קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי דיווח על נסיעות של נהג מונית: 1. נימוקי הערעור: המערערים 1 ו- 2 עבדו כנהגים קבועים בתחנת מוניות הדר לוד בשדה התעופה בן גוריון. המערער 3 עבד עם תחנת המוניות הדר לוד כנהג גיבוי. ספרי המערערים לשנת המס 2004 נפסלו על ידי המשיב היות ונוהלו בסטייה מהותית מהוראות חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "החוק") ותקנות מס ערך מוסף (ניהול פנקסי חשבונות) תשל"ו-1976 (להלן: "התקנות"). על המערערים הוטל קנס בשיעור של 1% מהמחזור בהתאם להוראות סעיף 75 לחוק. בעקבות פסילת הספרים הוצאה לכל אחד מהמערערים שומת עסקאות לשנת 2004. הערעורים התייחסו הן להחלטה להטיל קנס בגין אי ניהול ספרים כדין, והן להחלטה הדוחה את ההשגה על שומת העסקאות. הערעורים נדונו במאוחד. בהודעת הערעור של המערערים 2 ו- 3 נטען כי המשיב הסתמך על בדיקה של מכשיר אלקטרוני בלתי אמין שלא ניתן לסמוך עליו, אשר היה קיים בנמל התעופה במהלך 11 חודשים בלבד. מכשיר זה אינו מתייחס לביטולי נסיעות או העברת נסיעות לנהגים אחרים. עוד נטען כי שומת העסקאות היא שרירותית ודמיונית ואין לה על מה לסמוך. 2. תשובת המשיב: בכתב התשובה של המשיב נאמר כי המערערים היו חייבים בניהול ספרים לפי תוספת י"א סעיף 2(ג) להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) תשל"ג-1973, משולב עם תקנות מס ערך מוסף, ולא פחות מהאמור בסעיף 4 לאותה תוספת בהתאם לעיסוקם של המערערים ומחזור העסקאות המדווח. במהלך ביקורת התגלו ממצאים אשר מצביעים על כך כי המערערים ביצעו נסיעות שלא קיבלו ביטוי בספרים ולא דווחו. רשות שדות התעופה ניהלה בזמן הרלוונטי לשומה רישום ומעקב על הסעות נוסעים באמצעות מוניות משדה התעופה בן גוריון. נהג המונית נרשם באמצעות מערכת ממוחשבת אצל סדרן והסדרן היה מפנה את הנוסעים לנהג מונית. אצל כל המערערים נמצאה אי התאמה בביקורת שנערכה בין הרישום הקיים במאגרי הרשות - לבין הרישום בספרי המערערים בכלל ובסרטי הקופה בפרט. המשיב טען כי אין מקום לטענות המערערים על פיהן נתוני הרשות אינם אמינים. אצל המערער 1 נמצא כי הוא נוהג לנכות תשומות דלק עפ"י מסמכים הנחזים לחשבוניות מס, ואצל המערערים 2 ו- 3 נמצאו חוסרים בפרטי הסיכומים היומיים Z, כלומר אי דיווח על כל החשבוניות. מכאן עולה כי ספרי המערערים נוהלו בסטייה מהותית מהנדרש בהוראות החוק והתקנות ולכן דינם להיפסל. לאור זאת, עשה המשיב שימוש בסמכות הנתונה לו עפ"י סעיף 77 לחוק לפיה הוא רשאי לשום לפי מיטב השפיטה את סכום המע"מ המגיע מהעוסק. השומה חושבה על בסיס תוספת מחזור, כאשר מספר הקילומטרים אותו נסעה כל מונית נלקח מתוך סרטי קופה של המערערים. הפדיון הממוצע לק"מ, נערך בשיטת ממוצע וחושב מתוך סרטי הקופה הרושמת של המערער. שיעור הנסיעות העסקיות הועמד על 60% בלבד, כך ש- 40% מהק"מ אותם נסעה המונית נקבעו כנסיעות סרק. 3. דיון והחלטה: א. פסילת הספרים: - אי דיווח על נסיעות. בתצהיריו של בני איגר, מנהל תחום בכיר ביקורת חשבונות במשרדי המשיב