אישור להגשת תביעה אישית נגד נאמן להסדר נושים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת אישור להגשת תביעה אישית נגד נאמן להסדר נושים: זוהי בקשתו של בנק ירושלים בע"מ, אחד מנושי חברת שבירו תעשיות זכוכית בע"מ, ליתן לו אישור להגשת תביעה אישית כנגד הנאמן להסדר הנושים. זאת, עקב כשלונו של ההסדר, דחיית עמדתו של בנק ירושלים בהזדמנויות שונות, ושורת טענות אשר מבססות לטענתו של המבקש עילת תביעה אישית כנגד הנאמן. המבקש טוען כי מאחר ואין עסקינן בתביעה עצמה, אלא אך בבקשה להיתר להגיש תביעה, אין הוא נדרש להוכיח את עילותיו, אלא בית המשפט של חדלות פרעון, הוא המשמש "שומר סף", אשר רשאי שלא ליתן אישור אך במקרים חריגים, בהם התביעה שהגשתה מתבקשת הינה מופרכת על פניה. הנאמן וכונס הנכסים הרשמי מתנגדים נמרצות לבקשה, מטעמים דיוניים ומהותיים כאחד. במסגרת זו, הונחו בפני, בין היתר טענות לגבי שיחה שיזם בא-כוחו של הבנק המבקש, עו"ד פרג, אל הנאמן, ואשר לשיטת הנאמן וכונס הנכסים הרשמי עולה ממנו תמונה חמורה ביותר, הגובלת בהתנהלות שאינה כדין. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ולאחר שהצדדים השלימו את טיעוניהם בעל-פה במסגרת הדיון שנערך, ניתנת החלטתי זו. עניין לנו בבקשה להגשת תביעה אישית, קרי - תביעה אשר מחייבת בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון לשלם נזקים נטענים מכיסו האישי, וזאת מתוך קביעה כי נהג שלא כדין, בדרך הנגועה ברשלנות רבתי או גרוע מכך, ובמילים אחרות: התנהלות שלא כדין, בניגוד בולט לסטנדרטים המצופים מבעל תפקיד המשמש "ידו הארוכה של בית המשפט". אין כל צורך להכביר מילים, על משמעותה מרחיקת הלכת של תביעה כזו, והנזקים שהיא עשויה לגרום לבעל התפקיד הנתבע, וזאת לא רק במובן הכספי הצר, אלא גם במובן הרחב יותר של פגיעה בשמו הטוב. זאת ועוד; מן המפורסמות הוא, שעצם הגשתה וניהולה של תביעה שכזו, עשויה להסב נזק חמור לבעל התפקיד הנתבע, וזאת עוד זמן רב בטרם התקבלה, ולעיתים - אף אם נדחתה בסופו של יום. מלבד הפרסום השלילי, והיכולת לגרור את בעל התפקיד להליך ממושך ויקר שבו יהיה הוא עצמו "על תקן נאשם" בכובעו האישי (וזאת בניגוד מוחלט לכלל הרגיל, בו נתבעת קופת הגוף שהוא מנהל), הרי שלעיתים, די בהגשת תביעה כזו כדי להסב נזק מיידי לבעל התפקיד, בדמות עליה משמעותית ומיידית בפרמיית ביטוח האחריות המקצועית שעליו לשלם. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, אף נוכח סוג התפקיד שממלאים עורכי-דין ורואי חשבון המשמשים, כבעלי תפקיד, בהליכי חדלות פרעון. תחום זה, של ניהול חברה חדלת פרעון לצורך פירוק או הסדר, או של ניהול הליך פשיטת הרגל של יחיד חדל פרעון, הינו תחום "מועד לפורענות" מעצם טיבו, ובו מוטל על בעל התפקיד להתמודד עם אינטרסים רבים ושונים של הצדדים המעורבים, אשר חלקם מתמודדים עם נזקים ועם תסכול עמוק נוכח המצב בו אין בידי הגוף הקורס בכדי לשלם את מלוא חובם (ולעיתים אף חלק קטן ממנו). הללו, אשר חלקם יוצא כאשר "ידיו על ראשו", עשויים לעיתים למצוא בבעל התפקיד כתובת נוחה לפריקת רגשות התסכול והזעם שהם חשים, וזאת אף אם הוא פועל על-פי דין. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, במצבים בהם על בעל התפקיד להפעיל שיקול דעת משפטי או כלכלי (כגון: איזה פרוייקט להמשיך ואיזה לזנוח, האם לאשר הצעת הסדר אם לאו, או האם לקבל או לדחות תביעת חוב), ובוחר לנקוט בעמדה המנוגדת לטובתו או לדעתו של הנושה. זאת, שלא לדבר על צדדים שיש להם אינטרס להרתיע את בעל התפקיד לבל יכנס עימם לעימות - בין אם מדובר בחייב עצמו, אשר "אינו נוטה חיבה" לאלו המעמיקים מדי לחקור את פועלו והתנהלותו, ובין אם מדובר בנושים אשר נקטו בפעולות שלא כדין, והם מבקשים "לשריין" אותן מפני התערבות משפטית. יוצא, כי כמעט ואין תיק מסובך ורב-פעולות, בו אין בעל התפקיד נקלע לעימות כזה או אחר עם החייב (או בעלי השליטה לשעבר בגוף החייב, אם מדובר בחברה), עם נושים כאלו ואחרים, או עם צדדי ג' הקשורים לגוף שקרס. עימותים אלו עשויים לייצר, או להגביר, את סבך התסכול והנטיה להאשים את בעל התפקיד כמי שגרם או לא תרם לצמצום הנזק; ובמקרים החמורים יותר, הדברים עשויים ליצור אצל אי-אלו צדדים החלטה מכוונת לנסות ולהרתיע את בעל התפקיד בדרכים שאינן ראויות - כגון איום או הגשה דה-פקטו של תביעה אישית בלתי מוצדקת. מכאן, וכדי להמנע מהרתעת יתר (קרי, מצב בו יופעלו על בעל התפקיד לחצים שאינם כדין, תוך הרתעתו מפעולות המצויות בסמכותו ופגיעה ביכולתו לפעול בלא מורא לפי דרישות הדין), נוטה ההלכה הפסוקה להתייחס בזהירות רבה