ביטול חוזה עבודה עם קבלן חשמל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול חוזה עבודה עם קבלן חשמל: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת מיכל שריר), מיום 21.5.06 בת.א. 3219/94, , בו חוייב אהרון חסין (להלן: "המערער 1" או "המערער") לשלם לאיתמר סריליאן (להלן:"המשיב") סך של 305,804 ₪ בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪, וכן חוייבו המערער 1 ורפאל חסין (להלן:"המערער 2"), ביחד ולחוד, לשלם למשיב סך של 207,243 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. עובדות פסק הדין: 1. המערערים הינם שני אחים אשר בשליטתם חברה משפחתית בעלת נכסי מקרקעין. המערער 1 שימש כקבלן ויזם בנייה של שני פרויקטים של מגורים, שניהם בתל אביב, האחד ברח' לבנדה 17 (להלן:"פרוייקט לבנדה") והשני ברח' זכרון יעקב 20 (להלן: "פרוייקט זכרון"). המשיב הינו קבלן חשמל אשר נשכר, יחד עם שותפו דאז אשר יצא מהשותפות במהלך בניית פרויקט לבנדה, ואינו צד לתביעה, על ידי המערער 1, לביצוע עבודות החשמל בפרויקט לבנדה. לאחר סיום העבודות בפרויקט לבנדה, נחתם בין המערער 1 למשיב הסכם לפיו המשיב יבצע את עבודות החשמל גם בפרויקט זכרון. בשלב כלשהו של העבודה בפרויקט זכרון, הופסקה עבודתו של המשיב והוגשה נגדו תביעה על ידי המערער בת.א. 35877/89, בבימ"ש השלום בת"א, במסגרתה ניתן נגדו צו המונע מבעדו להיכנס לאתר הבנייה. המשיב לעומת זאת, הגיש התובענה, נשוא הערעור דנן כנגד המערער 1, בה טען כי המערער 1 חב לו כספים בגין העבודה בפרויקט לבנדה, ובכללם מגרש שהתחייב להעביר לו כחלק בהתשלום בגין עבודתו בפרויקט זה. לגבי פרויקט זכרון טען המשיב כי המערער 1 הפר את ההסכם שבין הצדדים כאשר שכר קבלן חשמל תחתיו, תוך שהוא חב לו כספים בגין עבודות חשמל שביצע באתר עד למועד הפסקת עבודתו. כמו כן תבע בגין אובדן רווחים, הפסד ימי עבודה, פגיעה במוניטין ושווי הציוד שנותר באתר לאחר הפסקת העבודה. המערערים מצדם הגישו תביעה שכנגד לפיצויים בגין העבודה הלקויה והבלתי בטיחותית שביצע המשיב בפרויקט זכרון, אשר חייבה, לטענתם, פירוק העבודות שבוצעו על ידו וביצועם מחדש. פסק הדין של בימ"ש קמא: 2. בית משפט קמא דן במכלול הפלוגתאות שהוצגו בפניו וקבע כדלקמן: לגבי פרויקט לבנדה קבע ביהמ"ש כי אין יריבות בין מערערים 2 ו- 3 לבין המשיב, שכן המערער 1 היה הדמות הדומיננטית וה"רוח החיה" בפרוייקט בכל הנוגע לביצוע עבודות החשמל, ולכן - יש לחייב רק את מערער 1 בעניין זה. לגבי השאלה האם התחייב מערער 1 להעביר למשיב מגרש בבנימינה בגוש 1025, חלקות 23 ו- 24 בשטח של 450 מ"ר (להלן: "המגרש" או "המגרש בבנימינה"), בעיסקת ברטר כחלק מן התשלום בעד עבודות החשמל בפרויקט לבנדה, קבע ביהמ"ש, לאחר שניתח את הראיות שבפניו, כי אכן סוכם שהמשיב יקבל את המגרש כחלק מהתמורה, שכן הוכח כי המערער1 נהג לבצע עסקאות ברטר כחלק מהתמורה שהתחייב לה, בד"כ בעל פה וללא הסכם בכתב. ביהמ"ש קבע כי צד אינו יכול להיבנות מהדרישה לקיום מסמך בכתב, בכל הנוגע לעסקאות במקרקעין ולפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, כאשר העסקה נעשית בחוסר תום לב. לאחר שהוצגו בפני ביהמ"ש חוות דעת גרפולוגיות, לגבי השאלה האם כתב היד שמופיע על גבי העתק תרשים המגרשים בבנימינה אותם הציג המשיב, וטען כאילו מדובר במסמך שקיבל ממערער 1, הינו כתב ידו של מערער 1 - קבע ביהמ"ש כי חוו"ד הגרפולוג שהוצגה מטעם מערער 1 אין בה הכרעה מוחלטת בשאלה אם מדובר בכתב ידו של מערער 1, ועל כן אין בה כדי לסתור את חווה"ד שהציג המשיב הקובעת כי קיימת הסתברות גבוהה ומספיקה לפיה ניתן לקבוע כי הכיתוב נעשה על ידי המערער 1. כמו כן קבע ביהמ"ש כי למרות חווה"ד שהגיש המשיב, לפיה שווי המגרש ביום הגשת התביעה הינו 80,000$ יחוייב המערער 1 בתשלום 20,000$, הוא שווי המגרש בעת עריכת הסכם בין הצדדים, שכן: "פסיקת שווי המגרש אינה יכולה לעלות על המוסכם בין הצדדים" ( סעיף 15 לפסה"ד). לגבי השאלה בדבר גובה התמורה הכספית עליה סוכם בגין עבודות החשמל בפרוייקט לבנדה קבע בית המשפט, כי לכאורה, סוכם בין הצדדים, על פי ההסכם מיום 14.1.87, כי