קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להגשת תצהיר גילוי מסמכים משלים: לפניי מספר בקשות- בש"א 12216/09 היא בקשה להגשת תצהיר גילוי משלים לגבי מסמכים שהתגלו במסגרת חקירתו של רו"ח אלקלעי, הנחלקים לשתי קבוצות מסמכים הכוללים שאילתות אשר התבקשו על ידי רו"ח עופר אלקלעי במהלך חקירתו, לצורך כתיבת דו"ח החוקר מטעמו, לרבות שאילתות לתקופה שלאחר מועד הגשת התביעה (מרץ 2004) ועד ליוני 2008 ; דוחות תמלוגים לתקופה שעד למועד הגשת התביעה, אשר נשמטו מתצהיר הגילוי הקודם, וכן דוחות תמלוגים לתקופה שלאחר הגשת התביעה (מרץ 2004) ועד ליוני 2008 (אשר לא גולו במסגרת התצהיר הקודם מאחר שאינם חלק מההליך, אך לטענת הנתבעות, יש להוסיפם לנוכח צירופם לבקשת רו"ח אלקלעי). הנתבעות טוענות, כי מדובר בנתונים שנמסרו לרו"ח אלקלעי במסגרת חקירתו, וכעת מבוקש להתיר הגשתו של תצהיר גילוי משלים בהתייחס להם. בתגובתם, מתנגדים התובעים להגשת תצהיר הגילוי המשלים, וטוענים כי למעשה, הנתבעות העלימו מסמכים, באופן מכוון, ומנסות להכשיל את ההליך השיפוטי באמצעות הגשת עשרות מסמכים שלא גולו במשך חמש השנים שבהם מתנהל ההליך, ואין לאפשר להן זאת כעת. התובעים טוענים, כי התרת הגשתו של תצהיר גילוי משלים תוביל לכך שתידרש הגשת דוח חדש מטעמם, אשר "יתרגם" את הנתונים הכספיים בדוחות החדשים לזכות כספית של התובעים. לחלופין, מבקשים התובעים, כי ככל שתותר הגשתו של תצהיר גילוי משלים, תחוייבנה הנתבעות בהוצאות. בתשובתן לתגובה, טוענות הנתבעות, כי המסמכים נשוא התצהיר המבוקש נדרשים לצורך ניהול הגנתן. לטענתן, ב"כ התובעים הביע את הסכמתו להגשת המסמכים במסגרת הדיון מיום 21/6/09, ולכן הוא מנוע מלהתנגד לכך כעת. הנתבעות טוענות, כי ככל שיותר תיקון תצהירי התובעים וחוות הדעת מטעמם, הרי שיש להתיר גם את תיקון תצהיריהם. אני שותף לעמדת התובעים. כידוע, על פי הפסיקה, יש לאזן בין אינטרס גילוי האמת לבין אינטרס היעילות, ויש לדאוג לכך שההליך לא יימשך עד אין סוף בשל הליכי הגילוי. במסגרת האיזון האמור יש לבחון שיקולים שונים וביניהם- יחסי הגומלין בין חשיבות המסמך לעוצמת הפגמים הדיוניים וקיומה של חלופה להליכי הגילוי (רע"א 3511/09 קמטק בע"מ נ' אורבוטק בע"מ (7/5/09)). התרשמותי היא, כי כפי שקבע כב' השופט ברוך בהחלטתו מיום 7/10/07 (בש"א 12183/07), , הנתבעות משלימות את הליכי הגילוי באופן מדורג והדרגתי, ולטעמי, אין לאפשר זאת עד אין סוף, חמש שנים לאחר הגשת התביעה. לפיכך, נדחית בש"א 12216/09. במסגרת בש"א 9134/09 עותרות הנתבעות להורות למומחה מטעם בית המשפט, רו"ח עופר אלקלעי, להבהיר את חוות דעתו בעניינים מסויימים, בהתאם לשאלות ההבהרה שהופנו אליו, המפורטות בבקשה. התובעים מתנגדים לבקשה, וטוענים כי מקומן של השאלות הוא במסגרת חקירתו הנגדית של המומחה, בשלב ההוכחות. בהחלטתו בבש"א (מחוזי י-ם) 4477/08, ת"א 8182/06 