קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוספת שכר לפרקליטים בשירות המדינה: 1. התובעים, כ- 450 במספר, מבקשים כי יינתן, בשלב זה של ההליך, סעד הצהרתי הקובע כי ההסכם הקיבוצי מיום 16.2.1979 (להלן - הסכם 1979), והאמור בנספח ג' שבו, חלים עליהם מיום חתימת ההסכם, וכי הם זכאים לתשלום התוספת הקבועה בו בתקופה שקדמה ליום 1.1.1999; כי הוראות נספח ג' להסכם חלות עליהם עד למועד קבלת כתב מינוי; וכי הם זכאים לתשלום הפרשים (חלק המעביד) לקופת הפנסיה, קרן ההשתלמות וקרן הפנסיה גם על התוספת. מאחר שמדובר בחישובים מורכבים, בשל מספרם הרב של התובעים, ומשום שהמסכת העובדתית בנוגע לכל תובע ותובע אינה זהה, נעתרנו לבקשת הצדדים, והדיון פוצל כך שתידון בתחילה השאלה האם זכאים התובעים לתוספת שכר בסך של 15% מכוח הסכם 1979 (להלן - התוספת), ובאילו תנאים. רק לאחר מכן, ואם ייקבע כי התובעים אכן זכאים לה, ייעשו החישובים המתאימים לגבי כל תובע/ת ותובע/ת (החלטה מיום 14.6.2006). נוסיף עוד כי הנתבעים 2, 3, 4 ו-5 הינם, בשלב זה של ההליך, נתבעים פורמליים בלבד, ולא מוטלת עליהם חובת התייצבות לדיונים או כל חובה אחרת המוטלת על הצדדים (החלטה מיום 22.9.04). 2. כל התביעות שעניינן תשלום התוספת אוחדו בבית דין זה תחת התיק שבכותרת על פי החלטת נשיא בית הדין הארצי לעבודה מיום 12.9.2001. ההליכים בתיקים אלה התנהלו במשך שנים רבות, בין היתר בשל משא ומתן על הסכם קיבוצי שהיה צפוי לצמצם את רשימת התובעים, ובשל בקשות דחיה חוזרות ונשנות של הצדדים. 3. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו: א. ביום 16.2.1979 נחתם הסכם קיבוצי בין המדינה והמעסיקים הציבוריים לבין ההסתדרות הכללית ואיגוד המשפטנים (להלן - הסכם 1979). בסעיף 14 להסכם נקבע כי: "ניתן להעסיק משפטנים בשירות המדינה בחוזים מיוחדים על פי ההסדר הקבוע בנספח ג' להסכם זה". סעיף ג' בנספח ג' קובע כי: "שכר משפטן המועסק בחוזה המיוחד יהיה שכר כולל ויורכב מן השכר (לרבות תוספת הופעה) המגיע למשפטן בדרגת המועסק בשירות המדינה על פי כתב מינוי בתוספת של 15% כפיצוי על העדר הקביעות והעדר זכויות סוציאליות" ב. התוספת שולמה לעובדים אחדים ובהם עו"ד יעקב כהן שהיה יו"ר ארגון הפרקליטים, לעו"ד גיל להב, ולעו"ד אייל גור, לאחר שהגיש תביעה בעניין זה. התוספת שולמה גם לכמה מעובדי המכס ולעובדים בלשכה המשפטית בנציבות שירות המדינה (להלן - נש"מ). כמו כן קיבלו את התוספת עובדי המנ"ת בבתי המשפט (ת/77). ג. בשנת 2000 נעשה סיכום (ת/נספח 102, להלן - סיכום 2000) על תשלום התוספת לכל המשפטנים והפרקליטים (להלן - המשפטנים) שנספח ג' חל עליהם מ-1.1.1999, וניתנו הנחיות למשרדים השונים לשלם את התוספת למשפטנים בדרגות ד'-ב' המועסקים בחוזה מיוחד לפי תקנה 1(2) לתקנות שירות המדינה (מינויים)(חוזה מיוחד), התש"ך-1960 (ת/4 ו-ת/5, להלן - תקנות שירות המדינה). ד. קבלת התוספת הותנתה בחתימה על נספח על פיו מוותר העובד על תשלום התוספת בתקופה שקדמה ל-1.1.1999. עם זאת לא נטען כי מדובר בכתב ויתור (ראו רשימת הפלוגתאות מיום 13.2.2005). ה. על פי הסכמות שונות שאליהם הגיעו הצדדים בעקבות תביעות התובעים, משולמת התוספת לכל הפרקליטים והמשפטנים בשירות המדינה, גם אם לא הגישו תביעות בעניין זה, ומאז שנת 2001 מקבלים את התוספת כל הפרקליטים והמשפטנים שאינם מועסקים על פי כתב מינוי, לרבות מעבר לדרגה ב1, ובכפוף לזכות קיזוז אם לא תתקבל תביעתם. ו. ביום 14.12.2006 נחתם הסכם קיבוצי על פיו בוטלו הסכם 1979 ונספח ג' להסכם, ונקבע כי התוספת תשולם רק לעובדים הזכאים לה מ-1.1.1999 (להלן - הסכם 2006). 