התמורה תהיה בגובה 10,344 $ דולר, בניכוי הנחה כללית של 5%, לא כולל גופי תאורה, אך קיבל את גירסת המשיב כי זהו סכום ראשוני הכפוף לתוספות ושינויים, כפי שגם המערער 1 אישר. אשר על כן, מאחר והמחלוקת הינה בקשר להיקף השינויים והתוספות בלבד, כיון שהמערער 1 לא סיכמם בעת הרלבנטית, ואף הסכים בעדותו לשלם למשיב 70% מדרישותיו ( עמ' 106 לפרוטוקול ש' 20), קבע בית המשפט כי המערער חב למשיב 20,000$ נוספים בגינם התחייב להעביר לבעלותו את המגרש בבנימינה לגבי טיב העבודה בפרויקט לבנדה קבע ביהמ"ש כי המערער 1 עצמו העיד כי עבודת המשיב היתה "נסבלת" וכי לא היה צורך לפרקה ( עמ' 106 ש' 24 ו- ס' 8 לתצהיר המערער1, נ/7). לכן, גם לאור זאת וגם לאור העובדה ששכר שירותיו של המשיב גם לביצוע עבודות החשמל בפרויקט זכרון - קבע ביהמ"ש כי הטענה לליקויים בעבודה קמה לצורך המנעות מתשלום בלבד ואין בה ממש. בסופו של דבר, בגין פרוייקט לבנדה, חייב בית המשפט את המערער 1 לשלם למשיב סך של 305,804 ₪, שהינם 20,000$ נכון ליום גמר החשבון בין הצדדים (1.4.88), 31,190 ₪ בצירוף ריבית והצמדה, עד למועד מתן פסק הדין. לענין פרוייקט זכרון, הצדדים היו חלוקים בשאלה כמה מתוך מכסת עבודות החשמל ביצע המשיב עד למועד ביטול הסכם פרויקט זכרון. ביהמ"ש קבע כי אמנם חוזה העבודה בין הצדדים לביצוע עבודות החשמל בפרויקט זכרון נחתם ביום 6/6/89, אולם, למעשה, החלו עבודות החשמל בפרויקט במועד מוקדם יותר, בשלהי שנת 1987, ולכן שלב העבודה אליו הגיע המשיב עד לקבלת הודעת הביטול - לא היה שלב מקדמי בעבודה כלל ועיקר. בקבעו כאמור הסתמך בימה"ש על עדות החשמלאי סולימניאן שלמה, אשר החליף את המשיב וביצע את יתרת העבודה בפרויקט. עוד קבע ביהמ"ש כי במהלך העבודות, שהתפרסו על פני שנה וחצי עד ליום חתימת ההסכם, נעשו שינויים יזומים בתכנית על ידי המערער 1, ולכן העיכובים בביצוע עבודות החשמל לא נגרמו על ידי המשיב אלא נגרמו בעקבות השינויים שדרש המערער 1. בית המשפט דחה את טענת המערער 1 לפיה לא היה שבע רצון מעבודתו של המשיב בפרויקט, כי עבודתו היתה רשלנית ומסוכנת, וכי הוא הפר את ההסכם שבין הצדדים, כאשר לא נכח במהלך העבודה בפרויקט ולא פיקח עליה. בית המשפט קבע כי המערער בחר להחליף את מהנדס החשמל ואת התוכניות בכללותן, וכדי להימנע מתשלום כפול למשיב ע"פ התוכניות הישנות, החליט, באופן חד צדדי, לבטל את ההסכם ביניהם. כמו כן קבע כי למשיב לא ניתנה הזדמנות לתקן את הליקויים להם טען המערער 1. בית המשפט לא קיבל את טענת המערער 1 לליקויים כאשר קבע כי הליקויים להם טען מבוססים על חוו"ד מומחים אשר היו מעורבים בפרויקט שאינם מומחים אובייקטיביים, ואלה גם לא ציינו בתצהירם את השינויים התכופים שנעשו בפרויקט, בהוראת המערער 1, על אף שציינו זאת בחקירתם, עובדה אשר פגמה במיהמנותם. המשיב הגיש פירוט החוב שחב לו המערער 1 בגין העבודות שביצע בפרויקט זכרון עד לביטול ההסכם, אשר הסתכם בסך של 90,984 ₪ (עמ' 17-21 לתצהירו). ביהמ"ש העריך את היקף עבודת המשיב בכ- 30% מכלל עבודות החשמל בפרויקט, ועל כן העמיד את השכר המגיע לו בגין עבודתו על סך 27,295 ₪, המהווים 30% מסך 90,984 ש"ח להם טען המשיב. ביהמ"ש דחה את טענת המשיב לפיה המערער 1 התחייב להעביר לו מגרש גם בגין עבודותיו בפרויקט זכרון, נוסף למגרש הנדון בפרויקט לבנדה, שכן בחינת ההסכם מיום 6/6/89 מגלה כי מדובר באותו מגרש. ביהמ"ש דחה את טענות המשיב לגבי פגיעה במוניטין ואובדן ימי עבודה שכן לא הובאו ראיות מצידו לעניין זה, אך העריך את שווי ציוד המשיב שנותר באתר ב 1000 ₪, נכון ליום התביעה. לעניין התביעה הנגדית שהגישו המערערים קבע ביהמ"ש כי המערערים לא הגישו פירוט הנזקים להן טענו כתוצאה מעבודתו הרשלנית של המשיב. כמו כן קבע כי נראה שהתביעה שכנגד הוגשה רק כטענת הגנה כנגד התביעה העיקרית. בית המשפט חייב את המערערים לשלם למשיב בגין פרוייקט זכרון סך של 199,919 ₪ ( שהינם 27,295 ₪ ביום הגשת התביעה בצירוף ריבית והצמדה כחוק) בגין יתרת שווי העבודות שבוצעו בפרויקט זכרון, וכן בסך של 7,324 ( שהינם 1000 ₪ ביום הגשת התביעה בצירוף ריבית והצמדה כחוק) בעד שווי הציוד שנותר