קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור הסדר הסתלקות תביעה ייצוגית: המבקשת הגישה נגד המשיב (להלן: "הבנק"), תביעה ובקשה לאשר את התביעה כתביעה ייצוגית. לאחר הגשת התביעה והבקשה לאישורה כתביעה ייצוגית, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המבקשת תסתלק מהתביעה, בכפוף לתנאים שונים. התנאים כוללים הן הסכמה לגבי פעולות שהבנק אמור לבצע, והן הסכמה על שכר טרחת עורכי דין וגמול למבקשת, בסכומים שהוסכמו על ידי הצדדים. בבש"א 15806/08 בקשו הצדדים כי בית המשפט יאשר את הסדר ההסתלקות. בחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו - 2006 (להלן: "החוק") נקבעו שני סוגי הסדרים לסיום תביעות ייצוגיות בהסכמה - הסדר אחד מתייחס לתביעות בהן הושג בין הצדדים הסכם פשרה (והוא מפורט בס' 18 ו-19 בחוק), והסדר אחד מתייחס למקרים בהם התובע הייצוגי מבקש להסתלק מהתביעה (והוא מפורט בס' 16 לחוק). הבקשה דנן מתייחסת כאמור בה להסדר הסתלקות. באי כוח הצדדים עתרו כי בית המשפט יאשר להם להגיע להסכמה במסגרת של הסדר הסתלקות, ולא במסגרת הסדר פשרה. ב"כ הבנק טען בישיבת יום 11.2.09, כי "הסדר לפי ס' 18 יפריע לנו באופן מהותי...". לאור אופיו של ההסדר, יש לבחון האם בית המשפט צריך לאשר אותו, או שמא מדובר בהסדר שמבחינה מהותית הוא הסדר פשרה, ולכן בית המשפט צריך להורות על ביצוע המנגנון המפורט בס' 18 ו-19 בחוק על כל פרטיו. טענות המבקשת בתביעה בקשת המבקשת ותביעתה מתייחסות לשלושה נושאים: ניכוי המס - אי זקיפת דמי ניהול לצורך תשלום מס. על פי הטענה, במקרים רבים הבנק עיגל את דמי הניהול ששילמו הלקוחות לסכום עגול ללא אגורות, ובכך גרם הפסד ללקוח, שכן ההוצאה שלו לצורכי מס - קטֵנה; עיגול מנין הימים - על פי הטענה, במקרה של רכישה במספר מנות של אותו נייר ערך, הבנק חישב את תקופת ההחזקה כממוצע בין שתי התקופות, והוא עיגל את מספר הימים כלפי מעלה (אם מדובר בתוצאה של מספר לא שלם); טענת ה"יום הנוסף" - על פי הטענה, חישוב דמי ניהול במקרים בהם נרכשו ני"ע בשני רבעונים שונים, כלל הן את היום הראשון והן את היום האחרון בהם החזיק הלקוח בני"ע (כלומר הבנק חייב בגין אחד מהימים האלה גם את הלקוח המוכר וגם את הקונה). הסכם ההסתלקות במסגרת הסכם ההסתלקות הגיעו הצדדים להסכמה ביחס לשלושת הנושאים, שאלה עיקריה - ניכוי המס - הנושא תוקן מיידית על ידי הבנק. בנוסף, הבנק פנה לשלטונות המס, וניתנה אפשרות להעביר ללקוחות הזכאים לכך את הסכומים שנמנע מהם לנכות עקב התקלה. עיגול מנין הימים - לטענת המבקשת, היא שוכנעה כי הפרקטיקה של הבנק, המקובלת גם בבנקים אחרים, איננה מנוגדת לכול דין או הסכם, ולכן