קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור נהיגה ברכב חברה לאדם שאין לו רישיון: השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט הראל) בת.א. 24785/04, , אשר קיבל את תביעת המשיבה (להלן - קרנית) וחייב את המערערים, להשיב לה תשלומים ששילמה לנפגע בתאונת דרכים וכן לשפותה על הוצאות נוספות שנשאה בהן בגין תאונת הדרכים. ההליכים, תמצית העובדות ופסק דינו של בית המשפט: 2. התביעה הוגשה כנגד מי שנהג בעת התאונה במלגזה (להלן - הנהג) אשר נגדו ניתן פסק דין בהעדר הגנה. אין חולק כי לנהג לא היה רשיון נהיגה בר תוקף לנהיגה במלגזה וכי בעת נהיגתו בה נגרם נזק גוף לנפגע (להלן - הנפגע). כך אין חולק כי המערערת 1 (להלן - החברה) הייתה במועד התאונה הבעלים של המלגזה וכי המערער 2 היה מנהלה של החברה (להלן - המנהל) אשר המערער 3 הינו אחיו (להלן - האח). קרנית טענה בתביעתה כי המנהל העסיק דרך קבע את הנהג כמלגזן ובכך נתן לו רשות ראשונית לעשות שימוש במלגזה, וכי האח היה במועדים הרלוונטיים המחזיק במלגזה או מתיר השימוש בה. משכך, טענה קרנית כי החברה חייבת לשפותה בהיותה הבעלים ומתירת השימוש במלגזה, וכי המנהל והאח חייבים בכך הואיל והיו המחזיקים או מתירי השימוש במלגזה. לחילופין, טענה קרנית כי המערערים פעלו ברשלנות ו/או אי זהירות, כך גם הפרו חובה חקוקה. לענין המנהל נטען כי הוא אחראי אישית לחבותה של החברה ויש להרים את מסך ההתאגדות בינו לבין החברה. 3. המערערים הכחישו את הנטען בתביעה וטענו כי הנהג לא הועסק על ידי החברה או המנהל וכי לא נתנו לנהג רשות לעשות שימוש במלגזה וכי הנהג נטל את המלגזה ונהג בה ללא רשות מי מהמערערים. עוד נטען כי המנהל היה בחו"ל בעת התאונה. 4. בית המשפט מתאר בפסק הדין את האירוע בו אירעה תאונת הדרכים. הנהג גודל ע"י משפחת המנהל והאח, וביום התאונה בשעות אחה"צ התקיימה "חאפלה" בבית הורי המנהל והאח, במהלכה שחטו האח והנהג כבשים. בתום השחיטה ביקש הנהג לפנות מהחצר את הפסולת, נטל את המלגזה שהייתה בחצר ונסע אל מחוץ לשער, למקום בו הונחה אותה פסולת. הנפגע שנכח במקום סייע בידי הנהג להעלות את הפסולת ותוך כדי נסיעה מהמקום נתפסה אחת מרגליו בגלגל המלגזה. בית המשפט, מחמת הספק, לא היה מוכן לקבל את גירסת הנהג לפיה האח מסר את מפתחות המלגזה לנהג, תוך שבית המשפט מעורר את התהייה בדבר שיתוף הפעולה בין הנהג לקרנית. בית המשפט קבע כי האח לא ידע להסביר הכיצד הגיעה המלגזה לחצר הבית ממקום המפעל המרוחק כ- 2 ק"מ, לאחר שהוא אף הכחיש כי המלגזה הייתה בחצר הבית. משכך, כך בית המשפט, לא הובאה על ידי המערערים כל ראיה כי מי שאינו מורשה נטל את המלגזה מחצר החברה והביאה לבית. מסקנת בית המשפט היתה כי לא נסתרה החזקה כי מאן דהוא, שהורשה לכך על ידי החברה, נהג במלגזה מחצר החברה לחצר הבית. עם זאת מצא לנכון בית המשפט לציין כי כנראה האח הוא שהביא את המלגזה. עוד הוסיף בית המשפט כי יכול והמפתחות הושארו במלגזה שחנתה בחצר, וכי "ברי, כי הנתבעת (החברה) לא נקטה בכל אמצעי של ממש על מנת למנוע שימוש במלגזה ע"י מי שאינו מורשה