באתר ובסך הכל 207,243 ₪ בגין העבודות בפרוקיט זכרון. טענות המערערים: 3. ב"כ המערערים טוען כי חלוף הזמן הרב ממועד ישיבת ההוכחות האחרונה והגשת הסיכומים בתיק ( ביום 4/3/2002) ועד מתן פסק הדין ביום 21/5/2006, של כ- 4 שנים, גרם למשגים חמורים ובסיסיים שנפלו בפסק הדין, שכן עניינים שהובהרו במהלך ההתדיינות נשכחו. לגופו של עניין, טוען ב"כ המערערים, לגבי התשלום בעד העבודות בפרויקט לבנדה כי בין הצדדים נחתם הסכם עבודה ביום 14/1/87, בו נקבע כי המחיר יהיה בסך 10,344$ בלבד. לטענתו, לא נעשה הסכם בכתב לגבי תשלום באמצעות העברת מגרש, ולמרות שהמשיב טוען כי נעשה הסכם כאמור בע"פ, לא דובר על מגרש ספציפי, מזוהה, ולא הוסכם על הפרטים העיקריים והחיוניים לעסקה כגון מחיר ומועד העברה. לטענתו, בהעדר מסויימות יש לקבוע כי לא נכרת הסכם כלל. לטענת ב"כ המערער 1, טעתה כב' השופטת קמא כאשר התגברה על דרישת הכתב בעסקת מקרקעין, בכך שקבעה כי המערער נהג בחוסר תם לב, כאשר טענה כזו לא נטענה, וכאשר לא הובאה כל ראייה לכך שהמערער מנע את קיום דרישת הכתב. ב"כ המערערים טוען כי ביום 1/4/88 נערך חשבון סופי לגבי פרויקט לבנדה והמשיב הגיש חשבונית עליה נרשם בכתב ידו:" גמר חשבון סופי ומוחלט של כל העבודות בבניין הנ"ל, כולל תיקונים ושינויים" (להלן:"החשבונית"). לטענתו, השופטת קמא לא התייחסה בפסק דינה לחשבונית זו, ולא הכריעה בשאלה הכיצד כתב המשיב כי מדובר בחשבונית סופית מבלי שציין כי נותר חוב בסך 20,000$. עוד טוען ב"כ המערערים כי אמנם המערער 1 נהג לממן חלק מעסקיו באמצעות מלאי מגרשים שהיה ברשותו ( כ- 60 במספר), אך כאשר עשה כן נחתם הסכם מלא ומפורט בכתב, בו צויין המחיר, הוגדר המגרש, העסקה דווחה למס שבח ונעשתה העברה מסודרת של המקרקעין. לגבי הכיתוב "שיכון עובדים" על גבי מפת בנימינה, לגביו טען המשיב כי מדובר בראיה לפיה התחייב המערער להעביר שטח לחזקתו, טוען ב"כ המערערים כי טעתה השופטת קמא כאשר קבעה כי חוות דעתה של הגרפולוגית מטעם המשיב (להלן:"בן שלום") לא נסתרה, וזאת מכמה טעמים: ראשית, מדובר בגרפולוגית לא מנוסה ועל כן אינה יכולה להיחשב מומחית לגרפולוגיה משפטית, ואשר לעומתה, הגרפולוג המומחה מטעם המערער עוסק בתחום כ- 40 שנה, 15 מתוכן במחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, דבר המעיד על ניסיונו הרב. שנית, גישתה של בן שלום מוטעית שכן היא חיפשה קווי דמיון בכתב היד והתעלמה מהניגודים הברורים בינו לבין כתב היד של המערער. שלישית, השופטת קמא לא התייחסה לחקירת המומחים בבית המשפט, אלא רק פירשה את מסקנותיהם הכתובות, עובדה המלמדת כי לא זכרה כי המומחים נחקרו על חוות דעתם ואילו התייחסה לעדותם היתה, לטענת ב"כ המערערים, ללא ספק מעדיפה את עדותו של מומחה המערער. לגבי החשבון שהציג המערער כנספח ז לתצהירו על סכום של כ- 35,000$, טוען המערער כי קיים חשד לגבי אוטנטיות החשבון, שהרי אין זה סביר כי מחיר התוספות והשינויים יהווה 250% מהסכום הראשוני שנקבע בין הצדדים, כך גם עומד הדבר בסתירה לאמור בחשבונית בדבר "גמר חשבון סופי ומוחלט..כולל תיקונים ושינויים". לגבי פרויקט זכרון טוען ב"כ המערערים כי טעתה כב' הש' קמא כאשר קבעה כי המשיב החל עבודתו בפרויקט זכרון בשלהי שנת 1987, שכן בניית השלד הסתיימה במרץ 1989, ורק באפריל 1989 הוכן המפרט הטכני וכתב הכמויות לעבודות החשמל, וביוני 1989 נחתם ההסכם לביצוע עבודות החשמל. כמו כן טעתה כאשר הסיקה מן העדויות כי המשיב אכן נכח במהלך העבודות, שכן בתמיכה לדבריה בדבריה ציטטה עדויות שתיארו את נוכחות המשיב באתר במהלך יציקת היסודות והנחת הצנרת בשלב השלד, כאשר טענת המערער להפרת ההסכם על ידי המשיב מתייחסת לתקופה שמיום 6/6/89, לאחר סיום עבודות השלד. ב"כ המערערים טוען כי המערער ביטל את ההסכם עם המשיב בשל עבודתו הלקויה. לטענתו, נימוקיה של הש' קמא לפיה ההסכם בוטל בשל חוסר שביעות רצון המערער מהמהנדס בר- עקיבא ותוכניותיו, ולא בשל טיב העבודה הלקוי שסיפק המשיב, אינה הגיונית ואינה מסבירה מדוע היה צורך לפטר את המשיב ולא את המהנדס, אם אכן בוטל בגלל תוכניות המהנדס. ב"כ המערער טוען כי המשיב הפר את ההסכם בין הצדדים, הפרה יסודית, בכך שלא השלים את עבודות החשמל עד ליום 15/7/89, כפי שסוכם בהסכם וכן לא נמצא באתר כדי לפקח אישית על העבודה. עוד טוען המערער כי ניתנה למשיב הזדמנות לתקן את הפרותיו, וכי נושא הפרת ההסכם נדונה בפני בימ"ש השלום בת.