אין בה דופי. טענת "היום הנוסף" - אף שהבנק כופר בטענה, הוא החליט משיקולים צרכנים להפסיק את הפרקטיקה הזו. בנוסף הוסכם כי הבנק יתרום את הסכומים שנגבו כעמלה בגין ה"יום הנוסף" - ששיעורם מוערך ב-4.1 מיליון ₪. הוסכם כי הבנק יעביר רשימה של מוסדות ציבור שלהם הוא יתרום את הסכום הנ"ל. הסכום של 4.1 מיליון ₪ חושב על ידי הבנק, והוא מבוסס על אומדן מדויק ככול האפשר, ביחס לתקופה של 7 שנים לפני הגשת התביעה וביחס לכול סוגי ניירות הערך הרלוונטיים. בנוסף הסכימו הצדדים כי לתובעת ולבא כוחה ישולם סכום בשיעור 14% מסכום ההטבה לציבור, כאשר על מחצית הסכום יתווסף מע"מ. הבנק ישלם 275,000 ₪ מהסכום, והיתרה תשולם מסכום החזר דמי הניהול (התרומה). ההבדל בין הסדר פשרה לבין הסתלקות ההבדל העיקרי בין הסדר פשרה לבין הסתלקות, מתבטא בכך שהסדר פשרה כובל את חברי הקבוצה בדרך של "מעשה בית דין", ושולל מחברי קבוצה שיבקשו לעשות כן בעתיד - את האפשרות להגיש תביעה אישית או ייצוגית ביחס לעילת התביעה הייצוגית עליה חל הסדר הפשרה. מנגד, כאשר מבקש מסתלק מתביעה, הכלל של מעשה בית דין לא חל, ולכן אין כל מניעה כי חבר קבוצה אחר יבחר בעתיד להגיש תביעה אישית או ייצוגית נגד הנתבע. מבחינה זו, הפגיעה האפשרית בקבוצה במקרה של הסתלקות, היא פחותה מאשר הפגיעה במקרה של הסדר פשרה. בשל העובדה שהסכם פשרה חוסם את כל חברי הקבוצה באמצעות הכלל של מעשה בית דין, קיים בחוק מנגנון מפורט ומורכב, שנועד להבטיח כי הסכם הפשרה הוא אכן ראוי ונכון ביחס לחברי הקבוצה כולם. הסדר פשרה שמאושר בהתאם לס' 18-19 לחוק, צריך לעבור מספר שלבים. בת. א. 1697/06 גלניק נ. הראל, , צוין בהקשר זה כי: "ההליך שנקבע בסעיפים 18 ו-19 לחוק הוא הליך מורכב. בראשיתו, על בית המשפט להחליט האם הוא מוצא לנכון לדחות על הסף את הבקשה לאישור הסדר הפשרה (ר' ס' 18ג'). אם בית המשפט איננו מחליט לדחות את ההסדר על הסף, הוא מעביר אותו לחברי הקבוצה ולגורמים נוספים, שזכאים להתנגד לו. סעיף 19 קובע את הפרוצדורה לאישור הסדר הפשרה לאחר מכן - כאשר ככלל על בית המשפט למנות בודק (ר' ס' 19ב'). כן נקבעו בסעיף 19 העניינים שעל בית המשפט לשקול אותם בבואו להחליט האם לאשר הסדר פשרה או שלא לאשרו (ר' ס' 19א' ו-19ג')". מנגנון זה נועד בין היתר כדי להבטיח כי התובע הייצוגי ובא כוחו, דאגו לאינטרס של חברי הקבוצה, ולא ויתרו על אינטרס זה לטובת האינטרס האישי שלהם עצמם. כך קבעתי בהקשר זה בהחלטה בענין גלניק נ. הראל הנ"ל: "בית המשפט צריך לבחון את הסכם הפשרה, על מנת לוודא כי מדובר בפשרה ראויה, הוגנת וסבירה. הטעם לכך הוא משום שבמסגרת תביעה ייצוגית, קיים ניגוד אינטרסים מובנה בין התובע