לעשות כן" (סעיף 37). יתר על כן, בית המשפט קיבל את עדות הנפגע לפיה הנהג נטל את המלגזה ברשות האח, בין במפורש ובין מכללא, עדות אשר מתיישבת עם הודעת הנהג במשטרה, וכמצוטט בפסה"ד: "המשפחה שם היתה בחפלה והם הסכימו". כך גם הפנה בית המשפט לדברי הנהג לפיה נהג לא אחת במלגזות וכי המנהל והאח ידעו זאת, הגם שאכן הנהג לא הועסק על ידי החברה אך היו קשרים חמים והדוקים בינו לבין המשפחה. לבסוף קובע בית המשפט כי שוכנע שהאח היה מודע לכך שהנהג מתכוון להשליך את הפסולת, וכי בכוונתו לעשות כן באמצעות המלגזה. בית המשפט קבע כי המערערים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם לסתירת החזקה להרשאה מכללא, וכטענת קרנית כי המערערים או מי מהם התירו לנהג בין במפורש ובין על דרך של שתיקה לנהוג במלגזה. במיוחד יפים הדברים משאין חולק שלא ניתן להתניע את המלגזה ללא מפתח ולא נטען כי המפתחות הוסתרו, ועל כן המסקנה המתבקשת כי המפתחות הושארו במלגזה. נוכח כל האמור, חייב בית המשפט, כאמור, את המערערים כולם לשפות את קרנית. טענות הצדדים בערעור: 5. המערערים טענו כי בית המשפט התעלם מהראיות אשר לפיהן, הנהג לא הועסק על החברה, האח לא היה עובד החברה ואינו קשור אליה, הנהג מעולם לא נהג ולא השתמש במלגזה טרם התאונה, מי מטעם החברה לא נכח בעת שהנהג נטל את המלגזה ללא רשות, וכי המלגזה חנתה בתוך חצר הבית, להבדיל מהמצאותה בשטח פתוח ומופקר. בהתייחס לכל אחד מהמערערים טענו המערערים כדלקמן: ביחס לחברה - לא התקיימו התנאים המוקדמים להחלת חזקת הרשות בעניינה וכי גם אם נתן האח הרשאה מכללא לנהג, אין בקביעה זאת כדי ליצור חבות של החברה, ובמיוחד מעת שלא הוכח כאילו החברה נתנה רשות ראשונית לאח, כך שכל רשות שניתנה על ידו לאחר מכן, אם ניתנה, הינה ללא סמכות וללא הסכמה, מעת שהאח כלל אינו קשור לחברה. בכל מקרה, אם האח נתן רשות למי שאין בידו רישיון נהיגה יש לראות בכך סטייה קיצונית וחריגה מההיתר הראשוני. ביחס למנהל נטען כי בית המשפט התעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת וכי פעל כמנהל בלבד ואין מדובר בניצול לרעה של ההתאגדות שבגין כך יש להרים את מסך ההתאגדות. במיוחד לא היה מקום לחייב את המנהל בנסיבות בהן שהה בחו"ל בעת התאונה ולא יכול היה לצפות נטילת המלגזה. ביחס לאח נטען כי שגה בית המשפט בקובעו כי האח נתן רשות מכללא מחד גיסא, ובדחותו את הטענה כאילו האח מסר את המפתח לנהג, מאידך גיסא. כך גם התעלם בית המשפט מכך שהאח לא החזיק במלגזה או היה בעל השליטה בה וכי על כן מדובר בהמנעות מנקיטת פעולות של אדם זר למלגזה, אשר הינה חסרת משמעות. לבסוף טוענים המערערים, כי מעת שבית המשפט דחה את גירסת הנהג לרבות לאחר שהוכח האינטרס שלו, לא היה מקום לאמץ חלקים אחרים בעדותו. בהיבט המשפטי נטען כי בית המשפט התעלם מהאבחנה בהתייחס לחזקת הרשות הראשונית בין מקרה בו מדובר בשאלת הכיסוי הביטוחי, לבין המקרה דנן, בו מדובר בשאלת זכות החזרה של קרנית, וכי במקרה דנן לא הוכחה כוונה שלילית, דהיינו פגם מוסרי שתקנת הציבור באה למונעו. 