קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות אישית נושא משרה על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת: לפני תביעת בנק כנגד לקוח בגין יתרות חובה בחשבונו. האם חילופי הבעלות בבנק מנתקים את החבות והיריבות בין הצדדים? האם ניתן לחייב בעלי תפקיד או נושאי משרה בחברה - הנתבעת 1 - מכח הוראת סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 (הרמת מסך)? האם נותר חוב והאם הוצגו הראיות על כך? אלה השאלות העיקריות בתובענה זו. רקע כללי וטיעוני התובע: 1. התובע הינו תאגיד בנקאי הרשום כדין בישראל, ועוסק בעסקי בנקאות בישראל ובחו"ל (להלן: "הבנק"). בהתאם להסכם העברת הבעלות מיום 27.4.00 קיבל התובע בהמחאה מאת בנק Australia and New Zealand Banking Group Limited (להלן:"A.N.Z" ) את כל זכויותיו של האחרון כלפי לקוחותיו, לרבות ובמיוחד גביית חובות של לקוחות כלפיו. הנתבעת 1 (להלן: "אומס") הנה חברה שאינה פעילה, נתבע 3 (להלן: "חסן") ונתבע - 4 (להלן: "לואי") הם בעלי המניות בה ומנהליה. הנתבע 3 הוא אביו של הנתבע 4. בשנת 1997 פתחה אומס חשבון בנק אצל בנק A.N.Z סניף מזרח ירושלים שהמשיך לנהל את החשבון עד שנסגר מאוחר יותר מחוסר כדאיות כלכלית. אומס ניהלה שני סוגי חשבונות: האחד חשבון הלוואה מס' 1511000152301 (להלן: "חשבון ההלוואה"), והשני, חשבון עובר ושב מס' 1511000152001 (להלן: "חשבון העו"ש"). אומס, שפעלה באמצעות מנהליה ובעלי מניותיה הנתבעים 3 ו-4, לוותה ומשכה מדי פעם כספים בסכומים שונים, והחשבונות חויבו בהתאם. בהתאם לרשום בספרי התובע, יתרת חובה של אומס כלפי התובע בחשבון ההלוואה עמדה על סך של 1,800,000 ₪ נכון ליום 31.12.2002 ואילו יתרת החוב בחשבון העו"ש עמדה על סך 2,707,614.85 ₪ נכון ליום 31.12.2002. התובע דרש מהנתבעים לסלק את יתרת החוב הנ"ל אולם לא נענה. חסן ולואי נתבעים מכוח חתימתם על כתב ערבות מתמדת ובלתי מוגבלת בזמן לחובות אומס. חסן ביחד עם לואי, נתבעים אף מכח היותם מנהלים ו/או בעלי המניות ו/או בעלי זכות החתימה של אומס, כאשר התובע מייחס להם את החוב של אומס ומבקש לראות בו כאילו היה חוב שלהם מכוח עילת הרמת מסך ועילות אחרות לפי חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק"). הבנק הגיש את התביעה בסדר דין מקוצר, אולם בהחלטה מיום 2.2.06 (בהסכמה) נמחקה הכותרת והתביעה הועברה לסדר דין רגיל. טיעוני הנתבעים: 2. בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים הם טענו, בין היתר, כי הסכם העברת הבעלות בין הבנקים כאמור אינו תקף. בתוך כך טענו כי חסן אינו מורשה חתימה של אומס ולא היה מנהלה המוסמך לחתם בשמה וכי מכל מקום אין בחתימתו כדי לחייב את אומס. לואי טען כי מעולם לא היה בקשרים עם התובע או בנק ANZ, וכי אומס נקלעה לחובות אדירים עקב שיטפון שהטביע את כל הסחורה שלה. הנתבעים מכחישים את יתרת החובות וטוענים כי הם אינם חייבים מאומה לבנק וכי היו מעילות בבנק, ובוצעו פעולות בלתי חוקיות בחשבונות אומס. כן הכחישו את שיעורי הריבית שחויב חשבון אומס. חסן ולואי טוענים כי אין בסיס לטענה כי ערבו לחובות אומס. חסן טען כי אין חתימה שלו על כתב הערבות בסוף העמוד הראשון של כתב הערבות, הוא לא נדרש לערוב לחובות אומס וזהו היה "הפיתיון" שבגללו הסכים לעבוד עם התובע. כמו כן אין תוקף לערבויות, ובכל מקרה הערבויות מתייחסות לחשבון העו"ש בלבד ולא לחשבון ההלוואה. אומס הייתה החברה