4. ואלה, בקליפת אגוז, טענות התובעים: א. הסכם 1979 קובע כי על המדינה לשלם את התוספת לכל הפרקליטים והמשפטנים שהועסקו בחוזה מיוחד, בלא קביעות ובלא פנסיה תקציבית. ב. המדינה הפרה את חובתה לשלם לפרקליטים ולמשפטנים את התוספת על פי ההסכם, אך שילמה את התוספת באופן מפלה, ושלא בתום לב למי שדרש את התשלום. אין סבירות או היגיון בטענת המדינה כי התוספת שולמה בטעות, וכי יש לפרש את ההסכם כך שבפועל אין לשלם את התוספת בשום מצב, וההסכם כמוהו כאות מתה. ג. הפרשנות שנותנת המדינה לאמור בנספח ג' אינה נכונה, אינה מעוגנת בראיות, ואינה עולה בקנה אחד עם הגיונם של הדברים, ופרשנותם התכליתית. ד. חוות דעתו של היועץ המשפטי של נציבות שירות המדינה תומכת בתביעת התובעים, וסותרת את טענות המדינה. יש ליתן לחוות הדעת משקל רב, שכן נותן חוות הדעת לא הובא לעדות. 5. מנגד טוענת הנתבעת טענות אלה: א. סעיף 14 ונספח ג' יצרו מסלול אופציונלי להעסקת משפטנים, על פיו תשולם תוספת בת 15% רק למשפטנים שמתקיימים בהם שלושת התנאים המצטברים הקבועים בנספח ג'. ב. עמדת התובעים מרוקנת את ההסכם שנחתם מתוכנו. ג. התנהגות הצדדים להסכם, במשך כל השנים שחלפו מאז חתימת ההסכם, מלמדת על אומד דעתם של הצדדים, ועל נכונות פרשנותה של המדינה להסכם, שכן גם נציגות העובדים לא הגישה כל תביעה מאז חתימת ההסכם לתשלום התוספת. ד. המשמעות הכלכלית של התביעה כבדה ביותר, שכן אם ייפסק כי התובעים זכאים לתוספת, תיאלץ המדינה לשלם כ-30 מיליון ₪ לכ-2,000 פרקליטים ששירתו בשירות המדינה מאז חתימת ההסכם. ה. תביעות התובעים עומדות בסתירה מוחלטת להסכמה המפורשת של הצדדים בהסכם 2006, כי התוספת תשולם רק מ-1.1.1999. 6. השאלות שעלינו להשיב עליהן בענייננו הן אלה: א. מה הם תנאי נספח ג' להסכם 1979, והאם מדובר בתנאים מצטברים? ב. איזו משמעות יש ליתן לעובדה שבמשך למעלה מ-20 שנה לא שולמה התוספת אלא למספר לא גדול של עובדים, והאם אי תשלום התוספת בקנה מידה רחב מלמדת על אומד דעתם של הצדדים בעניין פרשנותו של נספח ג'. ג. איזו משמעות יש לתשלום התוספת למי ששולמה, והאם מדובר בהפליה. 7. ההסכם שמכוחו נתבעים הסעדים בתיק זה נחתם ביום 16.2.1979, והצדדים חלוקים בשאלה האם נחתם בעקבות דו"ח שמרון אם לאו. שאלה זו אינה נחוצה להכרעה בענייננו, שכן פרשנות ההסכם תיעשה בעיקר מתוכו, ועל פי לשונו. מכל מקום, בדו"ח שמרון אכן הומלץ לשפר את תנאי השכר של הפרקליטים, במטרה למשוך כוחות מקצועיים טובים לשירות הפרקליטות (מד/3, סעיף 4.2 בפרק ההמלצות). יתר על כן, בעדותה אישרה עדת הנתבעת, הגב' מרקוביץ', כי: ”המדינה ניסתה בתקופה זו להיכנס באופן רציני להעסקת עובדים בחוזים מיוחדים לפי תקנה 3(1), שכר גבוה בלי מוסד הקביעות, לתפקידים שבהם יש חילופים גבוהים של עובדים" (ע' 44 ש' 24-26). מדבריה אלה עולה כי הכוונה היתה להעניק לפרקליטים שיגוייסו שכר גבוה מן המקובל עד אז, גם אם מדובר בעובדים מתקבלים לתקופות קצרות. בדברים אלה של העדה יש כדי להפריך את טענת המדינה כי לא ייתכן שהמדינה התכוונה למתן שכר גבוה לעובדים מיד עם קבלתם לעבודה. 