הייצוגי ובא כוחו, לבין יתר חברי הקבוצה בשמה מבוקש להגיש את התביעה ייצוגית. קיים חשש כי התובע הייצוגי יגיע להסכמה עם הנתבע - מכוחה הוא יקבל תגמול בדרך כזו או אחרת, ואז "יזנח" את עניינם של יתר חברי הקבוצה. מאחר שפסק הדין במסגרת הפשרה עשוי לחסום את יתר חברי הקבוצה כמעשה בית דין, ולהגביל אותם מהגשת תביעות נוספות בגין אותה עילה, בית המשפט צריך לוודא כי עניינם של חברי הקבוצה נבחן, וקבל התייחסות ראויה והוגנת במסגרת הפשרה..." מאחר שחברי הקבוצה אינם חסומים מהגשת תביעות נוספות במקרה של הסתלקות, המניע לדאגה להם פוחת במקרה כזה. לכאורה אם כן, לא צריכה להיות מניעה כי מבקש בבקשה לאישור תביעה כתביעה ייצוגית, יסתלק מהבקשה שהגיש - וזאת בין ללא תמורה ובין עם תמורה, בין ללא תנאי ובין עם תנאים כאלה או אחרים שהוסכמו בינו לבין הצד שכנגד. בכול אחד מהמקרים הללו, אם סבור מי מבין חברי הקבוצה כי עילת התביעה היא עילה טובה שיש לברר אותה, הוא זכאי לבחור להגיש תביעה אישית מטעמו, והוא אף זכאי לבקש כי בית המשפט יאשר את התביעה שלו עצמו כתביעה ייצוגית. יחד עם זאת, יש להביא בחשבון את העובדה כי חברי קבוצה אינם פונים בדרך כלל לבית - המשפט בתביעות אישיות. הדברים נכונים בוודאי במקרה כמו המקרה דנן, בו לגישתם של שני הצדדים, התביעה האישית של כל אחד מחברי הקבוצה היא תביעה בסכום נמוך של שקלים בודדים. לכן, האפשרות שמי מחברי הקבוצה ינצל את העובדה כי הקבוצה אינה כבולה בכלל של מעשה בית דין ויגיש תביעה אישית, היא אפשרות שהסבירות להתרחשותה היא נמוכה מאוד. אף האפשרות שחבר אחר בקבוצה יבחר להגיש תביעה ייצוגית נוספת בשם הקבוצה, היא אפשרות שהסבירות להתרחשותה איננה גבוהה בהכרח (אם כי היא קיימת). הסיכוי שתביעה ייצוגית נוספת תוגש על ידי מי מחברי הקבוצה, קטֵן, ככול שהסכום שהקבוצה תוכל לתובע במסגרת תביעה נוספת כזו - קטן. כך, ככול שחלק מתקופת התביעה מתיישן - קטֵן הסכום הפוטנציאלי שהקבוצה כולה יכולה לתבוע. גם אם הקבוצה קיבלה במסגרת הסדר ההסתלקות חלק מהסכום אותו היתה זכאית לקבל מכוח התביעה, היתרה שטרם נתבעה ושולמה היא קטנה, ולכן הסיכוי שתובע ייצוגי עתידי יתבע את היתרה הזו, קטן אף הוא. אם לא יוגשו תביעות נוספות, אישיות או ייצוגיות, על ידי מי מחברי הקבוצה, המשמעות של "הסכם הסתלקות" היא כי בפועל זכויות הצדדים בקבוצה ייקבעו על ידי הסכם זה, ואף אחד מהם לא יזכה ככול הנראה לזכויות טובות יותר מאלה שנקבעו במסגרת הסכם זה. מטעם זה חשוב כי במקרים המתאימים, יבחן בית המשפט היטב את מהות ההסדר אליו הגיעו הצדדים, כדי לוודא שזכויות חברי הקבוצה נשמרו, וכי הסכם ההסתלקות הוא הסכם הוגן, המשקף באופן ראוי את