ה"פול" המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ נ' צפניק (10/12/08), דן כב' השופט יוסף שפירא במהותן ומטרתן של שאלות ההבהרה למומחה, ציין כי קיימת גישה לפיה מטרת שאלות ההבהרה היא לחסוך בצורך בחקירת המומחה בבית המשפט, וכי אכן ייתכנו מקרים שבהם לאחר קבלת תשובות לשאלות ההבהרה יימנע בעל הדין לבקש את חקירת המומחה (אציין, כי נראה שההחלטה ניתנה במסגרת הליך על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, אך העקרונות האמורים ישימים, באותה מידה, גם כאן). כלומר, באופן עקרוני, אין מניעה להפנות למומחה שאלות הבהרה שעשויות להוות מעין תחליף לחקירה נגדית, אלא להפך, מדובר במהלך שעשוי להיות יעיל לעיתים. עם זאת, שאלות ההבהרה נשוא בש"א 9134/09 מנוסחות באופן בלתי אוביקטיבי, ואף מגמתי, ומתקבל הרושם שהנתבעות מנסות, על דרך הפניית שאלות מדריכות, "לדלות" את התשובות התואמות את עמדתן העובדתית. בהתאם לכך, אין הצדקה להפניית שאלות ההבהרה למומחה, והנתבעות יהיו רשאיות לחקור בדבר הנתונים הדרושים להן, במסגרת החקירה הנגדית. לפיכך, נדחית בש"א 9134/09. בבש"א 6036/09 עותרות הנתבעות להורות על חילוט העירבון שהופקד בהתאם לצו העיקול מיום 4/11/08. צו העיקול בוטל בהחלטתי מיום 16/12/08. לאחר מכן, הגישו התובעים בקשה נוספת למתן צו עיקול, אשר נדחתה בהחלטתו מיום 16/12/08 של כב' השופט שמואל ברוך (בש"א 1084/09) . מכאן נובע, לטענת הנתבעות, כי הבקשות לצו עיקול לא היו סבירות בנסיבות העניין. בנוסף, טוענות הנתבעות, כי בעקבות צו העיקול נגרמו להן נזקים כספיים רבים, וביניהם חיובם בשכ"ט עו"ד בסך 60,200 ₪ , בקשות עיקולים שהוגשו על ידי גורמים אחרים מתוך כוונה לפגוע בנתבעים מבחינה כלכלית וכן פגיעה במוניטין. בתגובתם, טוענים התובעים, כי הבקשות לעיקולים הוגשו לאור קשיים כלכליים אליהם נקלעו הנתבעות, ולאור אפשרות העברת הפעילות העסקית לידי חברת NMC. מכאן, טוענים התובעים, כי הבקשות לעיקולים היו סבירות בנסיבות העניין. לטענת התובעים, הנזק הנטען שנגרם בעקבות צו העיקול אוזכר באופן כללי וסתמי, ולא הוצגה ראיה ממשית לקיומו. ההוראות הרלוונטיות לערבות ועירבון ואפשרויות חילוטם, פורטו בסעיפי המשנה של תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי. הוראות אלה נדונו בהרחבה בפסק דין שניתן לאחרונה ברע"א 9308/08 אלול נ' רביב (21/4/09), במסגרתו גם חודדה ההבחנה שבין ערבות לעירבון. נקודת המוצא היא חיוב בהפקדת ערבות, ומתן פטור מהפקדתה הוא בבחינת חריג. על פי תקנה 364(א) בית המשפט או הרשם רשאי לקבוע כי הערבות הנדרשת תהיה ערבות מסוג מסויים, ולצורך העניין גם ערבות בנקאית. ההסדר בנוגע לחיוב בעירבון הוא שונה, שכן בית המשפט רשאי לחייב את מבקש הסעד הזמני בהפקדת עירבון אם שוכנע שהדבר צודק וראוי בנסיבות העניין. כלומר, על פי תקנה 364(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, החיוב בעירבון נוסף להתחייבות העצמית