בת"א 3(להלן: "איגר") נאמר כי הוא נתן את ההחלטה בהשגות נשוא הערעור, כאשר מי שנתן את ההחלטות על הטלת הקנס בגין אי ניהול ספרים הם עובדי המשיב הכפופים לו. איגר העיד כי מבדיקה מדגמית אשר נערכה בספרי המערער 1 והשוואתם לנתוני רשויות שדות התעופה (להלן: "הרשות"), עולה כי המערער לא רשם בספריו כ- 17% מהנסיעות שביצע משדה התעופה. מתצהיריו של אלי רוט, מנהל תחום ביקורת ושומה במשרדי המשיב בגבעתיים (להלן: "רוט") עולה כי המערער 2 לא רשם בספריו כ- 29% מהנסיעות שביצע, והמערער 3 לא רשם בספריו כ- 48% מהנסיעות שביצע. לתצהירים צורפו ניירות עבודה הכוללים את הנסיעות שנדגמו. קביעות אלה של איגר ורוט מסתמכות כאמור על רישום אשר נוהל על ידי הרשות, אשר כולל בין היתר תיעוד של כלל הנסיעות במוניות היוצאות מתחומי הרשות, בחלוקה לפי מספר זכות ציבורית של מונית. לתצהירי המשיב צורפה הודעתו של אלי נאור, מנהל מחלקת פיקוח ברשות (להלן: "נאור"). בהודעה זו, אשר סומנה כנספח ה' לתצהיריו של רוט, נאמר על ידו כי מדובר במערכת מיחשוב אשר מופעלת משנת 2003 תוך רישום יעדי נסיעה, מספר נוסעים, תאריך, שעה, מספר כובע, מספר רישוי של המונית ושם האדם שרשום בחברת המוניות כמפעיל המונית. כך בוצעה העבודה עד נובמבר 2004 עם המעבר לטרמינל 3. במועד מתן ההודעה קיים איפיון שונה - זיהוי חד ערכי של הנהג, כובע, מספר רישוי, תאריך ושעה, אולם בגין אילוצים תפעוליים לא מציינים את יעד הנסיעה ומספר הנוסעים. באותה הודעה נאמר על ידי נאור, כי בשנת 2004 ישנה וודאות של 100% לגבי תאריך ושעה, ובאשר לזיהוי מספר הרישוי והכובע - למצלמה יש 92% זיהוי וודאי, כאשר הכובע משתייך באופן אוטומטי. נאור אף הגיש תצהיר מטעם המשיב. בתצהיר זה ניתן פירוט רב יותר לאופן פעילות המערך הממוחשב בשנת 2004:- בכניסה למתחם המוניות הוצבה מצלמת זמיר הקוראת מספרי רישוי של מכוניות, הותקן מחסום והוצבה עמדה שבה ישב מפקח. המצלמה פעלה באמצעות חיישנים אשר הותקנו בכביש. בכל פעם שהתקרב רכב למחסום צולם מספר הרישוי שלו. בשלב הראשון, אם כניסת המונית אושרה, המונית נסעה להמתנה במגרש החניה. במקביל, נשלחה באמצעות המחשב הודעה לתחנת המוניות הרלוונטית על הגעת המונית, מספר רישוי, מספר כובע ושם המפעיל והמונית נרשמה בתור. בשלב שני, המונית היתה עוברת לתור המוניות הממתינות לנסיעה בתוך ככר תנועה בסמוך לטרמינל. הכלל היה מתן מונית ראשונה לנוסע ראשון בתור, כאשר משלח המוניות מוודא כי יש התאמה בין גודל המונית למטען הנוסע או מספר הנוסעים. לדבריו, במרבית המקרים הנהג והנוסע היו נפגשים ובמקרה של שביעות רצון מצד שני הצדדים, המשלח היה מזין ברשומה של המונית את יעד הנסיעה, מספר המזוודות ומספר הנוסעים. בשלב זה נרשמה הנסיעה ברשומי הרשות כנסיעה יוצאת. פלט מן הרשומה, אשר היווה אישור יציאה חד פעמי למונית, היה נמסר לנוסע ולנהג המונית למעקב. באישור צוינו תאריך ושעת הפקת האישור, מספר הרישוי, מספר הכובע ושם הנהג. רישום בדו"ח היציאות של הרשות נעשה רק בעת הפקת אישור היציאה. רישומים אלה