8. תנאי הסכם 1979: כאמור קובע סעיף 14 להסכם 1979 כי: "ניתן להעסיק משפטנים בשירות המדינה בחוזים מיוחדים על פי ההסדר הקבוע בנספח ג' להסכם זה". המדינה נסמכת בפרשנותה להסכם על מילתו הראשונה של סעיף 14 "ניתן". מילה זו מעידה, לטענתה, כי אינה חייבת להעסיק משפטנים על פי תנאי הסכם 1979. המילה "ניתן" זהה במשמעותה למילה "רשאי", ושתיהן מלמדות על רשות ולא על חובה. אין דעתנו כדעת המדינה בעניין זה. אין דומה "ניתן" ל"רשאי". "ניתן" פירושו "נעשה אפשרי" ואילו "רשאי:" פירושו "יש לו רשות, זכאי, מותר לו" (א. אבן שושן, המילון העברי המרוכז). על כן לא בכדי השתמשו מנסחי ההסכם במילה "ניתן", שהרי זו מעידה על אפשרות חדשה שנפתחה בפני המדינה להעסיק משפטנים במתכונת שונה. פרשנותה של המדינה, המאפשרת למדינה למלא את הוראות ההסכם רק אם תחפץ לעשות כן, מרוקנת למעשה את ההסכם מכל תוכן. חזקה על הצדדים שלא טרחו וניסחו הסכם קיבוצי, אשר יש להניח שקדמו לו ישיבות ארוכות, ומשא ומתן ממושך, כדי לחתום על הסכם המאפשר לאחד הצדדים לבחור אם לקיימו אם לאו. אפשרות זו נוגדת את השכל הישר ואת ההיגיון. 9. חתימת הסכם לתקופה בת 3 שנים: משהגענו למסקנה כי קיומו של ההסכם אינו אופציונלי, כפי שנטען, נפנה איפוא למילותיו, כדי לבחון מה הם התנאים שמציג ההסכם לצורך תשלום התוספת. כאמור לעיל טוענת המדינה כי תנאי ראשון מבין 3 תנאים מצטברים לקבלת התוספת הינה חתימה מראש על חוזה ל-3 שנים. בטענתה זו מסתמכת המדינה על סעיף ב' לנספח ג', שזו לשונו: "משך החוזה המיוחד הוא ל-3 שנים וניתן יהא להאריכו פעם אחת בלבד לתקופה נוספת של שתי שנים". המדינה טוענת כי על פי הוראות סעיף ב' הנ"ל יחול ההסכם רק על מי שנחתם עמו מראש ומלכתחילה חוזה לתקופת מינימום בת 3 שנים, ותקופת מקסימום בת 5 שנים. לטענה זו לא נמצא ביסוס בחומר הראיות שהוצג לפנינו. ראשית, העובדים שקיבלו את התוספת באגף המכס ובמשרד האוצר סעיף 3.ב לעיל) לא חתמו מראש על חוזה שמשכו 3 שנים, וחוזי ההעסקה שלהם הוארכו מפעם לפעם (ת/93-ת/95, וראו גם סעיף 9 לתצהיר מר שגב). הגב' מרקוביץ אישרה בעדותה כי גם מר יעקב כהן, שקיבל את התוספת, לא חתם על חוזה מעין זה, ואף הוסיפה כי המדינה אינה חותמת כלל על חוזים ל-3 שנים מראש. כך אמרה הגב' מרקוביץ: "לא חתמו טכנית, אבל הכוונה היתה ל-3 שנים, עובדה שהוא היה 3 שנים, המדינה לא חותמת על חוזים מראש למעט חוזה בכירים, זה היה גם אז" (ע' 46 ש' 17-22, ההדגשה הוספה ד.