6. קרנית טענה כי אין מקום להתערב בממצאים עובדתיים כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא וקביעתו כי המלגזה הובאה בהיתר וכי האח היה מודע לכוונת הנהג לבצע את פינוי הפסולת באמצעות המלגזה. יתר על כן, די בכך שהמפתחות של המלגזה הושארו במלגזה על מנת לחייב את המערערים. בנוסף, אין כל משמעות לעובדה הנטענת על ידי המערערים כי לא הנהג ולא האח עבדו בחברה. די בקביעה בדבר אופן הבאת המלגזה ברשות ובהיתר לחצר הבית ואי מניעת השמוש במלגזה על ידי הנהג לאחר מכן. בעניננו, קמה וגם ניצבה חזקת הרשות הראשונית לרבות החזקה כי מעת שאדם נוהג ברכב, חזקה שהוא עושה כן ברשות הבעלים או המחזיקים בו וכי היה על המערערים לסתור חזקה זאת. כך גם לחזקת הרשות מצטרפת ההלכה בדבר רשות מכללא ועל כן די בשתיקה או הסכמה לנהיגת הנהג לרבות אי נקיטת אמצעים יעילים למניעת מעשיו. במקרה דנן, עצם הותרת המפתחות במלגזה יש בה מעל ומעבר למתן רשות לשימוש בה. במיוחד יפים הדברים נוכח הצהרת המנהל כי כל אדם יכול לנהוג במלגזה, וכי ניתן להתניע את המלגזה כמעט עם כל מפתח. משכך, הופקרה למעשה המלגזה והיה צפוי כי כל אדם יוכל לנהוג בה. בהתייחס לחייבים השונים, טענה קרנית כי החברה אחראית בהיותה הבעלים של המלגזה, המנהל אחראי מכח אחריותו לפעילות החברה ועל פי הוראות סעיף 54 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן - חוק החברות) ולא מכח הרמת מסך. האח, הינו החוליה האחרונה בשרשרת וכשהשליטה במלגזה היא בידיו ובהתאם לעדות הנפגע הנהג נטלה בידיעתו של האח ורשותו. רשות ראשונית - זכות החזרה: 7. בית משפט קמא נימק את חבות החברה והמנהל בהלכה בדבר הרשות הראשונית לנהוג ברכב. בע"א 2785/06 (ת"א) קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. ויצמן (ט.פ , מיום 8.9.08) דנו בסוגיה זאת וקבענו כי הדוקטרינה של מתן הרשות הראשונית חלה בראש ובראשונה בהקשר לאחריות מבטחת לפיצוי נפגע, ולא לענין החזרה בהתאם לסעיף 9(א)(1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים), תוך בחינת אשר נפסק בע"א 494/89 אסרף נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ פ"ד מו(3), 397 וכן לע"א 5436/95 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. צור שמיר-חברה לביטוח בע"מ פ"ד נא(3), 271. בנוסף דנו בשאלת הסטייה מההרשאה הראשונית לאור פסקי הדין האמורים וקבענו, כי "בעל הרכב או המחזיק בו, לא ייחשב כמי שהתיר את השימוש ברכב לאחר אם מי שניתנה לו הרשות מסר את הרכב לאחר והאחרון אינו בעל רשיון נהיגה". 8. בנוסף, דנו בשאלה אם די בכך שבפועל לא היה לנהג שקיבל את ההיתר לנהוג במכונית רשיון נהיגה או חייב להתלוות לכך אלמנט של אשם. לאור אשר נדון ונקבע ברע"א 2853/96 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. פרח, פ"ד נג(1), 680 (להלן - פרשת פרח) קבענו אף אנו "כי לענין חלות הוראות סעיף 7(6), ולעניננו זכות החזרה של קרנית כלפי הבעלים מתיר השמוש, חייב להתקיים יסוד של אשם" וראו גם בע"א 7580/03 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. צורדקר (ט.