ולערבות. היבט שני שלגביו קיימת חשיבות להבחנה בין ערבות לעירבון, נוגע לתנאים למימוש בטוחה ולהליך הנדרש לשם כך. על פי תקנה 371(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, לאחר פקיעת הצו הזמני, רשאי בית המשפט הדן בתובענה לחלט את העירבון, כולו או מקצתו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, בכפוף להוכחת שני תנאים- הגשת הבקשה לסעד זמני לא היתה סבירה בנסיבות העניין וקיומו של נזק בעקבות מתן הסעד הזמני. לעומת זאת, לא קיים הליך של חילוט ערבות, שכן בשונה מעירבון, הערבות אינה מקימה לנתבע זכויות נוספות על אלו הקיימות כלפי מבקש הסעד הזמני בעקבות התחייבותו העצמית, אלא היא נועדה להבטיח את קיום ההתחייבות העצמית. מבחינה דיונית, על פי תקנה 371(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ניתן לתבוע את הפיצוי על נזקי הסעד הזמני וכן את מימוש הערבות על דרך הגשת תביעה חדשה או על דרך הגשת בקשה במסגרת ההליך שבמהלכו ניתן הסעד הזמני. מבחינה מהותית, לצורך מימוש הערבות, הנתבע לא נדרש להוכיח שבקשת הסעד הזמני לא היתה סבירה, אך עם זאת, על הנתבע להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו וקיומו של קשר סיבתי בין הסעד הזמני לבין הנזק. הבדל נוסף קיים לגבי מסגרת הזמנים למימוש הבטוחה- בקשה לחילוט עירבון יש להגיש בתוך 60 ימים ממועד פקיעת הצו הזמני (תקנה 371(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי), בעוד שלגבי ערבות נקבע, כי אם לא הוגשה תובענה או בקשה לפיצויים בתוך שישה חודשים ממועד פקיעת הצו הזמני, יש להשיב למבקש את הערבות, אלא אם כן נקבע מועד אחר לכך, מטעמים מיוחדים שיירשמו. בענייננו, במסגרת סעיף 3 לצו העיקול, חוייבו התובעים בהמצאת התחייבות עצמית שאינה מוגבלת בסכום והפקדת עירבון בסך 100,000 ₪ על דרך הפקדת מזומן או ערבות בנקאית צמודה ובלתי מוגבלת בזמן. מכאן, ומאחר שכאמור, החיוב בעירבון, כמשמעו בתקנה 364(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, מתווסף לערבות ואינו קודם לה מבחינת "מדרג הבטוחות", הרי שהמסקנה המתחייבת היא, שהערבות הבנקאית שהופקדה במסגרת צו העיקול, היא בגדר "ערבות", וההליך המתאים לפירעון הנזקים שנגרמו בעקבות העיקול הוא תובענה או בקשה לפיצויים, שתוגש בתוך שישה חודשים ממועד פקיעת הצו הזמני. מכאן, כי הבקשה הנוכחית, לחילוט עירבון, כלל אינה המתכונת הדיונית הרלוונטית, ולכן היא נדחית. בבש"א 4146/09 עותרים התובעים להשבת הערבות הבנקאית האמורה. הנתבעות לא הגיבו לבקשה זו, ולפיכך, ולאור תוצאת הדברים בבש"א 6036/09, מתקבלת הבקשה להחזר הערבות (אני מעכב ביצועו של חלק זה מההחלטה לפרק זמן של 20 יום). בש"א 23688/08 חופפת במהותה לבש"א 4146/09, והיא נמחקת. לא ראיתי לנכון ליתן כרגע צו נפרד להוצאות. בהתאם להחלטתי בקדם המשפט מיום 21/6/09, יש לנתב את התיק לשופט ההוכחות. גילוי מסמכיםתצהיר גילוי מסמכיםמסמכים