פ.). לנוכח דבריה אלה של גב' מרקוביץ, לא ברור כיצד היו העובדים אמורים למלא תנאי הנוגד את התנהלותה של המדינה. יתר על כן, וכפי שטענו התובעים, תנאי זה מאפשר למדינה להתחמק בלא כל קושי מקיום ההסכם, על ידי הימנעות מחתימה על חוזים לטווח ארוך, דבר שהיא נוהגת לעשותו ממילא. קשה להאמין שהצדדים התכוונו לכלול בהסכם תנאי שניתן בלא כל קושי להתנער ממנו, במיוחד לנוכח טענת המדינה כי מדובר בתנאי מצטבר, ועל ידי כך להכשיל את קיום ההסכם כולו. 10. שכר כולל סעיף ג' לנספח ג' קובע כדלקמן: "שכר המשפטן המועסק בחוזה מיוחד יהיה שכר כולל ויורכב מן השכר (לרבות תוספת ההופעה) המגיע למשפטן בדרגת המועסק בשירות המדינה על פי כתב מינוי בתוספת של 15% כפיצוי על אי הקביעות והעדר זכויות סוציאליות". המדינה טוענת כי בהסכמים שנחתמו עם התובעים לא נקבע שכר כולל, אולם מעדותו של עו"ד שגב עולה כי בשנת 1979 לא היו קיימים חוזים ב"שכר כולל" כמשמעותו היום. 11. העדר זכויות סוציאליות סעיף ג' לנספח ג' קובע כי תוספת של 15% תינתן כפיצוי על אי הקביעות והעדר זכויות סוציאליות, והצדדים חלוקים בשאלה מה פירושן של המלים "העדר זכויות סוציאליות". התובעים טוענים כי הפיצוי ניתן משום שמדובר בעבודה לתקופה קצובה בלא כתב מינוי, ובגין העדר פנסיה תקציבית. מנגד טוענת הנתבעת כי הוראת סעיף ד' לנספח ג' יוחדה להיעדר זכות לגמלאות, מכאן שהמילים "היעדר זכויות סוציאליות" מתייחסות לזכויות אחרות, וכי ההיגיון הכלכלי שעמד בבסיס ההסדר המעוגן בנספח ג' היה כי החיסכון בעלות עקב תשלום זכויות סוציאליות, ישמש להגדלת השכר החודשי. המדינה אף מסתמכת על הוראות סעיף 02.312 לתקשי"ר, שבו זכויות סוציאליות פירושן הפרשות כאמור, ומוסיפה כי אלה מבין התובעים שקיבלו בסופו של דבר כתב מינוי זכאים לפנסיה תקציבית גם עבור התקופה שבה הועסקו בלא כתב מינוי, והם אף זכאים לשיעור צבירה מוגדל בשיעור של 3% בגין תקופה זו. נאמר כבר בראשית דברינו כי לא מצאנו לשאלה שבמחלוקת תשובה חד משמעית. המילים "תנאים סוציאליים" מתייחסות בדרך כלל לזכויות עובדים בנוסף לשכרם. לעיתים מדובר במושג רחב יותר הכולל אף מתן חופשה לעובד, תשלום דמי הבראה ועוד. בענייננו מעיד ההקשר התעשייתי של ההסכם על כוונה צרה יותר, שהרי ברור שכל עובד בשירות המדינה זכאי לדמי הבראה ולחופשה שנתית. עם זאת, יש לזכור כי מדובר בעובדים שמעמדם אינו מעמד של "עובד קבוע", וכוונת ההסכם היתה לפצותם על כך. על כן יש להניח כי לו הכוונה היתה אך ורק לאי מתן קביעות ופנסיה תקציבית, היו הדברים נאמרים במפורש, ומשלא נאמרו, יש ליתן למילים אלה פרשנות רחבה יותר, הכוללת אף הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות, מה גם שסעיף ד' לנספח ג' קובע כי: ”השירות על החוזה המיוחד לא ישא זכות לגמלאות" ואולם, כעולה מדבריה של הגב' מרקוביץ, מבחינה אריתמטית, ההפרשות למבטחים ולקרן השתלמות אינן מסתכמות ב-15% מן השכר (ע' 45 ש' 3-22). זאת ועוד, עו"ד רון דול בחוות דעתו התייחס אף לשאלה זו, וציין כי: "לפי הפירוש הפשוט של לשון ההסכם, נראה כי בכל מקרה שאין למשפטן קביעות ובהעדר זכויות סוציאליות הנגזרות מכך, ובעיקר זכויות פנסיה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) התש"ל-1970, אשר בעקבותיו חייב העובד לנכות ולהפריש ממשכורתו סכומים שונים כגון פרמיה לקרן פנסיה או חברת ביטוח בשיעור של 5% או 5.5% משכרו, לפי העניין, ניתן לו תשלום כולל בשיעור גבוה דיו כדי לפצותו על ניכויים אלה" (ת/42, סעיף 5.