המובילה באזור כולו לייבוא רהיטים ושיווקם במזרח ירושלים, בגדה המערבית ואף בישראל, וניהלה עסק בו "גלגלה" מיליונים, ואין מקום להרים את מסך ההתאגדות. דיון מעמדו של הבנק התובע 3. ראשית נסיר מעל הדרך את הטענה כי הבנק אינו רשאי לתבוע את הנתבעים לאור שינוי הבעלות בבנק שאף שמו הוחלף. בין A.N.Z, הבנק בו פתחה אומס החשבון בזמנו לבין התובע, Standart Chartered Bank Limited (להלן: "התובע") נערך הסכם העברת בעלות ביום 27.4.00 (להלן: "הסכם ההעברה"), לפיו קיבל בהמחאת זכות מאת A.N.Z את הזכויות כלפי הלקוחות, לרבות הנתבעים. הסכם זה צורף כנספח א' לכתב התביעה, אולם הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי לא קיבלו מהתובע: "ולו אגורה שחוקה אחת וכי הוא תובע את הסכומים לאור טענתו שכביכול רכש את החובות של הבנק הקודם". (סיכומי הנתבעים, שם, פסקה 5). המסמך הוגש בדיון ביום 12.7.09, כשהוא מאומת כדין לרבות אימות ואישור קונסול ישראל בירדן, וסומן כמוצג 16. כך גם אין משמעות לטענה כי העדה אמרה כי אין לה ידיעה אישית אודות החשבונות של הנתבעים אצל בנק A.N.Z שהרי היה זה טרם הועברו הזכויות לתובע. למעשה אין בדברי הנתבעים בנדון כל ממש, ואין בכך כדי לערער את המחאת הזכות מ - A.N.Z לתובע. סעיף 1 לחוק המחאת חיובים תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המחאת חיובים") קובע: "המחאת זכות זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי ההסכם בין החייב לבין הנושה. ההמחאה יכול שתהיה לגבי הזכות, כולה או מקצתה, ויכול שתהיה מותנית או על דרך שעבוד". הנה כי כן, בין A.N.Z לבין התובע ישנו הסכם המחאת חיובים, שלא נסתר, ובין A.N.Z לבין הנתבעים לא היה הסכם נפרד (ולא נטען שהיה) או תנייה בהסכמי ההלוואה לפתיחת החשבון, לפיו הוגבלה עבירות הזכות על פי חוק המחאת חיובים, כמצוטט לעיל. לפיכך אני קובע כי ישנה יריבות בין התובע לבין הנתבעים. ב"כ הנתבעים מפנה לעדותה של עדת התביעה מטעם הבנק גב' רחאל, כדלקמן: "ש. ובנק סטנדרט לא נתן כסף מכיסו לנתבעים? ת. סטנדרד לא היה נמצא בכלל בשטח והיה איי.אן.זד ש. כל החוב הזה זה מכספים שהנתבעים קיבלו איי.אן.זד ולא מסטנדרד, סטנדרט לא שילם שקל לנתבעים. ת. נכון". (פרו', 7). בהקשר זה ניתן לומר כי הדבר אמנם נכון מבחינת לוח הזמנים, אולם אינו מעלה ואינו מוריד לעניין המחאת הזכות לתובע. מסמכי ההתקשרות 4. ביום 11.3.97 התכנסה אסיפה כללית ראשונה של רהיטים אל סופארה בע"מ בה הוחלט לפתוח חשבון בנק בבנק אוסטרליה וניו זילנד - A.N.Z בירושלים. באסיפה זו נכחו חסן X וגב' עבדאל רחמן מופידה. פרוטוקול האסיפה הוגש וסומן ת/1. כן הוגש דוח רשם החברות המלמד פרטים על חברת אי.סי.טי. כלי חיתוך תעשייתיים בע"מ שהתאגדה ביום 20.9.84. כן מצוין שם, בין היתר, כי חסן X הינו בעל מניות ומנהל בחברה לצד גמאל עיסה חסן (מוצג ת/2). כן הציג התובע את דו"ח רשם החברות לגבי אומס סחר בינלאומי בע"מ (0-201420-51) שהתאגדה ביום 17.8.94 כאשר נתבעים 4,3 הינם בעלי המניות וכי חסן X הינו מנהל התאגיד (מוצג ת/3). המסמך המכונן את יחסי הצדדים הינו מוצג ת/18 אשר נחתם ביום 23.3.97 המציין את מס' החשבון: 1511000152001, וסוג החשבון ""Curent Account ולמטה מכך הכותרת: Terms And Conditions of Opening An Account".” בעמוד האחרון של המסמך ישנם שני מקומות לחתימה. ישנו כיתוב כחותם ראשון בכתב יד של שם החברה - אומס כתובתה