א. 35877/89, שם קבע כב' הש' שליו ז"ל, לאחר דיון במעמד שני הצדדים, על מתן צו המונע מן המשיב להיכנס לאתר הבנייה. המערער טוען כי שגתה כב' השופטת קמא כאשר ביכרה את חוות דעת המהנדסים מטעם המשיב, לגבי הליקויים בעבודת המשיב, מאחר ובחוות דעתם התעלמו מתוכניות החשמל בפרויקט והתייחסו לקבוע בתקנות החשמל בלבד, אשר קובעות סטנדרט מינימלי בבנייה מכל סוג ואין בינן ובין הסטנדט המבוקש בפרויקט יוקרה ולא כלום. לעניין שווי העבודה אשר טען המשיב שביצע לכאורה באתר עד למועד ביטול ההסכם, טוען ב"כ המערער כי הרשימה שצירף המשיב לגבי שווי עבודתו היא רשימת "מפוברקת" אשר נערכה על ידי חברתו לחיים, שרה נחמיאס, ואשר נערכה חודשים רבים לאחר ביטול הפרויקט. למשיב ניתנה האפשרות ע"י בימה"ש השלום בת.א. 35877/89, במסגרת מתן צו המניעה נגדו, להביא מומחים לאתר לצורך הערכת עבודתו, אך הוא לא עשה כן. עוד טוען ב"כ המערער כי לעניין הפיצוי שקבע ביהמ"ש קמא עבור ציוד המשיב שנשאר לכאורה, באתר הבנייה, שגתה הש' קמא כאשר פסקה לו 1000 ₪ מאחר והמשיב לא הוכיח נזק זה, ואין מקום לפסוק פיצוי עבור נזק מיוחד בהעדר ראיות. טענות המשיב והמערער שכנגד: 4. המשיב סומך ידיו על החלטות בית משפט קמא בכל קביעותיו כנגד המערער אך טוען כי שגה ביהמ"ש כאשר לא חייב את המערער במלוא שווי המגרש אשר הוצע כתשלום עבור פרויקט לבנדה, אלא הסתפק בחיוב המערער ב"סכום ההיסטורי" בסך 20,000$ שדובר בין הצדדים בשנת 1987. המשיב הציג חוות דעת שלא נסתרה, בה נקבע כי ערך המגרש ביום הגשת התביעה הינו 80,000$ וטוען כי יש לזכות את המשיב בסכום זה. כמו כן טוען ב"כ המשיב כי טעה ביהמ"ש כאשר חייב את המערער רק עבור העבודה שבוצעה בפועל על ידי המשיב בפרויקט זכרון, ולא פיצה את המשיב גם באובדן הרווח שנשלל ממנו בשל יתרת העבודה שלא בוצעה. דיון: 5. בית משפט קמא, בפסק דין ארוך ומנומק, הכריע במחלוקת שבין הצדדים לאחר שדן בראיות שהיו בפניו. אמנם פסק הדין נכתב כארבע שנים לאחר הגשת סיכומי הצדדים, אולם אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לאיין את פסק הדין. אמנם מן הראוי שפסק הדין ייכתב בסמוך ככל האפשר למועד שבו הוצגו בפניו הראיות והיתה לו אפשרות להתרשם ממהימנות העדים, אולם אין בכך כדי לפגוע בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בימ"ש קמא, כל עוד הם מעוגנים במכלול הראיות, אינם בלתי הגיוניים באופן קיצוני, ולא נפל פגם חמור בפסק הדין. בע"א 640/85, קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598, קבע כב' הש' בייסקי כדלקמן: "בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה ובהערכת מהימנותם של עדים שבאו לפניה, אלא במקרים חריגים וקיצוניים, כגון שהייתה טעות ביישום ההלכה לעובדות המקרה או כשהדברים מופרכים על פניהם... על אחת כמה וכמה תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו, כאשר בית המשפט קמא "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין...". (ראו גם: ע"א 2471/05, מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ, ) יחד עם זאת, וללא קשר לעובדה כי פסק הדין ניתן באיחור רב, אני סבורה כי יש מקום להתערב בחלק ממסקנותיו המשפטיות של בימ"ש קמא, גם אם הדבר לא מביא לשינוי ממשי בתוצאה, כפי שיבואר להלן: פרויקט לבנדה: המגרש בבנימינה כחלק מהתשלום עבור פרויקט לבנדה: 6. בימ"ש קמא קבע כממצא עובדתי כי סוכם בין הצדדים שהמשיב יקבל מגרש בבנימינה כחלק מהתמורה לעבודות בפרויקט לבנדה. ביהמ"ש התגבר על דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ( להלן:"חוק המקרקעין"), בנימוק לפיו המערער אינו יכול להיבנות מדרישת הכתב לגבי עסקאות במקרקעין שכן מעשיו נגועים בחוסר תום לב, מאחר והוא זה שמנע את העלאת ההסכם על הכתב. (ראה ס' ב(13) לפסה"ד, עמ' 9, ש' 10-13). כמו כן סמך בימ"ש ידיו על