קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הגשת בקשת רשות להתגונן: בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת אילת דגן) מיום 7.4.2009, לפיה נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה. כן מונחת בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, לאחר שבקשה זהה נדחתה ביום 18.5.2009 על ידי הערכאה הדיונית. 1. המבקשים שוכרים מהמשיבה מזה כ-45 שנים נכס מסחרי ברחוב היובל 5 בחולון המשמש לעסק של המבקשת (להלן: "המושכר"). הסכם שכירות ראשון בין הצדדים נחתם ביום 6.1.1964, ומפעם לפעם חודש עד ליום 31.12.2007. לטענת המבקשים משך כל אותן שנים חתמו על הסכמי השכירות תוך כפיה ועושק מצד המשיבה והפרת התחייבויות ומצגים שלה כלפיהם. 2. החל ממועד סיום השכירות לשנת 2007, החלו הצדדים לנהל משא ומתן אך זה לא הסתייע והצדדים לא הגיעו להסכמות בדבר הסכם שכירות חדש, בשל מחלוקת על תנאי השכירות וגובה דמי השכירות. ביום 3.2.2008 הגישה המשיבה נגד המבקשים תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי המושכר. גם לאחר הגשת התביעה המשיכו הצדדים בניהול משא ומתן על אף הודעת המשיבה למבקשים כי ההליך המשפטי בעינו עומד, ובית המשפט אף נעתר לבקשת המבקשים (בהסכמת המשיבה) להאריך את המועד להגשת בקשת רשות להתגונן עד ליום 24.3.2008. 3. ביום 24.3.2008 הודיעו המבקשים למשיבה על כוונתם לפנות את המושכר לאור כשלון המשא ומתן. המבקשים העבירו לידי המשיבה המחאות עבור דמי השכירות, וזו הודיעה להם שאין בקבלת ההמחאות משום אישורה להמשך חידוש השכירות ועל כך כי היא ממשיכה בהליך המשפטי. 4. המבקשים לא הגישו בקשת רשות להתגונן במועד, וביום 21.4.2008 הודיע בא כוחם כי בכוונתם לפנות את המושכר בהקדם האפשרי. באותו מכתב התבקשה המשיבה שלא לפעול לקבלת פסק דין בהיעדר הגנה. בתגובה, הודיע ב"כ המשיבה כי לא יתבקש פסק דין בהיעדר הגנה מבלי להודיע על כך למבקשים מראש. 5. המבקשים לא פינו את המושכר, ובהמשך להתראה על מחיקת התביעה מחוסר מעש שקיבלה המשיבה, הודיע בא כוחה ביום 29.12.2008 לב"כ המבקשים על הכוונה להגיש בקשה לפסק דין בהיעדר הגנה בתוך 7 ימים. למכתב זה אף צורף עותק מהבקשה למתן פסק דין. 6. ביום 4.1.2009, ומשלא הגישו המבקשים בקשת רשות להתגונן, ביקשה המשיבה כי יינתן פסק דין בהיעדר הגנה וכן היתר לפיצול סעדים. ביום 5.1.2009 ניתן פסק דין בהעדר הגנה לפיו על המבקשים לפנות את המושכר וניתן למשיבה היתר לפצל סעדיה (להלן: "פסק הדין"). 7. בקשת המבקשים לביטול פסק הדין נדחתה. בהחלטה נקבע כי המבקשים לא סיפקו כל הסבר המניח את הדעת לכך שלא הגישו בקשת רשות להתגונן במועד, וכי הנימוק לפיו ניהלו משא ומתן עם המשיבה וציפו כי המשיבה לא תבקש פסק דין נגדם, אינו מוצדק. בית משפט קמא היה ער להלכה לפיה ניתן לרפא מחדל פרוצדוראלי באמצעות פסיקת הוצאות, אולם נקבע שהמבקשים פעלו בניגוד לכללי הפרוצדורה ללא הצדקה. כן נדחתה טענת המבקשים כי יש בטענתם להיעדר סמכות מקומית כדי לבטל את פסק הדין, ונקבע כי אילו היו המבקשים מגישים בקשה בעניין זה, היה בכך, לכל היותר, לגרום להעברת התביעה לבית המשפט המוסמך ולא למחיקתה. בית משפט קמא התייחס גם לגופן של טענות ההגנה של המבקשים, וקבע כי נראה שסיכויי ההגנה אינם טובים מאחר שככל הנראה המבקשים מחזיקים במושכר ללא חוזה שכירות וממילא, על פי התכתובת שצורפה, בכוונתם לפנות את המושכר. 