היו מדוייקים לחלוטין למעט סטיות בודדות. אולם, גם אם היה שינוי לאחר הנפקת אישור הנסיעה, היה מתבצע עדכון ברישומי הרשות. אם המונית היתה מוחלפת והנהג היה חוזר לעמדת המשלח ומקבל נוסע חדש, הרישום של הנסיעה החדשה היה "דורס" את רישום הנסיעה הקודמת שלא בוצעה. אם הנהג לא היה חוזר לתור המוניות לקבל נוסע חדש, חלה עליו חובה לדווח על ביטול הנסיעה. כמו כן, לפני היציאה מנתב"ג חלה חובה על נהג המונית לעצור לביקורת בעמדת בקרה שם נבדקו בין היתר פרטי המונית, אישור היציאה, התאריך, השעה והתאמה בין מספר הנוסעים במונית לבין מספר הנוסעים באישור היציאה. אם הפרטים לא תאמו, היה נשלח דו"ח ולנהג המונית היה נערך בירור משמעתי אשר כלל גם הטלת סנקציות. שינוי אחר, כגון שינוי יעד נסיעה תוך כדי נסיעה או ירידה של נוסע, התרחש במקרים בודדים וחריגים בלבד וגם במקרים אלה חלה חובת דיווח על הנהגים. נאור אף העיד כי באותה תקופה כללה מחלקת פיקוח המוניות של הרשות 45 מפקחים. עדותו זו של נאור לא נסתרה בדרך כלשהי במסגרת חקירתו הנגדית והוא חזר באופן ברור על האמור בתצהירו. עדותו היתה מקצועית ואמינה ולא מצאתי כל מקום לטענות אשר העלו המערערים כנגד מה שכונה על ידם "המכשיר האלקטרוני הנסיוני". בסיכומים חזרו המערערים וטענו כי מדובר בדיסק אלקטרוני שקיומו תלוי בספק וכי מדובר ב"מכשיר הזוי ובלתי מידתי". עוד טענו המערערים כי מדובר בהצבת מלכודת בחוסר תום לב תוך "כוונה לצוד". אין מקום לטענות אלה. מעדותו של נאור עולה באופן מפורש כי לא מדובר במכשיר או דיסק אלקטרוני, אלא במערכת ממוחשבת שהיתה נסיונית לפני שנת 2003 ולא בשנה בה נעשתה השומה - 2004. נאור גם הסביר כי המערכת לא חודשה בשנת 2005 בגין הסידורים של השטח, שכן עם המעבר לטרמינל 3 הוחלט להציב את שירותי המוניות בקומה השניה, ומיד לאחר הפעלת הטרמינל ניתנה הנחיה להחליף את המקום ולכן לא הונחו תשתיות מבעוד מועד. מקובלת עלי גם טענת המשיב, כי אין כל מקום לטענות המערערים בסיכומים בענין הרמה הטכנית של המערכת הממוחשבת. כל טענותיהם בערעורים הופנו כנגד האדם שמפעיל את המערכת ומעדכן אותה, אשר לטענתם לא רשם בה נסיעות שאינן מתבצעות. אין לכן כל מקום לטענות בדבר אי זימון איש המחשבים, או לטענות שהועלו באשר לאי הבאת חוות דעת טכנית בקשר למערכת. אין גם מקום לטענה בסיכומים בדבר סטייה של 7% באמינות המערכת הממוחשבת. אותה סטייה של 7% מתייחסת לטעות של המצלמה בכניסה לחניון, אשר אין כל קשר בינה לבין רישום הנסיעות היוצאות, כפי שעולה באופן ברור מחקירתו הנגדית של נאור. מכל האמור לעיל עולה כי טענותיהן החמורות של המערערים כלפי אותו "דיסק אלקטרוני" אין להן כל בסיס. מדובר במערכת ממוחשבת אשר הופעלה באופן מקצועי, תוך קליטת כל הנתונים הרלוונטיים באשר לנסיעות המבוצעות, בדרך שאיפשרה את הסתמכותו של המשיב על הנתונים שנקלטו במערכת. מהשוואת נתונים אלה לרישום הנסיעות שנמצא בספרי המערערים, עלתה כאמור אי ההתאמה אשר צויינה לעיל. בגין אי התאמה זו רשאי היה המשיב לקבוע כי המערערים לא רשמו