לתביעות כאלו, ולא פעם, להערים קשיים כדי לוודא, כי רק מקרים חריגים וחמורים יכנסו בדלת אמות התביעה האישית, וימנע ניצול לרעה של מוסד זה. דברים ברורים בכיוון זה, נקבעו בידי כב' סגן הנשיא לויט בפש"ר 40/97 רביב עמק חפר תשתיות ובניה, וכן בפסיקה שבאה בעקבות אותו פסק-דין מנחה. בקצירת האומר, די אם אציין כי הטלת אחריות אישית, לפי אותה הלכה פסוקה, תעשה רק במקום בו הוכחה פעולה בזדון, ולחליפין: חריגה מסמכות או רשלנות חריפה. האמור לעיל משמעותי במיוחד, בכל הנוגע לצורך להמנע מחוכמה לאחר מעשה, ולהכתיר כ"רשלנות" שיקול דעת של בעל התפקיד, אך ורק משום שבדיעבד הסתבר כבלתי מדויק. אין צורך להכביר מילים, כי הסיכון לטעות בשיקול הדעת הינו חלק אינטרגלי מעולם העסקים, ואם כך הוא לגבי הנהלה מקצועית של חברה, שתחום עסקיה הינו בגדר מומחיותה, הרי שמכח קל וחומר נכון הדבר למפרק או נאמן - שאינם אלא עורכי-דין ורואי חשבון שהיכרותם עם החברה שטחית ופחותה בהרבה. זאת, כאשר מעצם תפקידם, הם נדרשים לקבל - לעיתים במהירות ותחת לחץ זמן - החלטות שהן לא פעם מרחיקות לכת ואף בלתי הפיכות. אין כל צורך להכביר מילים, מה היה מתרחש, לו בכל פעם בו הסתבר כי בעל התפקיד שגה, היה הלה מועמד לדין באורח אישי על-ידי הנושים שנפגעו מן ההחלטה. מכאן בדיוק, נובע הרציונל לפיו פעל כב' סגן הנשיא לויט, כאשר העיר כי טעויות, ולעיתים אף אי-הצלחה לעמוד בחוזה, הינם חלק אינטרגלי מן הסיכון שמוטל על הנושים התלויים בבעל התפקיד. יוצא, כי אך לעיתים רחוקות ובמקרים חריגים ביותר, תוטל אחריות אישית בשל שיקול דעת עסקי מוטעה, וזאת אף אם פעל בעל התפקיד שלא על-פי דעתם של אי-אלו מן הנושים. דברים אלו נכונים במיוחד להקפאות הליכים, שם פועל בעל התפקיד תחת סד-זמנים, ומן המפורסמות הוא, כי אישור הסדר נושים, אף כזה הנראה על פניו יציב ומבטיח, כורך בחובו סיכון כי הדברים לא יעלו יפה, וההסדר יופר ויקרוס. זאת ואף זאת; לשם סיוע בהתמודדות עם סיכונים שכאלו (בין היתר) התגבשה הפרקטיקה של דיווח ובקשות אישור, שעל בעלי התפקיד להגיש מפעם לפעם לבית המשפט של חדלות פרעון, אגב שהם מצרפים אליהם כצד גם את כונס הנכסים הרשמי, ולא פעם אף את הנושים המהותיים. אם וכאשר, מאשר בית המשפט בקשה להתיר מהלך מסויים, הרי שהדבר מקשה עוד יותר לתקוף את בעל התפקיד ולנסות להטיל עליו אחריות אישית בדיעבד בשל אותו מהלך, ומצב דברים שכזה שמור למקרים הקיצוניים ביותר, בהם הוכח באורח ברור כי בעל התפקיד הטעה למעשה את בית המשפט, והציג לו תמונת מצב מעוותת. מצב דברים זה, של נקיטת אמת-מידה זהירה, משליך לא רק על התחום המהותי - קרי, אימתי תתקבל תביעה ותוטל אחריות אישית הלכה למעשה על בעל תפקיד, אלא גם על התחום הדיוני - אימתי תאושר הגשת תביעה שכזו, והיכן. טענותיו של המבקש בכל הנוגע ל"שומר הסף" שפעולתו מוגבלת אך ורק למקרים בהם ברור על-פניו כי התביעה שהגשתה מתבקשת הינה מופרכת, דומות אמנם לדברים שנקבעו בעבר, בפש"ר 590/97 בש"א 26776/00 ארז נ' וולובסקי, , אלא מאי? דומה, כי המבקש מתעלם במפגיע מן השוני המהותי בין אותו מקרה למקרה שבפני, שוני אשר גרם לכך, כי בפרשת וולובסקי, נקל היה לעבור במהירות שלב מהותי אחד בכל הנוגע לאישור התביעה, ולא כך הם פני הדברים בנסיבות המקרה דנן. אבהיר דברי; תביעה אישית כנגד בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון הינה דוגמא מובהקת להליך מיוחד הקשור בטבורו לסוגיות עומק הקשורות לניהול ההליכים המיוחדים של חדלות פרעון; בכך, היא דומה למקרים אחרים של סעדים ובקשות, המיוחדים לתחום חדלות הפרעון - כגון, ביטול הענקות מירמה בפשיטת רגל, העדפות נושים, והטלת אחריות אישית על מנהלים לפי סעיפים 373 ו-374. לעניין זה, הלכה פסוקה היא כי "דרך המלך" הינה בירור אותם הליכים מיוחדים בבית המשפט של חדלות פרעון, אשר בידו המומחיות המיוחדת לשקול ולהכריע באותם סעדים, אגב שהוא נהנה מהיכרות מעמיקה הן עם מסכת האיזונים והאינטרסים המיוחדים לתחום בכלל, ולא פעם, אף עם מהלכו של תיק חדלות הפרעון הספציפי בפרט. דברים אלו, היפים לכל אותם "סעדים מיוחדים", נכונים במיוחד בכל האמור להגשת תביעה אישית כנגד בעל התפקיד שמונה בידי בית המשפט כ"ידו הארוכה"; כאן, מצטרפים למשוואה גם הנזק שכרוך בעצם ניהול התובענה, וזאת במיוחד כאשר היא "נגררת", שלא בטובתה, אל תוך ההליכים הארוכים והמסורבלים יותר של ערכאה אזרחית, שאינה עוסקת בדיני חדלות פרעון, וחייבת ללמוד את התיק "מבראשית", אגב שהיא חשופה להפעלתן של פרוצדורות העשויות להאריך עוד יותר את זמן הדיון, ולהגביר את נזקו, וזאת אף אם בסופו של יום נדחית