8. על החלטה זו נסבה הבקשה שבפני. בבקשה, המשתרעת על פני 22 עמודים, העלו המבקשים שורה של טענות שלא מצאתי בהן ממש. המבקשים לא צירפו לבקשתם (כפי שלא צירפו לבקשה לביטול פסק דין בבית משפט קמא או לבקשה לעיכוב ביצוע שבפני) את המכתבים שהוחלפו בינם לבין המשיבה בתקופה שמאז הגשת התביעה ועד לפסק הדין, כמו גם את תשובתה של המשיבה לבקשה לביטול פסק דין (בה היתה התייחסות לאותם מכתבים), ואני רואה בכך טעם לפגם. לטענת המבקשים עומדת להם אופציה לרכישת הנכס, ולכן אין לאפשר למשיבה לנקוט בהליך של פינוי בטרם יתאפשר להם לממש את האופציה. עוד טענו המבקשים שקיימת בינם לבין המשיבה הסכמה בעל פה להארכת הסכם השכירות בכפוף להתאמות, ובהיעדר הפרה כלשהי מצדם, לא מתקיימת עילת הפינוי. לבסוף, נטען שלאחר מתן פסק הדין הגיעו הצדדים לנוסח סופי לחתימה של הסכם השכירות, כאשר אחד מתנאיו הוא ביטול פסק הדין, אולם המשיבה נסוגה ברגע האחרון מהחתימה על ההסכם, ויש לראות בכך הפרה של חובת תום הלב בגינה זכאים המבקשים לסעד של אכיפה. 9. דין הבקשה להדחות ללא תשובה. פסק הדין ניתן כדין ואין מחלוקת שאין לבטלו מחמת הצדק עקב פגם בהליך. לכן, יש לבחון ביטול פסק הדין במסגרת שיקול דעת בית המשפט. במקרה כזה על בית המשפט לבחון את סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין, ואת הנימוק למחדל הדיוני, אם נבע כתוצאה מזלזול או שמא מתוך טעות בתום לב, אי הבנה או רשלנות, כאשר לטעם הראשון ניתן משקל רב יותר. לעניין המחדל, יתן בית המשפט משקל לכלל, לפיו ראוי לאפשר לבעל דין לממש את זכות הגישה לערכאות ולקבל את יומו בבית המשפט כאשר הנזק שנגרם לבעל הדין האחר עקב מחדל דיוני, ניתן לריפוי באמצעות פסיקת הוצאות - רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלביזיה בבית אל על (, ניתן ביום 10.7.2001); ע"א 2722/06 גינות לאה נ' בנק המזרחי המאוחד (ניתן ביום 29.5.2006); ע"א 9908/05 אילנית גלעדי נ' ד"ר רוני מוסקונה (ניתן ביום 27.7.2006). עם זאת, ייתכנו מקרים בהם המחדל יהיה כה משמעותי עד שיאפיל על השיקול של סיכויי ההגנה - רע"א 2694/92 אינג' אליהו פבר נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל (ניתן ביום 5.8.1992); רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 29.10.2000); ע"א 3521/04 רוזנפלד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (ניתן ביום 16.1.2005); רע"א 1119/05 גודלסיל נ' ביליה רוברט נכסים ובניה בע"מ (ניתן ביום 27.2.2005). 10. במקרה דנן, מחדלם של המבקשים לא נבע מטעות או רשלנות, אלא נעשה במודע ובמתכוון. המבקשים, שהיו מיוצגים, ידעו על התביעה ואף הגישו בקשה אחת בהסכמה למתן אורכה להגשת בקשת רשות להתגונן. המבקשים ידעו כי המשיבה עומדת על תביעתה והודע להם מבעוד מועד על כוונתה להגיש בקשה לפסק דין בהיעדר הגנה. המבקשים גם ידעו כי בקשה כזו הוגשה ועותק ממנה אף נמסר להם. חרף זאת, ובטענה כי התנהל בין הצדדים משא ומתן, ומבלי שהושגה הסכמת המשיבה, המבקשים לא הגישו בקשה נוספת למתן אורכה להגשת בקשת רשות להתגונן, או כל בקשה אחרת. בבקשה שבפני נטען כי "דווקא המבקשים הם אלו שראו את זמנו היקר של בית המשפט קמא לנגד עיניהם, ולכן לא ראו לנכון לבזבז כסף רב ומשאבים, על הגשת בקשת רשות להתגונן, וניהול הליך, כאשר בין הצדדים מתנהל מו"מ". ברם, קשה להלום כי המבקשים היו רשאים להחליט על דעת עצמם שלא להגיש בקשת רשות להתגונן מבלי לקבל את הסכמת הצד השני או אישור בית המשפט. יש בהתנהגות המבקשים משום זלזול בבית המשפט ובצד שכנגד, ובדין נדחתה הבקשה על ידי ערכאה קמא. 11. המבקשים האשימו את המשיבה בחוסר תום לב, מרמה, עבירות על החוק וכיו"ב טענות, המציירות את המשכיר כתאגיד גדול ואכזר אל מול שוכר קטן שנעשק מזה שנים. איני רואה להידרש לפרטי טענות המבקשים, שכן "בשורה התחתונה", המבקשים לא הצליחו להגיע עם המשיבה להסכמה על התנאים להמשך השכירות, והם