חוות דעת הגרפולוגית מטעם המשיב, אשר קבעה כי "קיימת הסתברות גבוהה ומספיקה לפיה ניתן לקבוע כי הכיתוב נעשה על ידי המערער1" וזאת בנוגע לכתב היד שעל גבי העתק תרשים המגרשים בבינימינה שהציג המשיב - כאילו מדובר במסמך שקיבל מהמערער 1 לאישור ההסכם בינהם. עוד קבע ביהמ"ש כי חוו"ד הגרפולוג שהוצגה מטעם המערער 1 אין בה הכרעה מוחלטת ועל כן אין בה כדי לסתור את חווה"ד שהציג המשיב. דרישת הכתב: סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע כדלקמן: "8. צורתה של התחייבות התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב" דרישה זו הינה דרישה מהותית ולפיה "אם לא נעשה מסמך, לא עשו הצדדים ולא כלום", שכן הדרישה לכתב לפי סעיף זה הינה דרישה מהותית אשר נועדה להרתיע את הצד המתחייב מפני התחייבות חפוזה הנעשית בקלות דעת ולהגן על המתקשרים ( ראה ע"א 726/71, גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות נ' מנהלי עזבון, פ"ד כו(2), 781, 789 וכן ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, להלן:"שלו" עמ' 280- 281) אמנם דרישת תם הלב עשויה לגבור על דרישת הכתב במקרים בהם הוכח חוסר תם לב, ועשויות להיות נסיבות בהן יהיה מקום להכיר בקיומו של חוזה גם בלא הכתב ( ראה ע"א 579/83, הרי זוננשטיין ואח' נ' אחים גבסו בע"מ, פ"ד מב(2), 278,להלן:"פס"ד זוננשטיין", עמ' 283 וכן 986/93, קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185), אולם מדובר על מקרים חריגים של העדר תם לב ולא על הכלל, וכלשון כב' הש' ברק בפס"ד זוננשטיין:"בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן" (שם, עמ' 289). על כן, מקום שמוטלת דרישת צורה, אין לעשות את כוונתו של המחוקק פלסתר ואין להתעלם ממנה. אם יחול החריג בו יגבר תם הלב על דרישת הכתב, יהה זה רק במקרים מוהבקים של חוסר תם לב. לא נטען על ידי המשיב כי המערער היה זה שמנע את העלאת ההסכם על הכתב בטענות שונות, שהתנגד או הערים קשיים על ביצוע הסכם בכתב כאמור. כמו כן לא מדובר במקרה בו המערער ידע על דרישת הכתב והסתיר זאת מהמשיב וכן לא הוכח כי השניים ידעו על דרישת הכתב והסכימו בעל פה על העברת המקרקעין תוך שהבטיחו זה לזה שלא יטענו בעתיד העדר מסמך בכתב ( ראה שלו עמ 286). על פניו נדמה כי לא הועלה ההסכם בין הצדדים על הכתב בשל אשמם של שני הצדדים אשר בחרו שלא לנהוג כך וטעמם עימם ומשום כך, בהעדרו של מסמך בכתב, אין למשיב להלין אלא על עצמו, והוא אף העיד כדלקמן: "כאשר סיכמנו על 15,000$ ערך המגרש אתה אומר שלא ערכנו מסמך- נכון, לא היה מסמך, כל הבניין בזכרון עשיתי לנתבע ללא מסמך, בכלל לא עשינו בינינו הסכמים" ( עמ' 56, ש 23-25) וכן: "התגרשתי בשנת 86', שנתיים אחרי זה היתה העסקה הזו. רציתי לחסוך לעצמי צרות עם גרושתי. רציתי גם שתידחה העברת המגרש" ( עמ' 61 ש' 2-5) וגם: "לא עשיתי מסמך על המגרש כי האמנתי לו" ( עמ' 61 ש 28) לאור האמור לעיל, מאחר ודרישת הכתב לא מולאה גם ביוזמתו של המשיב, והואיל ושני הצדדים בחרו לדחות את הכתב לשלב מאוחר יותר, אין מקום להכשיר את ההסכם בין הצדדים בשל חוסר תם הלב, כביכול, של צד אחד בלבד, ובמקרה זה - המערער, שכן לא היתה זו אשמתו הבלעדית לכך שהדברים לא הועלו על הכתב כנדרש. משום כך בעניננו, חוסר תם הלב של המערער, אם היה, אין בכוחו להתגבר על דרישת הכתב הקבועה בחוק, ועל כן יש לקבוע כי נכרת הסכם לפיו התחייב המערער 1 להעביר מגרש למשיב, אולם העברת בעלות כחוק לא נתבצעה. הדברים דומים לקביעת כבוד השופט א' מצא בע"א 8144/00, עלריג נכסים (1987) בע"מ ואח' נ' יוסף ברנדר, פ"ד נז(1), 158 ,עמ' 170-171 כדלקמן: "המקרה שלפנינו איננו מיוחד או יוצא-דופן, אלא אחד מן המקרים הרגילים והשכיחים, שבהם מתקשרים בחוזה הכולל התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין אינם טורחים, מסיבה זו או אחרת, לעגן את התקשרותם בכתב. ... משלא נערך מסמך כזה, אין תוקף משפטי להתחייבות האמורה.." לאור האמור לעיל אין מקום לזכות את המשיב בפיצוי בגובה שוויו של המגרש ביום הגשת התביעה. בנסיבות אלה גם השאלה לגבי זהותו של כתב היד המופיע על גבי מפת האיזור