קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אגרה תביעת פיצויים בגין הפקעה: 1. התובעים הגישו לבית המשפט תביעה לתשלום סך של 3,094,680 ₪, המהווה את ההפרש בין התמורה שקיבלו הנתבעים 1 ו-2 (להלן: הנתבעים) בגין מכירת חלקה 114 בגוש 30091 (להלן: המקרקעין) לנתבעת 3, חברת סי.בי.די סטאר ניהול בינלאומי בע"מ (שעניינה הסתיים), לבין פיצויי ההפקעה שקיבלו התובעים עבור המקרקעין בשנת 1981. על-פי האמור בכתב התביעה, הופקעו המקרקעין במסגרת הפקעתה של חטיבת קרקע גדולה לצרכי ציבור בחודש ינואר 1968, בעקבות מלחמת ששת הימים. לטענת התובעים, לא עשו הנתבעים שימוש בחלקה ולא פעלו להגשמת ייעודה הציבורי, ותחת זאת פירסמו בשנת 2005 תוכנית מתאר מקומית אשר ביטלה את מטרתה הציבורית של ההפקעה וייעדה את המקרקעין (ושטחים נוספים בתחומי ההפקעה) למגורים. בהמשך, בשנת 2006, מכרו הנתבעים את המקרקעין לנתבעת 3 בהליך מכרז. התובעים טוענים, כי על הנתבעים לשלם להם פיצויים בסכום התביעה על יסוד העילות הבאות: חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; חוק הנאמנות, התשל"ט-1979; והפרת החובה לנהוג בתום לב. בכתב התביעה שהגישו סומכים התובעים על ההלכה שנפסקה בבג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625 (2001) ועל הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על-פי כותרת התביעה - "פיצויי הפקעה לצרכי ציבור" נקבעה אגרת התביעה בהתאם לתקנה 3(8) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: התקנות) לפי פרט 10 בתוספת לתקנות, בסכום של 954 ₪. 2. בבקשה שלפני טוענים הנתבעים, כי אין המדובר בתביעה לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין, אלא בתביעה כספית לכל דבר וענין, שיש לשלם בגינה אגרה לפי פרט 8 בתוספת בשיעור של 2.5% מן הסכום הנתבע. התובעים טוענים, לעומת זאת, כי על אף שאין המדובר בתביעה לתשלום פיצויי הפקעה, עילת התביעה נובעת מהפקעת המקרקעין ומהתנהגותם של הנתבעים אשר רכשו את הקרקע מן התובעים ב"נזיד עדשים" ולאחר מכן שינו את ייעודה ומכרו אותה לכל המרבה במחיר. בהקשר זה נטען, כי קבלת טענת הנתבעים תביא לחסימת שערי בית המשפט בפני בעלי מקרקעין שהופקעו המבקשים לממש את זכויותיהם החוקתיות ביחס למקרקעין ובקשר עם ההפקעה. 3. לאחר שנתתי דעתי לטענות ההדדיות של הצדדים, שוכנעתי כי אגרת התביעה נקבעה כדין ואין מקום לשינוי הסיווג שניתן לה. להלן אבאר עמדתי. תקנה 3(8) לתקנות מורה, כי יראו כהליך ששוויו אינו ניתן לביטוי בכסף "תביעה בגין נטילת זכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות במקרקעין, על-פי סמכותו לפי דין, או תביעה בגין נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין, והכל למעט תביעה בנזיקין בגין אלה". קדמו לתקנה 3(8) לתקנות תקנות 3(א) ו-20(15) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: התקנות הישנות). תקנה 3(א) לתקנות הישנות קבעה, כי יראו כהליך ששוויו