אינם יכולים לכפות על המשיבה את המשך ישיבתם במושכר. המדובר בשכירות חופשית, בין הצדדים מתנהל משא ומתן זה למעלה משנה ודומה כי המבקשים עושים כל שביכולתם על מנת "למשוך זמן" עד לפינויים. מהמכתבים שצורפו לתגובת המשיבה לבקשה לביטול פסק דין עולה שהמבקשים הודיעו על כוונתם לפנות את המושכר, ואילו היה ממש בטענותיהם המועלות בבקשה, ספק אם היו מודיעים על כוונתם להתפנות. המשיבה שבה והבהירה למבקשים בכתב כי התביעה בעינה עומדת והודיעה להם על כוונתה להגיש בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה. בהיעדר אסמכתא נוגדת, אין בסיס לטענה בדבר הסכמות כלשהן בין הצדדים לכך שלא יתבקש פסק דין בהיעדר הגנה, וטיוטה של הסכם שלא הבשילה לכדי מסמך מחייב, אינה יכולה להוות ראיה להתחייבות או להבטחה מצד המשיבה. 12. מרבית טענות המבקשים כלפי המשיבה מצויות במישור הכספי - השקעות במושכר, הטעיה בנוגע לגודל המושכר, הפרת הסכם השכירות והתחייבויות שבעל פה, חוב בגין התחשבנות עבר על דמי השכירות ונושא הפיקדון. משנסתיים הסכם השכירות, אין בטענות אלו כדי לבסס הגנה בתביעת הפינוי. המבקשים רשאים להגיש תביעה כספית כנגד המשיבה, וכפי שעולה מהבקשה, תביעה כזו אכן הוגשה. 13. טענת המבקשים להיעדר סמכות מקומית אינה יכולה להועיל להם. לבית משפט קמא הייתה סמכות עניינית לדון בתביעה, וגם אם אצא מנקודת הנחה שטענות המבקשים לעניין הסמכות המקומית נכונות, לכל היותר היה בית המשפט מורה על העברת התביעה לבית משפט השלום במחוז אחר - תקנה 101(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. 14. ולבסוף, ולא בסדר החשיבות, אתייחס לטענת האופציה. המבקשים טענו כי בשנת 1963 ניתנה להם אופציה לרכוש את המושכר, וזכות זו שרירה וקיימת גם היום ולכן אין לפנותם מהמושכר. לטענתם, הם השקיעו כספים רבים במושכר, לרבות בתשתיות ובשיפוץ, מה שמעיד על קיומה של אופציה לרכישה. בימים אלה נודע למבקשים שהמשיבה קיבלה הצעות לרכישת הנכס, ולטענתם, כל מהלכי המשיבה כנגדם, לרבות קבלת פסק הדין בהיעדר הגנה, נעשו על ידי המשיבה כדי לחמוק מכבלי האופציה. כפי שעולה מהחומר שבפני, לאחרונה הגישה המבקשת 1 נגד המשיבה תביעה בבית המשפט השלום בת"א על סך 458,498.37 ₪. התביעה הוגשה בגין נזקים ועוולות שגרמה המשיבה למבקשת בנושאים שהוצאו מטיוטת הסכם השכירות החדשה עליה היו אמורים הצדדים לחתום, ושלבסוף לא נחתמה (ת"א 158252/09). התביעה עוסקת ככל הנראה גם בנושא האופציה, בפיקדון ובהטעיה בעניין גודל המושכר. המבקשים מסתמכים על מכתבים המפנים לכתב אופציה אך לא צירפו את כתב האופציה עצמו, לא פירטו את תנאי האופציה, והתעלמו מכך שמאז ההסכם בשנת 1963 נחתמו מספר הסכמי שכירות בהם לא נזכר עניין האופציה, וכי עד היום לא ביקשו המבקשים לממש את האופציה. משהוגשה תביעה נפרדת לעניין האופציה, איני רואה להביע דעה לכאן או לכאן בעניין, אך מכל מקום, אין בטענה זו כדי להוות הגנה ראויה בפני תביעת הפינוי. 15. לאור האמור לעיל ומכוח סמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני דוחה את הבקשה ללא צורך בתשובת המשיבה. משנדחתה הבקשה לגופא, ממילא איני נדרש לבקשה לעיכוב ביצוע והיא נדחית. מאחר שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. הפיקדון שהופקד, אם הופקד, יוחזר למבקשים. למען הסר ספק, אחזור ואבהיר כי אין בהחלטה זו כדי להביע עמדה לגבי טענת האופציה או טענות שהועלו על ידי המבקשים במסגרת התובענה שהגישו כנגד המשיבה. אף אין בהחלטתי זו, כדי לחסום טענתם של המבקשים, כי לאחר מתן פסק הדין, נכרת בינם לבין המשיבה חוזה מחייב שהמבקשים זכאים לאכיפתו (סעיפים 88-89 לבקשה). בקשת רשות להתגונן