מתייתרת. יחד עם זאת, בימ"ש קמא קבע כממצא עובדתי כי הוכח שהמגרש נועד להוות חלק מהתמורה בגין ביצוע העבודות בפרויקט לבנדה, בגובה של 20,000$, וכי החשבונית שכותרתה "גמר חשבון סופי ומוחלט של כל עבודות הבניין, כולל תיקונים ושינויים" עניינה החלק הכספי של התמורה כאשר החלק האחר אמור היה להשתלם באמצעות המגרש. בימ"ש קמא הסיק זאת מעדויות הצדדים, וכן מהסכם עבודות החשמל בפרויקט זכרון מיום 6/6/89 ( להלן:"הנספח") המלמדים, ללא צל של ספק על התחייבותו של המערער לשלם למשיב סכום זה בשל העבודה בפרויקט לבנדה. מסקנה זו הינה הגיונית וסבירה, היא מבוססת ונתמכת בראיות הצדדים ובנספח להסכם, אשר מספקים הוכחה כי היתה גמירות דעת בין הצדדים כנדרש לשם הכשרת ההסכם לתשלום האמור. אשר על כן, על אף שכאמור, בשל התנהגותם של שני הצדדים, לא הושלמה דרישת הכתב, ולא הועברה הבעלות במגרש למשיב - עדיין שריר וקיים ההסכם בין הצדדים לפיו המערער התחייב לשלם למשיב סכום נוסף של 20,000$ בגין העבודות בפרויקט לבנדה, הוא שווי המגרש כפי שהוערך על ידי הצדדים באותו מועד. המערער טען כי אין זה סביר כי הסכום הסופי הנדרש על ידי המשיב הינו 35,000$, כאשר המחיר הראשוני שנקבע בעד העבודות הינו 10,000$ שכן אזי מדובר בסכום סופי המהווה תוספת של 250% לסיכום הראשוני. טענות אלה אין להן על מה שתסמוכנה, הן לאור קביעת ביהמ"ש כי אין למערער להלין אלא על עצמו על שלא ערך התחשבנות בעת הרלבנטית, והן משום שהצעת המחיר הראשונית היוותה הצעת בסיס בלבד, שלא כללה גופי תאורה, לוחות חשמל ושינויים ותוספות אחרים אשר ניתן להניח כי הסתכמו בסכום האמור. כמו כן בטענתו של ב"כ המערער - לפיה העובדה שלוחות החשמל סופקו 11 ימים לאחר שנערך החשבון מלמדת כי החשבון "מפוברק" - אין ממש, משום שאין לפסול אפשרות כי המשיב הזמין את לוחות החשמל מבעוד מועד, או כי ידע על מחירם והכלילם מראש בעת הוצאת החשבון. בכל מקרה לא די בטענה זו כדי לשמוט את הקרקע תחת חשבונו של המשיב, במיוחד לאור העובדה כי המערער הסכים לשלם 70% הימנו. פרויקט זכרון: 7. ביום 6/6/89 התקשרו הצדדים בהסכם לביצוע עבודות החשמל בפרויקט זכרון וביום 24/7/89, חודש וחצי מאוחר יותר, ביטל המערער באופן חד צדדי את ההסכם עם המשיב. בהמ"ש דן במספר שאלות שהתעוררו בעניין זה, בין השאר בשאלה איזה אחוז מכלל עבודות החשמל, עליהן סוכם בהסכם מיום 6/6/89, בוצע בפרויקט עד לשלב ההפרה. בימ"ש קמא קבע כממצא עובדתי כי עם סיום פרויקט לבנדה, בשלהי שנת 1987, החל המשיב לבצע עבודות חשמל בפרויקט זכרון, כאשר דובר, בשלב ראשון, על הנחת צנרת החשמל בתוך היסודות ושלד הבניין. מאחר וסיום בניית השלד היה בראשית 1989, לא מצאתי מקום להתערב בממצא עובדתי זה שכן בניית שלד של בניין בן 6 קומות אורך חודשים רבים, ומסקנת ביהמ"ש בעניין זה תואמת את חומר הראיות שהוצג בפניו. הוכח כי עד למועד זה הונחה צנרת החשמל בשלד, המהווה אחוז נמוך מכלל עבודות החשמל, אך נטען גם כי הונחו צינורות החשמל, בקירות הפנימיים במרבית הקומות. טענה זו הוכחה הן באמצעות סולימיאן שלמה, קבלן החשמל שהחליף את המשיב וטען כי בשלב בו החל עבודתו היו מחיצות פנימיות עד לקומה הרביעית (עמ 84 לפרוטוקול ), וכן באמצעות דו"ח מטעם משרד המפקחים יבלון ( נ/6 מטעם המערער) שדיווח על ליקויים בתחומים שונים, וביניהם בעבודות הטיח, כאשר העובדה כי בכמה קומות כבר הונח הטיח במחיצות הפנימיות מלמדת כי צנרת החשמל בקירות פנימיים אלה כבר הותקנה. זאת ועוד, בהסכם שנערך ביום 6/6/89 סוכם כי עבודות החשמל תתחלנה ביום 15/6/89 ותסתיימנה עד ליום 15/7/89. מאחר ויש להניח כי לא ניתן לבצע את כל עבודות החשמל תוך חודש ימים, יש להסיק גם מכך כי מרבית עבודות החשמל בוצעו לפני 6/6/89. לכן, קביעת בימ"ש קמא לפיה עד ליום 24/7/89 הניח המשיב צנרת חשמל בשלד וכן הספיק להניח צנרת חשמל בקירות במספר קומות בבניין, וביצע גם שינויים, חציבה מחדש בקירות והנחת צנרת חדשה, וכי עבודות אלה מהוות 30% מהעבודה לגביה סוכם בין המשיב למערער ביום 6/6/89 - הינה בתחום הסבירות, ואין מקום להתערב בה. 8. המערער משיג גם על טיב עבודתו של המשיב בפרויקט זכרון, וטוען