התובענה. אכן, קיימים מקרים בהם חרף כל השיקולים דנן, הרי שסוג העניין והבירור העובדתי הנדרש במסגרתו הינם כה סבוכים ובעייתיים, עד כי אין הם מתאימים בשום פנים ואופן לדיון בהליכים המקוצרים יחסית של בית המשפט של חדלות פרעון. כך היה, בין היתר, בפש"ר 590/97 שהוזכר לעיל, שם דובר על תביעה נזיקית סבוכה לכל דבר ועניין, אשר במסגרתה עלה צורך לבירור מחלוקות עובדתיות תהומיות על התנהלות כונס נכסים לאורך תקופה ארוכה, כולל האשמות בנטישה מכוונת של ציוד, ונקיטת שורה ארוכה של צעדים שנועדו לחסל כליל את החברה, בשל אינטרסים זרים כביכול. זאת, כאשר כמעט ולא היתה עובדה ממסכת התביעה הלכאורית שהועלתה, שהכונס לא חלק עליה נמרצות. יוצא, כי באותו מקרה לא היתה כל יכולת לנהל את התיק במסגרת בית המשפט של חדלות פרעון, וזאת חרף כל ההבנה לנזק שיגרום עצם אישור הגשת התובענה בערכאה אחרת לכונס. זאת, כאשר, אכן, לא ניתן היה לפסוק באותו מקרה ומראש, כי התביעה מופרכת על פניה - סוגיה שניתן היה ולו להתקרב להכרעה בה, אך לאחר בירור אותה מסכת ארוכה של מחלוקות עובדתיות. לא כזה הוא המצב בנסיבות המקרה דנן. כאן, עניין לנו בהשתלשלות ארועים אשר רובן המכריע של העובדות הכלולות בה אינו שנוי במחלוקת (למצער, אותן עובדות רלוונטיות להאשמות העולות כנגד הנאמן), וזאת להבדיל מפרשנותן, והמחלוקות הקשות על המשמעות המשפטית שיש לייחס להן. יוצא, כי במקרה זה חל הכלל הרגיל במלוא תוקפו, ולא החריג נשוא פש"ר 590/97, ודין התביעה להתברר בפני הערכאה שמינתה את בעל התפקיד והיתה אחראית לפקח על התנהלותו. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, נוכח העובדה כי לגבי רבות מן ההחלטות והמעשים נשוא הבקשה עולה טענת נגד, כי הם נעשו באישור בית המשפט וכונס הנכסים הרשמי, דבר המצריך לכאורה בירור פרשני של גדרי החלטות ואישורים שניתנו לנאמן בעבר ואין טוב ונכון לפרשן מבית המשפט שאישר אותן פעולות ונותן אותן החלטות. לסיכומה של נקודה זו: טעה המבקש, בכל הנוגע לטיעונו לגבי תפקיד "שומר הסף" שיחס לבית משפט זה, באשר בכך הקדים את המאוחר, וביסס את טיעונו על הנחה בלתי נכונה, כאילו אין התביעה מתאימה להידון בבית המשפט של חדלות פרעון, או שמא, יש בידו "זכות מוקנית" לקבוע את זהות הערכאה שתדון בתביעה כנגד הנאמן. זאת, בניגוד להלכה הפסוקה, הקובעת כי שאלת ההתאמה או העדר ההתאמה למסגרת בקשה למתן הוראות מוקנית לשיקול דעתו של בית המשפט, ואין לאף צד "זכות מוקנית" כי עניינו ידון או שלא ידון בפני בית המשפט של חדלות פרעון (לעניין זה, ראה בין היתר פש"ר 2629/86 בש"א 11430/03 חברת אברהם גינדי נ' ארבל, ). מצב זה מוביל להצבעה על בעייתיות דיונית גדולה בבקשה המונחת בפני; הבקשה המקורית הינה בקשה לקונית המשתרעת על פני שני עמודים בלבד (!), ואינה מכילה כמעט תשתית לכאורית לביסוס הסעד מרחיק הלכת המבוקש בה. דווקא במסגרת כתב-התשובה, מובאת גרסה מפורטת בהרבה הכוללת טענות עובדתיות, אשר אותן לא טרח המבקש לגבות בתצהיר. זאת לזכור, לו העלה טענות עובדתיות אלה בבקשה גופה, היה נזקק לצרף תצהיר שיתמוך בטענותיו העובדתיות. הבחירה בהעלאתן בכתב התשובה הינה, כנראה, על מנת לעקוף את הצורך לתמוך טענות עובדתיות שהעלה בתצהיר. אלא מאי? לאחר ששקלתי את הדברים בדעתי, הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה, אין זה ראוי להשתמש דווקא בנימוקים דיוניים אלו - העדר תצהיר מחד גיסא, ועריכת "מקצה שיפורים" בכתב התשובה מאידך גיסא, כדי ליתן החלטה שתהיה טכנית גרידא; אני מתחזקת בדעתי זו, גם נוכח העובדה שבנסיבות המקרה (כפי שהערתי אף קודם לכן), דומה כי נקודות המפתח להכרעה הינן - בניגוד לפרשת וולובסקי - משפטיות ולא עובדתיות. אבהיר דברי: בחינה של טענות המבקש לגופן, מעלה בסופו של דבר מסקנה ברורה וחד-משמעית (וזאת, כאמור, אגב שאני מתעלמת משני הפגמים הדיוניים שהוזכרו לעיל). המסקנה הינה, כי עניין לנו בבקשת סרק, חסרת ביסוס משפטי מינימלי, המוגשת בהתעלמות תמוהה ממושכלות מהותיות ודיוניות בסיסיות. בקשה זו, אחת דינה להדחות על הסף; ודומה כי מסקנה זו מתחייבת לא רק במצב הדברים בו דין התביעה להידון בבית משפט זה: בנסיבות המקרה אין מנוס מלקבוע, כי אף אם היה תפקיד בית משפט זה מצטמצם לתפקיד "שומר סף", באורח דומה לאמור בפש"ר 590/97, הרי שאף אז נופל מקרה זה לגדר המקרים החריגים, בהם ראוי לחסום את התביעה על הסף, ולא ליתן אישור לבירורה לגופה בערכאה אזרחית. זאת, מכוחו של כל אחד ואחד מן הטעמים אשר אמנה לעיל, קל וחומר נוכח משקלם המצטבר. ראשית, חלק נכבד מטיעוניו של המבקש, אינם אלא - באורח מובהק - חזרה על טיעונים שהשמיע בעבר, ואשר חל כנגדם מעשה בי-דין והשתק פלוגתא; כך למשל, בכל הנוגע לטיעונים בדבר אישור כביכול (בין אם ברשלנות או במתכוון) של תביעות חוב מופרכות, הרי שהסוגיה עלתה בהרחבה במסגרת הערעור שהגיש המבקש לבית המשפט העליון לפני שנים, על החלטתי אשר אישרה את ההסדר. באותה מסגרת, פירט המבקש באריכות את הטענה אודות תביעות החוב, וכן טענות נוספות השבות ועולות אף כיום, אודות פגמים מהותיים באספות הנושים, כגון הכללת הבנק לפיתוח התעשיה ברשימת הנושים בעלי הערבויות האישיות, ועוד. לעניין זה, טענתו היחידה של המבקש כיום הינה כי הוא זכאי לשוב ולהעלות טענות אלו, וזאת משום שהערעור "לא נדון לגופו". משל כאילו בית המשפט לא אמר דבר, ופסק דינו ראוי שיבחן שוב על ידי בית משפט זה. אלא שלטענה זו אין על מה שתסמוך. אכן, הערעור לא הסתיים בפסק-דין מפורט, וזאת מאחר והמבקש קיבל את המלצתם של שופטי בית המשפט העליון למשוך את הערעור מיוזמתו - צעד הנעשה, בדרך-כלל, כאשר מתרשם המותב היושב לדין כי בפניו ערעור לא מבוסס, והוא מבקש להמנע מהארכה שלא לצורך של בירור משפטי שתוצאתו ברורה למדי, וזאת תוך שהוא חוסך למערער עוגמת נפש והוצאות משפט. ודאי שלא על מנת שהמערער שמשך את ערעורו יוכל לערוך "מקצה שיפורים" ולחזור על עקביו לבית המשפט קמא ל"סיבוב נוסף", של העלאת אותן טענות, באדרת אחרת. אלא, שיהיו השיקולים שעמדו בפני בית המשפט העליון כאשר יהיו, הרי שתוצאתם ברורה: כב' השופטת שטרסברג כהן קובעת בסיום דבריה, במילים מפורשות כי הערעור נדחה (נדחה נאמר, ולא נמחק). אין כל צורך להכביר מילים בדבר משמעותה הדיונית של תוצאה כזו - בין אם הושגה נוכח הסכמת המבקש ובין אם לאו, ובין אם קדם לה דיון משפטי ארוך או הסכמת המערער למשוך את ערעורו. מושכלות יסודיים וראשוניים הם, כי דחיית תובענה או ערעור, להבדיל ממחיקה, הינה תוצאה סופית היוצרת מעשה בי-דין, ומשתיקה את המבקש מלהעלות שוב את הטענות נשוא התובענה או הערעור. אין לי אלא להצר, אם כן, על כך כי המבקש ובאי-כוחו המלומדים נוטלים לעצמם רשות, להתעלם במפגיע ממושכלות ראשוניות של סדרי-דין (באורח אשר, למרבה הצער, דומה לדרך בה הם נמנעים מהגשת תצהיר לגיבוי טענות עובדתיות), ופותחים מחדש סוגיות וטענות אשר נדחו במפורש בידי בית המשפט העליון, ואף עומדים על זכותם לעשות כן, כאילו עסקינן ב"זכות מוקנית", לשוב ולכפות על בית המשפט ועל הצדדים האחרים להתדיין פעם נוספת באותם עניינים עצמם. אם סבר המבקש, כי טענותיו נשוא הערעור הינן מבוססות וראויות לדיון לעומק, הרי שהיה עליו להתכבד ולסרב להצעת שופטי בית המשפט העליון למשוך את ערעורו, תוך עמידה על דיון בערעור לגופו; משלא עשה כן, אין הוא יכול לבצע "מקצה שיפורים" לאחר למעלה מחמש שנים (!), ולהתעלם ממעשה בי-דין שחל באותם עניינים. כשם שמתעלם המבקש ממשמעות דחיית ערעורו בבית המשפט העליון, כך הוא מתעלם מהחלטה חלוטה אשר ניתנה לפני חודשים רבים בבית משפט זה, ואשר עליה לא הגיש כלל ערעור. בהחלטה זו הועלו, בין היתר, טענותיו בדבר מעשי מרמה כביכול מצד האחים שבירו. לא רק שהטענות הללו נדחו לגופן, הרי שהסתבר באורח חד-משמעי, כי מלבד המבקש ובא-כוחו, הרי שיתר הנושים (ולא רק אותם נושים אותם הוא מבקש לפסול כ"מקורבים") לא השתכנעו, וכי ועדת הביקורת שדנה בנושא החליטה באורח ברור, כי אין כל ראיה לטענות המבקש בעניין זה. דומה כי המבקש, כמנהגו, בוחר להתעלם פעם נוספת מעקרון סופיות הדיון, ולהעלות שוב ושוב טענות שנידונו ונדחו, אלא שבזו הפעם, הוא מגדיל עשות, ומשתמש בטענות שלא נמצא בהן ממש אף במישור המשפטי הרגיל של התנהלות תיק ההסדר, והופך אותן לעילה להטלת אחריות אישית על בעל התפקיד, תוך האשמתו במעשים הגובלים בפלילים (!); האם סברו באי-כוחו המלומדים של המבקש ברצינות, כי טיעונים מסוג זה יתקבלו? או שמא, השליכו יהבם על כך כי התיק יועבר כלאחר-יד לערכאה שאינה מכירה את התנהלות המאורעות, באורח כי גם אם תדחה הבקשה בסופו של יום (ואין ספק, כי זה היה גורלה, תהא הערכאה הדנה בה כאשר תהא), הרי תינתן להם הזדמנות נוספת לגרור את בעל התפקיד לעימות, במסגרתו יוכלו לתוקפו ולהכפישו, תוך הסבת נזקים ופגיעה בשמו הטוב? לבאי-כוחו של המבקש פתרונים. נוכח מסקנה חד-משמעית זו, אין צורך להמשיך ולדון בטיעונים אלו לגופם, ודי אם אעיר כי אף אלמלא היו פסולים מבחינה דיונית, הרי שספק גדול אם היה בהם לכשעצמם בכדי להביא להטלת אחריות אישית על הנאמן, להבדיל מכך כי - לכל היותר - היו יכולים, לו הועלו במועד, להפוך חלק מהחלטותיו. קשה עד מאד להמנע מן המסקנה, כי המבקש הופך את היוצרות, ומפרש