ומספר רישומה ברשם החברות וחתימה הנחזת להיות של חסן X. לצד חתימה זו ישנה חתימה של חסן X, מס' תעודת הזהות וחתימתו. מתחת לחתימה ישנה אף חותמת של אומס ועל גביה חתימה נוספת של חסן X וכן שתי חותמות נוספות: על האחת נאמר: signatures verfied (בריבוע) ומצד ימין ""refenences waived by. כמו כן נחתם באותו יום (23.3.97) כרטיס המהווה יפוי כח שנותנת החברה יפוי כח לחתום בשמה לגבי החשבון הנ"ל לחסן X (מוצג ת/19). וכרטיס בו מעניקה החברה יפוי כח ללואי X לחשבון הנ"ל, שנחתם ביום 4.6.98 (מוצג ת/20). במסמך נוסף שנחתם ביום 23.3.97, בעמוד הראשון בו מצד ימין למעלה מולא שם החברה ומספר החשבון הנ"ל, וכותרת המסמך הינה: "Continuing "All Debts" Guarantee Unilimited in Amount" דהיינו ערבות מתמשכת לכל חוב (של בעל החשבון) בלתי מוגבלת בסכום. המסמך הוגש וסומן ת/27. באותו עמוד נרשם השם המלא של הערב מר חסן X ומספר תעודת זהות שלו (בכתב יד), וברובריקה: "מס' הערבים" רואים כי היה רשום 2 אך נכתב על ספרה זו 1 והוסף כיתוב: (1). בתחתית העמוד יש מקום לחתימת הבנק והערבים, ומסומן בעפרון X שני מקומות, ואין חתימות. בעמוד האחרון של ת/27 ישנה מסגרת לפרטי הערב, כאשר הכותרת הינה: "In witness there of the Guarantors have set their hands on the date set out below." ובהמשך, בתוך ריבוע, שבתחתיתו רשום שזה המקום לחתימת הערב, נמצאת חתימת חסן X, ומימין שמו, כתובתו, ת.ז, ומספר טלפון. למעשה, הריבוע מיועד לחתימת הבנק, ונראה כי לאור חתימת חסן במקום זה, הבנק חתם משמאל לריבוע. בהקשר למסמך זה טוענים הנתבעים, כי כיוון שבעמוד הראשון אין חתימות, הרי שהמסמך אינו תקף. טענה זו אינה מתקבלת, שהרי חסן X לא הביא כל ראיה שאין זו חתימתו בעמוד האחרון, ולמעשה אין חובה חוקית לחתום על כל עמוד, אם כי נהוג כך כשמדובר במסמך המכיל דפים נפרדים, ופחות כשמדובר במסמך מקופל שלא ניתן להחליף לו דפים או להחליף את הדף האחרון בדף אחר. מכל מקום, נראה כי הכיתוב נעשה כמתואר לעיל ולאור העובדה ששני הערבים המיועדים לא היו שם בו זמנית. מסמך נוסף של ערבות בלתי מוגבלת, זהה בצורתו, נחתם על ידי אי.סי.טי. תעשיות כל חיתוך בע"מ, אשר חתומה בצירוף חותמתה הן על העמוד הראשון והן על העמוד האחרון, והפרטים נראים כתובים באותו כתב יד כשל קודמו (הוגש כמוצג ת/28). החתימה בשם החברה הנ"ל נחזה אף הוא כנחתם על ידי חסן. מסמך נוסף הינו מתן יפוי כח מאומס ללואי X שנחתם ביום 5.7.98 (מוצג ת/22). כמו כן כעולה ממסמכי רשם החברות, לואי קיבל ביום 6.8.97, 30 מניות רגילות בהעברה מעבד אל רחמן מופידה (חלק מת/17). יצירת החובות בחשבונות אומס 5. כעולה מתצהיר הגב' רחאל, פקידה אצל התובע, אומס ניהלה חשבון הלוואה מס' 1511000152301 (להלן: "חשבון ההלוואה") וחשבון עובר ושב מס' 1511000152001 (להלן: "חשבון עו"ש") אצל התובע בסניף סלאח אלדין בירושלים, מהם לוו ומשכו מדי פעם כספים בסכומים שונים והחשבונות חויבו בהתאם. כל לקוח של הבנק היה מזוהה לפי מספר חשבון עיקרי בן עשר ספרות, כאשר סוג החשבון מזוהה לפי שלוש ספרות המתווספות למספר החשבון העיקרי של הלקוח, במקרה זה, מספר החשבון של אומס הינו 1511000152 כאשר שלוש הספרות 001 שמתווספות למספר חשבון "הזיהוי" מהווים את מספר חשבון העו"ש של אומס והסיומת 301 מהווה את מספר חשבון ההלוואה של הנתבעת 1. (ראו מוצג ת/18). בעת פתיחת חשבון אומס באמצעות חסן, חתמה היא על התחייבות לתובע (להלן: "ההתחייבות") לפיה התחייבה לסלק את היתרה שתגיע ממנה לתובע עקב הלוואות, משיכות יתר וחיובים אחרים של אומס, והכל עם דרישתו הראשונה של התובע, בצרוף ריבית לפי שיעור הריבית המכסימלי שיהא נהוג אצל התובע מפעם לפעם לגבי יתרת חובה באותו סוג של משיכת יתר, אשר תחול בהתאם לשינויים בחישובים שיונהגו אצל התובע, מיום יצירת יתרת החוב ועד למועד תשלומו בפועל. (נספח ב' לתצהירה אשר נחתם ביום 27.4.00). 