כי היה זכאי על כן לבטל את הסכם העבודה עימו לאור ליקויים אלה. בעניין זה הוגשו חוות דעת של המהנדס בר עקיבא ושל המהנדס נפתלי יבלון, מטעם המערער, אשר טענו לליקויים ורשלנות בעבודות החשמל. מטעם המשיב הוגשה חוות דעת מטעם המהנדסים גוטמן ופסקין, אשר התייחסו לליקויים הנטענים וקבעו כי עבודתו של המשיב עמדה בתקנים הנדרשים על פי תקנות החשמל. הא ותו לא. המערער מצידו טוען כי רמת הגמר הנדרשה ממנו בפרויקט יוקרה זה, עולה על הסטנדרט הקבוע בתקנות החשמל ולכן אין בחוות דעתם של גוטמן ופסקין רלבנטיות לעניין שלפנינו. יחד עם זאת, מן הצד השני, בימ"ש קמא קבע כי לא ניתן להתייחס אל חוות דעתם של בר עקיבא ויבלון כאל מומחים אובייקטיבים הן משום היו מעורבים בבניית הפרויקט והן משום ש בתצהירם הסתירו את העובדה כי מהערער דרש שינויים תכופים. לאור זאת העדיף בית המשפט את חוות דעת המומחים מטעם המשיב. כאמור, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים קיצונים, ואינני סבורה כי זהו המקרה המצריך התערבות. זאת ועוד, המערער לא הוכיח את הליקויים והנזקים להם גרמה עבודת המשיב הרשלנית, כביכול, ולא צירף עלויות נזקים נטענים אלה, ולכן לא ניתן לקבל טענתו זו. 9. יחד עם זאת, בכל הנוגע לביטול ההסכם על ידי המשיב, יש בטענה כי המשיב לא ביצע את העבודות ברמת גימור האופיינית לפרויקט יוקרה כאמור, נפקות בענייננו, כפי שיבואר להלן. חוסר שביעות רצונו של המערער מטיב העבודה שביצע המשיב עולה מן העדויות ובעניין זה העובדות מדברות בעד עצמן. עדות המשיב כמו גם עדות העובד שלו, דוד אבודרהם, מלמדות כי המערער הגיע מספר פעמים לאתר, זעם כי המשיב עצמו אינו נמצא במקום כדי לפקח על עובדיו, ואף גירש את העובד בטענה כי במקום מתבצעת עבודה לקויה. כך הצהיר דוד אבודרהם, עובד המשיב: "הקבלן אמר לי "לך מפה, תסתלק מפה או שאביא לך משטרה. ...בערב איתמר (המשיב, ר.ל.ש) בא אלי הביתה ושכנע אותי לחזור למחרת היום לעבוד. למחרת היום שוב באתי לאתר העבודה, גם הפעם בסביבות השעה 12:00 הופיע הקבלן ושוב התחיל לצרוח ולצעוק וצעק כל הזמן איפה איתמר .. והמשיך לתלוש צינורות .. ולצעוק ולהשתולל" ( ס' 4 לתצהירו) העניינים הגיעו עד כדי תגרה בין המשיב למערער, אשר הגיע לאתר בהזדמנות אחרת כאשר שוב המשיב לא היה נוכח. וכך העיד המשיב בתצהירו: "ביום בהיר אחד הגיע מר חסין בשעות הצהריים והתחיל להתפרע עקב כך שהפועלים לא הולכים איפה שהוא רוצה שהם יעבדו. .. לפני שהגיע מר חסין הלכתי להביא חומר...ולאחר מכן כשחזרתי...עליתי לקומה ד' וראיתי את מר חסין משתולל, צועק ודוחף. ... התפתח ויכוח ביני ובין מר חסין ומר חסין ביקש שנסתלק מהבניין". "... מר חסין דחף אותי וכמעט נפלתי מהמדרגות... אין לי ספק שכל האירוע הנ"ל נעשה ע"י מר חסין באופן קריזיונרי ואם לא עובדים בשיטה שלו אז לא עובדים,.." ( סעיף 37 לתצהיר המשיב) בעקבות התגרה המתוארת התלונן המערער במשטרה, ואף הוצא ע"י כב' הש' אפרים שלו ז"ל, (ה"פ 18332/89, בבהמ"ש השלום ת"א), צו מניעה זמני המונע מהמשיב להיכנס לאתר. בעקבות תגרה זו שלח המערער למשיב, ביום 24/7/89 הודעה על ביטול ההסכם בין הצדדים. מהדברים האמורים עולה כי מצד המערער עלו טענות חוזרות ונשנות לעניין מיקום צנרת החשמל, ונוכחות המשיב באתר. כמו כן עיון בהסכם בין הצדדים מיום 6/6/89 מלמד כי בין הצדדים נקבע במפורש כדלקמן: ... "3) מר איתמר סרילון יפקח אישית על העבודה על כל שלביה וימצא בעבודה בעת ביצוע העבודות ". ( הדגשה במקור, ר.ל.ש.) מכאן יש להניח כי חוסר שביעות רצונו של המערער מטיב עבודתו של המשיב, מהעדרותו באתר ומהעדר פיקוח על העובדים - הם שגרמו לתגרה אלימה ובעקבותיה לביטול ההסכם ולא שיקולים כלכליים הנוגעים להחלפת מהנדס חשמל. אילו המערער היה מרוצה מתפקוד המשיב עד לאותו שלב, לא היה צורך לבטל את ההסכם עימו, למרות קיומן, לכאורה, של תוכניות חדשות הדורשות פירוק וחציבה מחדש, מאחר ובכל מקרה היה עליו לשאת בתשלום זה לבעל מקצוע זה או אחר. אשר על כן, בניגוד למסקנתו של ביהמ"ש קמא, אני סבורה כי העובדה שהמשיב לא היה נוכח בעת ביצוע העבודות, אלא הן נעשו על ידי פועליו בלבד, וזאת כאשר