כל החלטה שאינה נוחה לו, או נראית לו שגויה או מקפחת את זכויותיו, למעשה פלילי דה-פקטו; להשלמת התמונה ראוי להעיר, כי התנהלות זו של באי-כוח המבקש אינה שמורה אך כלפי הנאמן לבדו, אלא הופנתה אף כלפי בית המשפט, באותם עניינים עצמם. זאת, בין היתר, הן במסגרת מכתב ששלח לכונס הנכסים הרשמי (ואשר צוטט אף במסגרת הדיון שנערך בפני במסגרת בקשה זו), ואשר בה "קבע" בא-כוח המבקש, עו"ד גלר, כי: "החלטת ההפטר והתנהלות בית המשפט בפרשה אינם סתם טעויות משפטיות. על פחות מזה הוזמנו מנהלי רשות המיסים לחקירה במשטרה". אעיר, כי לא הייתי נדרשת למכתב זה, אלמלא היה דוגמא מאלפת להתנהלות חוזרת ונשנית של בא-כוח המבקש, אשר ככל הנראה אינו מסוגל להבחין בין אי-הסכמה עם טענותיו לבין התנהלות פסולה ופלילית; זאת, אגב "יד קלה" עד מאד על "הדק" ההאשמה בפלילים, בלא שהוא חש כל צורך לבססה בראיות, ולו לכאורה. דברים אלו שבים ונשנים, כאמור, אף בבקשה הנוכחית. אלא שכעת, מגדילים באי-כוחו של המבקש לעשות, ו"מצניעים" כמה מההאשמות החמורות ביותר כנגד הנאמן - כגון קבלת תמורה בניגוד לדין, פעולה בניגוד עניינים ותוך הסתרת קשרים אישיים, בתוך נספחי כתב התשובה (כך!), וזאת בלי שהוא טורח לתמוך אותם ולו בבדל ראיה, אפילו לא לכאורה. זאת, לבד אולי מצילום של כתבה עיתונאית כזו או אחרת, באורח שאינו עומד בכללי הקבילות הבסיסיים ביותר; לא בכדי, הוער אף בעבר, כי המבקש אינו מהסס להתבסס על קטעי עיתונות או "ראיות" דומות הגובלות בדברי-רכילות, וזאת בכדי להפריח כנגד אחרים האשמות הגובלות בפלילים - ודומה, כי אף הפעם הוא נאמן לשיטתו זו, ואין לי אלא להצר על כך. לסיכומה של נקודה זו: עניין לנו בהתנהלות שהדעת אינה סובלת אותה, של העלאת האשמות הדומות להאשמות במעשי מרמה או מעשים אחרים הגובלים בפלילים. זאת בדרך שלא רק שאינה עומדת בנטל ההוכחה המוגבר הנדרש לשם כך לפי הפסיקה (ובשלב הראשוני של כתבי הטענות, למצער, יש צורך להציב תשתית עובדתית לכאורית בכדי לבסס את הטענה באורח שניתן יהיה להוכיחה), אלא נראית על-פניה כהפרחת האשמות בעלמא, בלא שמץ ראיה כדי לתמוך בהן. טענת המבקש, כי הנאמן אישר (ככל הנראה במתכוון, או למצער ברשלנות רבתי) תביעות חוב מופרכות, טוב היה לה אלמלא נטענה כלל, וזאת מכוחם המצטבר של כמה וכמה נימוקים. א. ראשית; אם סבר המבקש כי באישור תביעות חוב כאלו ואחרות נפלה שגיאה (קל וחומר, שגיאה יסודית הברורה על פניה), הרי שיכול היה לנסות ולערער על החלטת הנאמן במועד, קרי, עד ארבעים וחמישה ימים לאחר שניתנה. אמנם, אין זה חזון נפרץ כי נושה מגיש ערעור על הכרעת נאמן המאשרת את תביעת חובו של נושה אחר, אולם יש בהחלט אפשרות כי הדבר יתכן - וזאת במיוחד במצבים קיצוניים (אשר להן מנסה המבקש לכוון, ככל הנראה), בהם נטען כי ההחלטה מופרכת או בלתי סבירה באורח קיצוני. אלא, שהמבקש לא ניסה כלל ועיקר את כוחו בהגשת ערעור שכזה, אגב טענות לעניין מעמדו לנסות את כוחו במהלך משפטי כזה - דבר אשר אינו מפריע לו, כמסתבר, להעלות טיעון זה באיחור של שנים (!), לאחר שאותן החלטות הפכו חלוטות. למותר לציין, כי המבקש אף לא הציב כל תשתית אשר היתה מצדיקה - אף אם נתעלם מהמכשול הדיוני - להגיע להחלטה כה חריגה ומרחיקת לכת, אשר לא רק הופכת את החלטות הנאמן, אלא אף מטילה עליו אחריות אישית בגין החלטה שנתן בכובעו המעין-שיפוטי (!). אין כל צורך להכביר מילים, כי לשם הגעה לתוצאה כזו, היה על המבקש לעמוד בנטל ראיה והוכחה גבוהות ביותר להוכחת כוונת זדון או משוא פנים מובהק שהועלם מבית המשפט; אלא שבטענות המבקש אין שוב ולו קצה ראיה היכולה להביא למסקנה שכזו. ב. שנית; טענת המבקש (אשר נועדה ככל הנראה להצדיק את העלאת הטענה באיחור של שנים) כי אותם פגמים יסודיים "נודעו לו רק לאחר אספת הנושים האחרונה", טוב היה להן, אף הן, אלמלא נטענו כלל. זאת, לא רק משום שהדברים עלו ב"גלגולים קודמים" של הפרשה בהם הגיש המבקש כתבי טענות, אלא גם ובעיקר לאור עובדה נוספת: אף לשיטת המבקש, הדבר קשור בכך כי אותם נושים "חשודים" החליטו שלא לקבל את טענותיו בדבר ביטול ההפטר של האחים שבירו. האם סבור המבקש, באמת ובתמים, כי אורח הצבעתו של נושה, די בו לכשעצמו בכדי לספק ראיה בדבר היותו נושה פיקטיבי? ראיה, שכוחה כה גדול, עד כי היא מאפשרת "החייאת" הליך שזמנו חלף לפני שנים?! דומה, כ י הדברים מדברים בעד עצמם: פעם נוספת, הופך המבקש אי-הסכמה עם טענותיו ל"הוכחה" כי הצד שאינו מסכים עימו הינו פסול, בעל שיקולים זרים או נגוע בפלילים (במקרה דנן - הגשת תביעת חוב פיקטיבית שעצם קבלתה על-ידי הנאמן חושפת אותו להטלת אחריות אישית). במלוא