א). ואם ייאמר כי אנו מייחסים חשיבות רבה מידי לאמור בחוות הדעת, שהרי בשאלות אלה על בית הדין עצמו להכריע, ולא להיזקק לחוות דעת של משפטן אחר, נדגיש כי חוות הדעת הינה של היועץ המשפטי על נש"מ, והיא מעידה על אומד דעתם של הצדדים, ועל הפרשנות שיש ליתן, לדעת המדינה, להסכם, מה גם שחוות הדעת נכתבה לפני שהוגשו התביעות שבהן אנו עוסקים לבתי הדין. משכך, יש ליתן לחוות דעת זו משקל רב, במיוחד לנוכח השינוי שחל בעמדת המדינה בעניין זה. נוסיף עוד, כי גם במקרה זה לא הובא לידיעתנו כי בשירות המדינה מועסקים עובדים שלא מופרשים עבורם כלל הפרשות לקרן השתלמות ולקרן פנסיה. גם עובדה זו תומכת במסקנה כי לא ייתכן שנחתם הסכם קיבוצי שאיש אינו עומד בתנאיו, והוא נחתם רק לתפארת המליצה, וכל חתימתו לא נעשתה אלא לריק. מקובלת עלינו במלואה טענת התובעים כי יש ליתן להסכם משמעות המקיימת אותו ולא משמעות המאיינת אותו. 12. זכאי לתוספת רק מי שעבר מכרז באשר לטענה כי ההסכם חל רק על מי שעבר מכרז פומבי, וויתר על הקביעות לצורך קבלת התוספת - טענה זו יש לדחות. עיון בהסכם ובנספח ג' מעלה כי ההסכם נועד בעיקר לקליטת עובדים חדשים, ולא לשידרוגם של עובדים וותיקים, כפי שעולה אף מסיכומי הנתבעת (סעיפים 74-77 לסיכומיה, וראו גם חוות הדעת של עו"ד דול, ת/42). 13. תנאים מצטברים טענת המדינה כי מדובר בתנאים מצטברים לא הועלתה אלא שנים רבות לאחר חתימת ההסכם, והמדינה לא סברה כי זכאים לתוספת רק מי שעומדים בכל תנאי נספח ג' במצטבר. זאת אנו למדים בראש ובראשונה מן העובדה שהמדינה שילמה את התוספת גם לעובדים שלא עמדו בתנאים הנ"ל. לא הובא לידיעתנו העובדים שקיבלו את התוספת (סעיף 3.ב לעיל), עמדו בכל תנאי ההסכם במצטבר. המדינה מדגישה עוד כי כ-2,000 משפטנים מועסקים בשירות המדינה, בעוד שאלה אשר קיבלו את התוספת אינם רבים כלל. אכן, מדובר במספר לא גדול של עובדים, אולם די בכך כדי להעיד על היותו של הסכם 1979 ישות חיה ופעילה, ולא אות מתה, כטענת המדינה. באשר לטענה כי כי התוספת שולמה בטעות - כבר נפסק לא אחת כי הטוען לטעות, עליו הראיה, מה עוד שמדובר ב"טעות" שנמשכה שנים אחדות, ולגבי עובדים שונים. למקרה כזה דרושה ראיה איתנה בדבר קרות הטעות, מקורה ונסיבותיה (דב"ע נד/25-4 פלבם, מפעלי מתכת - ההסתדרות הכללית, , ניתן ביום 13.4.95). ראיות מעין אלה לא הובאו לפנינו. יתר על כן, אף כי לגבי עובדי המכס נטען כי התוספת שולמה בטעות, ובלא ידיעת נש"מ (סעיף 53 לתצהיר גב' מרקוביץ), הרי משנת 1998 שולמה התוספת ל-3 עובדי נש"מ (סעיף 64 לתצהיר גב' מרקוביץ). לא ניתן לכך כל הסבר. זאת ועוד. גם בחוות הדעת של עו"ד רון דול (ת/42) לא הוזכרו תנאים כלשהם לקבלת התוספת, פרט לתנאי שעל העובד לעבור מכרז ולוותר על קביעות, ואולם עו"ד דול מציין בחוות דעתו כי גם תנאי זה אין להחיל, שכן הוא נוגד את עצם תכליתו של ההסכם (סעיף 5.