6. חשבון העו"ש הנו החשבון הראשי. כעולה מעדותה, בעת קבלת לקוח חדש הבנק פותח בראש ובראשונה חשבון עו"ש על שם הלקוח. כך גם היה במקרה של אומס שנפתח על שמה חשבון העו"ש הנ"ל. לאחר מכן, לבקשת אומס נפתח על שמה חשבון ההלוואה הנ"ל. אומס חתמה על ההתחייבות הנ"ל כאמור, וכן וחתמה על מסמכים נוספים עם פתיחת חשבון עו"ש ולאחר מכן. התנאים שבהתחייבות והמסמכים הנוספים חלים על כל סוג חשבון נוסף של הלקוח במקרה זה חשבון ההלוואה של אומס. עם זאת, שני החשבונות ע"ש אומס היו מנוהלים באופן נפרד ועצמאי לחלוטין. בתנאי ניהול החשבון נקבע, כי ייחשבו כנכונים כל הרישומים בספרי הבנק וישמשו הוכחה לכאורה לכל האמור בהם על פרטיהם והעתק מהם ישמש ראיה לכאורה לקיומם ונכונותם של הרישומים. 7. בהתאם לרשום בספרי הבנק, וכעולה מעדות גב' רחאל, יתרת חובה של אומס כלפי התובע בחשבון ההלוואה עמדה על סך של 1,800,000 ₪ נכון ליום 21.12.2002, ואילו יתרת החוב בחשבון העו"ש עמדה על סך 2,707,614.85 ש"ח נכון ליום 31.12.2002. (נספחים ג, ד' לתצהירה). העדה הצהירה כי שיעור הריבית הנהוג אצל התובע לגבי משיכת יתר החורגת מקו אשראי בסוג החשבונות הנ"ל הינו 1.25% לחודש כשהריבית מצטרפת לקרן בסוף כל חודש, וכן העידה כי אישורי הבנק המעידים על יתרת חובה של אומס הם נכונים ומתאימים למקור הפלט אשר הוצא ממחשב הבנק, וכי הבנק נוהג להפיק פלטי מחשב כאלה במהלך העסקים הרגיל וכמו כן כי הבנק נוקט, באורח סדיר, באמצעי הגנה סבירים המקובלים באותו ענף, מפני חדירה לחומר המחשב בבנק ומפני שיבוש בעבודות המחשב. עיון במוצג ת/27 לא מותיר ספק שמדובר בערבות מתמדת של חסן X (נושא ת.ז. X ) לחשבונה של אומס, כאשר נאמר בדף הראשון שהערבות הינה לחברת אומס לחשבון 1511000152001. בדף האחרון ישנה חתימתו, כתובתו, ת.ז. וכן מספר טלפון (6286224), ותאריך החתימה הינו 23.3.97. לא צריך להיות מומחה לכתבי יד על מנת לראות שחתימתו מופיעה גם בטופס יפוי הכח שנותנת אומס לחסן, אף הוא מאותו יום. כל החתימות אושרו בידי פקיד הבנק בצירוף חותמת "חתימות אושרו". (בשפה האנגלית). מכאן אני קובע, כי חסן X חתם על ערבות בלתי מוגבלת לחשבון חברת אומס. 8. חסין ולואי הם בעלי מניותיה של אומס והיו מיופיי כח ומורשים מטעמה בכל הקשור לביצוע פעולות בחשבונות, לרבות משיכת כספים וחתימה על מסמכים. חסן הינו גם מנהלה של אומס. כמו כן יצרה אומס שעבוד לטובת התובע שנרשם אצל רשם החברות, ניתנה אגרת חוב להבטחת כל הסכומים המגיעים או שיגיעו לתובע ממנה. לטענת העדה, הנתבעים קיפחו את התובע, הציגו מצג שווא כי יש ביכולת אומס לסלק את הסכומים שיידרשו ממנה, וכל שכן שבעלי המניות ערבים לחוב. אך עם בוא דרישת התובע לסילוק החוב הסתבר כי אומס אינה פעילה וכי בעלי המניות נטלו למעשה סיכון בלתי סביר תוך שהם יודעים כי אומס לא תוכל לפרוע את חובותיה, ועשו שימוש לרעה באומס תוך פגיעה בתכליתה, ונטלו את כספיה שלא לצרכי ועסקי החברה, שאינה