הכבוד הראוי, קשה עד מאד להמנע מתחושה, כי המבקש ובאי-כוחו, הפכו להם לשיטה את ההתנהלות, לפיה הם משתמשים בהאשמות מסוג זה כ"שוט" בכדי להרתיע גורמים אחרים המעורבים בתיק מלהתנגד לעמדתם, או למצער "לתגמל" אותם בדיעבד על ש"העזו" לעשות כן. אין כל צורך להכביר מילים, על היות התנהלות זו פסולה, ועומדת בסתירה בולטת למושכלות היסוד של ניהול התדיינות משפטית, שלא לדבר על כללי האתיקה החלים על עורכי-דין במסגרת התדיינות שכזו. נוכח האמור לעיל, אין לי אלא לחזור ולהבהיר: הן ההחלטה הראשונית על מתן הפטר לאחים שבירו מערבויותיהם האישיות, בכפוף לתנאים מסויימים, והן ההחלטה לשוב ולמסור את העניין להכרעת הנושים, אינה אלא ישום של ההלכה, המאפשרת לרוב המיוחס מבין הנושים הרלוונטיים לשקול את מערך הסיכויים והסיכונים שצופנת הצעת הסדר, או נקיטת דרך משפטית מסויימת נוכח כשלונו. זאת, אגב הבהרה, כי לאחים שבירו אין ולא היתה זכות מוקנית להפטר שכזה, ואף לא חסינות מביטולו - וזאת אף אם קריסת ההסדר באה שלא באשמתם (כפי שמצאה ועדת הביקורת). אין חולק, כי זכותו של המבקש היתה להפעיל את שיקול דעתו ולדרוש את ביטול ההפטר - קרי, העדפת האפשרות לנקוט בהליך פשיטת רגל, שתוצאותיו ומידת הצלחתו אינם ברורים מאליהם. אין חולק, כי זכותו היתה לנסות ולשכנע את יתרת הנושים בצדקת עמדתו. אולם, משכשל בכך, לא עמדה לו כל זכות לנסות ולטעון, כי עצם דחיית עמדתו מחשידה את הנושים, קל וחומר את הנאמן ואף את בית המשפט עצמו (!!) בהתנהלות פסולה הגובלת בפלילים. זאת, בלא כל קשר לשאלה, מי מהצדדים צדק באורח בו ניתח את מאזן הסיכויים והסיכונים. אכן, הסדרי נושים הינם, מטיבם, עניין שלא תמיד נהנה מוודאות מוחלטת, וכרוך מעצם טיבו בסיכון, וזאת תוך שהנושים בוחנים את עדיפות החלופה דנן על-פני החלופות האחרות הקיימות באורח ריאלי - כגון פירוק החברה, או נקיטת הליכי פשיטת רגל כנגד בעלי המניות הערבים לחובותיה. לו היתה עמדה כשל המבקש (ולו בגרסה מרוככת בהרבה) מתקבלת, ובכל פעם בו הסדר שהתקבל על דעת הנושים קרס בדיעבד (אף אם הוכח חוסר תום-לב מצד המשקיע, למשל), והיתה מוטלת אחריות אישית על בעל התפקיד, הרי שקשה היה עד מאד למצוא מועמדים אשר היו נוטלים סיכון שכזה מלכתחילה, ומסכימים ליטול את עצם הסיכון שבמינוי. די בכך, למעשה, כדי לדחות על הסף טענות נוספות שמעלה המערער, כגון הטענה בדבר העדר הבטוחות. יגעתי ולא מצאתי, מהו הקשר וכיצד יכול עניין זה לבסס האשמה להטעיה מצד הנאמן. סימן ההיכר המובהק של הטעיה, הינה העובדה כי נעשית במסתרין, אגב העלמת פרטים רלוונטיים, או למצער הצגתם באור מעוות ובלתי נכון. הכיצד ניתן לטעון להטעיה, כאשר החסרון (ואין ספק, כי בחסרון משמעותי עסקינן) הוצג בפני אספת הנושים, אשר החליטה לאשר את ההסדר חרף זאת, וליטול את הסיכון דנן, סיכון אשר למרבה הצער אכן התממש בדיעבד? טענות נוספות שמעלה המבקש, ואין לי אלא לתמוה על עצם העוז להעלותן בשלב זה ובמסגרת בקשה להטלת אחריות אישית, נוגעות לניהול גרעוני כביכול של קופת ההקפאה. אמנם, בנסיבות מסויימות עשוי ניהול גרעוני של הקופה לתרום להטלת אחריות אישית, אלא מאי? תוצאה חמורה כזו תתכן, כאשר הדבר נעשה אגב העלמת המצב לאמיתו והצגת מצג הפוך, או בניגוד להחלטה שיפוטית מפורשת. זאת, לצד דרישה חד-משמעית, להוכחת קשר סיבתי מובהק בין הניהול הגרעוני לבין הנזקים שבגינם הוגשה הבקשה להטלת אחריות אישית. אין צורך להכביר מילים, כי בנסיבות המקרה דנן - לא מני ולא מקצתי. הדיבידנד שהובטח במסגרת תיק זה לא שולם מסיבה אחת וברורה: הפרת ההסכם מצד המשקיע, ובדיעבד קריסתו. יגעתי ולא מצאתי, מהו הקשר הסיבתי בין עובדה זו, לבין ניהול גרעוני כביכול בתקופת ההקפאה. זאת, אף לצד העובדה כי המבקש לא הצליח לסתור, ולו לכאורה, את טענתו של הנאמן (אשר יש לה אחיזה בראיות מוצקות, ולמעשה אף בהחלטות שיפוטיות), כי אורח הניהול אושר ב"זמן אמת" על-ידי בית המשפט, וזאת במסגרת בקשות שהוגשו כדין, שאף כונס הנכסים הרשמי היה צד להן. זאת, לצד העובדה, כי טענה זו מועלית לראשונה, באורח תמוה, למעלה מחמש שנים לאחר מעשה (!). לסיכומה של נקודה זו, לא ניתן להמנע מן המסקנה, כי המבקש, בצר לו, מנסה לגבב טענות "מן הגורן ומן היקב", ולהעלותן בזו אחר זו, בבחינת "הניר סובל הכל" - שמא באורח המנסה לחפות על חולשתן, ועל העובדה כי אין בידיו, אף לא לכאורה, עילת תביעה אישית כנגד הנאמן. לא ניתן לסיים החלטה זו, בלא להתייחס לענין נוסף, אשר הועלה בידי בא-כוח הנאמן וכונס הנכסים הרשמי, ונוגע לפניית באי-כוחו של המבקש אל הנאמן, וזאת זמן-מה טרם הדיון בבקשה זו. לשיטת