשנת 1992, פקעו תפקידיו הקודמים ובמועד הרלוונטי לתביעה היה התובע סגן למינהל וכספים. אולם, אף בתיאור התפקיד של התובע כראש אגף תכנון במחלקת תברואה עולה כי מדובר בעיקר בתפקיד ניהולי, הכולל את התפקידים הבאים (נספח ד(4)): הנחייה ותכנון מתקני אשפה בבתים משותפים ופרטיים, מעקב וביקורת על תכניות אלו; הכנת תכנית עבודה שנתית לעובדי האגף וביקורת על ביצועה; תכנון ופיקוח על ביצוע תחנות מעבר לסילוק אשפה; תכנון ופיקוח על מזבלה עירונית, כולל דרכי גישה והנחיות מקצועיות בנושא הטמנת אשפה; ועוד. היינו, אף עבודתו כראש אגף תכנון לא קיימה זיקה כלשהי לעבודת איסוף אשפה במסלול הכפול. התובע אף לא תבע את תוספת המסלול הכפול בכל תקופת עבודתו כמהנדס תברואה, עד שהתמנה לתפקיד סגן למינהל וכספים. מן המסמכים האמורים ואחרים, יוצא כי תפקידו של התובע הינו תפקיד ניהולי-אדמינסטרטיבי שאינו כרוך בעבודת כפיים. התובע אמנם נדרש לצאת לשטח, אולם על מנת להנחות, לפקח ולבקר את הפעילות המתבצעת בשטח, ולא לבצעה או לנהל את ביצועה באופן ישיר. להלן נביא את עדויות הצדדים באשר לתפקידו של התובע. מר ציון שטרית העיד: "מונל נדרש לבצע את כל מה שקשור למנהלה וניהול המסלול הכפול, הנחיות משלימות להנחיות שלי דיווחים לכ"א למי לשלם, ובנוסף לבצע את תפקידו כמהנדס" (עמ' 45). בהמשך ציין, כי כמהנדס תברואה נדרש לבקר בנפות, ולהיות נוכח לעיתים באתר סילוק אשפה. אולם בהמשך הוסיף כי בתקופה של מסלול כפול, נדרשים כל מנהלי האגף להפגין יותר נוכחות בשטח, סיורים ואכיפת פעילות ובקשה בפעילות האגף (עמ' 46). היינו, אף מעדותו של ציון שטרית, הממונה על התובע בתקופה הרלוונטית לתביעה זו, עולה, כי אין זיקה בין עבודת התובע בימי המסלול הכפול לבין עבודה של איסוף אשפה. תרומתו של התובע למאמץ העובדים בימי המסלול הכפול, הייתה של מנהל בעבודת פיקוח ובקרה, לכל היותר, כגון דיווח למחלקת השכר על שעות העבודה של הפועלים בשטח. אף אם נדרש התובע למאמץ יתר בימי המסלול הכפול, אין בכך כדי ליצור זכאות לתשלום התוספת, שכן, לא כמות העבודה בימי המסלול הכפול היא זו שקובעת את הזכאות, אלא מהות העבודה. על כמות העבודה, מתוגמל התובע באמצעות גמול שעות נוספות. מר מרדכי מרדכי העיד לעניין התוספת: "התוספת ניתנה, אני חושב שהייתה כוונה טובה במתן התוספת, לתמרץ או לתגמל יותר נכון, עובדי כפיים, על ריכוז מאמץ שהם עושים בתקופות החגים, בחודש תשרי או בחודש ניסן..." (עמ' 70 לפרו' מיום 13.11.06). ובהמשך: "התוספת של המסלול הכפול, היא התחילה ברעיון נכון, שהיו צריכים לתת אותה לעובדי כפיים שיש להם מאמץ יתר בתקופת החגים. כפי שאמרתי במהלך העדות, כנראה עם הזמן, בלחץ של הועדים, הועדים ועירית ירושלים אז, לא יודע מה קורה היום, ועד התברואה וגם הוועד הכללי, היו וועדים מאוד, מאוד חזקים שתמיד ביקשו לפרוץ ולהוסיף עוד כאלה וכאלה... כך לדעתי נוצרה ברשימה של מקבלי השכר הכפול, עשרות עובדים שבאופן נורמטיבי הם לא היו צריכים לקבל את התוספת הזאת.." (עמ' 96 לפרו'). כן הוסיף, כי לאחר משא ומתן עם ארגון העובדים הגיעו לפשרה בעניין צמצום רשימת מקבלי התוספת, מבלי להגיע לפתרון אופטימלי ומלא. מר יונתן לוירר העיד, כי בעקרון תוספת המסלול הכפול משתלמת לעובדים המפנים זבל בידיים, ואילו עובדי המינהל המקבלים התוספת הם חריגים (עמ' 175 לפרו' מיום 13.11.06). התובע עצמו העיד כי תפקידו של סגן מינהל וכספים כולל אחריות על חופשות ומחלות של העובדים, ודיווח למחלקת שכר (עמ' 8 לפרו' מיום 11.9.06). מן המקובץ עולה, כי אף אם תפקידו של התובע כלל משימות הכרוכות ביציאה לשטח, הרי