פעילה ולא קיימת בפועל היום. 9. הבנק פנה לנתבעים בדרישה לגלות דוחות כספיים, דוחות רווח והפסד, מאזנים, כרטסת קופת שיקים וכרטסת קופת מזומן ודפי חשבון בנק אצל בנק הפועלים בע"מ ובנק דיסקונט בע"מ של אומס, מאז שנת 1997 שעה שנפתח החשבון על שם הנתבעת 1 אצל התובע ועד היום, זאת במטרה להראות כי עברו כספים מחשבון אומס לחשבונות בבנקים הנ"ל. אולם, הנתבעים לא המציאו לתובע, ולא הציגו ולו מסמך אחד מהמסמכים המבוקשים כנ"ל. התובע דרש מהנתבעים לסלק את יתרת החוב בחשבונות הנ"ל אולם הנתבעים לא מצאו לנכון לעשות כן ולא נענו לדרישת התובע. גב' רחאל העידה, כי בתאריך 5.2.2000 הבנק נתן לאומס לבקשת הלוואה בסך 1,800,000 ₪ שהועברה מחשבון ההלוואה לחשבון העו"ש. (ע' 11 לפרו' המוקלט מיום 12.7.07). בתצהירה הנוסף ציינה, כי התנהל אצל התובע חשבון הלוואה של אומס בנפרד מחשבון העו"ש וצירפה את הדף הראשון מדפי חשבון ההלוואה לפיו בתאריך 5.2.2000 התובע נתן לאומס הלוואה כאמור בסעיף 3 לתצהיר והוא אף צירף דפים רלוונטיים (מס' 569 עד 572) מדפי חשבון העו"ש של אומס אצל התובע, מהם עולה כי בתאריך 5.2.2000 זוכה חשבון העו"ש של אומס בסכום של 1,800,000 ₪ בגין ההלוואה שקיבלה מהתובע, דבר העולה בקנה אחד עם הרשום בחשבון ההלוואה. צירוף דפי חשבון העו"ש כאמור, לפני קבלת ההלוואה, בתאריך קבלת ההלוואה ואחרי כן, מלמד כי זיכוי חשבון העו"ש של אומס בגין ההלוואה נעשה במהלך העסקים הרגיל. אלה סומנו כמוצג ת/21. חסן טען בתצהירו, כי אומס ניהלה חשבון עו"ש אך לא נטלה כביכול הלוואה, אולם הטענה לא נתמכה במסמך כלשהו. כן טען חסן, שהיה לו חשבון אך הוא אינו זוכר מספרים (עמ' 28 לפרו' מיום 12.6.08). בחקירה הנגדית התובע עימת אותו עם דפי חשבון ההלוואה וההעברה לחשבון העו"ש כאמור, אך הלה השיב באופן סתמי וללא כל ביסוס כי לא חתם על מסמך הלוואה. כאשר נאמר לו כי ההלוואה נכנסה ישירות לחשבון העו"ש, הוא השיב "זה בנק סטנדרט צ'רטרד, אין לי עניין איתו ואני לא חתמתי על שום דבר..." (עמ' 28 לפרו'). כאשר נאמר לנתבע 3 כי ההלוואה הוספה לחשבון העו"ש הוא טען כי "התביעה זאת היא סטנדרט צ'רטרד בנק, ושהם תבעו אותי ואין לי עניין איתם, עם אי.אנ.זד יש לי חשבון. זה ברור במאה אחוז. אין לי עניין עם בנק סטנדרט צ'רטרד". (שם, 29). כך גם כאשר נאמר לו כי התובע רכש את זכויות בנק ANZ וכי הוא מתבקש להתייחס לגבי העברת ההלוואה לחשבון העו"ש, הוא השיב באופן סתמי "שלא קיבלתי שום הלוואה ואין לי שום עניין עם סטנדרט צ'רטרד". לפיכך, מקובלת עלי טענת התובע כי היתממות העד לעניין זכות התובע הנה ניסיון שווא להתחמק מתשלום חובו. עצם הודאתו בקיום חשבון עם בנק ANZ מהווה הודאת בעל דין בחובו לבנק ANZ אשר הועבר לתובע. הטענה כי אומס קיבלה הלוואה בלי ערבויות או ביטחונות אינה רלוונטית. חסן ערב להלוואה ולחשבון בעו"ש. מה גם שגב' רחאל הבהירה בחקירה הנגדית כי היו מקרים שהתובע נתן הלוואות ללא ערבים (פרו', 8). גרסת חסן היא אכן מתחמקת ומגמתית וכשלואי עצמו נשאל האם היו לנתבעת 1 שני חשבונות, עו"ש והלוואה, הוא ענה : "כן". (פרו' 12). אני מקבל את טענת התובע, כי בהתאם לאמור בתנאי ניהול החשבון (ת/18) ייחשבו כנכונים כל הרישומים בספרי הבנק וישמשו הוכחה לכל האמור בהם על פרטיהם והעתקים מהם ישמשו ראיה לכאורה לקיומם ונכונותם של הרישומים, בהעדר הערות של הלקוח בתוך 30 ימים (סעיף 6 לתצהיר; סעיף 3(ב) בת/18, עדות רחאל