בספריהם את כל הנסיעות אשר ביצעו משדה התעופה. מלבד הטענה כי מדובר בדיסק אלקטרוני בלתי מהימן ובלתי אמין, לא ניתנו על ידי המערערים הסברים כלשהם באשר לאותה אי התאמה. - ניכוי תשומות על סמך מסמכים הנחזים כחשבוניות מס ואי דיווח על קניות סולר. המערער 1: בתצהירו של איגר נאמר כי מבדיקת ספרי המערער 1 עולה שהמערער לא דיווח למשיב על כל קניות הסולר. במהלך השנה ישנם 4 חודשים בהם המערער לא דרש הוצאות דלק בכלל. בחודשים בהם דיווח המערער על הוצאות סולר - מתקבלת תוצאה חריגה ובלתי סבירה של תצרוכת סולר - יחס של 1 ליטר לכל 27 ק"מ בממוצע. נייר העבודה צורף כנספח ב'. נייר עבודה זה עליו חתם המערער הוצג בפני המערער במסגרת הודעתו. יש לציין כי בנייר העבודה נרשמו מספר הקילומטרים שנסעה המונית בחודש לפי דיווח העוסק, והעלות של הסולר לפי סיכום החשבוניות. המערער 1 נשאל כיצד הוא מסביר את החוסר בחשבוניות דלק ודיווח דלק. תשובתו היתה כי מדובר בטעות אנוש וכי לא הביא את הקבלות של הדלק. בהודעתו של המערער, נספח ו' לתצהירו של איגר, נאמר על ידו "אני עשיתי רישום לעצמי כל פעם שמילאתי דלק ובסוף החודש כתבתי בעצמי את החשבונית לפי הסכומים שהתאספו אצלי". הוצאת חשבונית בדרך זו בהתאם לחישוב עצמאי אשר ערך המערער עם עצמו, אינה עולה בקנה אחד עם דרישת הוראות סעיף 38(א) לחוק. כלומר, המערער 1 ניכה מס תשומות הכלול בחשבוניות שהוצאו שלא כדין וזאת ביודעין, ולאור זאת ניתן היה להטיל עליו את כפל המס המצויין בחשבוניות. כל האמור לעיל הצדיק את החלטת המשיב לפסול את ספרי המערער 1. המערערים 2 ו- 3: מתצהיריו של רוט עולה כי מערערים אלה העלימו קניות דלק. עפ"י האמור בתצהירו של רוט, יכול היה המערער 2 לבצע במהלך שנת המס 2004 לכל היותר נסיעות במרחק של 84,601 ק"מ. עפ"י המונה נסעה המונית בשנה זו מרחק של 153,493 ק"מ. באשר למערער 3, לפי קניות הסולר המדווחות על ידו יכולה היתה המונית לנסוע לכל היותר מרחק של 65,790 ק"מ ועפ"י המונה נסעה המונית מרחק של 95,547 ק"מ. בחקירתו הנגדית חזר והבהיר רוט כי הקילומטרז' בפועל נלקח מהמונה של המונית. לכן, לא יכולה להיות מחלוקת על נתון טכני זה המצוי באחריות העוסק. הן הנתון של הקילומטרז' והן הנתון של צריכת הדלק המדווחת נלקחו מנתוני העוסקים. לכן, אמורים היו המערערים לתת הסבר לאותו הפרש של קילומטרים נוספים אותם נסעו בפועל - מעבר לאלה שניתן היה לבצע לפי קניות הדלק המדווחות. אינני מקבלת כאמינה את עדותו של המערער 2, אשר טען כי כאשר מבוצעת על ידו נסיעה פרטית אין הוא כולל נסיעה זו בהוצאות וכי כאשר הוא מבצע עסקה פרטית הוא מאפס את הק"מ ו"שם את הדלק בדיוק כמה שמגיע". מקובלת עלי בענין זה עמדתו של המשיב, כי לא רק שהמערער לא ערך בספריו הפרדה בין נסיעות עסקיות לפרטיות, אלא שגם לא ניתן לעשות הפרדה זו בדרך אותה תיאר המערער. אין אכן אפשרות שבכל מקרה בו סיים המערער לבצע את נסיעותיו העסקיות, נשאר מיכל הדלק שבמונית ריק מדלק כאשר הוא ממולא על ידו בדיוק לצרכי הנסיעה הפרטית. כאשר נהג המונית ממלא את מיכל