שאין המדובר בעבודת כפיים, אלא בעבודה ניהולית גרידא. התובע היה בתפקיד ניהולי ולא ביחס אליו ולא ביחס לדומיו כוונה תוספת המסלול הכפול. תפקידו של התובע היה אחראי על כוח אדם, ועל פעילות העובדים. מתוקף תפקידו נדרש התובע לפקח על עבודת העובדים בשטח במסגרת המסלול הכפול, אולם לא כעובד כפיים, אלא כמנהל שאחראי על ביצוע העבודה ועדכון המנגנון לגבי שעות העבודה של העובדים וזכותם לגמול שעות נוספות. תפקידו של התובע כסגן למינהל וכספים נופל, אפוא, לגדרי "מנהלים, פקידים ועובדי משרד", ולכן, חל על התובע סעיף 12 להסכם הקיבוצי. לא למותר לציין, כי אין בתוצאה זו כדי קיפוח זכויותיו של התובע, שכן אם מבצע התובע עבודה בשעות נוספות מעבר לשעות העבודה הרגילות, הוא זכאי לתמורה עבור שעות נוספות, כך שגם אם ביצע עבודה נוספת הוא קיבל תמורה בגין עבודתו. סעיף 12 להסכם הקיבוצי שינה כדין את הפרקטיקה לפיה שולם לתובע התשלום בגין המסלול הכפול. ויודגש כי לפי סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, ההוראה בהסכם הקיבוצי במקרה של שינוי מפורש עדיפה על פני הוראה מכוח חוזה אישי או מכוחה של פרקטיקה (נוהג). אין גם חולק שהסכם קיבוצי מאוחר יכול לשנות הוראות של הסכם קיבוצי קודם (במקרה דנן כאמור, אף לפי ההסכמים הקיבוציים הקודמים לא היתה לתובע זכאות למסלול הכפול). בהמשך אף הוסכם במפורש, במסגרת ההסכם הקיבוצי מיום 18.9.06, כי תפקידו של התובע נופל לגדרו של סעיף 12 להסכם הקיבוצי מיום 29.4.99. בכך הבהירו הצדדים את אומד דעתם, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם הקיבוצי הקודם, כי העובדים הממלאים תפקידי ניהול, ביניהם התובע, אינם זכאים בגלל אופי תפקידם, לתוספת מסלול כפול. הליך הבוררות עובד מחלקת התחבורה, מר עובדיה הדאיה (להלן: הדאיה), הגיש תביעה נגד העיריה בנוגע לתוספת המסלול הכפול ולביטולה (עב 2327/01). במסגרת הליך זה הגיעו הצדדים להסכם בוררות ופשרה. בפסק דינו של הבורר, הנשיא בדימוס מנחם גולדברג ז"ל, שניתן ביום 17.9.03 (ת/10) (להלן: פסק הבורר) נקבע, כי לא הגדרת התפקיד היא הקובעת אלא הפעולות אותן מבצע, הלכה למעשה, הנושא בתפקיד. כן נקבע, כי הפעלה סלקטיבית של סעיף 12 בטלה, בהיותה מפלה ובלתי שיוויונית. בסופו של דבר נקבע בפסק הבורר, כי יש לשלם לתובע, עובדיה הדאיה, תוספת מסלול כפול ותוספת התייעלות, אולם אם וכאשר תחליט העיריה ליישם את הוראות הסכם ההבראה כלשונו וכרוחו על כל העובדים עליהם הוא חל, יחול ההיישום גם על התובע. לטענת התובע, יש להחיל על עניינו את תוצאות פסק הבורר. תחילה נציין, כי בהתאם לסעיף 21 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, בהעדר כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין. היינו פסק הבורר מהווה מעשה בית דין בין הצדדים להסכם בוררות או חליפיהם, אך לא לגבי צדדים שלישיים. לפיכך, אין פסק הבורר חל על התובע, ואין הוא מהווה מעשה בית דין כלפיו. התובע סומך טענותיו בעניין זה על החלטת הנתבעת, לפיה נקבע שפסק הבורר שניתן בעניינו של הדאיה ייושם לגבי ארבעה עובדים שקיבלו את התוספת עד 5/99, בינהם התובע (תנ/1). לטענתו, יש להחיל עליו את פסק הבורר בהתאם להתחייבות העיריה ליישם את פסק הבורר על 4 עובדים נוספים. טענה זהה לטענת התובע נטענה כבר בעב 1897/05 דוד מוטהדה נ' עיריית ירושלים, , אשר ניתן ביום 7.1.08 על ידי כב' השופטת פרוז'ינין, ושם נקבע, כי בעקרון אין תחולה לפסק בורר ביחס לצדדים שלישיים שלא היו צד להסכם הבוררות ולהליך על פיו, וכי פסק הבוררות חל על מי שהיה צד לו, ועליו בלבד. במקרה