הנאמן, "הוצע" לו כי הבקשה להטלת אחריות אישית תמחק, וזאת ב"תמורה" לכך כי כספים נוספים שהעבירו האחים שבירו לנושים במטרה להמנע מביטול ההפטר יועברו אך ורק למבקש. בא-כוחו של המבקש, אשר נשאל בעניין זה במסגרת הדיון, אישר את קיום הפניה, ואת הדרישה כי הכספים הנוספים יועברו למבקש בלבד, אולם הכחיש את "התמורה" אשר הוצעה לנאמן. בעניין זה, אעיר כי: א. ראשית, הכחשתו של בא-כוח המערער היתה גורפת וסתמית: "כמובן שאנו מכחישים", וזאת בלא שיטרח למסור גרסה נגדית, ולו מינימלית, בכל האמור לשיחה, ומה בדיוק הוצע, אם הוצע, לנאמן. בנסיבותיו של מקרה זה, אין מנוס מלהבהיר, כי אינני נותנת אמון בטענה זו של בא-כוח המבקש, והיא נראית לי דומה יותר להתחמקות גרידא, מאשר להצבת טיעון נגדי כלשהו. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, נוכח אורח ההתנהלות של המבקש ובאי-כוחו לאורך כל הפרשיה דנן, ובעיקר את אורח השימוש שעשו, לכל אורך הדרך, בהאשמות אישיות כנגד צדדים אחרים המעורבים בתיק. ב. שנית, אף לגופו של עניין, דרישה זו של המבקש, הינה מנוגדת בתכלית לדין, באשר היא דורשת למעשה חלוקה לא שיוויונית של כספים בין נושים במעמד זהה, קרי, העדפת נושים. ספק גדול בעיני, האם יש ממש בטענה כי מעצם העובדה כי נושה פלוני אינו תומך בביטול הפטר, די בכך בכדי להעמידו בחזקת "מי שויתר על נשייתו", ודומה כי המבקש מערבב כאן מין בשאינו מינו. זאת ואף זאת; ספק גדול בעיני, האם העדפת נושים זו הינה "נכונה מוסרית" כטענת בא-כוח המבקש, וזאת אף אם אתעלם מהאיסור המפורש על העדפת נושים. אכן, אין ספק כי האיום בביטול ההפטר "דרבן" את האחים שבירו להציע סכום נוסף לנושים. אלא מאי? דומה, כי הסכום דנן הוצע, דווקא משום שכך קיוו האחים שבירו "לרכוש" את הסכמת אותם נושים "שקטים", אשר טרם קבעו עמדה נחרצת בשאלת ביטול ההפטר, והעדיפו להתייחס לסוגיה כאל שיקול כדאיות כלכלי גרידא. אי לכך, דומה כי גם לאותם נושים, למצער יש "זכות מוסרית" (אם לנקוט בביטוי שטבע המבקש) להנות מאותם כספים, וזאת לצד תחולתו החד-משמעית של עקרון השיוויון. לטעמו של עו"ד פרג הצעתו הינה הגונה ומוסרית. האם הצעה העומדת בניגוד לחוק וביסודה הצעה להעדפת נושים בחסות בית המשפט - הינה הגונה ומוסרית - פליאתני!. יוצא, כי עצם העלאת הצעה שכזו, הינה למעשה דרישה מן הנאמן לפעול בניגוד לדין, ולטובת נושה ספיצפי הדורש במפגיע בלעדיות שאינה מגיעה לו. במצב דברים שנוצר בנסיבות המקרה, הרי שהעלאת דרישה כספית מנוגדת לדין בפני נאמן, אשר כנגדו מוגשת - בידי אותו נושה - תביעת סרק מסוג הבקשה שבפני, עשויה ליצור רושם של "זה בעד זה", וזאת אף אם הדבר לא נאמר במפורש. טיעוניו של עו"ד פרג, עומדים ונמצאם למעשה בלב ליבו של שקול דעתו של בעל התפקיד. יוצא, כי כך או אחרת, עניין לנו בהתנהלות פסולה מצד המבקש ובאי-כוחו, זאת באופן התואם - באורח עגום - את שאר נסיבותיה של הגשת הבקשה אשר בפני. סוף דבר; עניין לנו במקרה קיצוני, חריג בחומרתו, בו יזם נושה שעמדתו לא התקבלה בקשה לתביעה אישית כנגד בעל תפקיד, בקשה אשר אין לי אלא לקבוע - משפטית ועובדתית כאחת, כי אינה אלא בקשת סרק, אשר מקורה ככל הנראה באי-שביעות רצונם של הנושה ובאי-כוחו מאי-קבלתם עמדתם לגבי אורח ניהול התיק. תביעה זו אינה נסמכת ולו על תשתית לכאורית מינימלית מבחינה ראייתית, ואין בה - ולו לכאורה - כדי לבסס מראית-עין של עילה להטלת אחריות אישית. כל זאת, תוך התעלמות חוזרת ונשנית ממעשה בי-דין ומהשתקי פלוגתא, נסיון "להעלות באוב" טענות שאבד עליהן הכלח לפני שנים, והתנהלות העומדת בניגוד למושכלות הבסיסיים ביותר - הן של סדרי הדין והן של כללי האתיקה המשפטית. קשה עד מאד, בנסיבות המקרה, להמנע מן התחושה, שכל מטרתה של הבקשה שבפני, אינה אלא פתיחת חזית נוספת וארוכה בבית משפט אזרחי, וזאת באורח שיאפשר למבקש ולבאי-כוחו להמשיך ולהכפיש את הנאמן, ולהסב לו נזקים כבדים - וזאת אף אם בסופו של יום היתה התביעה נדחית. אי לכך, מצאתי כי דין הבקשה להדחות על הסף. עתה לא נותר לי אלא להתייחס ולהחליט בנושא ההוצאות. אודה, כי התלבטתי לא מעט ביני לביני, לא בלב קל, אני מגיעה לתוצאה זו, המטילה על נושה של הסדר שקרס חבות כספית כבדה בפסיקת הוצאות משפט לדוגמא. אלא, שנסיבות המקרה דנן הינן חריגות וחמורות במידה כזו, עד שאין מנוס מכך. אין עסקינן בדחיית בקשה גרידא, אף לא במקרה "רגיל" של סילוק על הסף של בקשה המחוסרת אדנים משפטיים. עניין לנו במקרה, בו מתקיימת רשימה ארוכה של סממנים, שכל אחד מהם חמור באורח בלתי סביר בפני עצמו, קל וחומר במשקלם המצטבר. א. עניין לנו בצד, המתעלם - לא פעם