עמ' 9, 10). בהתאם לספרי הבנק, יתרת חובה של אומס כלפי התובע בחשבון ההלוואה עמדה, כאמור לעיל, על סך של 1,800,000 ₪ נכון ליום 31.12.2002 ואילו יתרת החוב בחשבון העו"ש עמדה על סך 2,707,614.85 ₪ נכון ליום 31.12.2002 זאת כעולה ממוצג ת/21. הנתבעים לא הביאו כל ראיה שהיתה בשליטתם על מנת להראות שלא קיבלו הכספים, ולפיכך יש להחיל החזקה שאותן ראיות היו פועלות כנגדם. (ראו ע"א 2275/90 בעניין לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605; ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1), 736). אשר לטענת הנתבעים בדבר ניהול כושל כביכול בסניף התובע במזרח ירושלים, השיבה גב' רחאל כי "לא שמעתי על כזה דבר ואני פקידה ותיקה ולא שמעתי". (עמ' 8 לפרו' המוקלט מיום 12.7.07). הנתבע 3 טען בעדותו, כי הוא יודע מהסוחרים בעיר על מרמה אצל התובע (עמ' 14 לפרו' מיום 12.6.08). זוהי עדות מפי השמועה שאין בה כל ממש. הוא נשאל מדוע לא הביא את הסוחרים כדי להעיד על קריסת התובע כתוצאה ממעילה כביכול, והשיב: "לא חושב שצריך" (עמ' 15 לפרו', מיום 12.6.08). חסן אף לא ידע להשיב מדוע לא דיווח על המעילה כביכול לבנק ישראל. הוא לא ידע אם הוגשה איזה שהיא תלונה במשטרה על מעילה כביכול אצל התובע. הוא לא ידע אם המשטרה חקרה בעניין המעילה כביכול, מעילה שלא היתה. הוא מאשר כי: "שמעתי שמועות שהבנק הזה, הפקידים בפנים משחקים בחשבונות של אנשים. אבל לגבי המשטרה, לא שמעתי, לא יודע". (עמ' 16-17 לפרו' מיום 12.6.08). כך גם לואי, טען בתצהירו, כי היתה מעילה אצל התובע, אולם בחקירה הנגדית העיד: "אין לי הבנה בהנהלת חשבונות. הייתי מסתובב בין הסוחרים כשהובלתי סחורות ולוקח, שמעתי מהסוחרים שיש כזה דבר בבנק הזה הספציפי." 10. התובע גילה גילוי מלא את דפי החשבון, הן של חשבון העו"ש והן של חשבון העו"ש (ראו פרו' מיו 19.9.06) סה"כ 1,144 דפים!!! והעמיד אותם לרשות הנתבעים שיכלו לדרוש לעיין בהם, לבדוק אותם ולהביא חוות דעת לסתור, אך הם לא עשו כן. התובע יצא אפוא ידי חובה אף כאשר הציג את השורה התחתונה של החובות בשני החשבונות (ראו ת"א (חי') 11133/97 בנק לאומי לישראל נ' מ.ד.פ. הדבקות בע"מ ואח', ; ע"א 2418/90 כלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133 המאוזכר שם). אשר לת/18, במהלך החקירה הנגדית, ומבלי שנשאל, טען כי אינו זוכר אם חתם על מסמך זה (פרו', 11) אף שישנה שם חתימה וחותמת. הנתבע 3 חזר ואמר "אני לא בטוח", "זה חתימת אומאס"! חסן טען תחילה שהוא לא זוכר אם ראה את המסמך ת/18 לפני כן, אף שת/18 צורף לתצהיר עדות ראשית של גב' רחאל, אך הוא שינה גרסתו ואישר כי "בטח שראיתי. ראיתי את כל המסמכים ששלחת" (פרו', אמצע עמ' 12). חרף זאת, חסן לא טען בכתב ההגנה או בתצהיר עדות ראשית כי החתימה על ת/18 אינה חתימתו כביכול או שהוא לא בטוח בכך כלשונו, וההסבר שנתן לכך הוא "כל העתק מהבנק הזה אני חושד לגביו" (שם,שם). חסן הוסיף וטען כי "לא נשאלתי לגבי המסמך הספציפי הזה כדי שאענה, לא נשאלתי על חתימות..." (שם,שם). גם כשראה את ת/18 שצורף לכתב התביעה ותצהיר גב' רחאל, אישר כי "לא צעקתי, אחרי שאני מקבל ניירת כזאת, תביעה, אתה חושב שנשאר לי שכל?" (סוף עמ' 12). למעשה חסן הודה בכתב ההגנה כי החתימה על ת/18 היא חתימתו וכל טענתו היתה שאין בחתימתו כדי לחייב את הנתבעת 1, טענה שאכן הינה חסרת בסיס. 11. כך גם, חסן חתם בסוף כתב הערבות לאחר שקרא אותו, וחזקה על מי שחותם על מסמך שהוא מבין את תוכנו (ע"א 16/80 לולו נ' סולומון, פ"ד לז(4), 70, 73, (1983); ע"א 544/78 בניני מ.