אינו ניתן לביטוי בכסף "הליך שהסעד המבוקש בו הוא... קביעת גובה הפיצויים או תשלומי האיזון בשל רכוש שהופקע או שנפגע שלא בדרך הפקעה לצרכי ציבור או לטובת הציבור לפי כל דין...", ואילו תקנה 20(15) לתקנות הישנות פטרה מתשלום אגרה "תובענה בענין הקניית רכוש לצרכי ציבור ולטובת הציבור לפי דין, או לביטול הקניה כאמור". תקנה 3(א) לתקנות הישנות פורשה בפסיקתו של בית המשפט העליון כחלה על תביעה לתשלום פיצויים בסכום של 40 מליון ₪ בגין שימוש רב שנים של המדינה ב"שטח סגור" לפי תקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 וכן על תביעה לתשלום פיצויים בסך של 5.8 מליון ₪ בגין הריסת משתלותיהם של המשיבים במסגרת פעילות בטחונית בקלקיליה (רע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' אבן זוהר, , מיום 1.5.06, להלן: עניין אבן זוהר). בענין אבן זוהר קבע בית המשפט חמישה תנאים לחלות תקנה 3(8) לתקנות הישנות: שיהא מדובר בהליך שהסעד המבוקש בו הוא קביעת גובה הפיצויים או תשלומי האיזון; בשל רכוש; שהופקע או שנפגע שלא בדרך הפקעה; לצרכי ציבור או לטובת הציבור; לפי כל דין. ואלה דבריו: "תכליתה הספציפית של תקנה 3(א) לתקנות האגרות היא להקל על מי שהופקע או נפגע רכושו, לצורכי ציבור או לטובת הציבור, לפי דין, בפנייתו לערכאות בתביעת פיצויים. הרעיון הוא כי רכוש הפרט נפגע למען הכלל ורצוי להקל על הפרט בפנייתו לערכאות בתביעת פיצויים. ההקלה מתבטאת בתשלום אגרה מופחתת ולא לפי גובה הפיצויים הנתבעים. זו תכליתה של התקנה... להגשמת תכלית זו, אין מקום לצמצם את תחולת התקנה על תביעות פיצויים מקום שהזכות לפיצויים נתונה ואיננה שנויה במחלוקת. תקנה 3(א) ביקשה להקל ולפתוח את שערי בית המשפט למי שהופקע או נפגע רכושו לטובת הכלל. היא ביקשה לפתוח את שערי בית המשפט, ואחרי שאלה נפתחים, בית המשפט ידון לגופו של עניין הן בזכות לפיצויים והן בגובה הפיצויים. לא מצאתי עיגון מספיק בתכלית התקנה לצמצום שמבקשת המדינה להכניס בפרשנות ובתחולת התקנה. אכן, תכלית התקנה לא מצדיקה את צמצום תחולתה למקרים של זכות פיצויים נתונה ולא שנויה במחלוקת. התקנה מתחשבת במי שנפגע קניינו למען הכלל ופותחת לו את שערי בית המשפט, ולעניין זה, אין נפקא מינה, לטעמי, בין מי שזכותו לפיצויים מעוגנת בדין עצמו ונתונה בבירור ובין מי שזכותו לפיצויים מעוגנת במקור משפטי אחר ויש צורך לבסס אותה" (מפי כב' השופט ג'ובראן). בפסק הדין ב-רע"א 9075/05 עזבון המנוחה לילי לוין ז"ל נ' עירית הרצליה (מיום 16.2.06) הוחלה תקנה 20(15) לתקנות הישנות על תביעה לתשלום פיצויים בגין קרקע שנמכרה למשיבה בעת שהיתה קרקע חקלאית המיועדת להפקעה לצרכי ציבור, על בסיס ההנחה שתשמש להרחבת מרכז הספורט העירוני, אך ייעודה שונה לאחר מכן לצרכי מסחר. בית המשפט קבע, כי "הדעת נותנת כי פרט 20(15) לתקנות בית משפט (אגרות) הותקן, כמו פרטים דומים לו בתקנה 20, כאמירה מצד מתקין התקנות, שמי שמבקשים להקנות את רכושו לצרכי