הסיכויים והסיכונים שהצדדים חשופים אליהם בניהול התביעה, על כל המורכבויות הכרוכות בכך. סיטואציה בה בית המשפט יימנע תמיד מבחינת הסדרי הסתלקות כגון ההסדר דנן, עלולה לעודד צדדים לתביעות ייצוגיות, לנסות לעקוף את ההסדר המורכב שנקבע בס' 18-19 לחוק התובענות הייצוגיות, ולערוך הסדרים במסגרת הסתלקות מתביעות. במקרה כזה, הנתבע לא "יחסן" את עצמו אמנם מפני הגשת תביעות עתידיות נוספות, אולם מאידך גיסא הוא והתובע יוכלו להגיע להסכמות שלא יהיה עליהן מנגנון פיקוח כלשהו, תוך הערכה שתביעות עתידיות כאלה ממילא לא יוגשו לעולם. כך בין היתר עלולים הצדדים להגיע להסכמי פשרה במסגרתם מקבלת הקבוצה סכומים שהם נמוכים מאלה להם היא זכאית, תוך הנחה שאם ההפרש בין סכום הפשרה לבין הסכום שראוי היה להתפשר עליו איננו גבוה, לא תהיה מוטיבציה לחבר נוסף של הקבוצה להגיש תביעה ייצוגית נוספת בגין הפרש כזה. הקבוצה במקרה כזה מקבלת פיצוי בחֶסֶר, ללא כל מנגנון שימנע זאת. לכן, אינני סבורה כי נכון לקבוע כלל לפיו בכול המקרים בהם ההסדר בין הצדדים הוא הסדר הסתלקות , צריך בית המשפט לאשר אותו כמות שהוא, ללא בחינה של מהותו ותוכנו של ההסדר. הקריטריונים לבחינת הסדר הסתלקות על ידי בית המשפט אני סבורה כי השאלה באילו מקרים על בית המשפט לאשר הסתלקות של תובע מבקשה לאישור תביעה ייצוגית, היא שאלה שתיבחן בכול מקרה לאור מכלול נסיבותיו. בהקשר זה, יבחן בית המשפט מספר עניינים. ראשית, יש לבחון האם התובע המייצג קיבל תמורה כזאת או אחרת מהנתבע. הכלל שנקבע בס' 16(א) לחוק, הוא כי הסתלקות של תובע מייצג או בא כוחו טעונה אישור בית המשפט, וכי התובע או בא כוחו "לא יקבל במישרין או בעקיפין, טובת הנאה מהנתבע או מאדם אחר בקשר להסתלקותו כאמור, אלא באישור בית המשפט". מובן כי כאשר ההסתלקות היא ללא תמורה, החשש לניגוד עניינים של התובע המייצג קטן בצורה משמעותית ביותר. אכן, על פי ההסדר שבס' 16 הנ"ל לחוק, רשאי בית המשפט במקרה של הסתלקות של התובע או של בא כוחו, לקבוע "כי ניתן להגיש בקשה למינוי תובע מייצג או בא כוח מייצג במקומם, לפי הענין, תוך תקופה שיקבע, וכן רשאי בית המשפט להורות על פרסום הודעה על כך, והכול אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות הענין ובהתחשב בשלב שבו מצוי הדיון בבקשה לאישור (ר' ס' 16(ד')(1) לחוק). לכאורה, בית המשפט רשאי לעשות כן גם במקרה בו תובע מייצג ובא כוחו מבקשים להסתלק מהתביעה ללא כל תמורה, משום שהם סבורים כי אין לתביעה סיכוי. אולם, לטעמי, כאשר מבקש תובע מייצג להסתלק מהתביעה, בטרם החל הדיון בה, לאור הערכתו כי לתביעה אין סיכוי גדול להתקבל, או כי הסיכון בניהול ההליך הוא גדול מדי, וכאשר