י. גינדי הנדסה נ' אפללו, פ"ד לג(2), 9, 13-12 (1979); ע"א 682/82 בן אריה נ' סהר, פ"ד לז(3) 589, 599 (1983); ע"א 685/88 קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה, פ"ד מז(2) 598, 604, 602 (1993); ע"א 6798/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ נח(2) 145, 149(2003), ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם) (12.7.06). רע"א 5446/07 יהב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם) (26.8.07)). באשר לערבות הנתבעת 2, חברה זו לא הגישה תצהיר מטעמה, ולמעשה לא התגוננה ולא הביאה גרסה כלשהי לטענת התובע כי חברה זו חתמה על כתב ערבות לחובות הנתבעת כלפי התובע (ת/28). הנתבעת 2, אשר שינתה בשנת 2000 את שמה ל-אי.סי.טי כלי חיתוך תעשייתיים בע"מ, בהתאם לתעודת שינוי שם מטעם רשם החברות (ת/17), הינה בבעלות אחיו של הנתבע 3, ה"ה בדר עיסא X וג'מאל עיסא X. טענת הנתבע 3 שנטענה באופן סתמי, וללא כל בסיס, כי החתימה בעמ' 6 לכתב הערבות אינה חתימתו, לא רק שמהווה שינוי חזית שלא הותר, אלא מהווה גם עדות כבושה ואינני נותן לה כל משקל באשר לא הועלתה בכתב ההגנה. אף גרסתו לגבי החתימה על כתב הערבות, ועל מסמך פתיחת החשבון ת/18 ודוגמת החתימה ת/19, מהווה שינוי חזית ואיני נותן לה כל משקל. במהלך החקירה הנגדית, חסן אישר את חתימתו על טופס דוגמת החתימה ת/19 אולם בהמשך עדותו הוא טען שהחתימה אינה חתימתו. (פרו' 24). ת/8 ו-ת/9 הם, בהתאמה, פרוטוקול של אומס, החתום על ידי הנתבעים 3 ו-4 ואשר אושר על ידי הנוטריון גדעון יפת, זאת בעניין ערבות אומס להתחייבויות מכל סוג כלפי התובע (על ידי הוצאת אגרות חוב מטעמה ומטעם הנתבעת 2), וכן אגרת חוב החתומה ע"י הנתבע 3 שאושרה על ידי אותו נוטריון. שני מסמכים אלה נחתמו באותו תאריך אלא שהנתבע 3 הכחיש וסירב לאשר כי החתימה על מסמכים אלה, שנעשו כאמור בפני נוטריון, הם חתימותיו וחתימת הנתבע 4 (ראה בעמ' 19,20,21 לפרו' מיום 12.6.08). כאשר הנתבע 3 הופנה למסמכים אחרים שחתם עליהם אצל התובע, כמו ת/10 עד ת/15, רק אז הוא חזר בו מסדרת ההכחשות חסרות הבסיס, והודה כי "זה בשנת 97' מתי שפתחנו את החשבון. אני חתמתי על הרבה דברים בבנק אבל אני לא זוכר בדיוק על מה". (פרו, 22, מיום 12.6.08). לסיכום פרק זה אני מגיע למסקנה, כי אינני יכול ליתן אמון בעדויותיהם של חסן ולואי, וזאת בלשון המעטה. מכאן שהתובע עמד בנטל להוכיח את החוב ואת קיום ערבותם של חסן ולואי לחובות אלה. חיוב הנתבעים 3 ו-4 בחובות הנתבעת 1: 12. מעבר לנחוץ יאמר, כי ניתן לחייב את הנתבעים 3 ו-4 בחובות הנתבעת 1 גם מכח היותם בעלי מניותיה ונושאי משרה בה. קצרה היריעה להתכבד ולהרחיב בסוגיה זו של הרמת מסך בחיוב אישי של נושאי משרה בתאגיד, לאור האמור לעיל, ולפיכך נביא בקצירת האומר את ההוראות הרלוונטיות בדין בסוגיה זו. סעיף 6 לחוק החברות, קובע כדלקמן: "(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד." כמו כן סעיף 192 לחוק החברות קובע, בין היתר, כי בעל מניה ינהג בהפעלת זכויותיו ובמילוי חובותיו כלפי החברה וכלפי בעלי המניות האחרים בתום לב ובדרך מקובלת. הפרת חובה זו כמוה כהפרת חוזה בין בעל המניה לבין החברה. סעיף 193 לחוק קובע, כי בעל שליטה, שהינו בעלים של 25% מהמניות בחברה, כהגדרתו