הנדון שם, התובע קיבל התחייבות חד משמעית וברורה של המשנה למנכ"ל משאבי אנוש בעיריה, בעניין החלת פסק הבורר עליו. לא כך בענייננו. במסגרת הליך זה החלטנו, ביום 29.3.06, כי קבלת פסק הבורר לתיק אינה מהווה ראיה לאמיתות תוכנו. אף בעניינו של מוטהדה, נקבע כי ההתחייבות האישית והמחייבת שקיבל התובע שם הטתה את הכף לטובתו בעניין המסלול הכפול, אולם אילו תביעתו הייתה מבוססת על הסכם הבוררות בלבד, לא היה בכך די. התובע לא הוכיח כי בעקבות פסק הבורר הוחלט על ידי הנהלת העיריה להרחיב את יישום תוצאות פסק הבורר על עובדים נוספים, בהסכמת ארגון העובדים. בענייננו, אין לקבוע ממצאים על סמך פסק הבורר שאמיתות תוכנו לא הוכחה, ואין להחיל את תוצאותיו על התובע, שלא היה צד להסכם הבוררות. אף לא למותר לציין בעניין זה את ההלכה שנקבעה בבג"צ 637/89 חוקה לישראל - שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, שכאשר מה שהאזרח מבקש אינו מגיע לו בזכות, או שאינו צודק, לא תעמוד לאזרח טענה של אפליה אך ורק בשל העובדה שמה שהוא מבקש הותר לפנים לאזרח אחר. בודאי נכונים הדברים כאשר הרשות המינהלית מנועה מלתת את אותה הזכות על פי דין כפי שקרה במקרה דנן לאור הוראת סעיף 29 עליה יורחב להלן. אשר לטענות התובע בעניין השימוע, נציין אך זאת, הפחתת שכר במסגרת הסכם קיבוצי ותכנית הבראה אינה מחייבת עריכת שימוע לכל עובד, במיוחד שהעובדים ייוצגו במסגרת ההסכם על ידי ארגון העובדים. יתר על כן, בפועל, קיבל התובע הזדמנות להשמיע טענותיו נגד הפחתת השכר, במסגרת פגישות שנערכו בעניין זה בהנהלת הנתבעת. הממונה על השכר אין חולק, כי הנתבעת כפופה להחלטות הממונה על השכר מכוח סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. ההסכם הקיבוצי המבטל את תשלום תוספת המסלול הכפול לעובדי מינהל, קיבל את אישורו של הממונה על השכר, ועל כן מחייב את הנתבעת. מעדותו של מר שלמה זוהרי, מרכז בכיר באגף הממונה על השכר, עולה, כי הזכאות לתוספת המסלול הכפול נבחנת לפי השאלה האם העובד מבצע עבודה בשטח אם לאו (עמ' 21 ש' 6). כשהדגש הוא על העבודה בפועל ולא על הגדרת התפקיד (עמ' 22 ש' 22-22). כפי שקבענו לעיל, בהתאם לתפקיד שביצע התובע בפועל, עולה, כי התובע ביצע תפקיד ניהולי גרידא, שאינו מזכה בתוספת המסלול הכפול, בהתאם לסעיף 12 להסכם הקיבוצי. נוסיף, כי במכתבו של סגן הממונה על השכר, מר שמואל נחמני, מיום 15.11.05 (תמ/1), נכתב כי התפקידים המזכים בתשלום המסלול הכפול, כפי ששולם ערב החתימה על ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99, הם: עובדי איסוף האשפה ועובדים המועסקים במוסך כ"מערך התומך הישיר" לפעילות המסלול הכפול. עובדים בתפקידי ניהול ומינהל ובמחלקות אחרות אינם זכאים לתשלום התוספת. סוף דבר התביעה נדחית. התובע אינו זכאי לתוספת המסלול הכפול לאור תפקידו בנתבעת, ואין להוציאו מגדרי תחולתו של סעיף 12 להסכם הקיבוצי, בהתחשב באופי תפקידו. תפקידו של התובע בנתבעת הינו תפקיד ניהולי פקידותי שאינו מזכה בתשלום התוספת. התובע אף לא הוכיח שיקולים זרים שעמדו בבסיס ההחלטה לבטל את תשלום תוספת המסלול הכפול. נציין כי ב"כ התובע האריך הדיונים הרבה מעבר לצריך, כאשר במהלכם השתלח בבאת כוח הנתבעת באופן לא הולם כפי שניתן לראות בחלקי הפרוטוקול שהוקלטו. עוד נעיר כי ב"כ התובע נדרש להגיש סיכומיו תוך 30 יום כפי שנקבע ביום 3/12/06, אולם בסופו של דבר סיכם בע"פ ביום 2/11/08, והגיש סיכומים משלימים (בסופו של דבר לאחר הארכות רבות שביקש) רק ביום 7/12/08. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. תוספות שכר