ההסתלקות היא ללא תמורה, אני סבורה כי ככלל על בית המשפט לאשר את ההסתלקות, ואין מקום במקרה כזה כי בית המשפט יורה על מינוי תובע ובא כוח חלופיים. הדברים מורכבים יותר כאשר התובע ובא כוחו מקבלים תשלום מהנתבע במסגרת ההסכמה על ההסתלקות, וכן במקרה בו מסודרים בין הצדדים עניינים נוספים ביחס לתביעה וביחס לפיצוי הקבוצה. במקרה כזה על בית המשפט לבחון את הבקשה, ולברר מספר עניינים. על בית המשפט לבחון את סיכויי התביעה, ואת הסיכוי כי חברים אחרים בקבוצה יגישו תביעות אישיות או בקשות נוספות לאישור התביעה כייצוגית. כפי שהובהר לעיל בהקשר זה, הרי ככול שהסכום שמקבלים חברי הקבוצה במסגרת הסדר ההסתלקות קרוב יותר לסכום הנתבע, או לסכום שמשקף לדעת בית המשפט את סכום הפשרה הראוי, הסיכוי שיוגשו תביעות ייצוגיות נוספות על ידי מי מחברי הקבוצה - קטֵן. הסיכוי שיוגשו תביעות עתידיות נוספות גדל אם מדובר בסכומי נזק משמעותיים לכול אחד מחברי הקבוצה, או כאשר קיים פוטנציאל של תביעה ייצוגית נוספת, בה ייתבעו בשם כל חברי הקבוצה סכומים גבוהים ומשמעותיים. כן צריך בית המשפט לטעמי לבחון את הסדר ההסתלקות לגופו, וודאי שעליו לעשות כן כאשר הסיכוי שיוגשו תביעות נוספות על ידי חברי הקבוצה איננו גדול. יחד עם זאת, בית המשפט צריך להביא בחשבון את העובדה כי הצדדים (בעיקר הנתבע), מבקשים לסיים את ההליך בדרך של הסתלקות, ולא בדרך של הסכם פשרה. אם מדובר בהסכמה שאיננה גורמת לנזק לקבוצה, יש מקום לאשר אותה, תוך שבית המשפט מביא בחשבון בהקשר זה גם את היעילות של סיום ההליך ללא דיון, ואת החיסכון בזמן שיפוטי, ובזמנם וממונם של הצדדים. כפי שציינתי, בית המשפט צריך במקרים המתאימים לבחון את תוכנו של הסדר ההסתלקות. אף שהמנגנונים שנקבעו בס' 18 לחוק אינם חלים במקרה של הסתלקות על פי ס' 16 לחוק, רשאי בית המשפט - לצורך הפעלת שיקול הדעת המסור לו במסגרת ס' 16, לקיים מנגנוני בדיקה לצורך בחינת תוכן ההסדר - תוך השוואה של ההסדר לסכום שהיתה הקבוצה מקבלת לו היתה התביעה מתקבלת במלואה. מנגנון אפשרי אחד כזה, שניתן לעשות בו שימוש במקרה הצורך, הוא המנגנון של מינוי מומחה או "בודק" מטעם בית המשפט, שיבחן עבור בית המשפט את אותם נושאים שבמומחיות הכרוכים בהסכם ההסתלקות, שבית המשפט איננו יכול להעריך אותם באמצעות כלים משלו. בחינת הסדר ההסתלקות לאור כל האמור, נפנה עתה לבחינת הסדר ההסתלקות בין הצדדים. באשר לסוגיית ניכוי המס - סוגיה זו באה לפתרונה המלא, הן לנוכח העובדה כי הבנק שינה את מנהגו בהקשר זה לעתיד, והן משום שניתנה אפשרות לחברי הקבוצה שניזוקו מההסדר, לקבל משלטונות המס את הסכומים שנמנע מהם לנכות, עקב התנהלותו של הבנק