פ , מיום 18.1.07) וכן ת.א. (חי') 442/98 איימן נ. קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (ט.פ. , מיום 14.10.02). משכך, קבענו בענין ויצמן כי אם מי שקיבל את ההיתר לנהיגה במכונית התיר למי שאין לו רשיון נהיגה לנהוג במכונית, לא ניתן לחזור לנותן ההיתר הראשוני. חבות החברה והמנהל: 9. גם אם כקביעת בית משפט קמא כאילו ניתן היתר למאן דהוא לנהוג במלגזה, הרי נוכח אשר פורט לעיל, לא היה מקום לחייב את החברה או המנהל לשפות את קרנית. ודוק, גם אם כסברת בית משפט קמא אשר ציין "ככל הנראה" כי האח הוא שהעביר את המלגזה מהמפעל לחצר הבית, ואף אם האח או אחר היה מעביר את המלגזה ברשות, לא הוכח כל אשם מצד המנהל מטעם החברה. יתר על כן, המנהל שהה בחו"ל וכלל לא היה עד לאירוע. מכל מקום, לא היה במתן רשות ראשונית זאת או אחרת למי שכנראה היה בידיו רשיון נהיגה - כך לפי בית משפט קמא - להקים אחריות למקרה ואותו אחד התיר את השימוש לנהג. 10. יתר על כן, דומה כי לא היה מקום להידרש כלל ועיקר לנושא מתן הרשות הראשונית. נושא הבאת המלגזה מהמפעל לחצר הבית לחוד, ונושא אשר אירע לאחר מכן לחוד. בית המשפט לא יכול היה לקבוע ממצא בשאלה הכיצד ומי הביא את המלגזה לחצר הבית. לא הוכח כאילו המנהל או מי מטעם החברה נתן רשות זאת או אחרת ולמי להביא את המלגזה. אולם, גם אם נניח שמאן דהוא הביא את המלגזה לחצר הבית, מעת שאין אנו יודעים מי הביאה, נותק הקשר הסיבתי בין מתן היתר - ככל שניתן - לאותו אחד, לבין אשר אירע לאחר מכן בחצר הבית. אם אכן היה קובע בית המשפט כי הרשות ניתנה לאח, והוא זה שנתן הרשות לנהג, אזי היה מקום להידרש לאשר בית משפט קמא נדרש, לשיטתו. אולם מעת שהאמור לא הוכח לא היה מקום לכך כלל ועיקר. 11. עוד נוסיף, כי בניגוד לאשר טען ב"כ קרנית בפנינו, הרי בכתב התביעה העילה כנגד המנהל הייתה הרמת מסך ההתאגדות בין המנהל לבין החברה, ולא היה מקום לטעון לעילה אחרת מחוק החברות. ודוק, מעת שהמנהל גם לא נכח במקום - לא ניתן לייחס לו רשלנות זאת או אחרת. וראו בשאלת אחריות מנהל חברה בנסיבות דנן אשר נקבע בע"א (ת"א) 1340/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. גלגלים אוטו מוטרס בע"מ (ט.פ , מיום 14.5.02) (להלן - פרשת גלגלים). למעלה מהנצרך נציין כי מעת שהאח לא היה עובד החברה ולא בעל תפקיד בה, אין לייחס את פעולותיו או מחדליו לחברה או למנהל. 12. המסקנה העולה מהמקובץ עד כה, כי דין ערעור החברה והמנהל להתקבל. חבות האח: 13. על מנת לבחון את שאלת זכותה של קרנית לחזור לאח, היה מקום לבחון את מעמדו של האח וזיקתו למלגזה. כאמור, עילת החזרה של קרנית מקורה בסעיף 9 (א)(1) לחוק הפיצויים המקנה זכות חזרה כלפי "מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7". בענייננו חלה הוראת סעיף 7(6) לחוק הפיצויים דהיינו "בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב....". לית מאן דפליג כי האח לא היה הבעלים של המלגזה ועל כן יש לבחון אם ניתן היה לראותו כ"מחזיק" ורק אם נקבע שאכן כך הדברים, נזקק לבחון האם אכן הוא זה ש"התיר" את השימוש במלגזה. בנוסף יש מקום לבחון גם כאן, אם דבק יסוד של אשם בהתנהלותו של האח. 14. ראשית, נבחן את אשר עולה מפסק הדין. בהודעת הנהג במשטרה וכפי שצוטט בפסק הדין סיפר הנהג כי המלגזה הייתה ליד הבית "... ואז לקחתי אותה כדי לנקות את הזבל. ולא היה ממי לבקש - כי חדר לא היה, ואז נסעתי בה, והמשפחה שלו הייתה בחאפלה - והם הסכימו..." (ההדגשות שלי - י.