אחת אלא באורח שיטתי ובמשך שנים - מהעקרונות הבסיסיים ביותר של מעשה בי-דין והשתק פלוגתא. לא די הדבר, כי טענותיו נדחו שוב ושוב הן בבית המשפט העליון והן בבית משפט זה, אלא שפרקליטיו של הבנק - עו"ד גלר ועו"ד פרג, שבים ו"ממחזרים" את אותן טענות פעם נוספת, תוך נסיון להצדיק זאת בטענה שאין בה מאומה, ואשר עומדת בניגוד מוחלט לנוסח החלטתו של בית המשפט העליון. חמור מכך; טענות אשר נדחו אף ברמתן ובמשמעותן האזרחית הרגילה (בקשות במסגרת תיק הסדר הנושים), שבות ומועלות כעת במסגרת חמורה וחריגה בהרבה - בקשה להתרת תביעה כנגד בעל תפקיד על מנת להטיל עליו אחריות אישית. בקשה הצובעת את התנהגותו באורח הגובל בפלילים. אין צורך להכביר מילים, על מידת הטרחה, הנזק ובזבוז זמן יקר (גם שיפוטי), שלא לדבר על עוגמת הנפש, שגורמת התנהלות זו לצדדים (ובמיוחד לבעל התפקיד), אשר שבים ומוצאים עצמם מתדיינים שוב ושוב על אותו עניין עצמו ובאותן טענות. ב. מהות הסעד, והדרכים בהם ביקשו באי-כוחו של הבנק להוכיחו: כאמור בהחלטתי הקודמת, עניין לנו בבקשה לסעד קיצוני וחמור, אשר לא פעם עצם הגשתה, שלא לדבר על התמשכות הדיון בה, מסב נזק כבד ביותר לבעל התפקיד הנתבע. נוכח הבעייתיות של תיקי חדלות פרעון וה"אמוציות" המעורבות בהם לא פעם, הרי כפי שהערתי בראשית החלטתי זו, על בית המשפט לאמץ מדיניות אשר תרתיע שימוש במכשירים אלו באורח בלתי ראוי, ובעיקר בכל האמור בבקשות סרק, אשר נועדו להפעיל לחץ בלתי הוגן על בעל התפקיד, או "לנקום" בו על החלטה שלא היתה לרוחו של המבקש. בקשה זו, על כל חלקיה, מהווה דוגמא מובהקת לבקשת סרק, אשר ספק גדול אם היא מתיישבת עם עקרון תום הלב, וזאת בלשון המעטה. מעבר למחזורן של טענות שהועלו בעבר ונדחו (פעמיים, כאמור, גם על ידי בית המשפט העליון), נסמכת הבקשה על שברי-טענות, מקצתן גובלות ברכילות, או בהכפשה בעלמא. במצב זה, קשה להמנע מחשד כי מאחורי התביעה עומדת בעיקר השאיפה "לגרור" אותה בערכאות, ו"להנות" מהפרסום המזיק שתגרום לבעל התפקיד, וזאת אף אם תדחה בסופו של יום. חמורה מכך היא העובדה, כי לבא-כוחו המלומד של המבקש הוער בעבר, בכל הנוגע לביסוס טיעונים כה חמורים על כתבות עיתונאיות או פרסומים דומים, אלא שדומה כי האזהרות לא נפלו על אוזניים קשובות. אי לכך, ולמרבה הצער, לא נותר אלא להשתמש בפסיקת הוצאות כדי להלום התנהלות זו, את תוחלת הנזק הגדולה שהיא צופנת בחובה, והצורך לאמץ מדיניות חד-משמעית שתהווה הרתעה בפני הגשת בקשות כאלו בעתיד - לא רק בתיק זה, אלא בתיקי חדלות פרעון באורח כללי. ג. הארועים ה"סובבים" את הגשת הבקשה: אלה אך מוסיפים חומרה להתנהלות המבקש ובאי-כוחו, ובעיקר עסקינן באותה שיחה, בה העז אחד מבאי-כוחו של המבקש "להציע" לנאמן הצעה שאינה אלא העלאת דרישה בלתי חוקית (העדפת נושים בוטה). אף אם לא אאמץ את מלוא טענות הנאמן (קרי, את העמדת הדרישה במפורש כנגד התביעה האישית, בבחינת "זה תמורת זה"), הרי שעצם נסיבות הדרישה דנן וצורת העלאתה מרמזים ואף יותר מרומזים לאותו כיוון, ויתכן שאף עולה ממנה אבק ריחו של נסיון "לכופף את יד הנאמן", תוך שימוש בבקשה דנן כ"שוט" המונף מעל ראשו. ד. האורח בו העלו באי-כוח המבקש טענות לא ראויות כנגד נושים אחרים: וזאת בניגוד לסדרי הדין, ובאורח שהוא מקומם אף בפני עצמו; חרף העובדה כי נשאל לא פעם בעניין זה, לא הצליח המבקש ליתן כל מענה אמיתי לשאלה: אם אכן עסקינן בתיק שכל-כולו רשלנות רבתי או גרוע מכך, ובשיתוף פעולה פסול של הנאמן ביחד עם האחים שבירו (ושמא, אף ב"שותפות" מצד בית המשפט, כפי שטען עו"ד גלר בהליך אחר שיזם), מדוע לא הצטרף איש מהנושים למבקש ולבאי-כוחו? האם כל הנושים כולם הפכו, בהינף-ידם של פרקליטי המבקש (כולל ועדת הביקורת, אשר לא מצאה ממש בטענות המרמה שהעלו), ל"נושים מטעם"? מי מהנושים והכיצד הסמיכו את המבקש לטעון בשמם? למבקש ולבאי כוחו פתרונים. סוף דבר; בנסיבות כה חריגות וחמורות, אין כל מנוס מחיוב המבקש בהוצאות בסדר-גודל, אשר יהלום התנהלות כה חריגה וחמורה. אי לכך, ישא המבקש בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עורך דין בסך 100,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן בהוצאות כונס הנכסים הרשמי בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ. כל הסכומים ישאו הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל. שקלתי אם אין מקום להטיל הוצאות אף לטובת אוצר המדינה על פי הוראות תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, אולם החלטתי שלא לעשות זאת, לפנים משורת הדין. נאמן להסדר נושיםנאמנותהסדר נושיםנושהתביעה אישית