הדלק, הרי שאין הוא יודע מראש כמה ק"מ יסע לעסקיו וכמה ק"מ יסע לצורך נסיעות פרטיות. לכן, כל חלוקה שנעשית בדיעבד אינה מדוייקת. לאור זאת על נהג המונית לדווח על כל הוצאותיו לקניית דלק כדי ששלטונות מע"מ יוכלו לדעת כמה ק"מ עברה המונית ולאחר מכן יוכל הנהג לדווח מה היו נסיעותיו הפרטיות. אין מקום לאפשר לנישום לערוך חשבון פרטי ולא לדווח על כל הוצאות הדלק. יש לכן לראות בהעלמה של דלק כהעלמת הכנסה, שכן עוסק אשר אינו ממציא נתונים בגין כלל הוצאות הדלק, מונע ביקורת על הכנסות והוצאות ולא ניתן לסמוך על דיווחיו. ליקוי זה מהווה סטייה מהותית מהוראות ניהול ספרים. - אי דיווח על חשבוניות. בהתאם להוראות ניהול פנקסי חשבונות, מערכת החשבונות של המערערים צריכה היתה לכלול סרט קופה רושמת. מתוך תצהירי המשיב עולה כי בסרטי הקופה הרושמת של המערערים 2 ו- 3 נמצאו חסרים בסיכומים היומיים. אי הצגת כל פרטי הסיכום היומי משמעה אי דיווח על כל החשבוניות שהוצאו על ידי המערערים. המסקנה מכל האמור לעיל היא כי בדין נפסלו ספרי המערערים. ב. שומת עסקאות: מאחר והמשיב רשאי היה לקבוע כי ספרי המערערים נוהלו בסטייה מהותית, וכן לאור אי הסבירות אשר נמצאה בצריכת הדלק של המערערים, רשאי היה המשיב לשום לפי מיטב השפיטה את סכום המע"מ המגיע מאת המערערים, עפ"י הוראות סעיף 77 לחוק. יש לבחון עתה את דרך בניית השומה. כפי שכבר ציינתי לעיל, נבנתה השומה על בסיס מספר הק"מ שנסעו המוניות בשנת המס 2004, כאשר בוצעה הפחתה של 40% עבור נסיעות סרק ונסיעות פרטיות. ההפרש הוא מספר הק"מ של הנסיעות העסקיות בתשלום. הפדיון לק"מ חושב לכל מערער בנפרד, עפ"י הנתונים שנכללו בחשבוניות שהוצאו על ידו, במדגם של 25 נסיעות. מהפדיון המחושב הופחת המע"מ והפדיון המוצהר ע"י המערער. מכאן המסקנה בדבר הפרש המחזור ממנו נגזרה השומה. באשר למערער 3, הופחת הפדיון לק"מ מתחת לזה שנמצא במדגם שערך המשיב, במסגרת הסכם פשרה. פדיון זה נשמר גם לאחר שהסכם הפשרה בוטל עפ"י בקשת המערער 3. באשר למערער 1 - הגיע הפדיון הממוצע לק"מ לסכום של 3.37 ₪. זאת עפ"י סרטי הקופה הרושמת של המערער, כאשר בכל נסיעה עסקית שבגינה מופעל מונה נרשמים על גבי סרטי הקופה מספר ק"מ ומחיר הנסיעה. עפ"י אותה דרך חישוב הגיע הפדיון הממוצע לק"מ לגבי המערער 2 לסכום של 3.76 ₪. המערער 1 טען בתצהירו כי החישוב הנכון מגיע ל- 1.8 ₪ והמערער 2 טען כי הסכום אמור להיות 1.7 ₪. בחקירתו הנגדית אמר המערער 1 כי הפדיון שלו לק"מ הוא בערך 1.6 או 1.8 ₪ וכי ערך חישוב. כאשר נשאל מדוע לא צרף את החישוב לתצהיר ענה "מה זאת אומרת? אני לא מבין אותך. ברגע שאמרו לי לתת 3.4 לק"מ אמרתי שזה לא נכון. אמרתי שאם אני נוסע לירושלים ואני לוקח 170 ₪ הלוך וחזור זה 100 ק"מ ומכאן עולה החישוב". בחקירה חוזרת טען כי במע"מ אמרו לו שהסכום של 3.4 ₪ מתייחס לנסיעות בתוך העיר וכי זה המחיר שהם רוצים מנהגי מוניות, אבל הוא לא עובד בתוך העיר. גם המערער 2 לא צרף כל חישוב אשר יראה את הפדיון וטענתו היתה כי הוא ישב מספר פעמים עם אנשי המשיב