ב לחוות הדעת ת/42). העובדה שבחוות הדעת לא הוזכר אלא תנאי זה בלבד כמחסום מפני תשלום התוספת מגלה כי גם בעת שנכתבה, היינו ב-21.10.1999 לא סבר איש בשירות המדינה, ובכלל זה עו"ד דול, אשר בחן ככל הנראה את הנושא לעומקו לפני כתיבת חוות הדעת, כי יש להחיל על פרקליטים תנאים נוספים לצורך קבלת התוספת. לא זו אף זו. משנת 2000 התנהלו מגעים שונים בעניין תשלום התוספת בין יו"ר איגוד המשפטנים מר יורם שגב לבין נציבות שירות המדינה והממונה על השכר (סעיף 116 לתצהיר מר שגב). בסיכום פגישה מיום 8.5.2000 נכתב: ”ב. פיצוי של 15% למשפטנים המועסקים בחוזה מיוחד. סוכם נציבות שירות המדינה תפרסם הנחייה (הודעת נש"מ) לכל המשרדים. על פיה משפטן המועסק בחוזה מיוחד, זכאי לפיצוי בשיעור של 15% בהתאם להוראות נספח ג' להסכם השכר לשנים 1978-1980. נציבות שירות המדינה תבחן, משפטית, את שאלת התשלום למפרע של הפיצוי הנ"ל ותודיע החלטתה בהקדם. (לדעת נציגי איגוד המשפטנים, יש לשלם הפיצוי למפרע, על פי הוראות ההסכם הקיבוצי הנ"ל). (ת/ 102, ההדגשות במקור ד.פ.)". גם בסיכום הפגישה מיום 4.10.2000 (ת/103) לא צויינו תנאים כלשהם לתשלום התוספת. עיניינו הרואות. במגעים עם יו"ר איגוד המשפטנים לא העלה איש מטעם המדינה טענה כלשהי ביחס לתנאים מצטברים שבהם חייבים לעמוד מי שזכאים לתוספת. אמנם גם בסיכום הנ"ל נכתב כי זכאי לתוספת מי שעומד בתנאי נספח ג', אולם כבר הצבענו לעיל על כך שהמדינה לא הצביעה ולו על עובד אחד, פרט לעו"ד כהן, העומד בכל תנאי ההסכם, וקשה להניח כי יו"ר איגוד המשפטנים וגורמים בנש"מ ובלשכת הממונה על השכר היו מנהלים מו"מ, מקיימים ישיבות, ומגיעים להסכמות לגבי הסכם שאיש אינו עומד בתנאיו, או כי עו"ד רון דול היה נדרש ליתן חוות דעת בעניין שולי מעין זה. הנושא שב ועלה שכן הוא נוגע לעובדים רבים, כפי שאכן נקבע בסיכום בסופו של דבר. יתר על כן, לנוכח האמור בסיכום מיום 8.5.2000 ברור כי אין מדובר בהסדר חדש, כטענת המדינה, אלא בסיכום המבוסס על הסכם 1979. אי תשלום התוספת במשך שנים רבות המדינה מייחסת חשיבות רבה לעובדה שהתוספת לא שולמה לתובעים במשך כ-20 שנה. לטענתה מדובר למעשה בהסכם אשר לא יושם כלל, והינו בגדר אות מתה. אי יישום ההסכם תומך בפרשנות המדינה לתנאיו. מוסיפה המדינה ומדגישה עוד כי ארגון הפרקליטים ו/או איגוד המשפטנים לא הגישו מעולם תביעה בעניין זה, והתנהגותם זו מלמדת כי לא היתה כל עילה להגשת תביעה מסוג זה. ככלל אכן התנהגות הצדדים להסכם קיבוצי לאחר חתימתו, ואופן יישומו, הינם כלי עזר רבי חשיבות להבנת אומד דעתם של הצדדים, לצורך פרשנות ההסכם (ע"ע 156/07 קצירי - חברת נמל אילת, לא פורסם ). אולם בענייננו קיימות נסיבות מיוחדות, אשר יפורטו להלן, ואשר בגינן לא ניתן להיעזר בכלי יעיל זה. אכן במשך תקופה ארוכה, ולמעשה עד סוף שנות ה-90 לא נעשתה פעולה כלשהי על ידי ארגון הפרקליטים ואיגוד המשפטנים למימוש ההסכם. אולם מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי אחת הסיבות, ואולי העיקרית שבהן, שבגינה לא פעל איגוד המשפטנים למימוש ההסכם היתה היותו הסכם יוצא דופן, המנוגד בבסיסו למושכלות יסוד של ארגון עובדים. הסכם 1979 הינו הסכם קיבוצי הקובע את זכויותיהם של פרקליטים אשר יועסקו על פי חוזה מיוחד. מטבע הדברים איגוד המשפטנים, ככל ארגון עובדים, אינו מעודד העסקה באמצעות חוזים אישיים. העסקה מסוג זה נוגדת את עצם קיומו של ארגון עובדים התומך באיחודם של העובדים תחת כנפיו של ארגון המייצגם, ונלחם על זכויותיהם. העסקת עובדים באמצעות חוזים אישיים, חותרת תחת קיומו של ארגון העובדים. המזכיר הארצי של איגוד המשפטנים