בעבר. באשר לסוגיה של עיגול מנין הימים - בסוגיה זו החליטו המבקש ובא כוחו לחזור בהם מטענותיהם. בגין נושא זה לא קבלה הקבוצה תמורה, וגם המבקש ובא כוחו לא קבלו גמול או שכר. לו היתה התביעה מוגשת רק בנושא זה, והמבקש היה מבקש לחזור בו ממנה מאחר שהשתכנע כי אין לתביעה סיכוי, הרי לפי עמדתי כפי שפירטתי אותה לעיל, היה מקום לאשר את ההסתלקות. באופן דומה אני סבורה כי יש לאשר את ההסתלקות גם במקרה דנן, כאשר הנושא של עיגול מנין הימים מהווה חוליה אחת, נפרדת, במסגרת התביעה דנן - מאותם טעמים שמניתי לעיל. באשר לסוגיית היום הנוסף - הבנק טען אמנם כי הוא סבור שניתן היה להגן על התנהלותו בהקשר זה (ר' פרוטוקול יום 11.2.09 עמ' 1 שורה 12). יחד עם זאת, הבנק לא הגיש תשובה לבקשת האישור, ולכן לא ניתן לבחון ולהעריך את טענות הבנק. בבחינת הסדר ההסתלקות נצא אם כן מנקודת הנחה כי לטענות המבקשת בהקשר זה יש בסיס מוצק. התביעה דנן הוגשה בשנת 2007, והיא מתייחסת לאירועים שקרו בין השנים 2000 עד 2007. כפי שפורט לעיל, הבנק חדל לבצע חלק מהפעולות נושא התביעה, ובהחלט יתכן כי לא תוגש תביעה נוספת ביחס לתקופה עד שהבנק חדל לפעול כפי שפעל, על ידי תובע ייצוגי נוסף. במקרה דנן, הסכימו הצדדים כי בית המשפט ימנה בודק מטעמו, על מנת שהוא יבחן את המשמעות הכספית של טענת "היום הנוסף". בחינה כזו יש בה כדי להקל על בית המשפט בבדיקתו של הסדר ההסתלקות מבחינה מהותית, שכן הבודק סיפק לבית המשפט את הנתון ביחס למשמעות הכספית של טענת היום הנוסף, נושא שבית המשפט איננו יכול להעריך אותו בעצמו. הבודק שמונה, היועץ הכלכלי מר יוסי בהיר, הגיש את חוות דעתו לבית המשפט ביום 7.7.09. מסקנתו של הבודק היתה כי: "על פי הנתונים שהועברו אלי על ידי הבנק, ועובדו על ידי, השפעת הוספת יום אחד לחישוב נאמדת בסכום המסתכם לכול היותר בכ-2.957 מיליון ₪. סכום זה מהווה הערכת יתר עקב אי הפחתת סכומים שונים מתוך נתוני גביית דמי המשמרת שנמסרו לי על ידי הבנק". כזכור, הסכום אותו הסכים הבנק לתרום במסגרת עילת התביעה הנ"ל, עמד על 4.1 מיליון ₪. מכאן שכעולה מחוות הדעת של הבודק, המשמעות של הסכם ההסתלקות היא כי הבנק ישלם סכום העולה על סכום הנזק שנגרם לקבוצה, גם בהנחה שטענות המבקשת היו מתקבלות במלואן. אכן, סכום הפיצוי לא יגיע לחברי הקבוצה באופן אישי. יחד עם זאת, אינני סבורה כי מטעם זה בלבד יש להימנע מלאשר את הסדר ההסתלקות. מספר טעמים לכך - ראשית, כפי שכבר הודגש לעיל, אין מדובר בהסדר פשרה אלא בהסדר הסתלקות. אני סבורה כי יש לבחון הסדר כזה באופן מחמיר פחות - משום שחברי הקבוצה לא יהיו חסומים מהגשת תביעות נוספות לאחר ההסדר, חרף העובדה שהבנק נשא בתשלום