ולא קיבלו את עמדתו. עוד נאמר על ידו כי היה נוסע לירושלים או לחיפה כאשר המחיר לחיפה היה 340 ₪ ליום וכי הוא "עושה 220 ק"מ בשביל לעשות הלוך חזור לחיפה". לחישובים אלה אין כל בסיס ראייתי ואין הם יכולים לכן לשמש בסיס לקביעה הנוגדת את חישובי המשיב, אשר נערכו כאמור על יסוד הנתונים שנמצאו בספרי המערערים עצמם. במסגרת התחשיב לקח המשיב בחשבון נסיעות לא עסקיות בשיעור של 40%. בחקירה הנגדית נשאל רוט מדוע הפחית 40% ולא 60% והתשובה שניתנה היתה הפנייה לפסיקה אשר קבעה את שיעור ההפחתה הנהוג. בעמ"ה 178/99 מטר טאהא נ' פקיד שומה צפת, , נקבע אכן כי שיעור נסיעות הסרק בתחנת מוניות אשר רוב נסיעותיה הן בין-עירוניות הינו בשיעור 33%. באותו פס"ד אף הופחתו ממספר הק"מ 15,000 ק"מ של נסיעות פרטיות בנוסף לנסיעות הסרק. לאור זאת, מקובלת עלי לחלוטין ההפחתה הכוללת אשר בוצעה על ידי המשיב בשיעור 40%. לא מצאתי כל מקום להתערב בשומה שנערכה על ידי המשיב. בע"א 8375/06 צצקס נ' מנהל מע"מ פתח תקוה, , חזר וקבע ביהמ"ש העליון כי נישום אשר ספריו הוכרו כפסולים מאחר שנוהלו בסטייה מהוראות ניהול פנקסים, כפי שאף נעשה במקרה שלפני, ונערכה כתוצאה מכך שומה עפ"י מיטב השפיטה, לא ניתן לדרוש ממנהל מע"מ או פקיד השומה להוציא שומה מבוססת ומדוייקת לכל דבר וענין ולהצדיק את שומתו לכל פרטיה. במקרה שבפני נערכה השומה עפ"י נתונים העולים מספרי המערער עצמם ויש לכן לראות בה שומה מוכחת על יסוד נתונים בדוקים, גם אם נעשתה בדרך של בדיקות מדגמיות. משרשאי המשיב להוציא שומה על סמך אומדן הערכות וניסיון אישי - כפי שנקבע בפס"ד צצקס - בוודאי שראויה הדרך שבה ערך המשיב את שומתו במקרה הנוכחי. עוד נקבע שם כי על הנישום מוטל הנטל להוכיח את הטענה כי השומה היא מופרזת, בלתי סבירה או שגויה. נטל הראיה הרובץ על נישום בהקשר זה הינו כבד ביותר עד כי "לא נשאר לשופט אלא לאשר את השומה, בלתי אם יעלה בידי הנישום להוקיעה כשרירותית או כמופרכת מעיקרה או, למשל, כבנויה על הנחות של עובדות או משפט המוטעות מיסודן" (סעיף 20 לפסה"ד). באשר לטיב הראיות שעל הנישום להביא כדי לקעקע את השומה, הרי שעליהן להיות "ראיות אוביקטיביות של ממש". במקרה שבפני, לא רק שלא הובאו ראיות אוביקטיביות כנגד השומה אשר בוצעה על ידי המשיב, תוך התבססות על הנתונים אשר נמצאו בספרי המערערים, אלא שהמערערים הסתפקו למעשה בהשמעת טענות כלליות ובלתי מבוססות כנגד המשיב. כך למשל הועלו טענות של קונספירציה (סעיף 38 לסיכומים); טענות בדבר תשובות נבובות ושטחיות של עד המשיב (סעיף 42 לסיכומים) וטענות בדבר הטלת מורא לשם גביית פרטים (סעיף 44 לסיכומים). השמעת טענות אלה אין בהן כדי לעמוד בדרך כלשהי בנטל הראיה המוטל על הנישום, על מנת להוכיח בפני בימ"ש בראיות אוביקטיביות כי נפל פגם של ממש בשומה לפי מיטב השפיטה אשר בוצעה על ידי המשיב. התוצאה מכל האמור לעיל היא כדי דין הערעורים להידחות. כל אחד מהמערערים ישא בהוצאות המשיב בסך 7,500 ₪ + מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. מונית