ציבור על פי דין, או שרכושו הוקנה לצרכי ציבור, יש ליתן לו את יומו בבית המשפט אל מול הציבור בלא להכביד עליו באגרה. פרטים נוספים בתקנה 20 עוסקים במגוון של מקרים, שדומה כי המשותף ביניהם הוא תחושת הצדק של מתקין התקנות, ששאפה ליתן לפותחי ההליך את יומם. לפיכך יש מקום לפירוש התקנות בפתיחות דעת, גם אם במובן הדווקני-הפורמלי ניתן לטעון כי הרכוש בו מדובר לא 'הוקנה לצרכי ציבור'" (מפי כב' השופט רובינשטיין; וראו גם: בש"א (י-ם) 4907/08 גולובנציץ נ' עירית ירושלים, , מיום 14.5.09, שם נקבע בענין דומה, כי יש לראות בתביעה שעילתה מכירה "בצל הפקעה" כתביעה שבאה בגדרה של תקנה 3(א) לתקנות הישנות). תקנה 3(8) לתקנות הוציאה באופן מפורש מגדר התביעות שייחשבו ככאלה שלא ניתן לשום שוויון בכסף תביעות בנזיקין (ראו:AL ZAFAR GENERAL CONTRACTING נ' מדינת ישראל, מיום 20.10.09). כמו כן, התקנה חלה על תביעות ביחס לזכויות במקרקעין בלבד (ולא על רכוש). ואולם, בכל הנוגע לאלה הורחבה תחולתה לכל נטילת זכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות במקרקעין על-פי סמכות לפי דין ולנטילה שלטונית של זכויות במקרקעין. זאת, ללא הדרישה כי ההפקעה או הפגיעה יהיו לצרכי ציבור או לטובת הציבור. נראה, אפוא, כי יש להמשיך וליתן לתקנות אותו פירוש ליברלי שניתן לתקנות הישנות בכל הנוגע לתביעות שמקורן בפגיעה בזכויות במקרקעין מכוח סמכות לפי דין או נטילה שלטונית. כך, למשל, הוחלה תקנה 3(8) לתקנות על תביעה לתשלום פיצויים לפי שווים של המקרקעין במועד הגשת התביעה (ולא במועד ההפקעה) בגין הפרת החובה לעשות שימוש במקרקעין המופקעים למטרה הציבורית שלשמה הופקעו (בש"א (ת"א-יפו) 12038/07 פריידנברג נ' מדינת ישראל, , מיום 21.10.07). בענייננו, המדובר בתביעה דומה, כאשר מסכום הפיצויים אותו תובעים התובעים על-פי ערכי המכירה של המקרקעין לנתבעת 3 נוכה סכום פיצויי ההפקעה שהתקבל בעבר. 4. יישומן של אמות מידה אלה לענייננו מוביל לכלל מסקנה, כי אין לשנות את סיווג התביעה מתביעה שיש לראותה ככזו שלא ניתן לשום את שוויה בכסף לתביעה כספית, שכן התביעה באה בגדרה של תקנה 3(8) לתקנות כתביעה בגין נטילת זכויות במקרקעין על-פי סמכות לפי דין. המדובר בתביעה שמקורה בהפקעת המקרקעין בשנת 1968 ובפועלה של זו. אכן, אין המדובר בתביעה לתשלום פיצויי הפקעה, אך המדובר בתביעה לתשלום פיצוי בגין ההפקעה בשל אי הגשמת המטרה הציבורית שבבסיסה, לפי טענת התובעים. ככזו, באה התביעה בגדרה של תקנה 3(8) לתקנות. לא למותר לציין, כי אף הנתבעים הסכימו כי העובדה שהמדובר בתביעה לתשלום כסף ככזו אינה צריכה לפגוע באפשרות לראותה לצורך התקנות כתביעה שאינה ניתנת לשומה כספית. התוצאה היא, כי דין הבקשה להידחות. לנוכח המסקנה אליה הגעתי, מתייתר הדיון בטענות התובעים ביחס למועד העלאתה של הטענה בדבר אי תשלום אגרה מספיקה. הנתבעים ישלמו לתובעים שכר טרחת עורך דין בגין הבקשה בסך 1,500 ₪, בתוספת מע"מ. קרקעותפיצוייםהפקעהאגרה