אף הביע בעדותו לפנינו את צערו על תופעה זו. לדבריו: "ברור שהחוזים האישיים שמנתקים את העובד מההסכם הקיבוצי ומכוח העבודה המאורגן של האיגוד המקצועי, זה מחליש את כוחו של האיגוד המקצועי" (ע' 14 ש' ... ). גם הגב' מרקוביץ אישרה בעדותה כי להסתדרות לא היה נוח עם הסכם זה, וכי נתנה את הסכמתה לחתימתו רק משהובטחה כי תוספת שכר לפרקליטים בסך של 15% (ע' 40 ש' 12-18, ע' 34 ש' 9-16). עו"ד רון דול מתייחס לכך בחוות דעתו(ת/42) כדלקמן: "מטעמים אלה, כנראה, ולאור התנגדותם המסורתית של ההסתדרות ואיגוד המשפטנים לחוזים אישיים, לא דורש ארגון העובדים אכיפת הוראות הנספח, למרות שהודה עו"ד שגב, יו"ר איגוד המשפטנים, בשיחה שקיימתי עמו, כי פרשנותו כפרשנותי דלעיל, וגם לדעתו הנוהג שהשתרש עם השנים במשרד המשפטים אינו תואם את הוראות ההסכם. ולכן הוא מיידע או מסייע למשפטנים לממש זכותם זו לקבלת חוזה שכר כולל, רק במקרים בהם העובד מתעקש ודורש זאת ממנו". זאת ועוד. בתצהירה של עו"ד ליאורה חביליו, שהיתה יו"ר ארגון הפרקליטים מ-1999 ועד 2003, הובהר כי בשנים האחרונות לא הוגשה תביעה בשל סיכום 2000 (סעיף 3.ג לעיל). כך נכתב בסעיף 5 לתצהירה: "בעניין זה ציינתי בפגישות, בהן נכחו גם גב' מרקוביץ ועו"ד רון דול, שארגון פרקליטי המדינה לא יגיש בקשת צד בסכסוך קיבוצי בעניין תשלום התוספת לפני 1.1.1999, אך לא יכולה להיות מניעה שפרקליטים יגישו תביעות פרטניות בעניין, ואין לי ככל סמכות למנוע זאת מהם". דבריה אלה של עו"ד חביליו לא נסתרו, שכן המדינה ויתרה על חקירתה, והם נתמכים במסמך מיום 13.12.2000 (ת/ 76). יתר על כן, גם הסכם 2006 אינו מונע הגשת תביעות אינדיבידואליות לגבי התקופה שמ-1979 ועד 1999. בסעיף 11.2 להסכם (מד/26) נקבע כי: "ההסתדרות לא תתמוך בתביעות משפטנים/פרקליטים המיוצגים על ידי ההסתדרות לתשלום תוספת 15% בגין התקופה שעד לחתימת הסכם זה". מן הסעיף משתמע כי, כדברי עו"ד חביליו, חתימת ההסכם אינה מונעת הגשת תביעות, וההסכם אף מאשר את קיומן. גם סיכום 2000, שבו הוענקה התוספת לכל המשפטנים בשירות המדינה, למרות שאינם ממלאים אחר התנאים המצטברים המהווים תנאי לקיומו של הסכם 1979, מלמדת על חוסר הנוחות שחשו שני הצדדים מאי קיומו של ההסכם משנת 1979 ואילך. הצדדים הגיעו להבנה לגבי קיומו של ההסכם מכאן ולהבא, תוך מתן אפשרות לתובעים שירצו בכך, לממש את זכותם לפנות לבתי הדין למימוש זכותם זו. בנוסף לכך יש לזכור כי התוספת אכן שולמה לעובדים אחדים, ומי שפנה בעניין זה קיבל את התוספת. אמנם הגב' מרקוביץ אמרה בעדותה כי אין מדובר ביישום (ע' 54 ש' 14), אולם עובדה זו מערערת את טענת המדינה כי ההסכם היה בגדר אות מתה, ולא יושם כלל. נסכם את דברינו עד כה: הסכם 1979 העניק תוספת בת 15% למשפטנים ופרקליטים שעבדו בשירות המדינה על פי חוזים מיוחדים, גם אם לא נחתמו עמם מראש חוזים לתקופה קצובה בת 3 שנים, ודי בכך, לצורך ענייננו, שעבדו בשירות המדינה לפחות 3 שנים. כמו כן המילים "שכר כולל" אינן מונעות את תשלום התוספת גם ממי שלא שולם לא "שכר כולל" כמשמעותו היום. יתר על כן, זכאים לתוספת גם מי שנעשו בגינם הפרשות למבטחים ולקרן השתלמות, לנוכח התנהלות המדינה במשך השנים, המלמדת כי אין מדובר בנספח ג' בתנאים מצטברים. 