בסעיף 1 וסעיף 268 לחוק, ינהג בהגינות כלפי החברה, והפרת חובה זו כמוה כהפרת חוזה. (כן ראו בסעיף 54 לחוק; סעיף 252 עד 254 לחוק, וכן סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מן הראיות שהוצגו לפני, ואשר לא נסתרו, ניתן ליישם לעניין הרמת המסך, את הביטויים "בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן" הן בכלליותו והן כנגזרות של "ניהול עסקי החברה שלא לטובת החברה" או "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה", והוא הדין לביטוי כמו "להונות או לקפח אדם או להונות נושה" שהינו המקבילה של חובת תום הלב, שהוא עקרון "מלכותי" החופה על המשפט הישראלי כולו. ניתן לכרוך את סעיף 6 לחוק החברות גם לעניין תום הלב, מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) וזאת הגם שמדובר בחוק ספציפי ובסעיף ספציפי שבו. היתה כאן פגיעה בזולת תוך ידיעה שנעשית פגיעה, קרי, שלא בתום לב ( כן ראו ע"א 10582/02 - ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, ), שהרי הנתבעים 3, 4 יצאו מתוך הנחה שהם נוטלים כספים מן הבנק ללא ערבויות מתאימות, שהרי כך סברו, וכך תירצו זאת באומרם שהיתה הבנה כי עצם היותה של אומס לקוח, היה הדבר נחוץ לבנק, אף ללא ערבויות. ניתן אף להטיל אחריות אישית על האורגן עצמו בשל פעולותיו. האחריות האישית הרחיבה את מעגל היריבויות ותרמה לפיתוח סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי השליטה בחברה (ראו ע"א 9916/02 אהרון נ' שולדר חברה לבניה בע"מ, ). האורגן יישא באחריות לנזק אותו גרם אישית לפי דיני האחריות, במעשה או במחדל שיש בו משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית. כך, מקום בו נמצא כי אורגן של חברה ביצע עוולה, אין מניעה כי הוא יחוב בנזיקין, ואין הדבר בבחינת "הרמת מסך" (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 700 (1994); אירית חביב-סגל, דיני חברות 346-350 (2007); ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36, 42-43 (2003)). גירסת הנתבעים הנ"ל, לפיה הבנק התובע הסכים ליתן לאומס כספים ללא בטחונות, ובלבד שהנתבעים יעבדו עם הבנק, אינה מקובלת עלי בלשון המעטה. לו כך היה, הרי שהבנק לא היה דורש ערבות אישית של חסן ולואי. עדויותיהם הסותרות של השניים מסבירות, ולו במעט, שהם סברו שישנם פגמים בערבויות ואולי מטעם זה יוכלו להחלץ מערבותם, או שסברו כי לאור היותו בנק חוץ, לא יינקטו נגדם בהליכים משפטים. בין כך ובין אחרת, חיובם של נתבעים 3, 4 מתבססת כאמור בעיקר על ערבותם כפי שהוכח, כמפורט לעיל, על ידי התובע. כך גם לגבי טענת הנתבעים כי היו מעילות בבנק ולכן הבנק תובע אותם, הינה טענה חסרת שחר ולא הוכחה כלל. למעשה הנתבעים טוענים, כי רק כתוצאה מקרות השיטפון החברה קרסה, ומטענה זו ניתן ללמוד שאכן החברה הפכה חדלת פרעון, שעה שלא הובאה כלל כל ראיה שאכן קרה שיטפון שכזה. התוצאה 13. בהעדר כל ראיה לסתור מטעם הנתבעים לעניין גובה החוב או סכום החבות, אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, בסכום התביעה, כשזה נושא הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. כן יישאו הנתבעים באגרת התביעה, וכן בשכ"ט עו"ד התובע בסך 300,000 ש"ח בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן, יהא צמוד ונושא ריבית עד לתשלום המלא בפועל. דיני חברותמשרהאחריות נושא משרה בתאגידערבותאחריות אישית