ש.). דהיינו בהודעתו במשטרה (נ/2) שנמסרה כעבור שבועיים מהתאונה ציין הנהג מפורשות כי לא היה ממי לבקש רשות להפעיל את המלגזה ולאחר מכן הוא מתייחס למשפחה באומרו "הם הסכימו". כאמור לעיל, בית המשפט אינו מוכן לקבל את הגירסה לפיה האח מסר את מפתחות המלגזה לנהג בנמקו את התהייה בדבר שיתוף הפעולה בין הנהג וקרנית, בהוסיפו כי למעשה מסר הנהג את אשר מסר בגין האיומים שהושמעו כלפיו, על מנת לסתור את הטענה כי נטל את המלגזה ללא רשות. עוד ציין בית המשפט כי ייתכן והמפתחות הושארו במלגזה, אך מיד בהמשך הדברים הפנה בית המשפט לעדות הנפגע, ושוב תוך ציון כי ייתכן והנפגע לא ראה את מסירת המפתחות מהאח לנהג "אולם ברור היה לו כי הנפגע (צריך להיות - הנהג) נטל את המלגזה ברשות הנתבע (האח) בין במפורש ובין מכללא...". בפרק שאלת החבות, ציין בית המשפט כי שוכנע שהאח היה מודע לכך שהנהג מתכוון להשליך את הפסולת באמצעות המלגזה, וכי על כן לא נסתרה החזקה שהמערערים או מי מהם התירו לנהג לנהוג במלגזה, דהיינו החזקה להרשאה מכללא. יתר על כן, בית המשפט מסיק כי המפתחות הושארו במלגזה. בסופו של יום וביחס לאח קבע בית המשפט כי האח לא סתר את המסקנה "כי נהיגתו של הנהג במלגזה נעשתה לפחות בידיעתו אם לא למעלה מכך". 15. לא בכדי מצאנו לנכון לחזור ולפרט את אשר קבע בית משפט קמא. מדברי בית משפט קמא נראה כי בית המשפט לא מצא לנכון להתייחס לשאלה הראשונית, האם אכן היה האח המחזיק במלגזה, במובנו של סעיף 7(6) לחוק הפיצויים. דומה כי בית המשפט כרך יחדיו את המערערים כולם, ללא אבחנה ביניהם, וכאילו כולם חד הם, ולא כן. גם אם נצא מנקודת ההנחה כי "המחזיק" לענין הסעיף האמור, הינו מי ששולט בפועל בכלי הרכב [ראו אנגלרד "פיצויים" מהדורה שניה בעמ' 7], הרי היה על קרנית להוכיח שאכן האח היה מי ששלט במלגזה. כאמור, בית המשפט לא יכול היה לקבוע כי האח הוא זה שהביא את המלגזה לחצר הבית. ודוק, גם אם היה קובע כך, עדיין היה מקום לבחון אם לאחר הבאת המלגזה נשארה השליטה בידו. על אחת כמה וכמה שלא נקבע שכזאת שעל כן, לא הוכחה כל זיקה בין האח לבין המלגזה. ושוב, אם אכן היה מקבל בית משפט קמא את הגירסה כי האח מסר את מפתחות המלגזה לנהג, ניחא. אולם בית המשפט לא היה מוכן לקבל זאת, ולמעשה מהמפורט לעיל עולה כי בית המשפט אף לא יכול היה לקבוע אם המפתחות נמסרו לנהג או שהושארו במלגזה. אם אכן אלו הושארו במלגזה - היה מקום לבחון ולקבוע מי השאירם. יתר על כן, בית המשפט נסמך על דברי הנהג, דהיינו כי המשפחה הסכימה. סתם ולא פירש הנהג, מי זאת "המשפחה" כשאין חולק כי היו במקום בני משפחה נוספים. מכל מקום, כל עוד ולא הוכח כי אכן האח היה המחזיק במלגזה, גם אם כמסקנת