15. סוג החוזה ודרגות לנוכח מסקנתנו דלעיל נותרו לדיון שתי שאלות: האחת - האם די בכך שהתובעים עבדו על פי חוזה מיוחד, על כל סוגיו, או שמא זכאים לתוספת רק מי שמועסקים על פי חוזה מיוחד מסוג מסויים; והשניה - מה הן הדרגות שבגינן תשולם התוספת. לגבי סוג החוזה, כפי שכבר ציינו לעיל, סיכום 2000 קובע כי: "משפטן המועסק בחוזה מיוחד, זכאי לפיצוי של 15% בהתאם להוראות נספח ג'". ואולם בהוראות הביצוע של הסיכום (ת/4 ו-ת/5) נכתב כי זכאים לתוספת רק משפטנים המועסקים בחוזה מיוחד לפי תקנה 1(2) לתקנות שירות המדינה. במכתבו של מר עוזיאלי מיום 13.9.2000 (ת/45) מפרט מר עוזיאלי את סוגי החוזים המיוחדים הקיימים. ממכתבו עולה כי התוספת משולמת גם למי שמועסקים על פי חוזים מיוחדים אחרים. אולם מכתב זה נכתב לפני שהוצאו הוראות הביצוע. סיכום 2000 הינו הסכם שנעשה בין הארגון היציג לבין המדינה, ויש להניח כי לו היו הוראות הביצוע חורגות מן ההסכם שנעשה, היה הארגון מלין או מוחה על כך. לא הובא לידיעתנו כי נעשתה פעולה מעין זו. יתר על כן, מדברי עו"ד שגב בעדותו עולה כי התוספת משולמת למי שהועסקו בחוזה מיוחד על פי תקנה 1(2) (ע' 13 2 שורות אחרונות). דבריו אלה, כמו גם התנהלותו של איגוד המשפטנים מעידים על אומד דעתם של הצדדים בעניין זה. לפיכך אנו קובעים כי זכאים לתוספת משפטנים ופרקליטים שהועסקו בחוזה מיוחד על פי תקנה 1(2) לתקנות שירות המדינה. 17. דרגות: בעניין זה טוענים התובעים כי בהסכם אמנם נכתב כי הדרגות הרלבנטיות לקבלת התוספת הינן דרגות ה-ב, שבהן דורגו עובדים בתחילת דרכם, ואולם דרגות אלה אינן קיימות עוד בשירות המדינה, על כן יש ליתן את התוספת לכל המשפטנים בדרגות עד לקבלת קביעות וכתב מינוי. במוסכמה 4 ברשימת המוסכמות הוסכם כי המדינה מעסיקה משפטנים ופרקליטים לפי חוזה מיוחד, שלא על פי כתב מינוי וקביעות, גם בדרגות הגבוהות מדרגה ב'. מאחר שחל שינוי בסולם הדרגות, ושתיים מתוך הדרגות המצויינות בנספח ג' אינן קיימות עוד, יש לקבל את טענת התובעים כי יש ליתן את התוספת לכל המשפטנים בדרגות עד לקבלת קביעות. לפני סיום נתייחס בקצרה לטענת המדינה כי המשמעות הכלכלית של התביעה כבדה ביותר, שכן אם ייפסק כי התובעים זכאים לתוספת, תיאלץ המדינה לשלם כ-30 מיליון ₪ לכ-2,000 פרקליטים ששירתו בשירות המדינה מאז חתימת ההסכם. מקובלות עלינו במלואן בעניין זה טענות התובעים. ראשית, לא הוכח כי אכן עלות התוספת הינה אכן כפי שנטען. כמו כן, משנקבע כי לתובעים זכאות לתוספת מכוח הסכם קיבוצי, ובמיוחד כאשר היה על המדינה לשלם את התוספת במשך השנים שחלפו מאז חתימת ההסכם, הרי אין בכוחם של שיקולי תקציב להטות את הכף, ולשלול את זכאותם של התובעים לתוספת. סוף דבר - אנו קובעים כי התובעים העומדים בתנאי הסכם 1979 זכאים לתוספת מיום 16.2.1979, ובכפוף למועד תחילת עבודתם אצל הנתבעת. עמידה בתנאי ההסכם פירושה: העסקה בחוזה מיוחד על פי תקנה 1(2) לתקנות שירות המדינה, בכל הדרגות, ועבודה בשירות המדינה במשך 3 שנים, גם אם לא נחתם עם העובד חוזה מראש ל-3 שנים. הוצאות ייפסקו עם סיום ההליכים בתיק זה. פרקליטות המדינהפרקליטיםשירות המדינהתוספות שכר