הדרישה לנוכחותו האישית באתר ולפיקוחו האישי על כל שלבי העבודה, הופיעה מפורשות בהסכם ההתקשרות - מהווה הפרה יסודית של ההסכם. על חשיבותה של התחייבות זו בעיני המערער ניתן ללמד מכך שההסכם כולו כלל 7 סעיפים בלבד כאשר התחייבות זו נכתבה במפורש ובהדגשה. דברים אלה עולים גם מהודעת הביטול שנשלחה למשיב על ידי ב"כ המערער בה צוין כי: "לאור ריבוי ההפרות על ידך, התעלמותך מפניות מרשי לתקנן וחומרתן של ההפרות והנזקים שהן גרמו.." ההסכם בטל. עוד ניתן ללמוד על יסודיותה של הפרה זו מהתנהגות הצדדים אשר תוארה לעיל ואשר תוצאותיה היו צו מניעה שניתן כנגד המשיב מלהכנס לאתר. די בעדויות אלה כדי לקבוע כי המערער לא היה מתקשר בהסכם עם המשיב אילו ידע כי האחרון יתנהל כמתואר כאשר מדובר בהפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה ( ראה שלו, 548). עוד עולה מחומר הראיות כי המערער נתן למשיב הזדמנות לתקן את הפגמים פעם אחר פעם, כאשר שב כמה פעמים לאתר, ודרש את נוכחות המשיב באתר בשלב שלאחר בניית השלד, וביקש תיקונים חוזרים ונשנים, אלא שלאחר התגרה בין השניים, לא סביר לבקש כי המערער ימשיך להעסיק את המשיב. בעניין זה חל הרציונל העומד בבסיס אי אכיפת עבודה אישית או שירות אישי, אשר הוגדר על ידי הפסיקה כשירות אשר לא ניתן להעביר ביצועו לאחר, וכך בעניננו, שכן המשיב היה בעל העסק והמבצע הישיר ( ראה ע"א 108/84, סתם חייא נ' אברהם מרקוביץ' - חברה לבנין, פ"ד מב(1), 757 ,עמ' 765-766). כלל זה מבוסס על הרצון לנתק קשר אישי לאחר סכסוכים ואוירת אי אמון אשר הביאו את הדיון לכתלי בית המשפט (ראה שליו 529) או, בענייננו, הובילו לתגרה אלימה (בעניין זה ראה גם ע"א 3380/97, תמגר נ' גושן בלהה ואח', פ"ד נב(4), 673 ,עמ' 687-688, שם נקבע ע"י כבוד השופט ת' אור כי השיקולים בהם יתחשב בית המשפט בבוחנו את השאלה האם יש מקום לאכוף חוזה הינם הם מידת מורכבותו של החוזה, משך הזמן הצפוי לביצועו ומידת שיתוף הפעולה הנדרש בין הצדדים). אשר על כן לא היה מקום לדרוש מן המערער כי יניח למשיב לערוך שינויים ותיקונים נוספים, לאחר שנעשו נסיונות לצורך כך אשר לא עלו יפה. 10. למרות האמור לעיל, ביטול ההסכם כדין אין משמעו ביטול התשלום המגיע למשיב בשל העבודות שביצע עד למועד הביטול, אפילו אם לטענת המערער כל שביצע המשיב פורק והורכב מחדש, שכן, כאמור, בית המשפט קמא קבע כי הליקויים להם טען המערער לא הוכחו וכן לא הנזקים הנטענים. על כן קביעת בימ"ש קמא כי המשיב ביצע 30% מעבודות החשמל עד למועד הביטול ובשל כך זכאי ל- 30% מדרישתו, הינה סבירה ואין מקום להתערב בה. 11. משבוטל ההסכם כדין, בשל הפרת המשיב תנאי יסודי מתנאיו, לא היה מקום לקבוע למשיב פיצויי הסתמכות ואבדן רווח או פיצוי בגין פגיעה במוניטין, וכמו כן, כפי שנקבע על ידי בימ"ש קמא, לא היה מקום להעניק לו פיצוי בגין אבדן ימי עבודה משום שלא הובאו לכך כל ראיות. זאת ועוד, בימ"ש קמא העריך כי שווי הציוד שנותר באתר הבנייה לאחר סילוק המשיב מהמקום הינו 1000 ₪, אך אין לקבל קביעה זו כיון שצוין במפורש בצו המניעה הזמני שניתן על ידי הש' שלו ז"ל כי המשיב יהיה רשאי להכנס לאתר, לאחר תיאום עם המערער, כדי לעשות סקר של העבודות שבוצעו על ידו וכן להוציא את הציוד ואת חומרי הגלם שנותרו באתר. משלא עשה כן המשיב, לא פינה את הציוד שנותר באתר ולא הביא כל ראיה לשווי הציוד, אין מקום להעניק לו פיצוי בשל נזק זה שהינו בבחינת נזק מיוחד שנגרם בעבר, אותו יש להוכיח בראיות קבילות. סוף דבר: 12. לאור כל האמור לעיל, תוצאות פסק הדין נשארות על כנן, להוציא ביטול חיוב המערערים בסך 1000 ₪, נכון למועד הגשת כתב התביעה, בגין הציוד שנותר באתר. הואיל ולמעשה נדחה ערעורם של שני הצדדים, יישא כל צד בהוצאותיו הוא. הפקדון שהפקיד המערער בקופת בית המשפט יועבר לב"כ המשיב על חשבון חוב המערער אליו, אשר לגביו ניתן צו עיכוב ביצוע.  רות לבהר שרון, שופטת השופט י' שנלר - אב"ד: אני מסכים.  י' שנלר, אב"ד - שופט השופט ד"ר ק' ורדי: אני מסכים.  ד"ר ק' ורדי, שופט הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת רות לבהר-שרון. חוזה עבודהחוזהביטול חוזהקבלןחשמל