בית המשפט כי נהיגת המלגזה הייתה בידיעתו - האם בכך הפך למחזיק?! מוכנים אנו לקבל את המשתמע מפסק הדין כי בחינת התרת השימוש הינה במובן הרחב וכפי שנקבע בפרשת גלגלים וכפי שניתן אף להסיק מפרשת פרח. דהיינו, גם אי נקיטת אמצעים למניעת השימוש, יש בה משום התרת השימוש. אולם, אחריות זאת, שיסוד אשם בה, מוטלת על מי שיש מקום לראותו כאחראי על השימוש, דהיינו בראש ובראשונה הבעלים, ובנוסף גם בעל השליטה בכלי הרכב, שמכח שליטתו זאת היה עליו שלא להתיר את השימוש. אך תנאי להטלת האחריות הוא קיומה של זיקה משפטית בין מי שמבקשים לראותו כאחראי לבין כלי הרכב. במקרה דנן, לא הוכח כאילו דווקא האח היה בעל השליטה במלגזה. כל שהוכח כי המלגזה הייתה בחצר וכי הנהג עשה שימוש בה. לא הוכח מי הביא את המלגזה לחצר, מי השאיר את המפתחות במלגזה ככל שאלו הושארו, וכך גם מי היה אחראי על המלגזה והשימוש בה. דהיינו, כל עוד ולא מצא לנכון בית המשפט לקבוע כי האח היה האחראי תוך הביסוס העובדתי הנדרש לקביעה שכזאת - ידיעתו בדבר כוונת הנהג אינה מועילה ואינה מורידה. 16. לא למותר להוסיף, כי מעת שמדובר היה בחברה אזי די ברישום החברה כבעלים על מנת לבחון את שאלת התרת השימוש לפי סעיף 7(6) לחוק הפיצויים. אולם, מעת שמדובר בטענה כלפי מי שנטען כי הוא היה המחזיק, על קרנית מוטל נטל ההוכחה כמי שמבקשים לחזור אליו, שאכן הוא היה המחזיק, ודבר זה לא הוכח במקרה דנן. יוער, שאכן צודק ב"כ קרנית בטענתו כי נושא ידיעת האח אודות כך שלנהג לא היה רישיון לא התעורר בבית משפט קמא. אולם, אם אכן כקביעת בית המשפט בסעיף 41 לפסק דינו כי "בעדותו העיד הנהג כי לא אחת נהג במלגזות וכי הנתבעים ידעו על כך" - הגם שמחלקים אחרים של פסק הדין עולה כי לא כן הדבר - שומה היה על בית המשפט לבחון אם בנסיבות שכאלו ידע האח או היה עליו לדעת כי מי שנוהג כאמור לא אחת, אינו מחזיק ברישיון כדין, כחלק מעילת התביעה. 17. הנה כי כן גם דינו של ערעור האח להתקבל. סיכומם של דברים: 18. בית משפט קמא חייב את המערערים כולם לשפות את קרנית על אשר שילמה ונשאה בגין פגיעתו של נפגע בתאונת דרכים, לאחר שהוברר כי הנהג נהג במלגזה ללא רישיון. אולם, לאחר בחינת המסקנות המתבקשות מאותם ממצאים עובדתיים שלא היתה מחלוקת ביחס אליהם ומאותם ממצאים שקבע בית המשפט לרבות ממצאים שלא יכול היה לקבעם, דעתנו כי לא היה מקום לחיוב שכזה. 19. אשר על כן אנו מקבלים את הערעור. פסק דינו של בית משפט קמא בטל. כל תשלום ששילמו המערערים לקרנית יוחזר להם בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מעת התשלום ועד החזרתו בפועל. בנוסף, אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערערים הוצאות הערעור וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצרוף מע"מ. הפקדון שהפקידו המערערים יוחזר להם. ישעיהו שנלר, שופט, אב"ד השופט ד"ר קובי ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת רות לבהר שרון: אני מסכימה. רות לבהר שרון, שופטת הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט שנלר, אב"ד. רכבמשפט תעבורה