מכוח הסדר ההסתלקות. גם אם מי מחברי הקבוצה יהיה סבור מטעם כזה או אחר, כי הנזק לקבוצה הוא גבוה הרבה יותר מהסכום אותו העריך הבודק, הוא יהיה זכאי להגיש תביעה ייצוגית נוספת נגד הבנק באותה עילה. יתרה מזאת, לחוק תביעות ייצוגיות ישנן מספר מטרות, שנמנו בס' 1 לחוק. אחת המטרות היא אכן "מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין" (ס' 1(3) לחוק). אולם, המטרה הזאת היא פחות משמעותית כאשר הנזק שנגרם לכול אחד מחברי הקבוצה הוא נזק פעוט מאוד, בסכום של מספר שקלים בודדים בלבד. במקרים כאלה, ההנחה היא כי האינטרס העיקרי של חברי הקבוצה איננו להיפרע את הנזק שנגרם להם, אלא בעיקר להבטיח כי לנתבע ולנתבעים אחרים לא יהיה תמריץ להזיק באופן זה בעתיד. במקרים בהם הנזק לכול אחד מחברי הקבוצה הוא פעוט, ישנו חשש שמשום שהשבת הסכום שנגבה ביתר איננה חשובה דייה לאף אחד מחברי הקבוצה באופן פרטי, עלול המזיק להניח כי אף אחד מחברי הקבוצה לא יטרח לתבוע אותו, ולכן הוא לא יצטרך להשיב או לשלם בגין הנזק שגרם. הנחה זו היא כאמור אחד המניעים למנגנון של תביעות ייצוגיות. מטרת ההרתעה נזכרת בס' 1(2) לחוק - "אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו". ההרתעה מושגת בין היתר על ידי דרישה מהמזיק לשאת בתשלום בסכום הנזק שהוא גרם במעשיו. למזיק פוטנציאלי שיידע כי הוא עלול להידרש לשלם את סכום הנזק לו הוא גרם במלואו, תהיה פחות מוטיבציה לגרום נזק כזה. כידוע, השבה לחברי הקבוצה שניזוקו, אינה תמיד אפשרית ופרקטית. היא בעייתית יותר כאשר יש קושי מובנה לאתר את חברי הקבוצה, וגם כאשר הסכום שהיה הנתבע צריך להשיב לכול חבר וחבר הוא סכום נמוך ביותר. זהו המצב בענייננו, כפי שעולה מטענות הצדדים. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי במקרה דנן, בו כאמור סכום ההשבה לכול תובע פוטנציאלי הוא נמוך מאוד, כאשר מטרת ההרתעה מושגת, שכן הבנק עתיד לשלם סכום המשקף למעלה מגובה הנזק שהוא גרם, וכאשר הסדר ההסתלקות אינו חוסם חברי קבוצה להגיש בעתיד תביעה אישית או ייצוגית - הרי שיש מקום לאשר את הסדר ההסתלקות כמבוקש בו. יוער כי במסגרת הסדר ההסתלקות הוסכם כי חלק משכר הטרחה והגמול ישולמו מהסכום שנועד לתרומה על ידי הבנק. אין בעובדה זו - לאור מכלול הדברים שלעיל, ולאור סכומי שכר הטרחה והגמול, כדי לשנות את מסקנתי שלעיל. לכן, אני מאשרת את הסכם ההסתלקות שהוגש על ידי הצדדים במסגרת בש"א 15806/08 כמבוקש בו. הבנק יודיע תוך 45 יום מהיום לבית המשפט ולצד שכנגד את המוסדות אליהם תועבר התרומה. ב"כ המבקש יודיע את עמדתו ביחס למוסדות אלה, ולאחר מכן תינתן החלטה על ידי בית המשפט גם בהקשר זה. תביעה ייצוגית